כבר חודשים ארוכים שהפסיכיאטר פרופ' גיל זלצמן, עד לאחרונה המנהל של ביה"ח לרפואת הנפש גהה, יו"ר המועצה הלאומית למניעת אובדנות ומומחה בעל שם עולמי בתחום הדיכאון והאובדנות, נוסע באוטו עם ספר אחד ויחיד מסוגו בעולם. הספר הזה, שמתפרש על פני 80 עמודים, מכיל תורה מקצועית יוצאת דופן וחד-פעמית שנכתבה במיוחד עבור מדינת ישראל: איך נערכים לקבלת אזרחים ששבו משבי ממושך בן מאות ימים, של ארגון טרור רצחני, ועברו שם זוועות שטרם נודעו.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למשתמשים רשומים:
"כמעט שנה וחצי אנחנו מתכוננים למבצע הזה", אומר זלצמן בראיון. "עשינו סימולציות ותרגולים, כתבנו פק"לים ותדריכים. חלקנו לא נסע לחו"ל בתקופה הזו, כדי לא להיות רחוק מכאן כשזה יגיע".
בשבועות הקרובים סוף-סוף יזדמן לפרופ' זלצמן לעשות בספר הזה שימוש. לבית החולים בילינסון מקבוצת "כללית", השוכן סמוך למרכז לבריאות הנפש גהה, עוד לא הגיעו חטופות, שלושת הראשונות נשלחו השבוע דווקא לשיבא, אבל בימים ובשבועות הבאים אמורים להיקלט שבות ושבים גם במתחם שניידר-בילינסון. דווקא החלק הזה, המשמח והמקל, שכולנו ציפינו לו בנשימה עצורה וריתק את כולנו בתחילת השבוע לטלוויזיה, נתפס אצלו כמאתגר ומסוכן. "שערו בנפשכם שאתם ישנים שינה מאוד עמוקה בחדר חשוך וסגור", הוא אומר. "פתאום מעירים אתכם, בבת אחת, למסיבת הפתעה של 3,000 איש. אורות, צלמים, מוזיקה רועשת. הכל מוטח בכם ישר בפנים. זאת תהיה החוויה של השבים שלנו. הם היו בנתק מוחלט, אני משער שבבדידות, בחושך, ללא גירויים, ופתאום הם יוצאים לג'יפ של האו"ם, מוקפים בהמון סוער ובצלמים.
"אחרי מעבר הגבול, כל עם ישראל יהיה על הראש שלהם. נכניס אותם לבית החולים דרך שרוול מיוחד, שלא יראו אותם. המחלקה מבודדת לחלוטין, אפשר להיכנס אליה רק במעלית שמופעלת בכרטיס מיוחד. אבל גם כאן, ברגע שיגיעו, בודקים אותם רופאים ואחיות, לוקחים להם דם ועושים להם צילום חזה, ואם מצבם הגופני לא טוב - ואני מניח שהוא לא יהיה טוב - הם יצטרכו לעבור בדיקות רפואיות, ולהיפגש עם פסיכולוג או עם עובד סוציאלי, והמשפחה והחברים של המשפחה ומעגל שני - וכולם ירצו לראות ולצלם אותם".
"זה אירוע ייחודי, בקנה מידה עולמי, שלא היה כמותו מעולם. היו מקרים של ילדות שפדופיל כלא אותן ל-18 שנה, אבל היו להן מיטות, הייתה גם טלוויזיה. זה לא מפחית כמובן מחומרת הפגיעה הנוראה שהילדות האלה עברו, אבל הדבר לא דומה לכך שאנשים, גם גברים וגם נשים בגילים שונים, הוחזקו בתת-קרקע ולא ראו אור יום במשך חודשים. בתנאים של חשיכה מוחלטת, במנהרות שבחלקן אי-אפשר אפילו לעמוד זקוף"
אפשר קצת להבין את זה, זה הכי טבעי.
"נכון. אבל המעבר החד הזה, ממצב שינה עמוקה למסיבה המונית ורועשת, מערכת העצבים שלהם פשוט לא יכולה לעמוד בו. תחשבי על הדברים הכי בנאליים: אישה שלא יכלה להוריד שערות, שלא עשתה מניקור, שלא הסתפרה, לא צבעה את השיער שנה. זו לא סתם מסיבת הפתעה, זו מסיבה שהם הכוכבים שלה, בתנאים הגרועים ביותר שיכולים להיות. זו חוויה קשה ביותר. כמי שמטפלים בהם, תפקידנו לצמצם את הפגיעה הזו למינימום".
מה הכי מטריד אותך באתגר הרפואי שלפניכם?
"שיהיה יותר מדי רעש וטיפול-יתר. החזרה שלהם צריכה להיות במינימום רעש, עם מעט אנשי מקצוע, בלי צילומים ועם מגע רק ברשות, במחלקה מבודדת עם אורות עמומים. הטיפול חייב לכבד את האוטונומיה והעדפת המטופלים. אני אומר לכולנו, למטפלים, לתקשורת, לעם ישראל: זה נכון שהם גלולת האושר שלנו ושאחרי השנה שעברנו מגיע לנו לשמוח בחזרתם לישראל. אבל זה לא טוב להם, כל הקרנבל הזה. אל תזיקו להם בשירות השמחה שלנו".
שובן של דורון שטיינברכר, אמילי דמארי ורומי גונן לישראל בתחילת השבוע אכן סיפק רגעים מבורכים של הקלה ונחמה. האיחוד המאושר של שלוש השבות עם בני משפחותיהן והחיוכים הרחבים שלהן טישטשו לערב אחד את הצער והאימה של 15 החודשים האחרונים. אך הניסיון המקצועי מהעסקה הקודמת מראה שהמציאות מורכבת בהרבה מרגע פוטוגני מרחיב לב, מיד לאחר השיבה.
ההיערכות הנפשית עמדה בחודשים האחרונים במוקד ההכנות של בתי החולים בישראל שיועדו לקליטת החטופים והחטופות שישוחררו. בהנחיית צה"ל ובסיוע חיילים-שחקנים מתיאטרון צה"ל, הומחזו סיטואציות אפשריות שונות מרגעי הקליטה והאשפוז, בין השאר מהניסיון שהצטבר עם השבים הקודמים, ותורגלו הדרכים השונות להגיב אליהן ולהתמודד איתן. האפשרות שחלקם יחזרו במצב נפשי מורכב ויזדקקו להשגחה מוגברת נלקחה בחשבון אף היא, והוכנו חדרים מיוחדים לאשפוז כזה, כולל למטופלים שיזוהו כמי שמצבם הנפשי מעמיד אותם בסכנה.
במרכז ההכנות לחזרת החטופות והחטופים עומדת השאלה הגדולה מכולן: באיזה מצב הם ישובו, ובעיקר - מה קרה לנפשם של מי שעברו טראומה בלתי נתפסת ושהו בשבי מאות ימים? כדי לענות על השאלה הזו, אומר פרופ' זלצמן, צריך קודם לענות על שאלה אחרת: מה עבר עליהם במעמקי עזה? מה קרה להם שם מתחת לאדמה, במנהרות של חמאס?
"כשהלכנו לספרות כדי ללמוד מהניסיון העולמי, גילינו לתדהמתנו שלא היה אירוע כזה", אומר פרופ' זלצמן. "זה אירוע ייחודי, בקנה מידה עולמי, שלא היה כמותו מעולם. היו בהיסטוריה אנשים שנכלאו לשנים בסין, במדינות העולם השלישי, במקומות שאין בהם מחקר מסודר, שלא מדווחים, שלא כותבים מחקרים. אבל במדינה מערבית, עם כלכלה מפותחת, לא קרה מעולם מקרה כזה. היו מקרים של ילדות שפדופיל כלא אותן ל-18 שנה, אבל היו להן מיטות, הייתה גם טלוויזיה. זה לא מפחית כמובן מחומרת הפגיעה הנוראה שהילדות האלה עברו, אבל הדבר לא דומה לכך שאנשים, גם גברים וגם נשים בגילים שונים, הוחזקו בתת-קרקע ולא ראו אור יום במשך חודשים. בתנאים של חשיכה מוחלטת, במנהרות שבחלקן אי-אפשר אפילו לעמוד זקוף".
לפני הכל, אומר זלצמן, התנאים הללו גרמו לפגיעה פיזית קשה: הצפי הוא פגיעה במערכות הגוף החיוניות, דלדול במסת השריר והעצם, זיהומי עור, ליקויים במעיים ובראייה. "אפילו אני", הוא אומר, "לא ידעתי כמה זה מורכב. חלק מהפגיעות מערבות גם גוף וגם נפש. לשהות כמעט 500 יום במנהרות גורם לייאוש, לבדידות, לאימה ולפחד קיומי. לחוסר ודאות טוטאלי. זה לא כמו להיות חטוף באפגניסטן. כאן אתה חטוף קילומטר וחצי מהגבול של המדינה שלך. קרוב כל כך לחופש, והוא לא בהישג ידך. אצל חלקם יש גם מחשבות שהם נשכחו, לא כולם נחשפו לרדיו ולטלוויזיה ויודעים שנלחמים עליהם פה. אנחנו יודעים שהמחבלים אמרו להם 'עזבו אתכם, נטשו אתכם, ישראל נכחדה'. כל זה הוסיף למצב הנפשי המאוד-מאוד קשה שלהם. עם הרבה מאוד ייאוש וחוסר תקווה".
רומי, דורון ואמילי פוגשות את האימהות
(צילום: דובר צה"ל )
במילה אחת, טראומה.
"טראומה, אבל לא אקוטית, כזו שבאה והלכה כתוצאה מחשיפה קצרה, מאירוע שהיה ונגמר, אלא טראומה כרונית, שהיא ממושכת. החטופים חוו טראומה מאוד קשה ביום החטיפה. חלקם ראו קרובים וחברים שלהם נרצחים, הם ראו גופות, נחטפו בצורה ברוטלית, חלקם פצועים. הטראומה שלהם נמשכה גם בשבי. טראומה כרונית היא עולם שונה לחלוטין מאירועים טראומטיים שאנחנו מטפלים בהם בדרך כלל, כמו תאונת דרכים, והיא גם מזיקה בהרבה. זו שרשרת של טראומות שפוגעת באותו מקום, כמו לשבור את היד שוב ושוב ושוב".
אחת הסכנות העיקריות בתנאים שבהם הוחזקו החטופים, מסביר זלצמן, נקרא חסך חושי (Sensory Deprivation). "כשאדם נמצא בתנאים שאין בהם שום חשיפה לגירויים, הוא שוהה בתנאי חושך, הוא לא שומע אנשים כי הוא לבד, לא טועם דברים כי נותנים לו רק אוכל בסיסי כדי לשרוד, מערכת החושים שלו מפסיקה לקבל קלט מבחוץ. אבל המוח חייב גירוי, הוא לא יכול להיות בלי גירויים, ולכן, בהיעדר גירוי חיצוני, הוא מגרה את עצמו מבפנים. כלומר יוצר לו עולם של דמיון".
לאילו תופעות גורם חסך כזה?
"אנחנו יודעים קצת על זה ממלחים שהספינה שלהם נטרפה והם ניצלו, או מאסירים במלחמת העולם השנייה שהוחזקו תקופה ממושכת בבידוד. אבל המידע האמיתי שלנו הוא מעבודה של חוקר בשם דונלד הב, שלבקשת הסי-איי-איי היה הראשון שבדק מה קורה לאנשים שנמצאים במצב של חסך חושי מוחלט. הוא בודד מתנדבים בריאים במעבדה למשך עד שבעה ימים ללא גרייה של אור, קול ומגע. בדיעבד, התברר שהמחקר הזה נועד לבדוק את המנגנון של שטיפות מוח, איך הרוסים עשו שטיפות מוח לאסירים. החוקרים יצאו מנקודת הנחה שאם בן אדם מבודד סנסורית, יותר קל לשטוף לו את המוח, והם צדקו. האנשים האלה הפכו להיות נוחים ביותר להשפעה, אתה יכול לומר להם מה שאתה רוצה והם יאמינו לך".
וזה לא הכל. "אחרי שבעה ימים של חסך חושי כבר ראו אצלם חרדה, מתח וחוסר ריכוז. האנשים האלה התנהלו בדיסאוריינטציה מוחלטת. הם לא ידעו איפה הם נמצאים, איזה יום היום ומה קורה סביבם. אבל הדבר המדהים ביותר הוא שהם הפכו להיות פסיכוטיים. הם פיתחו אילוזיות, ראו דברים, שמעו קולות, חוו תחושות פרנואידיות. היו להם אפילו דלוזיות, מחשבות שווא ממש, כמו של חולה פסיכוטי שסובל מסכיזופרניה. לכן אנחנו מכינים את עצמנו גם לדברים הקשים ביותר".
תופעה מטרידה אחרת שנצפתה אצל אנשים ששהו בבידוד משמעותי וקשורה אף היא לחסך חושי ארוך היא ירידה קוגניטיבית. "המוח הוא כמו שריר", אומר זלצמן, "אם אתה לא מאמן אותו, הוא נחלש. אחד הדברים המדהימים שראו במחקרים שנעשו בתנאי בידוד, הוא שכאשר בן אדם נמצא מספיק זמן לבד - מתחילה אצלו ירידה קוגניטיבית. יש הפרעה בזיכרון, בקבלת החלטות. ממש אובדן של יכולות מוחיות. עד כדי כך זה מדאיג".
"אנחנו צופים שיהיו תסמינים פוסט-טראומטיים, התעוררויות בלילה עם צעקות, חלומות חוזרים, פחדים. אני לא מאמין שאפשר לחזור מאירוע כזה ללא תסמינים בכלל, אבל זה לא אומר כמובן שיהיה להם את הסינדרום המלא"
גם מצבים דיסוציאטיביים, שבהם אדם מתנתק מעצמו או מהסביבה, תוארו אצל השבים הראשונים מעזה. "דיסוציאציה היא מנגנון הגנה בריא, שבו אתה בעצם מנתק את עצמך כדי להרגיש טוב", אומר פרופ' זלצמן. "אחת הדוגמאות למצב כזה תיארה יפָה אדר, הסבתא המדהימה בת ה-85 שנחטפה מניר עוז. היא סיפרה שבשבי היא החזיקה מעמד 49 יום בין השאר בזכות זה שזימזמה לעצמה את השירים של זמר איטלקי שהיא מאוד העריצה, אנדראה בוצ'לי, וזה עזר לה להישאר שפויה. המצב הזה שומר על מי שנמצא בסכנה קיומית".
גם היחסים עם השובים השפיעו מאוד על מצבם הנפשי של החטופים. אנשי מקצוע דיווחו על תסמונת שטוקהולם, הזדהות ותחושת רגשות חיוביים כלפי השובה, שזוהתה להערכתם אצל כרבע מהשבים הראשונים, רובן נשים. זלצמן פירסם מאמר מקצועי בנושא בעיתון "הרפואה", ובו טען כי הדבר נובע ממנגנון הישרדותי שכיח המעיד על חוסן של קורבנות שבי ממושך שחוו איום ישיר על חייהם. במאמר הוא הציע לקבל את עמדתו הרגשית של השב ללא שיפוטיות, ולנרמל את התנהגותו כ"תופעה מוכרת וידעה שתחלוף ללא אשמה". בנוגע לשבים, הוא מסרב להתייחס לתופעה הייחודית הזו, וטוען כי הקרבה המדומה בין השבויים לשוביהם מסתירה יחסי שליטה אלימים.
כלומר?
"בנושא היחסים עם השובה במהלך שבי ארוך מאוד יש לנו ניסיון רב מדוגמאות אזרחיות כמו מחנות הריכוז בשואה, בתי סוהר פוליטיים ברוסיה ומחנות כפייה בסין ובצפון-קוריאה. המאפיין העיקרי בכל המקרים האלה הוא מגע ממושך בין הקורבן לתוקפן. לא מדובר באקט חד-פעמי אלים. יש ביניהם יחסים של שליטה בכפייה. זה המפתח להבנת מערכת היחסים הזו. האסיר נמצא בשליטת השובה ולא יכול להימלט, והתוקף, הסוהר או המחבל, הוא האדם החזק ביותר בחייו. אם אתה אסיר שנמצא בחברת שובה כזה, הפעולות שלו מעצבות את כל הפסיכולוגיה שלך. אם הוא קם בטוב ומביא לך אוכל, אתה מאושר. ואם הוא עצבני, אתה גמור. התלות היא טוטאלית.
6 צפייה בגלריה
הפסיכיאטר דונלד הב. הראשון שבדק מה קורה לאנשים שנמצאים במצב של חסך חושי מוחלט
(צילום: McGill University)
"לכאורה, לצופה מהצד, היחסים האלה עשויים להיראות כמו יחסים תקינים. שני בני אדם שנאלצו להיתקע יחד במנהרה לשנה וחצי מדברים, משתפים בדברים, לפעמים אפילו צוחקים. אבל נורמלי זה הדבר האחרון שאפשר לומר על יחסים כאלה, כי השובים בסיפורים האלה הם בדרך כלל אנשים סדיסטים, אלימים, אימפולסיביים, ומאוד מסוכנים. מטרתו הראשונה של התוקף היא שעבוד הקורבן ושליטה נפשית שתיטע בו תחושות אימה וחוסר ישע. הוא לא מסתפק בציות פשוט. על מנת להצדיק את פשעו הוא דורש מהקורבן שלו הכרת תודה ואפילו אהבה".
ועדיין, חלק מהשבים תיארו את השובים שלהם באור חיובי יחסית. האם לא ייתכן שחלק מהמחבלים פשוט נהגו בהם באופן אנושי?
"אחת העבודות שהכי הרשימה אותי כשחקרתי את הנושא הזה היתה עבודה ישנה של חנה ארנדט מ-1964, אחרי שתפסו את אדולף אייכמן. ארנדט דיווחה ששישה פסיכיאטרים שבדקו את אייכמן מצאו אותו נורמלי. האיש לא ענה להגדרות של מחלת נפש. אין ויכוח על זה. לכאורה הוא היה אדם נורמלי, ובכל זאת הוא הרג מיליוני אנשים, והיה אדם אכזרי ביותר, סדיסט, בלי מצפון ובלי מוסר. פסיכופת, אבל נורמלי. גם אם חלק מהשובים יכולים להיראות לפרקים נחמדים וידידותיים, למעשה מדובר באנשים מאוד-מאוד חולים. זה דבר שראוי לזכור אותו".
דוח משרד הבריאות שהוגש לאו"ם בדצמבר האחרון תיאר כי חטופים ששבו בעסקה הראשונה שהו ימים שלמים לבד בחושך, קשורים בידיהם וברגליהם, וקיבלו מעט מאוד מזון. כליאת החטופים בשבי תוכננה במכוון, כך נכתב, כדי ליצור סביבה של עינויים, להכאיב להם פסיכולוגית, לפגוע במורל שלהם ולהקל על השליטה בהם. הדוח גם פירט שורת פגיעות נפשיות שהתגלו אצל שבים שחזרו לישראל: מצבי רוח ירודים, קושי להסתגל למציאות עד כדי מצבים דיסוציאטיביים, חרדות בעלות גוון פרנואידי. "ישנם שבים", כך נכתב שם, "שחווים פחד מצמית, אי-שקט, ניתוק רגשי ובלבול. בקרב חלקם ניכר הקושי לשחרר התנהגויות להן נדרשו בשבי, כמו אכילה מצומצמת והזנחת ההיגיינה. יש ששומרים אוכל במקומות מסתור בחדרם מפחד שלא יהיה להם מה לאכול מחר. אחרים מתקשים לראות בקבוק מים חצי מלא מבלי לגמוע ממנו עד תום".
"טראומה היא בעצם מחלת הזיכרון, סוג של זכירת-יתר", אומר זלצמן. "או שאדם זוכר הכל, או שהוא לא זוכר כלום. קחי לדוגמה את רצח רבין. כל אחד שתשאלי אותו איפה היה בארבעה בנובמבר 1995 יידע לענות לך בפרטי פרטים, אבל אם תשאלי איפה היה באותו תאריך שנה לאחר מכן, לא יהיה לו מושג. אירוע טראומטי נרשם לא באזור של הזיכרון הפורמלי, באונה הקדמית של המוח, אלא ננעל לנצח באזור במוח שנקרא היפוקמפוס, כזיכרון רגשי. מצד שני, לפעמים אדם שעבר טראומה לא זוכר כלום, הזיכרון פשוט נמחק. זה המצב הדיסוציאטיבי. הרבה פעמים הוא חוזר לאט-לאט".
והחשש הוא שהשבים הפעם יהיו במצב גרוע יותר?
"אנחנו צופים שיהיו תסמינים פוסט-טראומטיים, התעוררויות בלילה עם צעקות, חלומות חוזרים, פחדים. אני לא מאמין שאפשר לחזור מאירוע כזה ללא תסמינים בכלל, אבל זה לא אומר כמובן שיהיה להם את הסינדרום המלא. יכולים להופיע גם דיכאון וחרדה, מצבים דיסוציאטיביים, ניתוקים וסומטיזציה, מצב של ביטוי המצוקה הנפשית בתמונה גופנית של כאב.
"עוד תופעה שנצפתה אצל שבים קודמים היא חוסר יכולת להחליט. כשאתה בשבי מחליטים הכל בשבילך. מה תלבש, איפה תהיה, מה תאכל. פתאום, כשהם מגיעים לבית החולים, חלקם התקשה לקבל אפילו החלטה פשוטה כמו מה בא להם לאכול, סושי או פיצה. קושי נוסף שאנחנו נערכים אליו הוא שייתכן שחלקם קיבלו תרופות או סמים. בעזה יש קפטגון, סוג של ריטלין מחוזק, שהמחבלים השתמשו בו ב-7 באוקטובר. יכול להיות שנתנו להם תרופות נגד חרדה או משככי כאבים בכמויות גדולות. אולי סטרואידים, כדי שיאכלו הרבה לקראת השחרור וייראו קצת יותר טוב. לקחנו גם את האפשרות הזו בחשבון, ויש לנו בצוות מומחה לסמים ולגמילה מסמים".
איך ייראה המפגש הראשון שלכם עם חטוף או חטופה?
"יש לזה תשובה קצרה ותשובה ארוכה. התשובה הקצרה היא שעד שזה לא יקרה, לא באמת נדע".
והארוכה?
"שהתכוננו לזה, וקיבלנו כמה החלטות. ההחלטה הראשונה היא שכאשר השב מגיע אלינו הוא קודם כל ייפגש עם המשפחה שלו בחדר, בלי קהל, בלי מצלמות. הרגע הזה הוא מאוד אינטימי, מאוד פגיע ומאוד רגיש. לא אני ולא הרופאה או האחות, אף אחד לא צריך להיות שם. אחרי זה, כשהם קצת יירגעו, תיכנס רופאה, כמעט כל הצוות שלנו הן נשים, ותעשה הערכה ראשונית, טריאז', כמו בחדר מיון: מה מצבך? כואב לך משהו? היית פצועה? קיבלת תרופות? אם הכל תקין, נעשה לה בדיקה גופנית מהירה, באישורה כמובן. השבות המבוגרות יותר לדוגמה מאוד רצו את הבדיקות הגופניות. סוף-סוף מישהו טיפל בהן. הצעירים פחות רוצים את זה, אז הרופאה המטפלת תקבל החלטה אם יש מצב גופני דחוף שדורש התערבות או לא. אם לא, יקראו לאיש בריאות הנפש, שזו הקבוצה שאני אחראי עליה. יש לנו מידע רפואי על כל אחד, יש לי אנשים שמומחים לתחומים שונים, ונתאים את המטפל האישי שהכי מתאים להם. ברוב המקרים, זו תהיה מטפלת".
בכל מתחמי השבים הצוות מורכב ברובו מנשים. למה בעצם?
"רוב המטפלות בשבים יהיו נשים, גם מתוך חשש שאולי חלק מהמטופלות עברו תקיפה מינית. גם גבר שלא חווה תקיפה כזו, עבר התעללות מגברים, אז אנחנו רוצים קצת חמלה ורוך. בעולם הפנימי שלנו כתינוקות, האדם הראשון שטיפל בנו בחיים היה אמא שלנו, ולכן זו הדמות שתמיד תצטייר בעינינו כחומלת ומגינה. המסר שלנו לשב הוא 'אתה נמצא במקום בטוח, אתה כבר לא בסכנה', והדבר האחרון שאני רוצה הוא מישהו שיזכיר לו חמאסניק. אגב טריגרים, שמענו על אחות שטיפלה בשבים עם לק אדום, שהיה ממש טריגר לפלשבק. פתאום הם נזכרו בדם. קשה לצפות את זה".
וכשהמטפלת הזו תיכנס, מה היא תשאל אותו? איך תיפתח השיחה?
"המטפלת, שהיא פסיכולוגית או עובדת סוציאלית קלינית או פסיכיאטרית, תעשה בדיקה פסיכולוגית בסיסית. אנחנו לא מתחילים מיד לטפל בטראומה, לא רוצים לשמוע את כל הסיפור, רק להתרשם אם יש משהו דחוף שדורש טיפול. במפגשים הראשונים אנחנו לא מנסים לטפל, אלא יותר לברר מה המצב".
עד לפני שנים לא רבות, מדיניות הטיפול בטראומה בישראל הייתה שונה בתכלית. דווקא לנסות לדבר, כמה שיותר מהר. "בעבר, הטיפול שלנו בטראומה נפשית התבסס על תפיסה פרוידיאנית, פסיכואנליטית, שעד שאתה לא מדבר על הבעיות הן לא נפתרות. כשעבדתי כמתמחה, כשהיה מגיע בן אדם אחרי פיגוע, היינו שואלים אותו מה השפריץ עליו וכמה רגליים עפו סביבו. עד שהוא לא היה מספר הכל, הוא לא היה משוחרר מהמיון. גם כשמישהו אמר 'עזבו אותי, אני רוצה הביתה, למיטה שלי, לשכוח מה שראיתי', לא היינו מוותרים לו. רק אחרי המחקרים של פרופ' אריה שלו מהדסה בתקופת הפיגועים בירושלים, הגיעו למסקנה שלהכריח בן אדם לדבר על מה שעבר עליו זה מזיק".
ואיך תגעו בסוגיות רגישות, כמו למשל האפשרות של פגיעה מינית?
"אני רוצה להדגיש: כל מה שאענה על זה הוא תיאורטי בלבד. אין לי מידע ספציפי, אנחנו לא יודעים אם היו פגיעות מיניות ומאוד מקווים שלא. יש לנו צוות שמתמחה בתקיפות מיניות, והוא יידע לטפל במקרים כאלה. אנחנו נשאל כל אדם, כמו שאנחנו צריכים לשאול בכל בדיקה. אסור להניח שזה לא קיים. זה דבר שכיח. בין 20 ל-30 אחוז מהנשים בישראל עברו פגיעה מינית כלשהי בדרגות שונות במהלך חייהן. על אחת כמה וכמה כשאתה שבוי, כשאין לך שום זכויות, כשאף אחד לא שומר עליך. יש פה סיכוי מאוד-מאוד גבוה לפגיעה, אני מקווה שנתבדה ושזה לא קרה בפועל".
במקרה של חשד לפגיעה כזו, אומר זלצמן, יינקט משנה זהירות בטיפול הגופני. "הדבר הבולט ביותר בפגיעה מינית הוא החוויה שלקחו לך את האוטונומיה, את הבחירה החופשית ואת השליטה בגוף שלך. זו תחושה מאוד משפילה, מאוד חסרת אונים, שמעוררת זעם עצום גם על התוקף שלך וגם על עצמך. הדרך להתמודד עם זה היא קודם כל על ידי החזרת האוטונומיה ותחושת השליטה בגוף. במקרה כזה, לא נעשה את הבדיקה הגופנית. אפילו בדיקת דם, שאתה דוחף בה מחט לתוך הווריד, עלולה להיתפס כחוויה חודרנית, ולכן ניזהר גם בדברים האלה. הכנו מחטים מאוד-מאוד דקות, של ילדים קטנים, כדי שהדקירה תהיה מינימלית, ויכול להיות שבכלל נוותר בהתחלה על בדיקות דם אם יהיה לנו חשד למצב כזה".
זלצמן אומר שלמרות כל מה שעברו, לא כל השבים והשבות יזדקקו לטיפול נפשי משמעותי. "מי שנראים בסדר ולא נמצא אצלם איזושהי בעיה קשה, נעזוב אותם בשקט וניתן למנגנוני ההגנה הטבעיים שלהם לעבוד. רוב האנשים, בעיקר אם הם צעירים ובריאים, יכולים להחלים מעצמם".
ומה עם מי שעל פניו סובל ממצוקה קשה יותר?
"במקרה כזה יש לנו ארגז כלים טיפוליים. בטווח הקצר, הטיפול יתמקד בחיזוק השליטה, הביטחון והיציבות. המסר שלי לאדם כזה הוא 'אתה מגיב נורמלי לסיטואציה שהיא לא נורמלית'. עושים עבודה להראות להם שהם לא חסרי אונים, ובעיקר לנתק את הזיכרון, שכנראה לא יימחק לעולם, מהרגשות השליליים שקשורים אליו. התמה העיקרית של כל הקורבנות, גם החוזרים מהשבי וגם חיילים שעברו טראומה, היא 'העולם מסוכן ואני חסר אונים'. מה שאנחנו עושים בטיפול הוא לשנות את זה. לומר לו 'העולם היה מסוכן, אבל עכשיו הוא בטוח ואתה לא חסר אונים כי כן תיפקדת, למרות הקושי'. נותנים להם אוכל חם, שתייה, חיבוק, השלמת שינה, מראים להם שהם במקום בטוח. זה נקרא גראונדינג, חיבור לאדמה.
6 צפייה בגלריה
המסוק שהביא את שלוש המשוחררות השבוע לשיבא. "להכריח בן אדם לדבר על מה שעבר עליו זה מזיק" | צילום: ג'ק גואז, איי־אף־פי
"שיטה אחרת כוללת את שחזור הטראומה עם פידבק טיפולי. אם מישהו מתאר אירוע שמעורר בו רגשות מאוד חזקים, אתה עובד איתו על הרגשות ומנסה לעזור לו. הזיכרון לא יימחק, הוא יישאר לעולם, אבל אפשר לנתק אותו מהרגש השלילי שמלווה אותו. אם מישהו אומר 'הייתי חסר אונים, לא ידעתי מה לעשות, אני אפס', אתה אומר לו 'החזקת מעמד יפה, אם לא היית מרשה להם לדחוף אותך, הם היו יורים בך. פעלת בצורה הישרדותית, הצלת את עצמך'. אנחנו יכולים לעשות את זה כבר במהלך האשפוז הראשון.
"עוד שיטה נקראת EMDR, שבה משתמשים בתנועות עיניים הלוך וחזור כדי לנתק את הרגש מהזיכרון. אם מישהו נמצא במצב דיסוציאטיבי, מנותק, ולא זוכר מה קרה לו, אפשר לעשות גם תהליך היפנוטי, לחזור אל הטראומה ולטפל בה, ויש לנו גם אופציה לטפל בתרופות".
האם בכל מקרה תרצה לעודד זיכרונות מהתקופה הקשה בשבי, או שלפעמים ההדחקה היא פשוט חלק מהריפוי?
"היום אנחנו חושבים שאצל אנשים מסוימים, ואני מדגיש – מדובר באנשים מסוימים, ההדחקה היא חלק מתהליך הריפוי. יש אחרים שההדחקה אצלם מאוד לא בריאה. אם אתה רואה אדם שעבר שואה והוא צוחק, מדבר, שמח, אפשר לדעת שזה זמני. אמר פעם פסיכיאטר בשם פרופ' חיים דסברג, שהתמחה בטיפול בניצולי שואה: הכחשה היא מסתגלת, אבל היא לא יכולה להימשך לנצח. הוא עצמו סיפר על ניצולי שואה שבגיל 80 פתאום התחילו להיזכר במה שעברו. יש אנשים שזה טוב להם, יש אנשים שזה לא טוב להם, זה מצריך הרבה ניסיון וידע וגם היכרות עם האדם עצמו. לכן הטיפול לא ייגמר בשניידר-בילינסון, סביר להניח, אלא יימשך אל תוך הטווח הארוך בקהילה".
מתי תחליט שמטופל כשיר נפשית לצאת מבית החולים?
"זו שאלה מצוינת, שאנחנו עוסקים בה הרבה. הדבר הנכון ביותר הוא לקבל החלטה ביחד איתו, כי כל הזמן בשבי החליטו בשבילו דברים ולא שאלו אותו מה הוא צריך. וכדי להחזיר לו את האוטונומיה ואת השליטה בחיים שלו - שני דברים שהוא איבד לחלוטין - אנחנו צריכים שיהיה שותף לקבלת ההחלטות. זו צריכה להיות החלטה משותפת, מושכלת, והיא לא יכולה להתקבל ביום הראשון".
אתה צופה שיהיו גם אשפוזים פסיכיאטריים?
"ד"ר הגר מזרחי, ראש חטיבת הרפואה במשרד הבריאות, אמרה שכן. אם מישהו יזדקק לטיפול נפשי יותר אינטנסיבי, ננסה להעניק לו אותו בבילינסון או בשניידר. אבל אם לא תהיה שום ברירה, ואדם יהיה מסוכן לעצמו או לסביבתו, ולא ניתן יהיה להשתלט עליו שם, ניאלץ להעביר אותו לבית חולים פסיכיאטרי, כמובן בתנאים של פרטיות מוחלטת".
בששת בתי החולים שנבחרו למשימה – שיבא, איכילוב, בילינסון, שמיר, סורוקה וברזילי – סופרים את הדקות עד להגעת שאר החטופים והחטופות. לפי תנאי העסקה, עוד ארבע משוחררות צפויות להגיע מחר (מוצ"ש). צוותי בתי החולים מתחרים בינם לבין עצמם מי יזכה לטפל בהן קודם, מה שמעורר לדבריו סכנה מצידם לריגוש יתר. "הצוותים מתרגשים כמו המדינה ואולי יותר, כי הם מתכוננים לאירוע הזה כבר שנה וחצי", אומר זלצמן. "יש לנו את אשמת הניצולים. המחשבה שאנחנו ניצלנו מהצרה הזאת של שבי, של אובדן, של שכול, היא זו שמאחדת היום את כל המטפלים במדינת ישראל. מתוך האשמה הזו אנחנו רוצים לפעול. כשחזרו החטופים הקודמים, חלק מהמטפלים התמכרו לדבר הזה. בלילה הראשון כולם היו ערים מרוב התרגשות. אבל בשלב מסוים הגיע הרגע שבו אמרו למטפלים 'לכו הביתה, יש מי שיחליף אתכם', וגילו שהם לא רוצים ללכת. אפשר להבין את זה. זה לגעת בהיסטוריה, לגעת בעוצמות ריגוש והיי שמשחררות דופמין למוח, שלא בא לך להפסיק את זה. זו התמכרות. סיפרו לנו אנשים מבתי חולים אחרים שהם ממש נאלצו להכריח את הצוותים ללכת הביתה כדי שלא יתמוטטו".
זה אומר שאחר כך תצטרכו אולי לטפל גם קצת במטפלים.
"כלקח מהעסקה הקודמת קיבלנו החלטה שפעמיים ביום נאסוף את כל המטפלים בחדר וחלק מאיתנו, מטפלות בבריאות הנפש, נעבוד בזוגות כדי לחלק את העומס, ייעשו שיחה של דה-בריפינג (מפגשי תשאול לניתוח האירוע – ש"ר): מה שלומכם? מה עברתם היום? זה נועד להתייעץ, לבכות קצת, להתחבק, לתמוך אחד בשני".
6 צפייה בגלריה
מתחם שניידר־ בילינסון שהוכן לקליטת השבים והשבות מעזה. "זה לגעת בהיסטוריה" | צילום: דוברות בי"ח בילינסון
אתה מוביל את ההיערכות של בילינסון בתחום הזה. אתה לא חושש שהקושי הזה יפגע גם בך? ישאיר גם אצלך צלקת?
"בגלל שאני מטפל המון שנים באנשים עם הפרעות מאוד קשות ומתמודד הרבה עם המוות, אני מניח שאדע לצמוח מזה. זו זכות גדולה מאוד, רגע היסטורי, מצווה של ממש לטפל באנשים האלה, וזה גם מסקרן אותי מאוד כמטפל, כקלינאי וכחוקר לצפות בתופעה שאף אחד לא ראה. יש לי תחושה שאני חייב לסגור את המעגל הזה".
מחקרים הראו כי השבי המשיך להשפיע לרעה על בריאותם של משוחררים עד סוף ימיהם. עדינה משה בת ה-72, שנחטפה מקיבוץ ניר עוז, אמרה לאחרונה: "אי-אפשר להתאושש מזה, לא פסיכולוגים ולא נעליים". מה דעתך על האמירה הזו?
"אני מטפל באנשים מאוד חולים כבר 30 שנה. כמומחה להתאבדויות, כל הפציינטים שלי רוצים למות. אם מישהו רוצה פתאום לחיות, אני שולח אותו למטפל אחר. אבל בבסיסי אני אדם מאוד אופטימי, כי ראיתי החלמה גם מהמצבים הקשים ביותר. אני רוצה לקוות שגם המשוחררים והמשוחררות יצליחו".
