כשני שלישים (65%) משורדות ושורדי הטבח במסיבת הנובה סובלים מפוסט-טראומה, גם אחרי יותר משנה. זו אחת ממסקנות הביניים שעלו ממחקר גדול, מקיף ופורץ דרך שמתבצע באוניברסיטת חיפה ועוסק במפגש הנורא שאירע בשבת ההיא בין הטראומה לפסיכדליה. "אף פעם לא נתקלתי במצב חמור כל כך", אומר פרופסור רואי אדמון, נוירופסיכולוג ומומחה לטראומה, אחד משני המדענים שמובילים את המחקר.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למשתמשים רשומים:
"מה שקורה בדרך כלל זה שאחרי האירוע הרבה מאוד אנשים מפתחים סימפטומים של PTSD, כמו סיוטים וקושי להתרכז. זה נורמלי, ככה האדם מעבד את האירוע. אצל רוב האנשים זה דועך, ושנה אחרי האירוע אתה רואה בערך 6% מהאנשים עם פוסט-טראומה ברמה קלינית, במקרים קשים – 10%", הוסיף פרופסור אדמון. "במקרים של אירועי טרור המוניים המספרים מגיעים לסביבות 15% של PTSD. אבל בנובה אנחנו מדברים על יותר מפי ארבעה – 65% במצוקה מאוד משמעותית. אלה מספרים לא מוכרים בעולם הטראומה".
כל מי שמכיר את מצב השורדים יאשר שהנתונים עולים בקנה אחד עם המצב בשטח, והמצב גרוע. אנשים מגיעים לקצה עם מקרים של אובדנות, של התבודדות והימנעות. בגלל שמדובר בקהילה כל כך הטרוגנית ומפוזרת, קל מאוד ליפול בין הכיסאות ולהיעלם.
את הנתון החריג מסביר פרופסור אדמון בכך ש-7 באוקטובר עדיין נוכח בחיי השורדים. "בעצם, האירוע לא נגמר ולא דועך. הנתונים האלה של המחקר נאספו בסוף 2024 – המלחמה עדיין בערה, המפונים לא חזרו, עוד לא הייתה עסקת חטופים. כשהאירוע לא מסתיים ואין קלוז'ר קשה מאוד להתחיל בתהליכי התאוששות ושיקום.
"לאחרונה יצא מחקר על עשור למתקפת הטרור בתיאטרון בטאקלאן בפריז (בפיגוע שהיה בנובמבר 2015 נהרגו 89 מבלים – ד"פ). אי-אפשר לזלזל בעוצמת החוויה הטראומטית של האנשים שהיו שם, שבטח גם חלקם היו בהשפעת חומרים כאלה ואחרים, אבל אחרי שלוש שעות האירוע נגמר. במקרה ההוא מדברים על 15% מהשורדים שסובלים מ-PTSD. זה גם מה שהיינו מצפים לראות במקרה של הנובה".
יכול להיות שבשבועות האחרונים התחיל איזשהו קלוז'ר?
"אם יהיה לנו סוג של קלוז'ר – יחזרו החטופים, שקט בצפון, הסכם עם סעודיה – כל אחד והמחשבה שלו על מה יכול להיות יותר טוב – אני לא מאמין שנראה מספרים כאלה של PTSD. אני מצפה ל-%15 או 20%. זו הסיבה שאנחנו פותחים עוד סבב של איסוף נתונים, כדי לראות אם המספרים ירדו. אם המספרים ימשיכו להיות גבוהים כמו עכשיו, זה יהיה כמובן רע מאוד ברמה החברתית, וגם משהו מטורף מבחינת המדע. במקרה כזה נוכל להגיד שהאירוע בנובה שונה באופן מהותי מאירועי טרור אחרים.
"יכול גם להיות", מוסיף אדמון בזהירות. "שבגלל שהאירוע נמשך הרבה זמן, כבר אין דרך חזרה. נצטרך לחכות ולראות".
מתוך מעל 4,000 מבלים שהיו במסיבת הנובה – 364 גברים ונשים נרצחו, מאות נפצעו ו-44 נחטפו. לצד הכאב, האובדן, הצער והאימה, הטבח בנובה הוא ככל הנראה הפעם היחידה בהיסטוריה, וללא ספק המקרה היחיד בהיסטוריה המתועדת, שבה סיטואציה של טראומה המונית התרחשה על מצע נרחב של משני תודעה מסוגים שונים, שאותם נטלו רבים מהמבלים. מעין מעבדה טבעית שמאפשרת לחקור בזמן אמת ולאורך זמן את ההשפעות של חומרים מסוגים שונים על תגובה ועיבוד של טראומה, שמאפשרת להבין את ההשפעה שלהם על תהליכי ההתאוששות ולבחון דרכי טיפול חדשות.
המפגש בין הטראומה לפסיכדליה הוא גם המפגש בין שני מובילי המחקר. פרופסור רועי סלומון הוא ראש המעבדה לחקר מודעות והעצמי במחלקה למדעי הקוגניציה באוניברסיטת חיפה, חוקר פסיכדליה, תפיסת העצמי ותפיסת המציאות. כבר ב-8 באוקטובר היה ממקימי עמותת "לב בטוח" שטיפלה במאות שורדים. "כשהבנתי שיש פה משהו שעוד לא היה", אומר סלומון, "התקשרתי לרואי". כלומר, לפרופסור רואי אדמון, חוקר טראומה וראש המגמה לנוירופסיכולוגיה קלינית באוניברסיטת חיפה – והמחקר יצא לדרך. נכון להיום משתתפים בו כ-750 משורדי הנובה (מחקר נרחב יחסית, ומדגם מייצג של כ-3,500 שורדים מהמסיבה).
את המידע אוספים החוקרים ממגוון מקורות, שיחד אמורים לתת תמונה מקיפה של האדם ומצבו. שאלונים מפורטים עם נתונים מגיל ומצב משפחתי ועד מה לקחו במסיבה, מתי, עם מי ואיפה היו כשהכל קרה; דגימות רוק ושעונים חכמים שמודדים את איכות השינה; בדיקות EEG לרישום הפעילות החשמלית במוח, סריקות MRI וראיונות עומק אישיים.
הממצא המרעיש השני של המחקר, אחרי אחוז הסובלים הגבוה מתסמינים חריפים של פוסט-טראומה, נוגע דווקא לחלק השני של המחקר – הפסיכדליה, החומרים משני התודעה.
הנבדקים במחקר חולקו לחמש קבוצות, על פי סוגי החומרים שבהם השתמשו במהלך המסיבה. קבוצת הפסיכדליים (שלקחו פטריות, LSD ודומיהם); קבוצת הסטימולנטיים (שלקחו סמים ממריצים כמו קוקאין, ספידים וכדומה); קבוצת האמפתוגניים, כמו MDMA (סם שאינו פסיכדלי ולא גורם להזיות, אבל יוצר שינוי רגשי וגורם לתחושת אופוריה ואהבה); קבוצה של משתמשים בגראס ואלכוהול; וקבוצה חמישית, של השורדים שלא היו בהשפעת חומרים בזמן האירוע. סוגים אחרים של סמים, כמו קטמין, לא נחקרו – וככל הנראה המשתמשים בקבוצה זו היו במצב גרוע במיוחד בעת הטבח.
פרופ' רועי סלומון: "האנשים ששתו אלכוהול או השתמשו בגראס. מצבם יותר גרוע מהאנשים שלא לקחו כלום, וגם מכל נוטלי קבוצות החומרים האחרות"
לפי המחקר, חמישה חודשים אחרי 7 באוקטובר, אנשים שלקחו MDMA במסיבת הנובה סבלו פחות מסיפטומים של פוסט-טראומה. "מצבם הקליני היה יותר טוב במובהק ממצבם של האנשים שנטלו חומרים מקבוצות אחרות", אומר פרופסור סלומון. לא רק זה, המחקר העלה עוד שאותם אנשים סובלים פחות מסימפטומים כמו דיכאון וחרדה מאשר המבלים שלא היו בהשפעת חומרים, אם כי בצורה פחות מובהקת.
"מצאנו של-MDMA היה איזשהו אפקט ממגן", אומר פרופסור סולומון בהתלהבות. "תחשוב על זה, חמישה חודשים אחרי הנובה – ומה לא קרה בחודשים האלה? אנשים היו במילואים, חברים שלהם חטופים – מה לא? ועדיין, אנחנו רואים הדים של האפקט הראשוני החזק של ה-MDMA. בעיניי, זה אומר הרבה.
4 צפייה בגלריה
אנשים שלקחו MDMA במסיבת הנובה סבלו פחות מסיפטומים של פוסט-טראומה
(צילום: shutterstock)
"אנחנו מודדים כמה סימפטומים של PTSD יש לבן אדם – קשיים להירדם, להתרכז, סיוטים, הימנעות ועוד. יש סט מאוד ברור של סימפטומים שמגדירים אדם כפוסט-טראומטי קליני. לכולם יש מנעד מסוים. ברמת הקבוצה, משתמשי MDMA סובלים פחות מסימפטומים של PTSD בהשוואה לקבוצות אחרות", מוסיף פרופסור אדמון, ומדייק: "אנחנו מדברים ברמת הקבוצה, לא הפרט".
אז נמצא החיסון לטראומה?
השניים ממהרים להרגיע. "ההבדלים לא מאוד גדולים. אבל בממוצע, הסיכוי של אדם שלקח MDMA לא לפתח פוסט-טראומה היה קצת יותר טוב", ממתן פרופסור אדמון את ההתלהבות.
מה הסיבה, בעצם? תחושות האהבה והאופוריה שה-MDMA מעניק הן האפקט הממגן?
"מה שאנחנו יודעים זו העובדה הזאת – מכאן, זו כבר פרשנות", אומר סולומון. "אבל מדיבור עם הרבה שורדים, יש כמה אלמנטים שחזרו שוב ושוב. הרבה אנשים דיברו על אנרגיה, שהחומרים נתנו להם אדרנלין וכוח לרוץ. אמרו את זה גם אלה שנטלו ממריצים וגם אלה שלקחו חומרים מקבוצת הפסיכדליים. אחרים סיפרו שה-MDMA (וגם הפסיכדליים – ד"פ) עזרו להם להתמודד עם האירוע, שהם הרגישו פחות אפקטים שליליים תוך כדי האירוע. מי שמכיר את ההשפעות של הסם, אחת מהן היא שהוא מפחית את תחושת האפקט השלילי. יכול להיות שהם חוו משהו פחות טראומטי עוד במסיבה. מי היה חושב שאדם שלקח חומרים יאמר שהם עזרו לו לשרוד אירוע טרור? זה לא הגיוני. אבל הנתונים מאשרים.
"עוד דבר שמאוד בולט בנתונים שלנו זה הממד החברתי. גם בזמן האירוע, וגם אחריו, מי שלקח MDMA אומר שיש לו יותר מפגשים חברתיים, שהוא מקבל יותר תמיכה חברתית ושהרגיש יותר ביחד עם אנשים באירוע עצמו. יכול להיות שזה ממד חשוב נוסף, שאנשים הגיעו הביתה והיו יכולים להיפתח ולספר – ולא להתאבן. אנחנו לא יודעים לבטח, אבל זה כיוון הגיוני שמתאים גם למה שאנחנו יודעים על החומר וגם לנתונים שלנו.
"לאופן שבו אנחנו זוכרים את הטראומה יש השפעה רבה על האופן שאנחנו מעבדים אותה", מסביר פרופסור אדמון. "גם אם התפיסה שלנו היא סובייקטיבית, עדיין תהיה לה השפעה רבה על ההחלמה".
אילו חומרים נטלו האנשים שנמצאים במצב הכי גרוע מבחינת סימפטומים של פוסט-טראומה?
סלומון: "האנשים ששתו אלכוהול או השתמשו בגראס. מצבם יותר גרוע מהאנשים שלא לקחו כלום, וגם מכל נוטלי קבוצות החומרים האחרות".
מפתיע, אלה החומרים הכי שכיחים ונורמטיביים.
"חומרים שכיחים לא רק במספר האנשים שלוקחים את זה, אלא גם בכמות הזמן. אנשים מבלים על גראס ואלכוהול הרבה יותר זמן מאשר על MDMA". ואחרי כל זה, השניים מדגישים שוב – ההבדל הוא ברמת הקבוצה. ברמת הפרט, מסביר פרופסור אדמון, החומרים "הם רק עוד גורם, ולא הכי משמעותי, שיכול להסביר את המצב הנפשי".
ממצא משמעותי נוסף מהמחקר הגיע מהנתונים שנאספו בזכות השעונים החכמים. בין ארבעה לחמישה חודשים אחרי 7 באוקטובר, ענדו מאות נבדקים שעון חכם במשך חודש שלם. השעון אסף מידע 24/7 על הדופק של הנבדק, ובעיקר על מה שנקרא השעון הצירקדי, או השעון הביולוגי – זה שמניע אותנו כשהוא מסונכרן עם היממה. מעיר אותנו בבוקר עם דופק גבוה, ומוריד את הדופק בלילה כדי שנוכל להירדם.
התגלית הגיעה כשהחוקרים חזרו לנבדקים חצי שנה אחר כך (כשנה אחרי הנובה). "הסתכלנו על מצבם הקליני, ומצאנו שחוסר יציבות צירקית – שינה לא סדירה – הוא מנבא מובהק לרמה גבוהה של סימפטומים ל-PTSD", מתאר פרופסור אדמון. כלומר, שורדי הנובה שסבלו אחרי ארבעה או חמישה חודשים מהטבח משינה לא סדירה באופן חריף, נטו הרבה יותר לפתח פוסט-טראומה חצי שנה אחר כך. הנתונים היו גם לצד השני – נבדקים שהשעון הביולוגי שלהם היה מאוזן ושמרו על שגרת שינה סדירה, סבלו פחות מהסימפטומים.
"זה דבר חדש", מסביר פרופסור אדמון. "תחשוב אילו אפשרויות חדשות זה פותח לטיפול, אם נהיה מסוגלים לזהות את דפוס השינה המתאים לבן אדם ולתעל את ההתנהגות שלו כדי לשמור על שגרה ויציבות. כלומר, לטפל בבעיה לפני שהיא מחמירה ונהיית כרונית. הרבה מאוד תהליכים רגשיים וקוגניטיביים קורים בזמן השינה, והם מאוד חשובים מבחינת היכולת להתגבר על האירוע הטראומטי".
"רואי צנוע", אומר פרופסור סלומון. "יש פה משהו גדול. הממצא הזה יכול לתרום המון לעולם הפסיכיאטרי והטיפולי. בעיניי, זה אחד הדברים הכי יישומיים שגילינו. יש פה מדד אובייקטיבי שמנבא תסמיני פוסט-טראומה".
מה ההסבר שלך לממצא?
אדמון: "זה הממשק בין החוויה הפסיכולוגית של אדם לבין ההתנהגות בחיי היומיום. לגוף יש מנגנון שיודע לעשות התאמה של השעון הביולוגי שלנו לסביבה. הפרשנות שלי היא שלאנשים שהמנגנון הזה לא עובד אצלם כמו שצריך יותר קשה להשקיט את התגובה ואת סערת הרגשות, ונוצרת דינמיקה שלילית".
"הרגש נטוע בגוף", מוסיף פרופסור סלומון.
המחקר עדיין רק בתחילתו. מידע רב שנאסף, כמו סריקות מוח, דגימות רוק ועוד, עדיין לא נותח עד הסוף. הדרך להבנה מלאה של הקשר בין חומרים משני תודעה להתמודדות עם טראומה, ומה באמת קורה לנו במוח בעת טראומה ותחת השפעה, עודנה נפקחת לאורך. "אנחנו פה לעוד הרבה שנים", אומר פרופסור אדמון, "ממליץ לך להמשיך לעקוב”. אני מקבל את ההמלצה, ניפגש בממצאים הבאים.
