עמוק-עמוק בתוך מגירות הנפש שלה טומנת רס"ן ד"ר ר' את כל זיכרונות המלחמה הנוכחית. את הפצועים הזועקים, את החיילים שהצילה בניגוד לכל הסיכויים, את המתים שגוועו תחת ידיה. את המפקד שלה, שמת מפצעיו בדרך אליה. את הסכנה שארבה לה עצמה, כשהלכה לשירותים וכטב"ם התפוצץ במקום שבו עמדה.
באחד התפקידים הקרביים ביותר בצה"ל פעלה אשת המקצוע הצעירה, הרופאה של חטיבת הקומנדו, שקיבלה לאחרונה את אות מצטיינת הרמטכ"ל, בכל גזרה אפשרית: בעזה, בלבנון, באיו"ש ובסוריה. לכל אזור היה האתגר שלו. לכל אחד היו הטראומות והזיכרונות הטובים והרעים. המטפלים, שפועלים בחזית הלחימה ונתקלים במקרים הקשים ביותר, סופגים את הקושי והכאב סביבם.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות רק למנויים:
"מאוד-מאוד מורכב לטפל במטפלים, אין זמן לעבד את החוויות ואת הקשיים כשאתה חייב להיות מוכן בכל רגע לאירוע הבא", מודה ר' (35). "הרבה פעמים, כדי לשמור על היכולת לתפקד ועל האוטומטיות, אני מעדיפה לשים את הזיכרונות במגירה גבוהה שאני לא מגיעה אליה ואין לי איתה קשר מיידי, ופשוט לא לפתוח אותה. כששואלים אותי על האירועים שעברתי, אני מאוד-מאוד מתקשה לפתוח את המגירה ולזכור מה ראיתי".
איך ממשיכים במשימה, כשהחוויות הקשות הולכות ומצטברות?
"נאחזים בשגרה ועושים מה שאפשר כדי לזכור את המטרה ואת ה'למה'. העצב לא עוזב, אבל זה מאפשר לך לחזור לתפקוד".
חטיבת הקומנדו מאגדת תחתיה ארבע יחידות עילית – אגוז, מגלן, דובדבן ויחידת הסיוע המבצעי (יחס"ם). לוחמי החטיבה ביצעו במהלך המלחמה אינספור מבצעים, בכל הגזרות. עשרות מהם נפלו בקרבות, כמחציתם ב-7 באוקטובר. האחרונים הם לוחם מגלן רס"ם (במיל') חן גרוס ז"ל ולוחמי יהל"ם רס"ל תום רוטשטיין, סמ"ר יואב רוור וסמ"ר אורי יהונתן כהן זכרם לברכה, שנפלו ביום שישי שעבר בפיצוץ מבנה ממולכד בחאן-יונס.
ר', שגדלה בבית-שאן, חלמה מנעוריה להיות רופאה. "בגיל 16 התנדבתי במד"א, ושם הבנתי שזה מה שאעשה בחיים", היא מספרת. בגיל 18 יצאה ללימודי תואר ראשון ברפואת חירום באוניברסיטת בן-גוריון במסגרת העתודה האקדמית ומשם המשיכה למסלול "צמרת" למצטיינים, שבו למדה רפואה באוניברסיטה העברית. "משם חזרתי לשירות לתפקידי ליבה, בגדוד חי"ר שחלמתי להגיע אליו מאז שהייתי ילדה, וגם ניהלתי מרפאה. כשנפתח התפקיד בחטיבת הקומנדו אמרתי למחליף שלי: 'אני מקנאה בך, הייתי כל כך רוצה לעשות את זה מההתחלה'".
ב-26 בספטמבר 2023 הגיעה ר' לעוצבת הקומנדו, האישה הראשונה בתפקיד קצינת רפואה של חטיבת חי"ר. שבוע לאחר מכן, ב-7 באוקטובר, כבר מצאה את עצמה בקרבות הבלימה בעוטף. "עוד לא הספקתי להכיר מי נגד מי", היא מספרת. "ההיכרות הראשונה עם אנשי המילואים שלי הייתה בשיחת הטלפון שבה הודעתי להם: 'אנחנו מוקפצים, יש מלחמה'. הגעתי לבית ליד, לוודא את פתיחת מחסני חירום ולקחת כל מה שהיינו צריכים כדי להצטייד, ומשם המשכתי לכפר עזה, שם הייתי בימים הראשונים של הלחימה.
3 צפייה בגלריה
רס"ן ד"ר ר'. "ההיכרות הראשונה עם אנשי המילואים שלי הייתה בשיחת הטלפון שבה הודעתי להם: 'אנחנו מוקפצים, יש מלחמה'"
(צילום: דובר צה"ל)
"התחושה העיקרית שזכורה לי מהימים האלה היא בעיקר חוסר הוודאות ואני חושבת שגם התמימות שהייתה לנו מול מה שעמדנו לפגוש. זה לא היה צפוי בשום צורה. אני לא חושבת שמישהו היה יכול להיערך למראות ולכל מה היה שם. הרוע היה בלתי נתפס.
"ניסינו לעשות סדר בכאוס הנוראי ששרר בדרום. טיפלנו בכל מי שאפשר לטפל ופינינו בכל דרך אפשרית – על רכבים מזדמנים, על אמבולנסים של איחוד הצלה, על מסוקים שיצרנו איתם קשר שלא בצירים הרגילים שבהם אנחנו רגילים לעבוד, העיקר שהמטופל יגיע לבית החולים".
למרות המאמצים ההרואיים להצלת חיים, מהשבוע הראשון למלחמה זוכרת ר' בעיקר גופות. "כמויות של גופות. כשאתה מטפל בפצועים, אתה לא מרגיש חסר אונים. אבל כמויות הגופות וכל מה שראינו שם לצידי הדרך בכניסה לכפר עזה, זה משהו שאי-אפשר להכיל. אני עדיין רואה את המראות האלה, אבל משתדלת לא לחשוב עליהם ביום-יום".
"כשאתה מטפל בפצועים, אתה לא מרגיש חסר אונים. אבל כמות הגופות שראינו לצידי הדרך בכניסה לכפר עזה זה משהו שאי-אפשר להכיל. אני עדיין רואה את המראות האלה"
מאז, במשך שנה ושמונה חודשים, הייתה בחפ"ק של מפקד חטיבת הקומנדו – בעזה, בלבנון, באיו"ש ובסוריה, "בין אם בכובע המטפל, שתמיד קיוויתי שלא אדרש אליו, ובין אם בכובע המנהלת. ניהלנו לחימה לצד המח"ט ונתנו את הטון בכל אירוע ובכל פינוי רפואי".
תארי לי את היום שלך בתנאים כאלה של מלחמה רב-זירתית. לתוך מה קמים בבוקר?
"בעיקר לחוסר ודאות. זו הכותרת של השנה וחצי האלה. יום אחד אתה יכול לקום בבוקר בבית ליד, ולמחרת אתה מוצא את עצמך בזירת לחימה הכי קשה ומשמעותית. האתגר העיקרי במלחמה הזו מבחינתי היה להצליח להשליט סדר בכאוס. לא ידענו מה צופן לנו לא יום ובטח לא שבוע קדימה ולא יכולנו לתכנן שום דבר. אבל זו הייתה השעה הקריטית ביותר של מדינת ישראל וכולנו עשינו את מה שנדרש מאיתנו על מנת לוודא שאנחנו מממשים את התפקיד שלנו כמטפלים בשדה הקרב על הצד הטוב ביותר".
לצד הלוחמים הייתה ר' אחראית על ניהול קרב גורלי משלה - הקרב הרפואי על חייהם של הפצועים. "יום-יום התפללתי שלא אידרש לטפל באירועים כאלה, של לוחמים שאני מכירה היטב", היא אומרת. "התפקיד שלי היה לנהל את האירועים ולהיות הקצה המבצעי בשטח לכל שרשרת הטיפול והפינוי: להחליט מי הפצוע הדחוף ביותר, האם מצבו דורש פינוי מוסק מהעומק, או שאפשר לפנות אותו בהמשך, כמה מסוקים יגיעו וכמה פלטפורמות פינוי נשלח ובאיזה סדר הם ייכנסו.
"למגלן ולאגוז היו אירועים מאוד-מאוד מורכבים בלחימה, שבהם נדרשנו לקבל החלטות מאוד קשות, לפעמים בתנאים של חוסר ודאות וקושי לגבש תמונת מצב רפואית ראשונית. הרופא בשטח צריך לבדוק את המטופל, לקבל החלטה לגבי דחיפות מצבו ולהעביר את תמונת המצב אלינו, כדי שאנחנו נוכל להחליט אל מול השליטה המבצעית ואלמנטים נוספים של הקרב שעדיין מתנהל, איפה מנחיתים את המסוק, לאן חובר כלי הפינוי.
"אלה אירועים אינסופיים, שנדרשת בהם רגישות מצד אחד, ומצד שני החלטיות, אסרטיביות וקבלת החלטות סופר-מהירה לכאן או לכאן, כי זה חורץ גורלות. עם כל העצב, המלחמה הנוכחית לימדה אותנו לעבוד היטב כמכונה משומנת ולקבל החלטות קריטיות בזמנים קצרים. אחרי הקרב, התפקיד הנוסף שלי היה לאסוף את האנשים שלי, המטפלים והרופאים ביחידות שנמצאים בשטח, לתמוך, לעשות את העיבוד סביב האירוע, לתחקר וללמוד. גם זה חלק מהמקצוע שלנו. אנחנו יודעים לטפל בכולם, אבל לטפל בעצמנו זה הכי קשה".
בראייה לאחור, האם עמדתם במשימה שהוטלה עליכם?
"אין ספק. משימת הרפואה היא להציל את כל הפצועים בני-ההצלה ולאפשר לקרב להתקדם. אני חושבת שעשינו את זה בצורה הטובה ביותר, עם כל המשאבים שעמדו לרשותנו בשדה הקרב, כמו שימוש בדם טרי, והצלנו המון פצועים שבעבר לא היו מגיעים בכלל לבית החולים. היו פציעות מורכבות מאוד, שלא חשבתי שתהיה להם פרוגנוזה רפואית, והפצועים האלה שרדו. אני זוכרת פצוע ראש מאוד קשה באירוע מאוד-מאוד מורכב של החטיבה, שכשראיתי אותו חשבתי שאין סיכוי להציל אותו. בהמשך שלחו לי סרטון שלו מבצע פעילות גופנית ורץ. אלה הדברים שנותנים לנו כוח. הרופאים הראשוניים המדהימים שנמצאים בשטח בנקודת הפציעה, רופאי היחידות, עושים קסמים ברמת השטח. אין דרך אחרת לתאר את זה".
המוטו של הפעילות הרפואית במלחמה הנוכחית, מספרת ר', הוא שלא מוותרים על אף פצוע. לא משנה עד כמה המצב קשה, לא מרימים ידיים. חלק מהפצועים הם אנשים שהכירה היטב. "אתה חי עם האנשים האלה, מטפל בפצועים שהם האחים שלך לנשק. שום דבר לא מכין אותך לטפל במישהו שאתה מכיר. עד לפני שנייה צחקת איתו ופתאום פגע בו טיל. המפגש עם המוות כשאתה מטפל באדם קרוב מטלטל".
כך קרה בתקרית בדרום הרצועה שבה נפל מפקד החפ"ק החטיבתי, רס"ן (במיל') עמישר בן דוד ז"ל, ב-8 במארס 2024. "עמישר היה איתנו תקופה לא מבוטלת, עוד מ-7 באוקטובר", מספרת ר'. "הוא יוצא לשטח ונתקל והדבר הבא שאני שומעת זה 'דוקטור, דוקטור יש פצוע'. אני מתחילה להתקדם לכיוונם, מבקשת מהחובש לפתוח אלונקה ואנחנו ערוכים לקבל את הפצוע. אנחנו נמצאים בגזרה מבצעית של יחידה אחרת, ואני תוהה איפה הרופא של היחידה ולמה דווקא אני נדרשת לטפל בפצוע הזה. המחשבה הראשונה שלי הייתה שהרופא שלנו נפגע.
"עוברות דקות שנמשכות נצח, ואני מחכה לדיווח שלא מגיע על מצבו. בסופו של דבר הרופא עולה מולי בקשר ואומר שהפרח הפך להרדוף, כלומר הפצוע מת. ואני עדיין מחכה בכניסה כי לא מבינים מה בדיוק קורה שם. ההתרחשות הראשונית לא לגמרי ברורה. כשהביאו אותו עוד הייתה לי תקווה שאפשר להציל אותו, אבל מהר מאוד הבנתי שהוא לא בר-הצלה. אני רואה את הפנים של הרופא ומבינה שזה מישהו שאני מכירה טוב. שעתיים לאחר מכן אני מקבלת טלפון מקצינת הנפגעים, שמבקשת שאזהה אותו כדי שיוכלו למסור הודעה למשפחה. היא שואלת אותי בפשטות: 'את בטוחה שזה הוא?' אני אומרת לה כן. והיא שואלת: 'איך את בטוחה?' אמרתי לה, 'אני גרה איתו באותו מקום. אני מכירה אותו'".
בתוך הטרגדיה הזו, אומרת ר', אין זמן לעצור לעבד את מה שקרה. "זה אירוע שתמיד ילך איתי, אבל אי-אפשר לקחת פסקי זמן לעיבוד ולמחשבה כי האירוע הבא כבר בפתח".
אירוע טרגי נוסף שנצרב בתולדות החטיבה התרחש בגזרה אחרת, לבנון, באוקטובר 2024. לוחמי אגוז הסתערו על בניין וניהלו חילופי אש מטווח אפס עם מחבלי חיזבאללה כדי למנוע מהם לחטוף את גופת חברם שנהרג. בערפל כבד ובעלטה חוסלו עשרות מחבלים. המחיר היה כבד מנשוא: שישה לוחמים נפלו בקרב ו-42 נפצעו.
אחרי הקרב הזה פורסמו טענות על הפינוי והטיפול הרפואי שהוגשו לפצועים בשטח, אבל למרות הקשיים האובייקטיביים שנבעו מתנאי שטח קיצוניים, אנשי הרפואה של החטיבה מתעקשים שהטיפול הרפואי באירוע התנהל כנדרש.
"חטיבת הקומנדו הייתה הראשונה שתימרנה בלבנון במלחמה, בתוואי שטח שהוא חדש ומורכב, שבו נדרשנו להגיע לאירוע קיצון של קרב מתמשך עם המון פצועים וקושי רב בפינוי שלהם תחת אש", אומרת ר'. "זה אירוע שהתגלגל והתגלגל. מאמץ הפינוי היה משמעותי ומאתגר. בסופו של דבר גם פה, לעניות דעתי, ולדעת כל הגורמים שתיחקרו את האירוע, המשימה הרפואית התנהלה בהצלחה. הפצועים שאפשר היה להצילם הגיעו לבתי החולים. עשינו הרבה תחקירים בכל החתכים, פיקודי ורפואי, למדנו את האירוע והסקנו מסקנות להמשך. שינינו דברים ברמת התו"ל (תורת הלחימה – ש"ר) והאופציות לפינוי.
"בגלל שחטיבת הקומנדו נלחמת בזירות רבות, אנחנו נדרשים להגיע למקומות המורכבים ביותר, שלפעמים המעטפת בהם היא לא המעטפת הרגילה שיש ליחידות אחרות. לאורך כל הזמן הזה זיהינו מחדש את נקודות התורפה, דייקנו את המענה בנקודות האלה ונערכנו לדפוסי הפעולה המסוכנים ביותר".
אתגר מסוג אחר שרס"ן ד"ר ר' נאלצה להתמודד איתו במערכה הנוכחית כגורם הרפואה האחראי בשטח הוא שחיקת הכוחות הלוחמים. "זה אתגר כלל צה"לי וסופר-משמעותי, בעיקר שחיקת כוח המילואים, אנשים שעזבו את הבית ב-7 באוקטובר ולא הפסיקו להילחם מאז. התמיכה ברופאים איתגרה אותנו בכל פעם מחדש. יש לי רק מילים טובות להגיד עליהם ועל מה הם היו בשבילנו. הם הבינו את המשמעות של מה יקרה אם הם לא יהיו בשדה הקרב".
"חטיבת הקומנדו הייתה הראשונה שתימרנה בלבנון, בתוואי שטח מורכב. נדרשנו להגיע לאירוע קיצון של קרב מתמשך עם המון פצועים וקושי רב בפינוי שלהם תחת אש"
לפעמים, אומרת ר', דווקא השגרה היא המסוכנת ביותר. "בעיניי החלק הקשה הוא השלב של המעבריות, כשאתה רגיל לפעול בדרך מסוימת, ומגלה שבמקום אחר היא לא בהכרח תעבוד. הגמישות והמיידיות של זירות חדשות ואירועים מתפתחים ומתפרצים הם חלק מתפיסת הקומנדו. ועדיין, לא פשוט להתגמש מחשבתית ולהבין שאם עד עכשיו פינינו על כלי מסוים, עכשיו הכלי הזה לא יעבוד במקום אחר. צריך להשתנות וללמוד מחדש, ובעיקר לא להיכנע להרגל. גם אם נדמה לך שאתה שוהה במקום שלכאורה אין בו מתח מבצעי, זה לא תמיד נכון, ויש אירוע שתופס אותך משום מקום ומחייב אותך לעבור מאפס למאה במהירות. צריך לשמור על דריכות וערנות ולזכור שרגע אחד בשדה הקרב אתה יכול לצחוק ולאכול מנת קרב ורגע אחר כך לתת מענה לאירוע הזוי, שלא העלית בדעתך שעלול לקרות".
איך שומרים על דריכות במצב כזה של לחימה כמעט בלתי פוסקת במשך שנה ושמונה חודשים, כשכולם שחוקים ועייפים ואירוע רודף אירוע?
"זוכרים על מה אנחנו נלחמים ומה המטרה שלמענה בכלל נכנסנו למלחמה הזאת, בלי להיכנס לפוליטיקה וכל מה שמסביב. זה מה שנותן משמעות וכוח. אנחנו האבא והאמא והמטפלים של הלוחמים בשדה הקרב, ואנחנו נמצאים שם בשבילם, כדי לוודא שהם מקבלים את המעטפת המקסימלית שניתן".
את שומרת על קשר עם הפצועים שהצלת?
"התפקיד שלי הוא להביא את הפצועים האלה בחיים לבית החולים. משם ואילך יש להם מעטפות טיפוליות אחרות. לראות את התוצאה המורכבת של פציעה קשה זה לפעמים מטלטל מאוד. אני זקוקה לריחוק הזה על מנת לשמור על היכולת לתפקד ולקבל החלטות קשות בשטח. זה מה שנכון לי בנקודה הזו".
מעל לכל, מרחפת הסכנה. סכנת חיים אמיתית, מיידית ואלימה, שאורבת בכל חזית ובכל פינה. "כל השנה ושמונה האלה אנחנו שוכחים שאנחנו בסכנת חיים מתמשכת", היא אומרת. "אם פוגע כטב"ם במקום שאנחנו נמצאים בו, גם אנחנו בסכנה. אנחנו עם הכוחות בשטח, באותם המקומות, ולכן כלל הסכנות של שדה הקרב חלות גם עלינו".
אירוע הכטב"ם שהיא מזכירה כבדרך אגב התרחש במציאות. "זה היה בצהריים. הייתי בקומה הראשונה ורציתי לעלות לקומה השנייה כדי להתפנות. ביקשתי מאחד המילואימניקים שהיו שם לוודא רגע שיש לי פרטיות ושאף אחד לא נכנס. קראתי לו לבוא איתי ואיך שאנחנו מגיעים לגרם המדרגות פתאום אני מגלה שאין לי שקית לצרכים. אמרתי לו: 'אני כבר חוזרת'. למזלנו, זה מה שהציל אותנו. איך שטיפסנו את שתי המדרגות הראשונות פוגע שם כטב"ם. אנחנו שומעים את הפיצוץ, רואים את ההבזק ומסתכלים אחד על השני, מבינים מיד שיש בקומה למעלה עוד אנשים. תוך רגע פתחנו אלונקה והכנו הכל לטיפול, אבל למזלנו איש לא נפגע. דקה אחר כך כולם ממשיכים בשגרה כי אין מה לעשות, את בשדה הקרב, אי-אפשר לעצור ולנוח. ורק אני הולכת לעשות פיפי, כדי שאם יהיה אירוע נוסף לפחות אהיה מוכנה אליו".
מאיפה החוסן, לעבור אירוע כזה, להיות מטר מפיצוץ כזה, ולחזור מיד לשגרה?
"חוסן לא נבנה ביום אחד. והוא בוודאי לא נבנה רגע לפני כניסה לשדה הקרב, אלא הרבה קודם, באימונים שמתרגלים את הלוחמים לאירועי קצה. לפני כל תמרון יש הדרכות והכנות מנטליות וארסנל של אנשי מקצוע מהטובים ביותר שמגיעים ועובדים איתם על הדברים. כשיוצאים ממנו יש עיבודים לצוות וגם למפקדים. מעבר לזה, יש התערבויות פרטניות עבור מי שזיהינו אותו כמתקשה. יש לנו יועצים בכל יחידה, שיודעים לתת את המענה והטיפול לכל מי שנזקק לו".
למעט עניין הפיפי בשקית, שחוזר על עצמו אצל לוחמות בעזה, אין בסיפור של ר' מאפיינים נשיים, שמבדילים אותה משאר הלוחמים. היא לא עושה מזה עניין, וגם הלוחמים שסביבה כבר התרגלו לנוכחות הנשית ביניהם. "זה משהו שהוטמע היטב בצבא, שלתפקידים הקרביים אין קשר למגדר", היא אומרת. "כשהגעתי לפה, היה מובן מאליו שאני בדיוק כמו כולם. גם המח"ט שקיבל אותי לתפקיד ידע שהוא יידרש לי בשדה הקרב, וזה מה שיהיה. היו התלבטויות סביב זה בהיבטי התפעול היומיומי, אבל מרגע שנכנסתי לא הייתה שום שאלה. אני אחת מהצוות לכל דבר ועניין, ולא עשו לי שום הנחות.
"אני חושבת שיש משהו מאזן בנוכחות של אישה בשדה הקרב, בהיבטים של אינטליגנציה רגשית ושל רוך, דברים שלא מאפיינים את שדה הקרב. יש רופאות בכל מקום, כולל ביחידות הכי מיוחדות. הוכחנו שאנחנו יכולות וכל אחת שתרצה ותחלום על תפקיד כזה – תוכל להגיע אליו".
בשבועות האחרונים סיימה ר' את תפקידה כרופאת הקומנדו וביום העצמאות האחרון קיבלה את אות מצטיינת הרמטכ"ל על תפקודה במלחמה. חברי הוועדה שבחרו בה קבעו כי היא "נכנסה לתפקיד במהירות ובחדות מעוררת השראה, טיפלה בנפגעים בקרבות בעוטף עזה והצילה חיי אדם רבים". עוד קבעה הוועדה כי ר' "תיפעלה אירועי נפגעים רבים בשטח הלחימה, תחת לחץ ואש נוכח פני אויב, פעלה בתפקידה בקור רוח ובאומץ לב, ניהלה סיטואציה מורכבות בהצטיינות והצילה חיי אדם בשטח הלחימה".
כמה ימים לאחר מכן המריאה לטיול שחרור הגדול, לפני שהיא עוברת למטרה הבאה שסימנה לעצמה: התמחות יוקרתית בכירורגיה בבית החולים שיבא. "אסיים את ההתמחות בהצטיינות ובהמשך אני מניחה שאשאר חלק מהמערכת הצבאית. כירורגיה הוא מקצוע נדרש מאוד בצבא, בטח בשדה הקרב".
פורסם לראשונה: 00:00, 13.06.25
