אחרי קריאת הנתונים שנחשפים כאן על ממדי הטיפול בטראומה בעוטף עזה אחרי טבח 7 באוקטובר, שאלתי את טליה לבנון אם אפשר לומר שבמובן הזה הטרור השיג את מטרתו. "כן", היא ענתה, "והוא עושה את זה מצוין מבחינתו. לצערנו, יש כאן מלחמה פסיכולוגית מצוינת". לבנון היא מנכ"לית הקואליציה הישראלית לטראומה, שמפעילה את מרכזי החוסן ברחבי הארץ. לידה יושבת כוכי שלמה, האחראית על תפעול כלל המרכזים הללו, והיא מסכימה איתה לחלוטין. "זאת לא בושה להגיד את זה", היא פוסקת.
רגע. יש כאן "אבל" גדול מאוד – לא הכל אבוד, ובטח שלא מוחלט. עוד נחזור לתקווה ואיך בונים אותה מחדש, רק שקודם חשוב להבין את המצב לאשורו: בשנתיים האחרונות נשבר שוב ושוב השיא במספר המטופלים בערים וברשויות שבהן פועלים מרכזי החוסן. מדובר בזינוק של מאות אחוזים, לפעמים כמעט עד פי עשרה. בספטמבר 2023, חודש לפני הטבח, טופלו במרכזי החוסן בעוטף 1,340 בני אדם, והמספר הזה גדל והלך מאז, ככל שהתושבים עיבדו את האירועים שעברו עליהם, ובדצמבר בשנה שלאחר מכן הגיע לשיא של 9,480. אמנם לאורך 2025 החלה מגמת ירידה, אבל עדיין המספרים גבוהים באופן דרמטי בהשוואה למציאות טרום 7 באוקטובר.
מגמת הירידה לא בהכרח מספרת את הסיפור במלואו. מצבם של חלק מהמטופלים אכן השתפר עם הזמן שחלף והחזרה לבתים אחרי חודשים של פינוי, אבל רבים אחרים פשוט "התקדמו שלב": הם הוכרו על ידי ביטוח לאומי כנפגעי פעולות איבה, ולכן עברו לטיפול פרטי במימון המדינה, מה ששולל מהם את המשך ההליך במרכזי החוסן.
"אנחנו רק בתחילת האירוע, לא רק בעוטף עזה, ואת ההשלכות נראה בעתיד", קובעת לבנון. "אבל אנחנו לא מדינה בטראומה ואני מסרבת לשמוע את זה. אנחנו כן בחשיפת שיא לאירועים שעלולים לגרום לאנשים לטראומה. וכאילו זה לא מספיק, החשיפה מתחילה בגיל צעיר. ילד בן חמש בישראל רואה ושומע על מקרים שבן חמש במקום אחר לא מכיר. הוא חשוף לאזעקות, והוא איבד חבר בטבח או קרוב משפחה במלחמה.
"אגב, לא מדובר רק בילדים. גם קשישה ניצולת שואה שיושבת בבית, בלי ששום דבר קורה מסביב, יכולה לפתוח טלוויזיה ולהיחשף למשהו קשה. החשיפה הזאת גורמת למצוקה, לחרדה וראקטיבציה (החייאה מחדש, מ"צ) – התעוררות מחדש של טראומות קודמות.
"אחת הבעיות היא שרציפות החיים נקטעת כל הזמן ואין שגרה. הכל בלתי צפוי. אתה יושב בבית, יש לך אורחים, ופתאום טיל מתימן וכולם רצים. שלא לדבר על אירועים דרמטיים כמו המלחמה עם איראן ששיבשה לנו את כל המערכות. מה מחזיק בני אדם שפויים? רציפות, אהבה ועבודה. גם פרויד אמר את זה. ואנחנו במצב שבו אין רציפות, והרבה פעמים גם לא עבודה או אהבה. רק דאגה. אין ודאות וזה הכי קשה".
הגוף כאן, העיניים לא
מרכזי חוסן הם מעין חדרי מיון לנפש והם פועלים בעיקר ברשויות הסמוכות לגבולות – בצפון, בדרום וליד קו התפר. אחרי המלחמה עם איראן החלו גם ערים גדולות להקים מרכזים כאלה. מרכזי החוסן מקבלים נפגעי פוסט-טראומה כתוצאה מאירועים ביטחוניים בלבד, והפונים זכאים לסדרה של טיפולים הכוללת 12-36 מפגשים עם פסיכולוגים, עובדים סוציאליים ואנשי מקצוע אחרים. לעיתים הטיפולים ניתנים באופן אישי, אבל לרוב לתא משפחתי שלם.
איך מפתחים חוסן?
לבנון: "חוסן זה לא בהכרח להיות חזק. חוסן זה להבין שאתה פגיע, ולדעת שיש לך למי לפנות כדי שיעזור להתמודד".
אנחנו שומעים על מקרים של התאבדויות.
"זה בדיוק הקשר בין חשיפה לבין קבלת עזרה. אלה שמקבלים עזרה יכולים להתמודד עם הטראומה באופן אחר. תחשוב על אלה שראו מראות קשים ב-7 באוקטובר, או במחנה שורה או אפילו בחילוץ מהבית שנפגע בבת-ים. אלה מחזות שלא יוצאים מהראש. אלה שהתאבדו הם אנשים שלא יכלו להחזיק את זה יותר".
איך אפשר היה לעזור להם?
"כשמישהו מתאבד זה כאילו שהוא אומר 'אין מי שיכול לעזור לי'. בשביל להציל
צריך לזהות את התחושה הזאת אצלם, אבל הם לא תמיד מראים סימנים. הם משאירים את זה בפנים. שמענו ממעסיקים שחזרו אליהם חיילים אחרי מילואים: 'הגוף שלו פה אבל העיניים שלו בכל מיני מקומות אחרים'. לכן צריך לחנך איך לזהות מצוקה או פוסט-טראומה".
שלמה: "יש מושג שנקרא טראומה מתמשכת. הסימפטומים שלה לא דומים בהכרח לסימפטומים של טראומה חד-פעמית. אבל בסוף היא הרבה יותר עיקשת וההשלכות שלה הרבה יותר קשות".
לבנון: "הדבר שהכי מדאיג אותנו זה הדור הבא. לא צריך להיות קלינאי בכיר בשביל להבין שכשההורים לא פנויים רגשית, ועסוקים בחרדות שלהם, הם לא פנויים מספיק לילדים. ואז אם הילד מגלה סימפטומים של חרדה או עצבים או כעס או נסיגה –
הם לא ערים לכך. הילד נסוג לתוך עצמו, מתקשר פחות, והתפקוד בגן או בבית הספר פחות טוב. והרבה פעמים דווקא קל יותר לפסוח על הילדים האלה כי הם לא מרעישים ולא עושים בלגן בכיתה או בבית".
שלמה: "בתוך חדר הטיפולים אפשר לראות הכל. כל המרחב הבטוח של התא המשפחתי עובר טלטלה במלחמה. לא רק משפחות שפונו או כאלה שנחשפו ישירות לטראומה. למשל, יש עלייה בשיעור הגירושים. אין לנו עדיין נתונים מדויקים, אבל אנחנו רואים את המגמה. נוצרים מתחים בתוך הבית ויש המון מחלוקות בתוך הזוגיות".
אז איך מתמודדים?
לבנון: "יש מטפורה שהולכת איתי כל הזמן, של שתי רכבות שנוסעות זו לצד זו: הרכבת של החוסן והרכבת של הפגיעות. הן כל הזמן במרוץ להשיג אחת את השנייה. האחת מתקדמת, והשנייה מצמצמת. אני מאמינה מאוד ברכבת של החוסן שבה אני נוסעת, אבל זה אתגר בלתי רגיל".
חזרה היא גבורה
חרף הנתונים העגומים, שתיהן מוצאות גם נקודות אופטימיות שהתגלו בשנתיים האחרונות. לצד המצוקה והסבל נחשפו כוחות חדשים, והחברה הישראלית כולה – קל וחומר בעוטף – הראתה תמיכה וערבות הדדית מעוררות השראה.
"אנשים מצאו בעצמם כוחות שלא חשבו שקיימים והכוחות האלה מביאים לצמיחה", אומרת שלמה. "ממש צמיחה מתוך הפוסט-טראומה. ראיתי מיזמים ואנשים שגרמו לי לתפוס את הראש ולשאול מאיפה הכוחות האלה. והילדים של היום? תסתכל על אחוזי הגיוס, היציאה למכינות קדם-צבאיות, ההתנדבות לקרבי. זה משהו מטורף. האירועים האלו גרמו לבני נוער להתחזק ולהיות יותר מחויבים למדינה. הם אומרים אחד לשני, 'חבר'ה, המדינה הזאת שלנו'".
אחת העצות של המטפלים היא ללמוד לחיות לצד הטראומה. אולי זה מה שקרה לבני הנוער. הם פשוט התרגלו והתאימו את עצמם.
לבנון: "אסור להתרגל למצב, אבל יש משהו שצריך כל הזמן לטפטף לאוזן, בין אם זה הורה לילד שלו ובין אם זה מטפל למטופל: האתגר הוא למצוא את הכוחות להתמודד, ואני כאן לעזור לך לחפש. האם זה קל? לא. אבל עובדה, זה קורה מול העיניים שלנו".
אחרי מה שקרה עוד אפשר לחיות בעוטף עזה בביטחון נפשי?
"יש שלוש אפשרויות. הראשונה היא להגיד אני לא יכול לחזור לגור שם. השנייה היא להגיד אני יכול, אבל לא עכשיו. והשלישית היא פשוט לחזור. אני חושבת שלמי שחוזר יש מידה עצומה של נחישות. הוא החליט להחזיר לעצמו את השליטה על החיים שלו ולא להיות קורבן".
את מדברת על החלטה של אדם מבוגר. אבל מה לגבי הילדים?
"נכון, עוד לפני 7 באוקטובר שמענו מהורים על רגשות אשמה בסגנון 'למה הבאתי את הילדים שלי לפה'. גם לא מעט ילדים ומתבגרים אמרו לנו 'למה הביאו אותי לפה'. ועדיין, לקבל החלטה על חזרה לעוטף, או חזרה ליישוב שצריך לבנות אותו מחדש, זו בעיניי גבורה".
איך בונים מחדש חוסן נפשי ביישובי העוטף?
"אנחנו עסוקים בבניית תקווה. תקווה זו תוכנית עבודה".
איך בונים תקווה?
"מדברים איתם על התוכניות לעתיד, ממש בונים אותן מלמטה. שואלים אותם שאלות כמו איך בונים מחדש קהילה שנפגעה? מה יהיו הערכים שיובילו אותה? מי ינהיג אותה? איך תשלבו את הילדים? לאן אתם רוצים להתקדם מכאן?"
איפה המדינה עוזרת לכן בזה?
"בשורה התחתונה המדינה לא יודעת להכיל את האירוע. הדרך להתמודד איתו היא לבנות שירותים מותאמים. יש דיבורים על מיליארדי שקלים בשביל זה, ובסוף אפילו כסף לשכור חדרי טיפול אין לנו. הצפנו את הקושי, אבל בסוף אנחנו מתמודדים לבד".
אבל הוקצו תקציבים לנושא החוסן.
"כן, הממשלה העלתה תקציבים, אבל היא עומדת להוריד אותם. עוד מעט תסתיים הפעילות של מינהלת תקומה וגם מספר הטיפולים יירד. הממשלה, כמו עוד אנשים בארץ, שכחה מה קרה בבת-ים, מה קרה בטמרה, אבל שם לא שוכחים".
קודם החטופים
"עוד לפני הטבח הצוותים במרכזי החוסן היו מאוד שחוקים", מתארת לבנון את המצוקה. "זה היה אחרי הקורונה, אחרי שנתיים קשות של מבצעים צבאיים וטפטופי טילים. היה אתגר מבחינת החוסר במטפלים. למרות העומס, המדינה לא נתנה תקציבים ואמרה 'תביאו מטפלים'. ואחרי 7 באוקטובר היו לכך השלכות. היה צורך להתגייס ולמצוא כוחות. בשנתיים האחרונות מרכזי החוסן במרתון מטורף תוך כדי מלחמה כדי להשיג עוד מטפלים ולהכשיר אותם. השאלה אם בסוף נוכל להגיד שניצחנו את האירוע".
שלמה: "בתחילת המלחמה היה גיוס מסיבי של מטפלים לעוטף ולמוקדי הפינוי. הרבה מהם הגיעו מתל-אביב ומהצפון כי זה היה צו השעה. היום, כדי להיות מטפל בעוטף עזה, צריך להגיע פעם בשבועיים לישיבת צוות והדרכות וגם לטיפולים רציפים. לא כל אחד יכול לעמוד בזה אחרי שנתיים של מלחמה. לכן אנחנו זקוקים לעוד המון מטפלים. בעיקר מהדרום".
לבנון: "האם למדנו משהו מההתנהלות בעבר? אני לא בטוחה. כי כבר במבצע עם כלביא דברים חזרו על עצמם מ-7 באוקטובר. לא היה מנגנון ברור שנתן מענה למפונים או לרשויות שקלטו אותם, וקבע אילו שירותים הם יקבלו. לא היה שיח טוב בין הרווחה, החינוך והבריאות. לא היה מי שיתכלל או יקשר".
שלמה: "אבל אפשר היה לראות הבדל מהותי בין מועצות, עיריות ויישובים שבהם יש מרכזי חוסן לבין כאלה שלא. הם ידעו לעשות נכון את המעבר משגרה לחירום. כל רשות צריכה לפתח מודל חוסן משלה. אסור להשאיר את המצב כמו שהוא".
איך מתמודדים העובדים במרכזי החוסן עם המעמסה הזו?
"הם גיבורים. זה לא פחות ממילואים חברתיים. שליחות. הם לא מגיעים בבוקר, מסיימים בצהריים ובזה נגמרת העבודה שלהם. מי שמתעסק בטראומה ובהשלכות של כאב לוקח את זה איתו הביתה. זה הפך להיות חלק מכל ההתנהלות של החיים".
שלמה מוסיפה שחלק מהשיקום ויצירת התקווה יהיה חזרתם של החטופים: "שיקום מלא לא יכול להתקיים כל עוד החטופים שם. זה משפיע על הקהילה ועל הלך הרוח. אנשים מאריכים טיפולים כי כל עוד החטופים לא חזרו, גם הם לא מסוגלים לחזור לעצמם. הם מרגישים שמשהו לא פתור עד הסוף. גם אצל אנשים שלא הכירו באופן אישי את החטופים. אני למשל לא מכירה חטופים או בני משפחות שלהם באופן אישי, אבל כשאני מגיעה לאירוע משפחתי, אני לא יכולה לשמוח עד הסוף. זה לא עובר לידנו".
בסופו של דבר, איך אדם יודע שהוא נמצא בתהליך החלמה מפוסט-טראומה?
"זה שילוב של הרבה מדדים. אם חזרת לעבודה או לבית ספר, אם חזרת ללכת לקולנוע, אם חזרת לקנות בגדים, אם חזרת לאכול, אם השינה יותר טובה. ובמקביל, צריכה להיות ירידה במספר הפעמים שאתה חושב על מקור הטראומה ועל כמה זה מפריע לך. והמדד הכי חשוב הוא: האם יש לך תקווה?"
מה יהיה הלאה?
"הכל תלוי במצב הביטחוני. תהליך שיקום אמיתי לא מתחיל בזמן מלחמה. קשה לבצע תהליך שכזה כשהתותחים רועמים. ניסיון עבר מלמד שהטריגרים והמתח שאנשים מחזיקים בפנים מתפרצים אחרי שהמלחמה נגמרת. לכן אנחנו רק בהתחלה. הגל הגדול עוד לפנינו".
