"הוא כל כך תובעני כלפיי, אלוהים", היא אומרת ומגישה לי קערת סלט ענקית כדי שאכניס אותה למדיח. בשלב הזה, לא נעים לי להגיד לה שאולי כדאי שנתחלף במשימות. שאני אשטוף את שיירי האוכל מהכלים והיא תהיה זו שתנסה לסדר אותם במדיח של אורית, המארחת שלנו, חברה משותפת של שתינו. יש לי קואורדינציה של בובת פיתום, אין לי מושג איך ידי הגומי שלי יצליחו לסדר עכשיו מערום מסודר ויציב של צלחות וסירים במדיח. אבל יש משהו כל כך כואב בדרך שבה היא מדברת על הילד שלה, שאני מבינה שהיא מוציאה עכשיו משהו שישב לה בבטן הרבה זמן. אז אני שותקת ומנסה לדחוס את הקערה הארורה בכוח מעל מתקן הסכו"ם.
זה תמיד מדהים אותי, איך נשים מתחילות לדבר ישר מהאמצע. הנה היא, לא ראיתי אותה כמעט שנתיים, המלחמה גרמה לכל הנשים בחבורה שלנו להשתבלל ולהסתגר בבית. בגלל זה כל כך שמחנו כשאורית הזמינה אותנו לדירת הכריות והעציצים הזרוקה שלה בדרום תל-אביב לערב בנות לכבוד סיום המלחמה. ושם גם ראיתי אותה, עומדת ומדברת עם מישהי בסלון בעודה מנופפת את רעמת התלתלים העצומה שלה בהתלהבות, ולרגע אחד תהיתי אם לא הגזמנו שתינו עם ההתרחקות הזאת ואם היא בכלל עוד רואה בי חברה. אבל כמה דקות אחר כך, כשפגשתי אותה במטבח ושאלתי אותה "מה שלומך? איך את?" היא ענתה לי בזרם תודעה כן ופרוע היישר ממעמקי הנפש שלה, כאילו המשכנו שתינו מאותה שיחה שניהלנו כשנפגשנו בפעם האחרונה. "דביר לא הפסיק לסמס לי מהשנייה שהגעתי לפה", אמרה, "בא לי לצרוח, בחיי. עד שיש לי ערב חופשי, הוא חייב להפריע לי עם כל התלונות הבלתי פוסקות שלו, ולבקש ממני לחזור הביתה".
ואז נשמע פינג של הודעה, והיד שלה נשלחת למגבת ועוברת משם לטלפון שלה. "עוד סמס ממנו", היא אומרת, "רוצה לדעת מתי אני חוזרת ומבקש שאכין לו שוקו חם ונראה ביחד 'מאסטר שף'". ועכשיו אני רואה אותו, את גלגול העיניים הבלתי נמנע שיוצא ממנה, זה שאני בטוחה שאין לה מושג שהיא עושה כרגע. היא תמיד הייתה אישה של חופש ועצמאות מוחלטת. פעם ראיתי את היד שלה נשלחת למאפרת קריסטל וכמעט זורקת אותה על החבר החדש שלה רק כי העז להגיד לה "מה, את שוב יוצאת עם הבנות בחמישי? חשבתי שנבלה שנינו בבית". היא אף פעם לא סבלה אנשים שמעיזים לנסות להגביל אותה או להגיד לה מה לעשות, אני חושבת, וכמה זה אכזרי שדווקא היא קיבלה בטוטו של הגנטיקה ילד קיסוס, ילד כזה שנכרך סביבה ומוצץ ממנה יחס בכוח.
"אל תכעסי על עצמך", אני אומרת, "הוא פשוט הילד האלרגני שלך". "מה?" היא מביטה אליי מבולבלת. "הילד האלרגני שלך", אני אומרת, "הילד האחד מכל הילדים שלך שלא משנה מה הוא עושה, מעורר בך אלרגיה שאת לא מסוגלת לשלוט בה". "את קצת מגזימה", היא אומרת, "קשה לי עם דביר מאוד כרגע, אבל הוא בטח לא עושה לי אלרגיה". אני שותקת, לא אומרת לה איך הפרצוף שלה השתנה ברגע שהיא התחילה לדבר עליו.
ועכשיו היא נראית כועסת. איך העזתי להגיד שיש ילד אחד מבין כל הילדים שהיא מקפחת, ילד שהיחס שלה אליו הוא שונה. היא לא מבינה שאין לי אפילו גרם אחד של שיפוט לגביה. אני יודעת כמה את יכולה להיות אמא מדהימה ואישה עם יכולת אינסופית לאהוב, וכל זה לא יעזור לך אם תקבלי ילד שמגרד לך כל מיני מקומות חשוכים ושליליים.
הסיבה שבגללה אני יודעת איך זה מרגיש היא כי נתקלתי כבר בהמון הורים שאלרגיים לאחד מהילדים שלהם. הלוואי שאנשים היו יודעים כמה זה שכיח, כמה הסיכוי עולה ככל שאת עושה יותר ילדים. מבין שלושה יש צ'אנס לא רע שייצא לך אחד שמגרד. הכרתי אבא, אקדמאי מבריק, שנטרף מהילד האחד שלו שלא היה לו שום תחביב או תחום עניין. דווקא הוא קיבל ילד שיושב בחדר ומשחק במחשב שלו ולא שאל אותו מעולם שאלה מעניינת אחת, לא איפה זה שביל החלב ולא לאן הולכים אנשים אחרי שהם מתים. אני בחיים לא אשכח איך העיניים שלו נראו כמעט שונאות כשהוא אמר לי "לפעמים אני חושב שהוא פשוט טיפש".
והכרתי גם אמא שהייתה גורו של תזונה וכושר שהילדה שלה בטטת ספות חמודה שלא מוכנה לזוז מהבית, וזה עיקצץ אותה ברמה כזו שפעם צפיתי בה מטלטלת את הכתפיים של הילדה וצועקת "לא נמאס לך להסריח פה על הספה? קומי מיד ותתקלחי!" ומה שהיה זהה אצל כולם זה הכיעור שפרץ מהם כשהם דיברו אל הילד, סחלה כזה יכול לצאת רק ממקום מאוד לא מדובר בפנים.
"זה רגש מהסוג הכי גרוע", אני אומרת, "כזה שגורם לך להרגיש כאילו שהתפצלת לשניים". את כל כך רוצה להיות האמא הטובה שאת, להכניס בילד תחושה של ביטחון בעצמו, וכל הזמן הזה, בלי שביקשת ובלי שאת מסוגלת לעשות כלום כדי למנוע, המוח הבוגד שלך חושב עליו מחשבות עכברוש מכוערות. את לא יכולה שלא לרצות לטלטל אותו ולצרוח "תהיה גבר!" כשהוא בוכה רק כי אחותו הקטנה קראה לו "לבובו", ואחרי זה את כבר כל כך מעוקצצת שאת לא מסוגלת לראות אותו נאבק בשקית הקורנפלקס בלי לחשוב "אפילו את זה אתה לא מצליח לעשות בלי להתלונן שקשה".
זה כאילו שיש בתוכך עוד אישה, מרגלת עוינת, והיא אוספת על הילד שאת אלרגית אליו פרטים מרשיעים. ואז את הולכת במסדרון והוא אומר משהו בטון מסכן, בטון המתפנק והתובעני הזה שאת לא יכולה שלא להתגרד ממנו, "אמא, למה לא באת לישון איתי אתמול?" וזה יוצא ממך, כל המיאוס והדאגה למה יהיה איתו והשנאה העצמית שאת חשה כלפי האמא המפלצת שהפכת להיות, ואת אומרת בקול שיפוטי "כי מותר לי לרצות לפעמים להיות רק עם הגוף שלי". וזהו. הוא כבר נעלב, נסוג ממך בהבעה נדהמת ומוכה שגורמת לך להרגיש שאת ראויה לגזר דין מוות. "קודם כל תודי בפני עצמך שיש בו משהו שמעקצץ אותך בלי שאת מבקשת את זה", אני אומרת, "האלרגיה צומחת טוב בתנאים של חושך, ככל שאת יותר מסתירה אותה מעצמך ככה היא יותר קשה".
אני תוהה אם לספר לה שאני יודעת על ילדים אלרגניים גם כי אני הייתי ילדה כזו. לא נגיד למי מהוריי הבאתי פריחה, אני כבר מזמן במקום של הבנה וסליחה למה שקרה שם, אבל כן ידעתי בוודאות, ומגיל מוקדם, שיש הורה אחד שלי שאני פשוט לא באה לו טוב. אני לא אשכח את התימהון שלי, פשוט תימהון עמוק וחסר אונים, רגע, אבל למה ההורה הזה התרגז עליי כל כך עכשיו? כל מה שעשיתי זה לחזור לחדר ולחפש את המפתח שגיליתי שאיננו.
זה היה כמו לגדול במבוך חשוך, מפחיד, לא היה לי מושג מה אני עושה שכה מרגיז או מעורר ביקורת ולכן לא ידעתי מאילו פינות להיזהר. אז בהתחלה ניסיתי להיות מקסימה יותר, אפילו עכשיו עולות לי דמעות בעיניים כשאני חושבת על כל מאמצי החנחון האלו, איך אספתי בדיחות קצת גסות והבאתי אותן לשולחן בארוחת הערב, לא יודעת שדווקא הקול הרם והמתלהב שלי שמתחנן כל כך להרשים ולקבל אהבה הוא שמביא להורה שלי את הגירוד, וגורם לו לנסר את החביתה שלו בסכין בדרך נוקשה כזו, חדה, שידעתי שאומרת דבר אחד - שוב הרגזתי אותו.
אולי פשוט צריך להבין מאיפה באה האלרגיה הזו. לפעמים אלו פשוט שתי נשמות שלא מסתדרות, מרוב שהן זרות במהות ורוצות דברים אחרים לגמרי. אבל אני נוטה לחשוב שזה משהו אחר. "הרבה פעמים זה דווקא בגלל שהילד יותר מדי דומה לך", אני אומרת עכשיו, "אבל לא לך כמו שאת עכשיו, קלילה ועצמאית ושונאת להיצמד ולהיות 'נידית'. כמו שהיית פעם, ושכחת שהיית. כמו שהבנת שאסור לך להיות".
"נכון", היא אומרת עכשיו, "גם אני הייתי ילדה רגישה מדי, יש לי זיכרונות מגיל שלוש מתחננת לאמא שלי שלא תצא שוב לבלות בלילה". היא אומרת שככה היא למדה לא להיכרך מדי, לא להיות תובענית, דרך היד הזו של אמא שלה שמנתקת אותה בגסות משמלת הערב העדינה שלה. כל האישיות העצמאית והמפוארת הזו, של האישה שפעם התפטרה מהעבודה הכי רווחית שלה כי הייתה חייבת חודש לבדה בהודו, הכל נבנה מסביב לתכונות שהיא למדה שלא באות טוב לסביבה: ההיצמדות, הביישנות, הרצון בזה שאמא תהיה החברה שלך ותשב איתך כי את יותר מדי נעלבת מילדים אחרים.
"אולי בגלל זה אני כועסת עליו", היא אומרת, "כי אני מבינה שזה חלק גדול מהכעס שלי, למה הוא מרשה לעצמו להתנהג ככה? הוא לא מבין שזה רק מרחיק ממנו אחרים? ברגעים שבהם הוא פורץ בבכי רק כי אחיו לקח לו צעצוע, אני אומרת לעצמי דברים כמו 'למה הוא חייב להיות כזה לוזר?' לא כי אני בזה לו, אלא כי אני לא מבינה איך הוא עדיין לא למד להעמיד פנים". כשהיא מדברת אני חושבת על הילדה שהיא הייתה, כמה שיעורים אכזריים עברו עד שהפכה למישהי שיש לה אלרגיה מבכי אמיתי של ילד שעדיין מרשה לעצמו להיפגע. וזו בעצם לא אלרגיה לבכי שלו, אלא לזה שלה, שאסור היה לו לפרוץ.
אני לא יודעת אם אפשר בכלל לפתור משהו מסובך כמו אלרגיה לילד. זו חתיכת קללה שלא מגיעה לאף אחד, לשמוע כל הזמן איזה רדיו שחור של סלידה וביקורת דווקא כלפי הדבר היחיד בעולם הזה שאת מוכנה למות למענו. "שתדעי שאני לא כועסת יותר על שהייתי ילדה כזו", אני אומרת, "אני מבינה שזה מין סיבוך שקורה בין הורים לילדים כשהתכונה שהכי קברת בתוך עצמך פתאום מופיעה במלוא הדרה אצל הילד שלך". היא מחבקת אותי ואני חושבת שזה פחד, בעצם רק פחד, מה יקרה לילד אם הוא לא יהיה כמוך - אחד כזה שלמד להסוות.
פורסם לראשונה: 00:00, 07.11.25
