דבר אחד היה ברור לשפרה קורנפלד כשתירגמה לעברית את ״על ארבע״, הספר עטור השבחים וההייפ של מירנדה ג׳וליי על מסעה של אישה בת 45 למימוש אישי ומיני: את השלב בחייה של אישה שבו הפעילות ההורמונלית של השחלות יורדת עד להפסקת המחזור היא לא תתרגם ל"גיל הבלות". "הייתה בחירה מודעת להגיד ׳גיל המעבר׳ ו׳טרום גיל המעבר׳״, היא מסבירה; ״מה זה ׳גיל הבלות׳? החיים לא נגמרים, הם רק משנים פאזה. זה טקס מעבר בין שני שלבים, לא טקס סיום. ואם כבר, ׳בלות׳ זו פשוט קריאה לא נכונה בניקוד״.
כלומר?
״זה לא בלות, זה לצאת לבַלות. החיים רק משתפרים״.
× × ×
בְּלות על פי "מילוג" ‑ נשחק מרוב שימוש; התרפט; ישן. גיל הבלות, רומזת לנו השפה העברית בעדינות של מערבל בטון, הוא הגיל שבו נשים גמורות ונגמרות. נשים שמקומן בבוידעם ליד הפקסימיליה, שמוזמנות להמשיך ולקמול עד שמישהו יואיל בטובו לקבור אותן סופית. השפה הערבית לא הייתה נדיבה יותר והעניקה לו את הכינוי "גיל הייאוש". שוקראן.
ועכשיו הביטו בנשים בנות 45-55, טווח הגילים הממוצע של האירוע הזה: לא אחת הן מרימות משקולות במכון. רוקדות במכנסי פאייטים בברנינג מן. אוחזות במשרות בכירות. פוצחות בקריירה שנייה. במקום להעלות אבק הן מעלות לאינסטגרם תמונות מהסאפ. מנין החיות שלהן? ובכן, מן ההורמונים. רק שהפעם, בניגוד לאמהות שלהן, הן מדברות על זה, צוחקות על זה, חוגגות את זה, מצלמות את זה לרשתות במקום עוד תמונה של קוקטייל בשקיעה. למעשה, אם תשאלו את חלקן, הקוקטייל בשקיעה אחרי גיל מסוים קשור, כנראה, בטיפול הורמונלי מוצלח.
״השיח על גיל המעבר נמצא בפריחה משוגעת״, מודה עינת ארליך, בנג׳מין באטן ישראלית בת 57 שמדברת על גיל המעבר באינסטגרם, והחלה לאחרונה לשתף פעולה עם חברת hilicare, שעוסקת בליווי ותמיכה לנשים בגיל המעבר; ״פעם לא סיפרו לנו על זה כלום והיום זה גם דבר שמדברים עליו וגם דבר שאפשר להתכונן אליו. ההורמונים מחזירים המון נשים לחיים, והנרמול של זה מציל המון נשים. זה שומר על הלב שלך, על העצמות, הסידן, השפיות. הצלחנו להגיע למצב שאנחנו חיות הרבה יותר שנים מפעם - אז לפחות תנו לנו ליהנות מהשנים האלה, כי זה אפשרי. ולא רק שהמצב שלך מצוין, הוא הרבה יותר טוב ממה שהיית בגיל 40״.
באמת?
״לגמרי. אני מרגישה יותר טוב. יותר מאתגרת את עצמי, מרימה יותר משקלים במכון, יותר חזקה. אנשים פוגשים אותי ברחוב ואומרים ׳בוא'נה, לא השתנית׳. אז אני אומרת ׳לא נכון, השתניתי. השתניתי לטובה! אני נראית פי אלף יותר טוב ממה שנראיתי פעם׳. אני באמת מרגישה ככה. זה דבר מהפכני, כי זה אומר שהשלב הזה של החיים שלנו - גילי 50 ו-60 - הוא שלב הפריים, ולא גיל 30 או 40 כמו שסיפרו לנו. פעם קברו אותנו בגילים האלה. בזכות ההתייחסות החדשה לגיל המעבר ודרכי הטיפול וההתמודדות פתאום אומרים רגע, אני אוטוטו בת 60 ומרגישה מהמם, עכשיו איך אני גורמת לעצמי להיות בת 70 במצב טוב מאוד? יש כבר הסתכלות קדימה״.
איך התחלת לדבר על זה ברשת?
״אני מקבלת כל היום פניות באינסטגרם מנשים ששואלות ׳מה את אוכלת?׳ ׳מה את שותה?׳ והבנתי שיש פה משהו. הייתה מחשבה כזו שאנחנו קמלות עם הגיל, ובשנים האחרונות הבינו פתאום שזו שטות. אנחנו יכולות גם להיראות טוב, גם להרגיש טוב וגם להיות ויטאליות. זה מצחיק, כי בגיל 30, כשהנחיתי תוכניות של ימי שישי בטלוויזיה קראו לי ׳דודה׳״.
"דודה" היה פעם כינוי שנועד להגחיך ולהקטין נשים, קצת כמו "זקנה בלה" היום. לצאת לאינסטגרם ולהכריז שאת בגיל המעבר לא היה אישו מבחינתך? לא חששת לתדמית הזוהרת שלך?
״לא רק שזה לא היה אישו מבחינתי ולא רק שלא חששתי, אלא שמחתי לחלוק את המידע הזה, הרגשתי באיזשהו אופן שאני הולכת לעשות אקזיט. כל כך הרבה דיברו איתנו על גיל המעבר כאל משהו מזעזע, שאנחנו מאבדות את הסקס-אפיל, את האנרגיה, את היופי הפנימי והחיצוני, את החוכמה שלנו. ואז, לא רק שאת מבינה שזה לא נכון ‑ אלא שההפך הוא הנכון! הגעתי בהצהרה מוחלטת שאני בגיל המעבר ושנכון, יש תופעות, אבל בכל אפשר לטפל ואתן צריכות להבין איזה תרמיל יש לנו על הגב עכשיו, פי אלף יותר שווה מהתרמיל שהיה לנו עד כה״.
שפרה קורנפלד: "אני חושבת שהנשים של דור ה–X מציעות גל ספציפי של פמיניזם, נשים שהן הכי רוקנרול ומביאות את זה גם לגיל המעבר. ועכשיו, כשהן מתבגרות בלי להתבגר כמו האמהות שלנו ‑ הן מאפשרות לנו להתחיל לנסח את הדבר הזה מחדש"
אילו תגובות קיבלת מגברים לחשיפה שלך?
"תגובות של: 'מה קשור אלייך גיל המעבר?' כל מיני שטויות. אבל את מי מעניין אילו תגובות מגיעות מגברים? למה, מי הם?"
כוהנת הפיטנס ענת הראל (55) הייתה מהראשונות שהחלו לדבר על גיל המעבר ברשתות. ״בדצמבר 2023, כשהתחלתי, לא היה סקסי לדבר על גיל המעבר בפתיחות״, היא מודה, ״אמרו לי שלקחתי על עצמי לחנך את השוק, כי אף אחת לא רוצה להיות משויכת לזה. בהתחלה אמרתי אוקיי, אני חייבת להנגיש את הדבר הזה לנשים, אבל לא רוצה לעמוד בפרונט. מהר מאוד הבנתי שזו צביעות להגיד ׳זה חשוב לדבר על זה, אבל זה לא קשור אליי׳. שצריך לשנות את הסיפור על גיל המעבר״.
המעבר לא היה חלק. ״כשהתחלתי לדבר על זה נזהרתי, הייתי אומרת ׳נשים אחרי גיל 40 ואחרי גיל 50׳ כדי שנשים יסכימו להקשיב. הרגשתי שאני מכבסת מילים ולא קוראת לילד בשמו. שנתיים אחרי ונשים פחות מתכווצות סביב הטרמינולוגיה. הקמתי את ׳מיי פריים 360׳, תוכנית ליווי לנשים בגיל המעבר שמעורבת בה גם ד״ר נועה חובב שמנגישה את הצד של ההורמונים ואומרת, בואו נהפוך את הלא-סקסי לסקסי״.
וזה לא שבגילים האלה מתנדף הסקס-אפיל.
״להפך. אני מסתכלת על נשים סביבי, על החברות שלי, על נשים בתוכנית שלי - אלה נשים בשיא שלהן. הן לא עסוקות בלנגב קקי ולרוץ בגן שעשועים, הן מפותחות יותר, מנטלית ורגשית, והן הגיעו רחוק בקריירה. כשלא מכינים אותך לשלב הזה יש תחושה שפתאום הגוף בוגד בך, אבל אנחנו יכולות להרגיש מדהים אם אנחנו לומדות לתת לגוף את מה שהוא צריך, והרבה יותר נשים מבינות היום שאת יכולה להיות בשיא שלך גם בגיל המעבר. נכון, אני לא נראית כמו בת 30, אבל אני לא בטוחה שהיה לי אז יותר כיף. אני מתלהבת מהשלב הזה שאני נמצאת בו, לצד החסרונות שלו״.
ויש חסרונות, חייבים להודות.
“נכון. יש את הקלאסיים שכולן מכירות, כמו גלי חום, אבל יש מעל 30 תסמינים שעולם הרפואה מכיר בהם היום. החל מהנפוצים, כמו השמנה בטנית, תנודות במצבי הרוח, הפרעות בשינה, ערפול מוחי וכאבי מפרקים, ועד לפחות נפוצים, כמו גרד בעור ובעיניים, מיגרנות, בעיות חניכיים, יד/רגל שנרדמות לעיתים תכופות, ואלה שנשים מתביישות לדבר עליהם כמו יובש בנרתיק, ירידה בחשק המיני, בריחת שתן ודיכאון”.
מה את הרגשת?
“בעיקר גלי חום, הזעות לילה, השמנה מפתיעה באזור הבטן שלא הכרתי קודם, מצבי רוח קשים והפרעות קשב וריכוז קשות”.
לא נשמע כיף.
“לכן חשוב לי לציין שיש לנו בחירה. אפשר לייצר הרגלים שעוזרים לנו להיות בשיא שלנו. גם אני הייתי בכלא של הסיפור שאנחנו מספרות לעצמנו על גיל המעבר - שאנחנו זקנות ולא רלוונטיות. רק כשקראתי על הנושא ולמדתי אותו גיליתי את הצד המופלא של הגיל, ובעיקר שיש לנו אפשרות לבחור איך ניראה ונרגיש בעשורים הקרובים”. לפני כשבועיים הצטרפה גם המגישה והסופרת דפנה לוסטיג (46) למועדון החתרני, כששיתפה בסטורי צילום של הטיפול ההורמונלי שלה. ״חשבתי על זה הרבה״, היא מגלה, ״ואז אמרתי, למה לא? אני אמורה להתבייש במשהו, להסתיר משהו? קיבלתי כמות משוגעת של תגובות. מלא שאלות, חלק כתבו: ׳זה הקוקטייל שלי, זה הציל את חיי׳. את רואה מהמגוון של התגובות שכמה שלא נדבר על זה - יש עוד מה לשמוע. הרגשתי שזה עדיין מידע טרי. זה ברמה הכי בסיסית, של להגיד - הפסקת לישון? אין לך ליבידו? יש לך דפיקות לב? גם אם המדדים שלך בסדר, יש לזה פתרון. דיברתי עם נשים שחשבו שהן בכלל בדיכאון עמוק. זה סופר-חשוב לברר את זה״.
למה התחלת לקחת הורמונים?
״אני שקועה בפרה-מנופאוזה (התקופה שלפני גיל המעבר שבה מתחילים שינויים הורמונליים הדרגתיים, ר״א) והתחלתי לחפש טיפול לתופעות לפני שנה. במהלך השנה הזו דיברתי עם כל מיני חברות, והרבה מהן אמרו שהן מרגישות את הדברים שאני הרגשתי בכל מיני וריאציות. להפתעתי, הן בכלל לא הכירו את האפשרות שהסיבה היא הורמונלית. מבחינתן יש להן מצבי רוח כי הן משוגעות, וגלי חום כי הן זקנות״.
איך את עלית על זה שמדובר בפרה-מנופאוזה, ולא בדיכאון או בחרדות?
״הייתי במצב לא טוב, הרבה דברים השתנו אצלי והלכתי לרופאת נשים ולרופא משפחה. אמרתי שיש לי דפיקות לב, נדודי שינה, שאני בוכה באמצע היום בלי סיבה, שלפעמים יש לי גלי חום ואני לא יודעת אם זה הורמונלי או נפשי. הרופא אמר ׳ארשום לך טיפול אנטי-חרדתי ונעשה גם פרופיל הורמונלי׳. עשיתי את הפרופיל, הגעתי לרופאת נשים, היא אמרה שכל המדדים בסדר, אבל שעל פי כל התסמינים אני בפרה-מנופאוזה. ואז הוסיפה ׳בואי נשים אותך על טיפול הורמונלי׳. התחלנו וזה לא היה מיידי, היה צריך לדייק מינונים, אבל מקץ שנה אני יכולה להגיד לך שאת מקבלת את החיים שלך חזרה. לא שיש לי בעיה עם טיפול אנטי-חרדתי, אבל אצלי זה לא היה הסיפור״.
את מרגישה שהשיח בנושא משתנה?
״אני מרגישה שיש שינוי בכלל בנושא ה-well being של נשים, ושאנחנו יודעות לתבוע את זה מהסביבה שלנו. יש גם מופעים תרבותיים לדבר הזה - פודקאסטים, גיבורות תרבות שמדברות על הנושא. אם תסתכלי על 'פשוט ככה', ההפקה המחודשת ל׳סקס והעיר הגדולה׳, תראי שיש התייחסות לגיל ולתסמיניו ולא כקוריוז. אני רק יכולה לקוות שאנחנו כחברה יותר בשלות ובשלים לקבל גם נשים בגיל הזה בתוכן שלנו, ולא רק גיבורות צעירות וזוהרות״.
× × ×
ל״על ארבע״ ו״פשוט ככה״ יש תחרות מקומית: הסדרה ״מקום שמח״ של נועה קולר ורם נהרי בכאן 11, מניפסט של אישה שהגיעה לגיל שבו אפשר להתחיל גם כשדברים מסוימים נגמרים. יש רצונות, ויש תשוקות, ויש גם פיפי שבורח מברקס ברמזור. לא סותר. לפניה הייתה גם הסדרה ״חמישים״ שיצרו יעל הדיה ודפנה לוין ב-2019, בכיכובה של אילנית בן-יעקב, אבל כנראה של-2025 הקהל הגיע בשל יותר. ההצלחה הכבירה של ״מקום שמח״, שפרקה האחרון שודר בשבוע שעבר, מעידה שהגיעה העת לספר את סיפורן של נשים אחרי שסיימו להביא חיים לעולם והחלו לעסוק באלה שלהן. גם זה קשור לאסטרוגן.
״אסטרוגן זה ההורמון שהופך אותנו ל-caregivers, בכִיּוּל מאוד גבוה לסביבה, למי מרגיש מה ומי זקוק למה, והירידה באסטרוגן היא ההזדמנות לפניות, להפסיק לשמוע בראש כל הזמן את הקולות של כולם״, אומרת קורנפלד, ״אני אישית מרגישה שזו מתנה שקיבלתי בגיל 40. קמתי בבוקר יום ההולדת בתחושה של אוקיי, יש לי אטמים יותר טובים באוזניים. צריך להתחיל להקשיב לשינוי הזה בתחושה אחרת, כי הדיבור התרבותי זה ׳נשים מתחרפנות׳, כל מיני Karens עולות על בר סלטים וצורחות כי לא היה את עגבניות השרי שהן רצו. כל פעם שאני רואה סרטון כזה אני אומרת ׳הנה אישה שלא קיבלה את האסטרוגן שלה׳, אבל יש בזה גם משהו חינני בעיניי. נשים צועקות כי הן לא צעקו עד אותו רגע״.
תסבירי.
״סוג האדם שהכי פחות מקשיבים לו בחברה זו אישה צעירה. כל אחת מאיתנו הייתה נערה בת 12 שהרגישה את הפער בין כמה שאני סקרנית, יצירתית, משתתפת בתרבות לבין המבט המקטין שאני מקבלת. את גדלה עם התחושה הזו, שיש פער בין מה שאת יודעת על העולם לבין איך שהעולם מסתכל עלייך. אז אני מאוד אוהבת להיות בת 45. אני מרגישה שהחיים רק הולכים ומשתפרים״.
את השינוי בשיח בנושא מייחסת קורנפלד לסיפורו של דור ה-X. ״אני חושבת שאנחנו גדלות אחרת מהאמהות שלנו. האמהות שלנו היו צריכות או להספיק מהר-מהר קריירה כמו של גברים, או לוותר לגמרי על קריירה כדי להיות עקרות בית. לנו יש הזדמנות להסתכל על דברים אחרת, ודור ה-X, שזה הדור שמגיע עכשיו לגיל הזה, ניסח הרבה דברים אחרת. אני מרגישה שזה דור משמעותי שצריך לקבל הרבה הערכה, ובעיקר הנשים. זה גל ספציפי של פמיניזם, נשים שהן הכי רוקנרול ומביאות את זה גם לגיל המעבר. ועכשיו, כשהן מתבגרות בלי להתבגר כמו האמהות שלנו ‑ הן מאפשרות לנו להתחיל לנסח את הדבר הזה מחדש״.
קורנפלד מציעה זווית נוספת לבעבוע של הנושא דווקא עכשיו: ״קורה עכשיו משהו מעניין בהמון בתים במערב. בגלל שנשים עושות ילדים בגילים יחסית מבוגרים יותר, יש המון בתים שגם הילדות וגם האמהות עוברות את גילי המעבר שלהן יחד, שזה משהו שלא היה לי.
"כשאני עברתי את גיל ההתבגרות אמא שלי הייתה בשנות ה-30 לחייה. היום אני אישה בת 45 שמגדלת בת 11 וחצי ובת 15, זה הורמון פוגש הורמון. הרבה יותר נשים פוגשות את המצב דרך הראי של הילדות שלהן, ויש כאן הזדמנות להסתכל ולהגיד אני לא מסיימת משהו, אני עוברת משהו. וכשאני יכולה להגיד לבנות שלי מילים מנוסחות וטובות על השינוי שהן עוברות, האוזניים שלי יכולות לשמוע את זה גם בהקשר שלי. אולי זו גם סיבה מעניינת ללמה זה קורה עכשיו ספציפית. אנחנו הדור הראשון שבו נשים בנות 45 מגדלות טינאייג׳ריות״.
× × ×
המהפכה הזו מורגשת גם במרפאות. כלומר, פתאום יש מרפאות שמוקדשות לטיפול בגיל המעבר. ״השינוי בתחום מטורף״, פוסקת ד״ר איריס יעיש ‑ מומחית לרפואה פנימית ואנדוקרינולוגיה, מנהלת מרכז בריאות טרנסג׳נדרים ורופאה בכירה במרפאה למנופאוזה - גיל המעבר, במכון האנדוקריני באיכילוב וב-JMEDICAL. ״המודעות הולכת וגדלה, וזה גם בזכות נשים מפורסמות שמשתפות את החוויה שלהן. זה קורה בארץ בעקבות המגמה בעולם שמובילות נשים כמו האלי ברי ואופרה ווינפרי. ועדיין אני נתקלת כל יום בנשים שמגיעות בדיליי של כמה שנים, אומרות ׳נתנו לי את כל התרופות שבעולם ולא דיברו אותי על טיפול הורמונלי׳, ועדיין, יש רופאים שיפחידו אותך ויגידו לך שזה מסרטן".
דפנה לוסטיג: "חשבתי הרבה לפני שהעליתי פוסט על הטיפול ההורמונלי שלי, ואז אמרתי למה לא? אני אמורה להתבייש במשהו, להסתיר משהו? זה ברמה הכי בסיסית של להגיד - הפסקת לישון? אין לך ליבידו? יש לך דפיקות לב? יש לזה פתרון"
הרבה מהפחדים נובעים מהמחקר המפורסם מתחילת שנות האלפיים, שקשַׁר בין הורמונים שניתנו לגיל המעבר לסרטן. ״המחקר משנת 2002 היה מאוד בעייתי. הנשים שהשתתפו בו היו כבר 41 שנים אחרי המנופאוזה שלהן, כשהגיל הממוצע היה 46. הן כבר היו עם תחלואה קרדיווסקולרית וסוכרת, ורובן לא היו קרובות לגיל המנופאוזה. חוץ מזה, השתמשו רק בסוג אחד של הורמונים שלא משתמשים בהם היום, האסטרוגן הופק משתן של סוסות והפרוגסטרון היה כזה שהיום יודעים שגורם לסיכון לסרטן השד. אלה הורמונים שהיום לא נותנים לטיפול במנופאוזה. המחקר הופסק כי הייתה עלייה בתחלואה לבבית ועלייה בסיכון לסרטן השד, אבל כשבדקו תתי-קבוצות ‑ הקבוצה שקיבלה רק אסטרוגן לא חוותה עלייה בסיכון לסרטן השד״. למעשה הטעו קהל שלם של נשים.
״נכון, וכשפירסמו התנצלות ב-2016 זה כבר היה מאוחר מדי כי הרבה נשים כבר הפסיקו את הטיפול ההורמונלי״.
אז את ממליצה?
״אני בעד הטיפול ההורמונלי, אבל ככל שמתחילים אותו רחוק יותר מהמנופאוזה, למשל בת 06 שמגיעה לקבל טיפול עשר שנים אחרי שהפסיק לה המחזור - זו שאלה. יש טיפולים נוספים לא הורמונליים שאפשר לתת גם לנשים שמתמודדות עם סרטן, כדי להקל על גלי חום וסימפטומים אחרים. יש גם תכשירים צמחיים שיש להם אפקט על חלק מהנשים. הכל תלוי ברצון של האישה, בסימפטומים וברקע שלה״.
מדובר בעצם בתחום חדש יחסית ברפואה.
"אני יכולה להגיד לך שגם לא לומדים את זה. לא בבית הספר לרפואה, לא בהתמחות, זה ממש נושא עזוב. אני מנהלת את המרכז לטרנסג׳נדרים באיכילוב, מתוך העולם הזה של טיפול הורמונלי התחילו להגיע אליי יותר ויותר נשים ופתאום אמרתי וואלה, בבית החולים הכי גדול במרכז הארץ אין טיפול במנופאוזה. ישבתי עם גינקולוגים בכירים שהסכימו שאלמד מהם והקמתי באיכילוב מרפאה שרוב המטופלות שלי בהתחלה היו נשות הצוות באיכילוב - וזה כשיש לנו בארץ שני מיליון נשים במנופאוזה. היום, כשיש עלייה במודעות ונשים יודעות שיש להן אופציה לקבל טיפולים גם בתקופת הפרה-מנופאוזה, הביקוש הוא פסיכי״.
חתיכת שינוי משמח.
״כן. נשים מבינות שזה עוד שלב בחיים, שכולן עוברות, ושהן יכולות לחיות מעולה״.
