סמ"ר י', חובש קרבי במג"ב, היה רגע לפני השחרור כשעלה עם הצוות שלו על מטען גחון במהלך פעילות שגרתית במחנה הפליטים בג'נין. זה קרה ב-7 בינואר 2024, כשלושה חודשים אחרי תחילת המלחמה. "היינו ארבעה לוחמים בתוך המשוריין", הוא מספר. "המטען כלל 50 קילו חומר נפץ והוטמן מתחת לאדמה. לא ראינו את זה מגיע".
מעוצמת הפיצוץ נהרגה סמ"ש שי גרמאי ז"ל, שישבה צמוד אליו. שני הלוחמים הנוספים נפצעו גם הם. "שי ואני עפנו מהרכב", ממשיך י'. "מעוצמת הפיצוץ נשברה לי הקסדה ונפגעתי ברגל ובראש באופן קשה. הייתי בהכרה מלאה עד שהגענו לרמב"ם, אבל אני לא זוכר מהדרך כמעט כלום. בדיעבד חזר אליי קטע קצר, שבו אני שוכב על הקרקע, מסתכל למטה ורואה שבר פתוח. רגל ימין מנותקת, ומאמצע השוק היא הפוכה. אני זוכר את עצמי חושב 'שיט, איזה באסה'".
מיד לאחר שהתעורר מניתוח שבו הושתלו ברגלו כלי דם מהרגל השנייה ופלטינות לקיבוע, נלקח י' לטיפולים בתא הלחץ של המכון לרפואה ימית (מר"י) שבבסיס חיל הים שנמצא ממש בסמוך לבית החולים, שם עבר סדרת טיפולים שנועדו לשפר את מצב הרגל הפגועה. "בהתחלה היו לוקחים אותי פעם ביום, ואז פעמיים, לטיפולים של שעתיים", הוא ממשיך. "זה היה קשה, כי האף שלי נשבר בפיצוץ וכאב לי לשים מסכת חמצן על הפנים. אסור להכניס לשם מסכים, אז הייתי תקוע חסר אונים, במצב שכיבה, עם החובש שנכנס להשגיח על המטופלים. למזלי הוא היה בגילי, אז היינו מדברים ולפעמים פתרנו תשחצים".
מה מרגישים בתא לחץ?
"קר שם. יש מסכת חמצן על הפנים שאפשר להוריד רק לפי ההנחיות. כשמעלים את הלחץ מרגישים את זה באוזניים. ניתן לנהל את זה באמצעות פמפום. פרט לשעמום הרגשתי רגיל לגמרי".
למרות המאמצים להציל אותה, בסוף נאלצו הרופאים לקטוע את הרגל הפגועה בגלל סיבוך רפואי. אולם בזכות הטיפולים בתא הלחץ, הקטיעה הייתה נמוכה בהרבה ממה שחשבו תחילה, דבר שיש לו השפעה חיובית משמעותית על הליך השיקום ועל ההליכה. "בעולם הקטיעות הגובה הוא קריטי", הוא מסכם. "כל חצי סנטימטר למעלה או למטה הוא עולם ומלואו".
אחרי הליך שיקום ממושך שבו הותאמה לו פרוטזה, חזר י' להתאמן לריצת מרתון, בדיוק כפי שעשה לפני הפציעה. "הרופאים מנסים להוריד אותי מזה, כי אני מפעיל יותר מדי לחץ על רגל שמאל, שגם היא נפגעה", הוא אומר. "מתישהו אחזור לצבא, אבל בינתיים אני נהנה מהחיים. הפציעה הזו מאפשרת לי לעשות מה שאני רוצה. אין לי זמן להיות מתוסכל".
מים מרגישים כמו פטיש
במשך שנים מהווה המכון לרפואה ימית של חיל הים בחיפה מרכז ייחודי וחשוב בתחומי רפואת הצלילה, הפיזיולוגיה הימית והרפואה ההיפרברית. מאז הוקם בשנות ה-70, על ידי רופאים שחזונם עיצב את תחום רפואת הצלילה בישראל, ובראשם אל"מ (מיל') ד"ר יהודה מלמד - הוא הפך למרכז ידע לאומי ולחוליה משמעותית במערך הרפואה הצבאי.
ליבת המכון היא הפעלת תאי לחץ מתקדמים, המשמשים בו-זמנית 12 מטופלים במגוון מצבים — ממחלת דקומפרסיה (סיבוך מסכן חיים שנגרם משינויים מהירים בלחץ), דרך פגיעות תסחיפים, הדף, הרעלות גזים ונזקים מורכבים לרקמה. בתא נושם המטופל חמצן בלחץ גבוה יותר מהלחץ האטמוספרי. כתוצאה מכך עולה כמות החמצן המגיע לרקמות דרך מערכת הנשימה. אספקת חמצן עשירה עשויה לסייע לגוף בשורה של תהליכי ריפוי: היא מעודדת ייצור כלי דם חדשים, מזרזת החלמת פצעים ומסייעת בבניית רקמת עצם חדשה.
המכון מוכר על ידי משרד הבריאות כמרכז הלאומי לטיפול בתאונות צלילה, ובמקביל מקבל אזרחים ולוחמים שטיפול היפרברי עשוי לשפר משמעותית את תהליך ההחלמה שלהם. מחקרי המכון, שפורסמו בכתבי עת בינלאומיים, מנתחים עשרות שנים של טיפולים בדקומפרסיה, פגיעות אוזניים ואיזון לחץ בקרב צוללים. הם בחנו את כשירותם הרפואית של לוחמים בעומס סביבתי קיצוני כמו מעמקי הים, וביססו את מעמדו של המכון כגורם מדעי שתרומתו חורגת בהרבה מגבולות חיל הים הישראלי.
סמ"ר י' ממג"ב: "היה קשה בתא כי האף שלי נשבר בפיצוץ וכאב לי לשים מסכה על הפנים. הייתי חסר אונים, במצב שכיבה, ולידי חובש. אז היינו מדברים ולפעמים פתרנו תשחצים"
מלחמת חרבות ברזל שינתה את תמהיל העבודה והפכה את המכון למרכז טיפול בחיילים פצועים. "המכון הוקם כמוקד ידע לאומי לעולמות הצלילה, והיום הוא אחד משלושת המרכזים הגדולים בישראל שמספקים רפואה היפרברית", מסבירה מפקדת המכון, סא"ל ד"ר א'. "עד המלחמה טיפלנו בעיקר בפצעים קשי ריפוי, תסמונות כאב ואבחנות נוספות שנמצאות בסל הבריאות. מאז התחלנו לטפל אצל חיילים בפצעים כרוניים, קטיעות גפיים ופגיעות אורתופדיות אחרות. המכון יודע לתת מענה גם לבעיות בתחומים אחרים שקשורים לפעילות של זרוע הים, מעל ומתחת למים. למשל מחלת תנועה, שפעם קראו לה מחלת ים".
סרן ר' (25), קצין בהנדסה קרבית מדלית אל-כרמל, נפצע בינואר 2024 בעזה מטיל נ"ט שפגע במשוריין שבו נסע. "זה קרה בהפתעה", הוא מספר. "היה קול לא מובן של שריקה, אחרי כמה שניות היו פיצוצים ושמענו צפצוף. בשערי צדק התבררה לי חומרת הפגיעה. הייתי שרוף בפנים, בצוואר ובשתי הידיים. היו לי חורים, רסיסים ופגיעות הדף, בעיקר ביד ימין. נכנסו לי גם רסיסים לעיניים, אבל למזלי הפצעים שם היו שטחיים".
מירושלים עבר ר' לשיקום ממושך באיכילוב, שם טופל לראשונה בתא לחץ, במטרה לזרז את ההחלמה של הפצעים והכוויות ולסייע בקליטת שתל עור גדול בידו. כשעבר לשיקום יום בבית החולים בני ציון בחיפה החל במר"י טיפול בפגיעות נוירולוגיות עצביות. "אני סובל מפגיעה שנקראת נוירומה, שהיא טראומה בנקודה מסוימת בעצב, דבר שיכול לשנות את התחושה באותו אזור", הוא אומר. "אצלי זה מתבטא בתחושת שריפה, בזרמי חשמל ונימולים. בהתחלה היו חודשים שלא יכולתי להתקלח בחופשיות מרוב כאבים. אם המים היו נוגעים ביד זה הרגיש כאילו מישהו דופק עליה עם פטיש. לאט-לאט המצב התייצב וגם הטיפולים הלכו ופחתו. בסך הכל עשיתי כ-140 טיפולים, שמאוד סייעו לכוויות ולתחושות בעצבים.
"במהלך הטיפולים פגשתי פצועים ממלחמת לבנון השנייה ומצוק איתן. הקשר בין כולם, הביחד הזה, היה חלק בלתי נפרד מתהליך השיקום שלי וקבלת פרספקטיבה חדשה על החיים ועל מה שקרה לי. חיזק אותי לראות התמודדויות שונות של אנשים שונים, בגילים שונים, כשחלק מהמטופלים כבר סבים ואחרים צעירים ממני שרק התגייסו. כל אחד משתף את החוויות שעבר מנקודת מבטו, אבל כולנו היינו בשדה קרב ומדברים באותה שפה. חשוב לי לומר תודה למטפלים, לחובשים, לטכנאים, לאחיות ולרופאים, שנהגו בנו במסירות כל התקופה. חלק מהמטופלים מגיעים למכון עם שק של בעיות, לא רק פיזיות. תסמינים רגשיים, פוסט-טראומה ועוד. אנשים מתעצבנים לפעמים, הסבלנות שלהם מוגבלת. הסגל יודע להכיל את זה ולהתחשב בכולם. זה לא מובן מאליו".
חלון זמנים קריטי
אחד התחומים המשמעותיים ביותר שבו חולל השימוש בתא הלחץ מהפך במלחמת חרבות ברזל הוא הטיפול בפגיעות שמיעה. לוחמים ששבו מהקרבות סובלים מירידה באיכות השמיעה עד כדי חירשות, טנטון ופגיעות אוזניים אחרות, תוצאה של חשיפה חמורה לרעש. "כבר ב-2016 התחלנו לעסוק בתחום השמיעה, מתוך עדויות שעלו בספרות המדעית שתא לחץ עשוי להיות יעיל בטיפול בפגיעות כאלה, שאופייניות לשדה הקרב", מספרת רס"ן מ', אודיולוגית המובילה במכון את תחום הטיפול בטראומה אקוסטית ופגיעות שמיעה. "אחרי שקיבלנו מטופלים והייתה לנו כמות יפה של מידע, ראינו את התועלת שיש בטיפול כזה. ב-2019 פירסמנו את הנוהל הראשון לטיפול בפגיעות כאלה בתא לחץ. בתחילת 2023 יצא נוהל מסודר לגבי הטיפול בטראומה אקוסטית".
כבר בתחילת המלחמה, היא מספרת, הבין צוות המכון את היקפי הנפגעים הפוטנציאליים ופעל להבטיח שכל מי שיגיע יקבל במהירות את הטיפול הדרוש לו. "זה דרש הסברה אינטנסיבית לכלל גורמי הרפואה והפיקוד בצה"ל", אומרת רס"ן מ'. "היינו צריכים להעלות את המודעות לאפשרות של טיפול בטראומה כזו, כי חלון הזמנים הנדרש במקרה כזה הוא קריטי, עד שבוע מהחשיפה. חייל יכול להיפגע היום בלחימה בעזה, ולהגיע אלינו למחרת כדי לקבל כאן את המעטפת הרפואית שנדרשת לו. המשמעות היא שהצוות הרפואי במכון היה צריך לשמור על כוננות מאוד גבוהה. בשיא המלחמה טופלו כאן 50 חיילים ביום".
בשנתיים האחרונות, טופלו במר"י אלפי חיילים ששמיעתם נפגעה. מחקר שפירסם לאחרונה צוות המכון מצא קשר ברור בין טיפול מהיר, בתוך שבעה ימים מהפגיעה, לבין תגובה חיובית בשמיעה. 88 אחוז מבין אלה שהחלו טיפול כזה בתוך שבוע הראו שיפור משמעותי. "בזכות העלאת המודעות וההתגייסות של המערכת, יותר מ-50 אחוז מהמטופלים הגיעו אלינו תוך שבעה ימים מהפגיעה", אומרת מ'. "זה נתון מדהים. 60 אחוז מאלה שהגיעו אלינו פסולי לוחמה בגלל הפגיעה, יכלו לחזור להילחם בזכות הטיפול הזה".
סמ"ר מ': "כבר אחרי שבוע של טיפולים הרגשתי שיש שיפור בשמיעה, אבל אמרתי לעצמי שזה בראש שלי. אחרי 15 טיפולים הקלינאית הראתה לי שהשמיעה שלי תקינה. הייתי בהלם"
בגלל ריכוז החמצן הגבוה אסור להכניס לתא חומרים דליקים, שעלולים ליצור חשמל סטטי, כולל בגדים סינתטיים ומכשירי חשמל ואלקטרוניקה, כגון טלפונים סלולריים ושעונים חכמים. "מה עושים שעתיים בלי טלפון?" צוחקת מ', ועונה: "מדברים, קוראים, משחקים, פותרים תשחצים".
מה תדירות הטיפול?
"חמש פעמים בשבוע. אנחנו מבצעים בדיקות מעקב תכופות ומתאימים את הטיפול למצב של כל אחד. בסיום המטופלים מקבלים הנחיות להמשך".
מפקדת המכון סא"ל א' מוסיפה כי "אצל רוב המטופלים, הפגיעה בשמיעה היא לא היחידה. מרגע שהם מגיעים אלינו אנחנו אמא ואבא שלהם. אם בזמן התקרית חייל איבד את המשקפיים, נדאג לו למשקפיים חדשים. אם הוא זקוק לטיפולים נוספים, נתמוך בו גם בהם. אנחנו מספקים להם מעטפת טיפולית רחבה".
צפצוף אינסופי
סמ"ר (מיל') מ', תושב תל-אביב, שנפצע במחנה הפליטים ג'נין כפרמדיק קרבי בסיירת חרוב, הוא אחד מבני המזל ששמיעתם ניצלה בזכות הטיפול במכון, למרות שכמעט החמיץ את חלון ההזדמנויות. "היינו בג'נין בפעילות ארוכה ולא שגרתית", הוא מספר. "בשבוע השני שם, לוחם שהיה איתי זיהה דמות חשודה ורצנו אליה. תוך כדי ריצה לא שמתי לב שנפל לי האטם מהאוזן. באותו רגע ירו עלינו ופוצצנו מטען גדול. כל היריות עברו ממש לידי.
"ברגעים הראשונים לא הבחנתי במשהו חריג. שמעתי צפצוף אינסופי, אבל הנחתי שזה יעבור מעצמו. כשחזרנו לבסיס שמתי לב שאני לא שומע טוב באוזן הזו. אחרי כמה ימים הטנטון נחלש, אבל הבנתי שגם בין הטנטונים אני לא שומע כלום. הייתי צריך לכוון את האוזן. כבר התרגלתי ללכת מצד ימין לאנשים, כדי שאוכל לשמוע מה הם אומרים. אחרת הינהנתי בראש בלי להבין על מה מדברים. מאוד מביך להיות במצב כזה בגיל 20. אפילו סבתא שלי הייתה צריכה לדבר חזק לידי. זה הטריף אותי, אבל אמרתי לעצמי 'אין מה לעשות'. אף אחד לא חושב על האוזן בזמן כזה, וגם לא היה פרמדיק שיחליף אותי.
"אחרי כמה ימים סיפרתי על זה לרופא שלי, שהסביר לי שהעניין דחוף וצריך לבדוק את זה. כשיצאתי הביתה הבנתי שאני אפילו לא יכול לשבת בארוחה משפחתית, כי אני לא מבין מה אומרים וזה מתסכל אותי. הייתי מוציא את זה על ההורים שלי, 'למה אתם לא מדברים חזק?!' אחרי שבועיים הלכתי להיבדק במחשבה שכבר אין איך לעזור לי. הייתי בטוח שזהו, אני חירש לתמיד".
הבדיקה הראתה שהשמיעה של מ' נפגעה באורח קשה. קלינאית התקשורת שבדקה אותו אמרה לו: יש לך מזל טוב ורע; טוב, כי יש דרך מעולה לעזור לך, ורע, כי הזמן שעבר מרגע הפגיעה פועל לרעתך. "למחרת הגעתי לטיפול ראשון בתא לחץ והייתי ספקן", הוא מספר. "אבל התחברתי במהירות לשאר המטופלים, שכולם עברו פחות או יותר את מה שאני עברתי. זה סוג של קבוצת תמיכה, כי כשאתה נמצא שעתיים בתוך התהליך הזה, מנותק מהעולם, בלי טלפון, אתה מדבר גם עם חיילים צעירים ולוחמים בני 80 ממלחמת לבנון הראשונה. אחרי תקופה ארוכה של לחימה, שלא הייתה לי בה פאוזה, פתאום נתנו לי חודש וחצי לטפל בעצמי. זה היה מדהים.
"למעשה, כבר אחרי שבוע של טיפולים הרגשתי שיש איזשהו שיפור בשמיעה, אבל אמרתי לעצמי שזה בראש שלי. בסיום כל שבוע של טיפולים עושים בדיקה להעריך אם יש שינוי, וראיתי איך הגרף מטפס קצת, לכיוון הנורמה. הייתי בהלם. עשיתי 15 טיפולים, עד שיום אחד הקלינאית הראתה לי שהשמיעה שלי תקינה. זה היה מטורף. במרץ חזרתי ליחידה. בזכות הטיפול הזה הפלוגה שלי זכתה לעוד שנה עם פרמדיק שהפגיעה הייתה אמורה להוציא אותו מהצבא. זה win-win לכולם. היום אני יודע שאפשר לטפל בזה. מאז עלינו ללבנון וירדנו גם לעזה, ואחרי כל סבב כזה הייתי נבדק רק כדי לוודא שהכל בסדר. גם כגורם רפואי בפלוגה שלי הייתי שולח את כולם לבדיקות שמיעה. המ"פ שלי רצה להרוג אותי".
