מבחינה אחת לפחות המערכה בעזה עוד לא תמה. גם בבית, רבים מבוגרי חרבות ברזל ממשיכים להילחם, הרחק מהכותרות, בתוך הראש. פלאשבקים, התקפי חרדה, דיכאונות, ניתוק רגשי ואשמה עיקשת הפכו לשגרת יומם של אלפי לוחמים שחזרו מעזה. שלמים כלפי חוץ ושבורים מבפנים הם ניצבים מול מערכת בריאות נפש מותשת ועמוסה, ונאלצים לעתים לחפש הקלה בדרכים לא שגרתיות: חומרים משני תודעה. פרויקט מיוחד של "7 ימים" מביא שלושה מונולוגים חשופים של לוחמים ששירתו חודשים ארוכים בלב הקרבות בעזה ומצאו בפסיכדליים מזור לנפשם הקרועה. קצין במילואים המטופל במסגרת מרפאה לבריאות הנפש, ושני מילואימניקים בני למעלה מ-30, בעלי רקע אקדמי וטיפולי, שחקרו לעומק את החומרים ומודעים היטב לסיכונים – מספרים כאן, לראשונה, איך זה נראה מבפנים.
אין מדובר בהמלצה לשימוש עצמי בחומרים אסורים. להפך: העדויות שלפניכם ממחישות עד כמה מסגרות טיפוליות מקצועיות הן תנאי הכרחי – ועד כמה הן חסרות בשטח.
"להסתכל לעצמי בעיניים ברגע שבו חשבתי שאני מת"
יונתן, 33, רווק, לוחם חי"ר במילואים
גויסתי ב-7 באוקטובר ומאז הייתי שלוש פעמים בעזה. בכניסה הראשונה כבשנו מוצב של חמאס בצפון הרצועה. לכבוש מוצב חמאס זה לא כמו מלחמת החפירות במלחמת העולם הראשונה, יותר כמו להשתלט על חתיכת חול ששימשה כבסיס אימונים שלהם. תכלס, זה הרגיש כמו תרגיל, עד ששמעתי ירי שאני לא מכיר.
אחרי שאתה יורה כל כך הרבה בחיים שלך, אתה כבר יודע לזהות צלילים של כלים: M16, תבור, מאג, נגב. אני מסתכל על הבחור לידי, הוא מסתכל עליי ומאחורינו צועקים: "יורים עלינו!" חמאסניק יצא מפיר בתוך המוצב, ירה שלושה כדורים, תפר את אחד החבר'ה וחזר לפיר שלו. את החייל שנפל לא הכרתי, אבל מאז אני רואה אותו בכל מקום.
כבר עברתי את ה-30, אני לומד פסיכולוגיה, צמחוני שאוהב לכתוב שירה, ופתאום אני מוצא את עצמי עם מקלע ביד ומת מפחד. הגוף מתכווץ ומתכווץ, כאילו מנסה להקטין את עצמו, כי אני יודע שבכל שנייה מישהו יכול לדפוק לי כדור בראש. לפני כן מעולם לא ירו עליי, ועכשיו, זה באהלן-אהלן. חירג'עתי בחזרה כדורים בלי סוף. מה לי ולזה?
ביום האחרון שלנו, בארבע וחצי בבוקר, התעוררתי משריקה מהגיהינום. פותח עיניים ורואה פגז עף לתוך המגנן. מחשבה אחת עוברת לי בראש: זהו, הסיפור שלי נגמר, זה המטאור שנוחת על הדינוזאורים. הפגז נופל לידי, על מזרן של מישהו שלא חזר מהשמירה, ובנס לא מתפוצץ.
המג"ד צורח: "היכונו לפשיטה! היכונו לפשיטה!" אבל אין פשיטה, וכאילו שום דבר לא קרה, נשארתי בחיים. בחוויה שלי כבר לא הייתי אמור להיות פה ועד עכשיו אני מנסה לעכל מה אני מרגיש לגבי זה. רוב הזמן שאתה חי, אתה לא חושב על זה בכלל, ופתאום זה בכלל לא ברור מאליו.
יש לי רקע של דיכאון קליני וכבר בגיל צעיר טופלתי בנוגדי דיכאון. לפני כמה שנים, אחרי פרידה קשה, הכדורים הפסיקו לעזור. חברה הציעה לי לנסות פטריות יחד איתה. ניסיתי כמות מזערית וזה הרגיש טוב, נעים. אחר כך קראתי על זה, הבנתי שאני לא בקבוצת סיכון וניסיתי שוב, הפעם בכמות גדולה יותר. 5 גרם, על המיטה, עם כיסוי עיניים ומוזיקה קלאסית ברקע. זה שינה לי את החיים. הדיכאון התפוגג, התחברתי מחדש לעולם, ומאז אני עושה מינונים דומים כל חצי שנה בערך.
בסוף הסבב הראשון הרגשתי מוכן לעבד את חוויות הלחימה. הדבר המשמעותי שאני זוכר מהטריפ הזה זה את הפגז נוחת ואת האירוע חולף ממני. באותו רגע שמעתי קטע פסנתר מיצירה של מוריס ראוול שנקראת "הסירה על האוקיינוס" והיא באמת גורמת להרגשה של שיט בסירה קטנה בתוך משהו מאוד-מאוד גדול. אתה עולה ויורד, לפעמים סוער ולפעמים שקט, ועם התנועה הזאת אני מרגיש שהחוויה של הפגז הסתיימה וחלפה.
בתמונה הבאה אני רואה חברים שלי מהפלוגה ופשוט מרגיש שאני רוצה לחבק אותם. תחושה מאוד חזקה של אהבה כלפיהם. הכל התחבר יפה בטריפ הזה, בעיקר עלו בי פליאה ושמחה על זה שאני חי. בסוף, החוויות האלה הפכו אותנו לאחים.
אבל הקושי האמיתי נפתח רק אחרי הסבב השני. בעוד שהכניסה הראשונה לוותה בתחושת מחויבות אדירה והמשימה הייתה מאוד ברורה, בפעם השנייה, חצי שנה אחר כך, עזה כבר נראתה כמו מוזיאון לאמנות מודרנית - הכל שבור ואפור. ומסביבי עסקים כרגיל, יש חשמל, יש אספקה, יש טלפון. תחושה של אבסורד: מדי פעם אני יורה במאג לצורך הרתעה ותוך כדי מתכתב עם בחורות בטינדר ולידי עושים על האש. ובכל זאת, אנשים עדיין נהרגים. בחטיבה שלי נהרגו שמונה אנשים בקצת יותר מחודש, במקומות שהייתי בהם יום או יומיים קודם.
בכניסה הזאת כבשנו בית ספר ששימש את הזרוע הצבאית של חמאס. בפנים ראיתי מה קורה לחמאסניק שפוגש פגז של טנק. לקח כמה ימים עד שניקו אותו, והריח, והמראה שלו, זה נשאר איתך.
לפני כמה חודשים לקחתי שוב 5 גרם. במיטה, כיסוי עיניים, מוזיקה, וזה עולה. הזיכרונות עלו והתערבבו: הבחור המת שנורה מתוך פיר, אני יושב על גדות המוצב שכבשנו ויורה במאג, חול מכסה את הכול.
נזכרתי בהתרעה שקיבלנו שיש מחבלים באזור. תפסתי זיג על אחד הבתים והייתי בכוננות שיא. פתאום התחיל ירי מסיבי מהכיוון שלנו והייתי בטוח שעשרות אנשים פושטים עלינו. נסוגתי למסדרון צידי, משכתי איתי מישהו לרצפה, שנינו התנשפנו וידעתי שאני הולך למות, שתכף יפגע בי כדור. אחרי כמה שניות הסתבר שזו הייתה הפלוגה לידנו שפתחה באש בלי להתריע.
בטריפ זה נפתח. הרגשתי פחד מוות בגוף, אמיתי. התכווצתי חזק במיטה, הדופק עלה, הסצנות התחלפו לי בראש בקצב של הירי של המאג. כאב לי, בכיתי, זזתי מצד לצד באי-נוחות וחוויתי מחדש, ואולי בעצם בפעם הראשונה, את רגעי הזוועה שבהם קיבלתי את המוות שלי כעובדה.
הפחד, הכאב, העצב, חוויתי הכל ביחד בבת אחת. הייתה לי הזדמנות להסתכל לעצמי בעיניים ברגע שחשבתי שאני מת. פתאום חמלתי על עצמי, התקרקעתי, ולאט-לאט הכיווץ החזק התחיל להשתחרר. אור כחול אינסופי התפשט ושטף את הכל, קרני אור יוצאות מהמרכז שלו ונשלחות לכל דבר שחי, ואני מרגיש שגם אני עכשיו מחובר לַכל. ופתאום הטראומה מתחילה להיפרד מההווה ולהפוך לחלק בעבר שלך.
"כאילו נכנסה לתוכי ישות שהזיזה אותי"
מיכאל, 32, פרוד + 1, קצין בשריון
אני מסתובב בשדות ליד בארי, עובר בין שלוליות מתכת ופלסטיק שנמסו ומנסה לזהות גופות. פעם מוצא גופה של אזרח, פעם של עזתי, פעם מישהו מהנובה.
כמה שבועות אחר כך, בנובמבר 23’, אנחנו כבר בתוך בית בג’באליה, קרוב מאוד לקו האחרון של צה”ל ברצועה. יום ולילה בתוך מבנה מוסווה לחלוטין, בעלטה, מתלחששים ומאירים עם פנס אדום קטן, מקשיבים לירי ולצעקות עשרות מטרים מאיתנו. מתישהו הצוות שישב בבית לידנו חטף אר-פי-ג’י ולוחם נהרג. פצמ”רים נפלו מסביבנו כל הזמן, זה היה מלחיץ, אבל גם הרגיש מאוד נכון להיות שם.
לפני שנכנסתי לעזה, הייתי בטוח שרוב האנשים שם רוצים לחיות חיים רגילים, אבל אחרי הבית הזה, אני כבר לא חושב ככה.
זה בית קרקע של משפחה סטנדרטית לכאורה, האבא מדריך שיט, הבת לומדת בחטיבת ביניים. אבל בסלון היו מלא תמונות של בן משפחה צעיר באזיקים ומסביב סמלי ג’יהאד איסלאמי. מתחת לעריסה של תינוק היה קלצ’ניקוב. שם כבר היה לי שיפט רציני בתפיסת המציאות והבנתי שהרוב שם רוצה שאני אמות. מה אני עושה עם החרא הזה?
בהפוגות הקצרות בבית, התחילו הסיוטים: יורים עליי, אני יורה בחזרה, אנחנו עוברים בין בתים, מסתערים, מישהו נפגע. הייתי עייף נורא אז עישנתי פייסלים כדי לישון בלי לחלום. די מהר הבנתי שאני רק בורח ולא מעבד כלום, אז הפסקתי והסיוטים חזרו.
בדצמבר, אחרי הפסקת האש, נכנסנו לאבטח את ציר נצרים. בסוף אותו חודש חבר שלי מהפלוגה נהג בהאמר ועלה על מטען צד. הוא נפצע קשה ומת כעבור שבועיים. העולם שלי שוב התפרק.
חודשיים אחר כך, בסוף הסבב, יצאתי עם חבר למדבר, לנחל שועלים. לקחנו שתי טיפות אסיד כל אחד. אחרי שעה הטריפ נפתח. שכבנו על הסלעים, הסתכלנו על השמיים והתחלנו לצחוק. המשכנו ללכת עד שפגשנו מולנו עץ שיטה שבור, כאילו ברק חצה אותו לשניים. לב שבור ושרוף שמתחתיו שלולית שרף שנראה כמו דם. אני מסתכל על הדבר הדומם הזה והוא זז מול העיניים שלי, חי לגמרי. חיבקתי את העץ, החבר חיבק אותי ומעלינו מטוסי קרב המריאו מבסיס נבטים. כל הכאב על החבר שלי עלה בי, על זה שמישהו שהיה לידי כל הזמן, פשוט אין אותו יותר.
אני חוזר לסבב השני, והשלישי והרביעי. הרגשתי מחויבות לחברים שלי ורציתי לא ללחוץ על ההדק כשלא צריך, וללחוץ כשכן. ובמסדרון נצרים באותה תקופה אתה רואה מולך מחבלים של ממש, אז המשימה הייתה מאוד ברורה.
אחר כך הכל התחיל להיטשטש. איבטחנו שיירות אספקה לכוחותינו, סרקתי עם רחפן משאיות שהגיעו למזח האמריקאי לחלוקת סיוע, תפקיד די נוח סך הכל. אבל אז גם מתחיל התסכול. זו עדיין מלחמה, עדיין יש פיצוצים מסביב, אתה עולה לעמדה עם וסט וקסדה, אבל דקה אחרי אתה בתחתונים במכולה ממוזגת. המעברים בין דריכות לשיעמום שוחקים והופכים אותך לקהה.
המשכנו ללכת עד שפגשנו עץ שיטה שבור, כאילו ברק חצה אותו לשניים. אני מסתכל עליו והוא זז מולי, חי לגמרי. חיבקתי את העץ, החבר חיבק אותי ומעלינו מטוסי קרב המריאו מבסיס נבטים
אחרי הסבב השני הלכתי עם חבר לטקס איוואסקה. זה מתחיל בברכה של השמאן וכל משתתף מגדיר לעצמו כוונה. אני רציתי למצוא את הייעוד שלי בעולם, להבין איפה בחיים שלי אני בוחר ומשפיע. השמאן רוקח משקה מר וסמיך מתערובת של צמחים שהחומר הפעיל בהם נקרא DMT ויוצר השפעה חזקה על התודעה. יושבים במעגל וכל אחד בתורו מגיע לקבל כוס. תוך זמן קצר מתחילות הזעות, רעידות והקאות שמתלוות לסערה הפנימית שמתפתחת. החבר שאיתי התפרק לגמרי כבר אחרי הכוס הראשונה. אני שומע אותו בוכה וצורח, אבל אצלי התודעה לא השתחררה. אני נאבקתי באיוואסקה, ביקשתי מהשמאן עוד כוס ועוד כוס, וזה לא נפתח. לא הצלחתי לשחרר.
לקראת סוף הסשן שמו ברקע מוזיקה של מקהלת ילדים טיבטית. זה שלח אותי מיד לסבל שהמלחמה גורמת לילדים, אצלנו ואצלם. נזכרתי בחבר שנהרג ובילדים שלו וכל הגוף שלי רעד, כאילו נכנסה לתוכי איזו ישות שהזיזה אותי. דמעות עצורות עמדו לי בעיניים, אבל לא יצאו. אחר כך הבנתי שאני תקוע בסטייט אוף מיינד של לחימה, אני בכוננות תמידית, דרוך מאוד, מחזיק בתוכי המון אלימות עצורה. רק בסוף הטקס, כשנכנסנו לטבול בבריכה ודיברנו על הדברים, הגיעו ההקלה והשחרור.
בסבב האחרון נשלחנו לנטר את מרכז חלוקת המזון ברפיח. חשבתי שסוף-סוף אנחנו עושים פה משהו כמו שצריך ומפקחים על הכנסת הסיוע. אבל בפועל זה היה אסון.
היו שלושה מתחמי חלוקה שלכל אחד הגיעו כ-15 משאיות ביום. זה היה אמור להספיק למיליון האנשים שהתרכזו בדרום הרצועה. בבוקר, כשהשערים נפתחו, עשרות אלפי אנשים היו רצים באמוק כדי להספיק לתפוס כמה מצרכים, והרבה פעמים חזרו בידיים ריקות או נשדדו בדרך חזרה. אף אחד מהם לא נבדק. כדי להוציא אותם משם האמריקאים היו יורים, לפעמים באוויר ולפעמים עליהם.
הפקודה אמרה שמחוץ לשעות הפעילות אף אחד לא נמצא באזור ההריסות שמסביב למתחם. ובלילה אני מרים רחפן ורואה שני ילדים, בני 12 אולי, מתחבאים בין ההריסות. יכול להיות שהם נשלחו על ידי חמאס לאסוף מודיעין על כוחותינו, יכול להיות שהם פשוט רעבים ורוצים להיות ראשונים בתור בבוקר.
בשורה התחתונה, הייתי צריך כל יום להשתמש בארסנל של אמצעים בשביל להרחיק אנשים ממתחם שאמור לתת להם אוכל, רק כי לא קיבלנו את המשאבים הנדרשים לביצוע המשימה. באתי למלחמה להרוג מחבלים, ואם היה לילדים האלה אר-פי-ג’י הייתי יורה בהם בלי לחשוב פעמיים. אבל בתכלס, אתה מפעיל אמצעים כל הזמן מול אנשים שיכול להיות שהם פשוט מנסים לקבל אוכל במתחם שאתה הגדרת. זה מקום מאוד-מאוד קשה להיות בו מוסרית. עשינו את המקסימום ושילמנו המון מחירים בנפש ובחיים האישיים. הרגשתי שכולם סביבי בהדחקה, מסמנים וי על המשימה ורק רוצים לרדת מהעמדה. אני יודע שאני הדחקתי, בעצמי, עד שלא יכולתי יותר. בשביל זה אנחנו שם?
* מיכאל מטופל כיום במרפאת “שערי נפש” בירושלים (ראו מסגרת).
"זה בכי משחרר, בלי מעצורים, עד שאני מתפרק לגמרי"
בנו, בן 40+, נשוי ואב לילדים, קצין בחי"ר
לבנון, עופרת יצוקה, צוק איתן, הייתי בכולם. אבל הפעם, זה משהו אחר לגמרי. נלחמים, נתקלים, מישהו נפצע, מישהו נהרג ומסביב גופות של זקנים, של ילדים, ומעל לכל, ריח בלתי נסבל. זאת אפוקליפסה.
"איפה הייתם?" שאלה אותי אישה מבוגרת כשהגענו לחלץ אותה מהבית. מה זאת אומרת איפה הייתם? הייתי בבית עם האישה והילדים, עזבתי אותם ובאתי. אין לי צו מילואים, לקחתי נשק מחייל פצוע, ואני כאן, מסכן את עצמי בשבילך. אבל כשעמדתי שם מולה, לא היה לי מה לענות לה.
בתוך עזה - אין בית שאין בו תשתית או אמל"ח. ובכל מקום הסירחון הזה. אתה רואה גופות יותר מחתולים ברחוב, מכל צד, גם של חברים. אתה כובש בתים, הורס אותם ומרגיש שאתה נותן גז עד הסוף אבל אתה תקוע בביצה.
התחלתי לשים לב לקושי כשהפסקתי לאכול. זה התחיל עם ריח של בשר על האש, ואחר כך עם כל ריח של אוכל. אוכל מתקשר להנאה, לחיים, ופה יש אנשים שמתו, נרצחו, יש פצועים. ועם כל אחד כזה מגיעה אשמה, למה זה הוא ולא אני? ירדתי 20 קילו תוך חצי שנה.
ובאותה חצי שנה אני גם לא ממש ישן. בגלל שאני קצין בדרגה יחסית גבוהה, בבוקר אני בפגישה בתל-אביב, שלוש שעות אחרי זה בהיתקלות בעזה, חוזר בלילה לעוד דיון, נרדם בשתיים, קם בארבע וחוזר חלילה. הזמן נמתח כמו מסטיק, אין בו ממש הפוגות. ואם יצאתי לרגע לקפה עם חבר, איך אני אסביר לו איפה הייתי בלילה? ואם אני אסביר, הוא יבין?
הילדים התגעגעו וחיכו לי, וגם אני רוצה כבר להיות איתם, אבל כשאני מגיע סוף-סוף הביתה אין לי סבלנות לכלום. באמצע הרדמה אני יכול פתאום להגיע לקצה, מחזיק את עצמי לא להתפרץ והולך הצידה, מסתגר בחדר אחר. לא מסוגל לשמוע אותם, אפס סבלנות.
יש ימים שאני כמעט לא יוצא מהמיטה. לפעמים אני צריך לעשות טלפון, לסדר את האינטרנט בבית או להוציא איזה אישור ממשלתי, ולא יכול לעשות את זה. אז אני נמנע. לא מגיע אפילו לארוחות משפחתיות.
יש לי חבר שמכיר את ד"ר סיני (שהקים מרפאה לטיפול פסיכותרפי בשילוב קטמין), והציע לי לבוא לטיפול. עכשיו, אני, סמים, זה לא בשבילי. מעולם לא עשיתי ותמיד חששתי מזה. להיכנס למשהו לא נודע, כשאני במצב נפשי לא מאה, נשמע לי בעייתי. אבל הסכמתי לבוא למרפאה.
בטיפול חזרתי לעוטף. אני שם, עם חברים שאיבדתי. בדרך כלל עם הזיכרון שלהם באה אשמה על זה שאני בחיים והם לא. אבל עכשיו כולם שמחים, כולם מתו שלמים עם מה שהם עשו
כשהגעתי לפה הייתי בדיכאון עמוק ובחוסר תפקוד קיצוני. אחרי כמה פגישות עשיתי את הזריקה של הקטמין. מצאתי את עצמי שוכב על המיטה, מכוסה בשמיכה ובוכה ובוכה ובוכה, במשך שעה, בלי הפסקה. אני קצין, לא אחד שמחצין רגשות, וזו לא איזו דמעה שזולגת פה ושם בלוויות, זה בכי משחרר, בלי מעצורים, עד שאני מתפרק לגמרי. כל מה שהיה עצור בפנים יצא החוצה.
אחת התופעות של הקטמין זה שאתה רואה את הדברים באופן מאוד ריאליסטי, אבל מהצד. כמו שמספרים שברגע שאתה מת אתה רואה את החיים מלמעלה, אז ככה. באחד הטיפולים חזרתי ללחימה בעוטף. אני שם, נלחם יחד עם חברים שאיבדתי, חלקם במלחמה הזאת וחלקם עשר ו-20 שנה קודם. בדרך כלל עם הזיכרון שלהם באה תחושת אשם, על זה שאני בחיים והם לא. אבל עכשיו כולם מחויכים, וגם אני. כדור אחד פוגע פה, כדור אחר פוגע שם, אבל כולם שמחים, כולם מתו שלמים עם מה שהם עשו.
זה לא היה זיכרון או חלום, ממש חוויתי את זה. באותו רגע הייתי שם, בתוך כל הבלגן, אבל בו-זמנית ידעתי שאני פה, בחדר הטיפולים, במקום מוגן, וזה נתן לי תחושה חזקה מאוד של דחיפה קדימה, להמשיך, לא להיתקע. אתה פנית ימינה, הוא פנה שמאלה, זה מת וזה חי. אין מה לעשות עם זה וצריך להמשיך הלאה. זו הייתה סגירת מעגל מאוד חשובה עם החברים שלא יצא לי להיפרד מהם. חוויתי את זה, הייתי שם, עשיתי את הכי טוב שלי.
בטיפול גם חזרה השאלה של האישה המבוגרת מהקיבוץ: "איפה הייתם?" שהמשיכה להדהד לי בתוך הראש. באותו רגע אני הייתי המדינה, אני המייצג של ההבטחה לעולם לא עוד, אני זה שלסבתא שלו ניצולת השואה לא היה את מי לשאול "איפה הייתם?" והתשובה היא שנכשלנו. אני וכולנו עשינו מה שיכולנו וזה לא הספיק.
כשראיתי את זה בזום-אאוט של הקטמין, הצלחתי לחתוך בין המחדל הגדול לבין שלי. המדינה כשלה, אבל אני קמתי ועשיתי גם מעבר למה שאני מחויב. הייתי שם, מותר לי להרגיש טוב עם עצמי.
לטיפול השני באתי כבר בחשש גדול. אחרי הזריקה הגעתי לבארי, ראיתי את המחבל שעמד מול חדר האוכל. מסביבו דשא ירוק, פרחים ועצים וכמות בלתי נתפסת של גופות. המשכתי הלאה והגעתי עם הצוות המאולתר שלי לבית שהייתה אינדיקציה שיתכן שיש שם מישהו בחיים שצריך לחלץ. בחוץ אני רואה שני כלבים, פקינזים קטנים ומצ'וקמקים, מסתובבים במעגלים. בתוך כל התופת, הסוכות והבתים השרופים, שני כלבים מסכנים רצים במעגלים.
רציתי להיכנס, לרוץ קדימה, אבל החבר'ה עצרו לתכנן, בדקו מסביב לבית. התחרפנתי, מה נוהל קרב עכשיו, מה לתכנן?
נכנסתי לבית לבד וראיתי אישה ירויה, ומסביבה עקבות של הפקינזים שדרכו על הדם שלה. זה היה קשוח בצורה קיצונית. עכשיו, עם הקטמין, החלקים של הפאזל התחברו. נכון, הגענו מאוחר, ולקח זמן, אבל החבר'ה האלופים האלה רצו דקה להתארגן, כשאחרים בכלל לא התעוררו והמשיכו לישון על האף. בדיעבד, גם אם היינו נכנסים דקה קודם זה לא היה משנה ולא היינו יכולים להציל שם אף אחד. אבל באיזשהו מקום, שני הכלבים האלה עדיין מסתובבים לי בראש.
"בטריפ זה נפתח. הדופק עלה, הסצנות התחלפו לי בראש בקצב של הירי של המאג. בכיתי וחוויתי מחדש, אולי בפעם הראשונה, את רגעי הזוועה שבהם קיבלתי את המוות שלי כעובדה"
לנהל את הזיכרון
במרפאת "שערי נפש",שהוקמה לאחר 7 באוקטובר, נעזרים בקטמין, להקל על תסמיני פוסט–טראומה
בשימוש נכון, אומר ד"ר סיני אורן, חומרים פסיכדליים יכולים לזרז את ההליך הטיפולי. "הקישור בין פוסט-טראומה לשימוש בחומרים, יכול ללכת לשני כיוונים הפוכים", הוא מסביר. "אדם יכול לפתח בהם תלות ולהעמיק את ההסתבכות במצב הנפשי הקשה. אבל גם ניתן, וזה דבר שנחקר יותר ויותר בשנים האחרונות, להשתמש בהם כדי לעזור לאדם לעשות את הטרנספורמציה הטיפולית, בצורה יעילה ומהירה יותר".
ד"ר אורן הוא פסיכיאטר ופסיכותרפיסט שניהל את מרפאת הקטמין לטיפול בדיכאון עמיד במרכז הרפואי “מעיני הישועה”. כמי שמשמש בשירות המילואים כקב"ן של יחידה מובחרת, הבין ד"ר אורן שקיים צורך אדיר, רחב ודחוף לטיפול בטראומה נפשית. יחד עם פיני בוימל, עובד סוציאלי ופסיכותרפיסט, גייסו את הקרן לירושלים ואת המרכז הרפואי שערי צדק והקימו את "שערי נפש", מרפאה ציבורית המעניקה טיפול פסיכותרפי בשילוב קטמין למבוגרים המתמודדים עם תסמיני פוסט-טראומה, דיכאון או חרדה בעקבות אירועי 7 באוקטובר והמלחמה.
"החומר מאפשר הקלה זמנית מכאב פיזי ונפשי", אומר בוימל. "בזמן המוגבל הזה נפער חלון הזדמנויות המאפשר אחסון של הזיכרון הטראומטי במדפים הנכונים".
איך זה קורה?
ד"ר אורן: "אם אדם לא רוצה לבוא במגע עם הזיכרון הקשה והבלתי מעובד הוא יפתח מנגנונים של הימנעות. הימנעות מאנשים מסוימים, ממקומות מסוימים. אלה מנגנונים שגובים מחירים גבוהים ומקשים מאוד על חיי שגרה. המטרה של הטיפול זה לעזור לאדם לנהל את הזיכרון ולבחור את האופן שבו הוא מתמודד מולו".
קטמין הוא חומר פסיכואקטיבי שמשפיע על הנוירופלסטיות במוח, מגביר את הדינמיקה של הנוירונים ומאפשר חיבורים חדשים ביניהם. "ה-PTSD מתבטאת בדפוסים נוקשים של תגובות רגשיות, קוגניטיביות והתנהגותיות. ברגע שהנוירופלסטיות במוח מוגברת, תהליך הפסיכותרפיה, שמטרתו להגמיש ולהרחיב את רפרטואר התגובות שעומד לרשותו של אדם, יהיה אפקטיבי ומהיר יותר", מסביר ד"ר אורן.
"האדם הפוסט-טראומטי" הוא ממשיך, "מתקשה כאמור לבוא במגע עם התכנים והזיכרונות הקשים. אחת התכונות של הקטמין זה שהוא מייצר מרחק מהחוויה. זה מאפשר תהליך שמחזיר לאדם כוח על החוויות שלו, נותן לו את היכולת לנהל אותן".
במרפאות אחרות משתמשים ב-MDMA, הידוע גם בכינוי אקסטזי, ככלי עזר טיפולי. הוא משפיע על המוח כך שנוצרת תחושה של קרבה, אמון ופתיחות שמתוכה קל יותר לבוא במגע עם תכנים קשים ולדבר עליהם.
למה לא כדאי למי שסובל לטפל בעצמו בחומרים כאלה?
בוימל: "הנחת היסוד שחומר שעוזר ל-PTSD בטיפול מבוקר ומפוקח יעזור גם למילואימניק שהשתחרר אתמול, כדאי לשים מתחתיה קו אדום בוהק. בסוף, בהתמודדות עם טראומה צריך לעבור דרך מקומות כואבים וחשוכים, ואם משתמשים בכלים מאוד חזקים בצורה לא מותאמת זה עלול לפגוע ולהרחיק את ההחלמה".
אורן: "עבורי כרופא, קטמין הוא תרופה. תרופה יכולה להיות מסוכנת ולהביא נזק ובשימוש הנכון יכולה להביא תועלת רבה. גם חשוב להדגיש, זה לא טיפול שמתאים לכל אחד. אנחנו בודקים כל מטופל, כדי לבדוק שהוא יכול לעמוד בזה מבחינה נפשית".
כל אדם המתמודד עם ההשלכות הנפשיות של אירועי 7 באוקטובר והמלחמה יכול לפנות למרכז החוסן “שערי נפש” במייל: nefesh@szmc.org.il
