"גיהינום", תיאר מי שהיה שם, בבית הקברות בלב עזה, במאמץ ההרואי לאיתורו של רס"ר רן גואילי ז"ל, שוטר יס"מ שנפל בקרב ב-7 באוקטובר וגופתו נחטפה לעזה. בזה אחר זה פתחו הלוחמים עשרות קברים וחשפו מאות גופות. כשנמצאה לבסוף גופתו של גואילי נסגר המעגל: 251 חטופים הוחזרו הביתה, לישראל.
אבל באותו הרגע ממש שבו הוכרז בקשר על כך שהגופה נמצאה, והלוחמים שהיו במקום פרצו בשירה ספונטנית של הקלה וגאווה, נפתחה חזית אחרת, מורכבת לא פחות - הקרב על נפשם של מי שהוציאו אותו מהאדמה. ביום שלישי, למחרת סיום המבצע, החלו אנשי בריאות הנפש בשיחות עיבוד ללוחמים שלקחו חלק במשימה המורכבת והרגישה הזו.
"רק אחרי שסיימנו את השיחה איתם קלטתי שאף אחד מהם לא התייחס לאלמנט של סכנת חיים בתוך האירוע הזה, למרות שהפעילות הייתה באזור שהוא עדיין מאוים", מספר רס"ן מאיר רובכה, קב"ן אוגדת המילואים 252. "זה מעיד על כך שהדרך שבה אנשים מתמודדים עם טראומה היא מעבר לכל מה שאנחנו יכולים להעריך".
איך מכינים לוחמים צעירים למשימה איומה כזו, של חפירה בין מאות גופות?
"נערכנו למשימה הזו תקופה יחסית ארוכה, בידיעה שאנחנו הולכים להתמודד עם ריחות ומראות שעלולים להעצים את הטראומה. ככל שהלוחמים יותר מודעים לאתגר שהם הולכים להתמודד איתו אפשר לצמצם עבורם את אלמנט ההפתעה. אנשים הבינו את המשמעות של המשימה, שהם עושים פה דבר לאומי וערכי. זה עוזר להתמודד עם הקשיים של כל מה שהיה בשטח".
למרות חשיבות המשימה, בסוף יש רגע אחד שאותו חייל או מילואימניק עומד מעל קבר האחים הפתוח הזה והגוף שלו מגיב ברפלקס. איך מתמודדים עם זה?
"במבצע הזה לא ראינו אנשים שהגיבו באופן מאוד-מאוד קיצוני למה שהיה שם. אני חושב שזה התחדד מאוד במהלך תקופת הלחימה. אנשים הבינו איך לתקשר עם הגוף שלהם במצבי סטרס ולחץ. ולכן כשחייל נגעל או לא יכול להיות עכשיו במקום מסוים הוא יודע להתנהל מול הרגשות שלו, למשל לזוז קצת הצידה".
כמו עוגיית שוקולד צ'יפס
רובכה, עובד סוציאלי קליני במקצועו, מספר שהמיצוב של בריאות הנפש כפקטור מרכזי בלחימה התפתח במלחמה הנוכחית. "מערכת בריאות הנפש הצבאית גדלה מאוד מהר לתוך ממדי הפגיעה העצומים בזכות המון פרו-אקטיביות. השנתיים האחרונות לימדו אותנו לא לדבר ממגדל השן, אלא להגיע בפועל לשטח ולהיות עם הלוחמים, בפרט אחרי אירועים קשים. הקב"נים נכנסו לתוך זירות לחימה בקור, בגשם, תחת אש, והקריבו הרבה מעצמם כדי לשמור על החיילים שלנו".
3 צפייה בגלריה
רס"ן רובכה, סא"ל (מיל') עליזה דולב וסא"ל אשכנזי. "מי שלא יפתח פוסט־טראומה, יצמח ממה שעבר עליו"
(צילום: עוז מועלם)
קב"ן החטיבה אמנם לא היה עם הכוחות בשטח במהלך החפירות, מספר רובכה, אבל חיכה על הגדר, מרחק קצר משם. "הקב"ן מוזעק לשטח במקרה הצורך. יש בזה מסר מאוד-מאוד חשוב. אנחנו מאמינים בחוסן של האנשים שלנו וביכולת שלהם להתמודד עם האתגרים וזה לא מוריד כהוא זה מהאחריות שלנו. אנחנו מכינים את הלוחמים לפני כל אירוע, מתרגלים אותם שיידעו לתת מענה ראשוני. אם צריך נגיע בשנייה שיקראו לנו".
אבל מה שנראה מבחוץ כמו תפקוד יעיל, יכול גם להיות איזשהו סוג של דיסוציאציה, של ניתוק.
"כל אדם בריא בנפשו שנפגש עם סיטואציה כזו מגיב. אי-אפשר לפגוש דברים כל כך קשים ולהישאר אדיש. הקריטריון הוא האם החייל שומר על תפקוד שתואם את המשימה. יש תגובה טבעית שמותאמת לסיטואציה. אם בן אדם לא מתפקד בעקבות מה שחווה זה הדגל האדום שבו אני נכנס כדי לסייע לו".
אחרי כל אירוע כזה נערכים מפגשים לעיבוד החוויה הקשה. "הרצון שלנו, אנשי בריאות הנפש, הוא להיכנס ישר לעובי הקורה בידיעה שחשוב שההתערבות הראשונית שלנו תהיה כמה שיותר קרובה", אומר רובכה, "אבל צריך לזכור את הסיטואציה. הלוחמים שנמצאים בתוך שטחי הרצועה לא אכלו ולא ישנו לפעמים כמה יממות ברצף. אין לי מה להגיע לדבר עם לוחם שאומר לי 'אחי, אני גמור מעייפות".
רס"ן מאיר רובכה, קב"ן אוגדה 252: "היו גם לוחמים שאמרו 'היינו יכולים לצמצם את המגע בגופות'. לא בטוח שזה נכון, אבל האשמה היא חלק מהיכולת להתמודד עם הסיטואציה"
העיבוד קורה בשטח, בתוך המוצב עצמו. "אנחנו עובדים איתם במטרה ליצור נרטיב חיובי, מתייחסים לזה שהחייל פעל בצורה טובה ואנושית, ושלמרות הקושי הגיב לסיטואציה בצורה מותאמת.
"כל אחד מהצוות פורס את החוויה הסובייקטיבית שלו, עושה שחזור של מה שקרה ומתאר אותו בלשון הווה. הרבה פעמים זה גורר פידבקים של החברים תוך כדי, 'אתה היית שם, אני הייתי שם, אני זוכר שעשית ככה וככה'. ההשלמה הזו חשובה, כי חלק מהמאפיינים של טראומה הם החורים השחורים. החוויה כל כך קשה שלפעמים אנחנו לא מצליחים לזכור אותה. כשחבר שהיה שם יחד איתך מצליח להשלים את הדבר הזה, זה מאוד משמעותי.
"בסוף המפגש אנחנו מספרים על תגובות לטראומה שעלולות להתפתח ומסבירים מתי צריך להרים דגל אדום, כי ככל שעובר הזמן זה נעשה יותר קשה לטיפול".
מה תיארו הלוחמים שהוציאו מהאדמה מאות גופות בבית הקברות שבו נמצא גואילי?
"רובם דיברו על הנקודה שבה הבינו שמצאו את רני. תיארו איך בבת אחת נחתה עליהם איזושהי תחושת רווחה. הם היו מנותקים לחלוטין מהעולם, ממוקדים במשימה, בלי טלפונים, מה שעוד יותר העצים את החוויה. מישהו אמר: 'הרגשתי כאילו אני רואה אלומה מאוד-מאוד חזקה של אור בתוך הדבר האיום שאני נמצא בו'.
"היו אנשים שתיארו שהם חשו כחלק מסצנה בסרט, שהם לא באמת שם. אחרים תיארו את חלקי הגופות שהיו פזורים בשטח כמו עוגיית שוקולד צ'יפס. רק ככה הם הצליחו להתמודד עם הסביבה הנוראה שהיו בה. היו גם קולות שאמרו 'היינו יכולים לעשות דברים אחרת כדי לצמצם את הפגיעה בגופות ואת החשיפה שלנו אליהן'. לא בטוח שזה עולה בקנה אחד עם המציאות בשטח, אבל המקום הזה של האשמה הוא חלק מהיכולת שלהם להתמודד עם הסיטואציה".
אתה מתאר את החוסן, אבל אפשר לשמוע מהדברים שלהם גם הרבה קושי נפשי וזעזוע.
"נכון, וחשוב להגיד את זה. כולנו שמחים שהמשימה החשובה הזו הצליחה, אבל צריך לזכור שיש אנשים שהיה להם מאוד קשה באירוע הזה. היכולת שלהם להתמודד נבעה מתוך שליחות, מחויבות, אחריות".
איך מרימים את היחידה רגע אחרי שהמתח נופל, אחרי שהגופה עולה על מסוק ויש שקט?
"יש המון צחוקים והומור שחור בסיטואציות האלה. קשה לשרוד בלעדיו".
בין השואה לשורה
מי שמורגלים במראות קשים מהסוג שנראו בסוף השבוע בבית הקברות בעזה הם אנשי 6017, היחידה לזיהוי רפואי וחקר מנגנוני המוות של חיל הרפואה, שמבצעת איסוף נתונים בשטח, לרבות נתוני שיניים ודגימות DNA, לצורך אימות זהותו של החלל. ביום הראשון למלחמה הוקפצו חבריה, רובם רופאי שיניים, למחנה שורה, שם עסקו במשך שבועות ארוכים בזיהוי קורבנות הטבח. עם תחילת התמרון הקרקעי הוכנסו צוותים שלה לעומק הרצועה, מצוידים באמצעים מתקדמים ובמערכות מחשוב שאיפשרו להשוות ממצאים בשטח מול מאגר המידע הצה"לי בזמן אמת.
במהלך השנתיים האחרונות לקחה היחידה חלק במבצעי השבת חטופים ועזרה בזיהוי מספר רב של חללים. במבצע האחרון למעלה מ-20 רופאי שיניים, כולם מתנדבים לתפקיד, עבדו יחד במשך למעלה מ-24 שעות וסרקו כ-250 גופות עד לזיהויו של רן גואילי.
"הרופאים נכנסו לבורות בעצמם וחיפשו עם הידיים מי תואם לפרופיל המבוקש, אף אחד בשטח לא יודע לעשות את העבודה הזו במקומם", אומרת סא"ל טל אשכנזי, מפקדת מכון הקבע של חיל הרפואה, שאחראית על המענה הנפשי לאנשי הקבע ומשפחותיהם. "שום דבר בלימודי הרפואה שלהם לא הכין אותם למשימה הזו, של זיהוי של גופה בשטח אויב, במצבי סיכון ולחץ, ואי-אפשר לתרגל או להתכונן אליה מראש בשום דרך".
ההבנה שהיחידה הזו צריכה מענה נפשי מיוחד ומותאם, הגיעה בעקבות שיחת טלפון שקיבלה אשכנזי, עובדת סוציאלית קלינית במקצועה, ממטופלת לשעבר, רופאת שיניים, שנקראה לזהות גופות נרצחים. "מיד הבנתי שהאוכלוסייה הזו של הרופאים חייבת מענה ייחודי וקבוע".
כבר למחרת שיגרה אשכנזי לשורה את הנשק הסודי של מחלקת בריאות הנפש בצה"ל: סא"ל (מיל') עליזה דולב (67), עובדת סוציאלית ופסיכותרפיסטית, לשעבר מפקדת היחידה לתגובות קרב ומכון הקבע, ששירתה עשרות שנים בצה"ל ובשנתיים האחרונות ליוותה עשרות שבים בדרכם לישראל. "חמלתי עליה בידיעה מה מצפה לה שם", מודה אשכנזי, "אבל ידעתי שמי שעובדים שם זקוקים לאשת המקצוע הטובה ביותר בתחום".
מאז ועד היום דולב היא האוזן הקשבת של אנשי היחידה, שמתייעצים איתה לא רק על ענייני צבא, אלא גם בנושאי זוגיות ומשפחה. "אחד הרופאים שעבד בשורה, בן לניצולי שואה, אמר לי שבשואה אנשים הגיעו עם שמות ונתנו להם מספרים, ובשורה הגיעו חללים עם מספר ונתנו להם שמות", אומרת דולב. "זה מספר את הסיפור של היחידה הזו במשפט אחד. הם מתירים את הספק".
סא"ל טל אשכנזי: "הרופאים שמזהים את החללים חייבים מענה ייחודי. שום דבר לא הכין אותם למשימה הזו, בשטח אויב, בסיכון ובלחץ, ואי־אפשר לתרגל כזה דבר"
לצד המשימה הנעלה הזו, היא מספרת, יש הרבה קושי. "לכל אחד מהם יש את הדברים שמזכירים לו את החוויה הקשה שעבר. כמו שמעלים גירה כשאוכלים מזון קשה לעיכול, כך גם הנפש לוקח לה זמן לעכל דברים קשים. הם יודעים לא להיבהל מזה וגם לא להוסיף לעצמם הרעלה, כמו להיחשף לסרטונים קשים או ללכת ללוויות".
מה מחזיק אותם בתפקיד כל כך קשה ושוחק?
"הידיעה שהם עושים מעשה של חסד, מתוך סולידריות רדיקלית. אתה שוכח מי אתה ומה אתה צריך וכולך מגויס למשימה הזו למען החלל, למען בני משפחתו, למען העם. עד המלחמה הזאת הרבה מהם לא ידעו כמה הם חזקים, וזה כשלעצמו נותן המון כוח. גם העובדה שהם חלק מקבוצה שחווה את אותן חוויות, שמתקשרת בלי לדבר, מחזקת אותם".
הפציעה המוסרית
בצל הערך הישראלי המקודש של "לא משאירים אף אחד מאחור" ומול תחושת ההקלה הברוכה של משפחת גואילי, צריך להיישיר מבט גם אל הצד האפל של הדברים. מחקרים על צוותי זיהוי אסונות הראו כי שיעורי הפוסט-טראומה בקרב מפני גופות גבוהים משמעותית מאלו של מי שלא באו במגע עם שרידי אדם, וגילו שהריח הוא הטריגר החזק ביותר לתסמינים פוסט-טראומתיים.
חיילי קורס מ"כים שחיפשו בידיהם אחר שרידי גופות חבריהם שנהרגו בנגמ"ש שעלה על מטען בציר פילדלפי ב-2004 סיפרו לאחרונה בכתבה ב"7 ימים" כי האירוע עדיין מלווה אותם. "כשאתה מרים חתיכת בשר אתה מבין שמאחורי זה יש סיפור, יש משפחה. הדברים האלה אף פעם לא עוזבים אותך", תיאר אחד הלוחמים.
חשיפת הלוחמים לתוצרים הגרפיים ביותר של המוות, עלולה לייצר לא רק פוסט-טראומה, אלא פציעה מוסרית – תחושת אשמה או הפרה של קודים אתיים שעליהם הלוחמים גדלו וחונכו, גם כאשר המשימה מוצדקת מבצעית. חייל שסובל מפציעה כזו יחוש אשמה, בושה וגועל. "הפציעה המוסרית מאוד מעסיקה אותנו היום", אומר רובכה. "אנחנו רואים אותה יותר במסגרת התגובות המאוחרות והטיפול בה דורש העמקה יותר משמעותית".
מניעת הטראומה והטיפול בה לא מסתיימים בשטח, אלא נמשכים שבועות וחודשים ומגיעים עד הבית. "אנחנו מדברים איתם על טקסי מעבר, מלמדים אותם מיינדפולנס ונשימות, לעצור רגע, לשמוע מוזיקה לפני שהם מגיעים הביתה. להשאיר את היום הקשה מאחור", מספרת דולב.
"אחד הדברים שמתפתחים בעקבות טראומה הוא רתיעה מריחות מסוימים, בגלל שאזורי הזיכרון והריח סמוכים מאוד במוח", אומר רובכה. "הנטייה הטבעית היא להימנע מריחות כאלה ככל האפשר, אבל הימנעות היא המנוע לפיתוח תחלואה נפשית מאוחרת, ולכן אנחנו משתדלים לחשוף את המטופל כמה שיותר לדברים שמאתגרים אותו. אם זה ריח של בשר על האש, נבנה את הדרך להביא אותו למקום שבו הוא יכול לאכול את הסטייק שאהב פעם".
למרות החוויות והתגובות הקשות, טוענים המומחים, רוב החיילים שנחשפו לאירועים טראומתיים יוכלו להמשיך הלאה בחייהם. "לא רק שהם יהיו בסדר, הם יצמחו ממה שעבר עליהם. טראומה היא אירוע כל כך קשה, שאתה לא יכול להישאר במקום שבו היית לפניו. אם לא תפתח תחלואה נפשית כתוצאה ממנה, בוודאי תפתח חוסן ותמיכה. כל שיחת צוות צריכה להסתיים במסרים האלה".
אולי הם יהיו לוחמים יותר טובים, השאלה היא אם המשך חייהם כאזרחים לא יהיה פחות טוב.
"עצם זה שהתמודדת עם דברים כל כך קשים מחייב גדילה, מצמיח, מחייב אותך להתפתח ולהיות יותר חזק מנטלית".
"יש דבר שנקרא צמיחה פוסט-טראומתית", אומרת דולב. "באחד העיבודים אנחנו מבקשים מהלוחמים לכתוב מכתב לנכד שלהם. הם צעירים, רחוקים מסבאות, אבל הם מתמסרים לתרגיל הזה בכל ליבם, כי הוא נותן להם אופק ותחושת המשכיות. עשיתי מאות עיבודים לעשרות אוכלוסיות שונות. אצל כולם חוזרים על עצמם שני משפטים: 'אין מצב שקרה דבר כזה ולא הייתי שם', ו'הפכתי להיות אדם יותר טוב'".
