חצי שעה חולפת, אני מסתובב בדירת הוריו של נבט מזור במושב דקל בעוטף עזה, והוא כנראה מתצפת עליי מהקומה למעלה, אבל לא מצטרף כדי שנוכל להתחיל בראיון. לוקח לו זמן להתרגל לנוכחות אנושית זרה. בסוף הוא יורד. אוזניות על אוזניו. מסתובב בעצבנות במעגלים, לא מדבר. לא יוצר קשר עין.
זה די מדהים כי ראיתי את הסדרה של נבט מזור, "גיים צ'יינג'ר" (כאן 11, החל משבת. מפיקות: ויוי הלפרן ואורלי טופל, “כל מיני הפקות”. יועץ אמנותי: לירן עצמור), ארבעה פרקים תיעודיים שבאמת לא ראיתם שום דבר דומה להם ובמסגרתם הוא נפגש עם אנשים כמותו, שמשחקי מחשב שינו או הצילו להם את החיים, ומדובב אותם ברגישות וברהיטות עצומות כל כך, עד שכמעט כל רגע בסדרה הוא רגע טוב לבכי טוב, או לפחות ליבבה הגונה. ומזור אומר להם במהלך הראיונות דברים כמו "כשאני אדפוק את הראש בקיר לידך, תדע שגרמת לי להרגיש בנוח" ו"אני קצת בהתקף חרדה כרגע, אז אני אחזור אלייך כשאני אסיים" – והם, בתמורה, מספרים לו סיפורים אישיים חשופים מאוד.
ועכשיו נבט מזור לא יוצר איתי קשר עין.
ייקח לו כמה שייקח. עוד שעה הוא כבר ידבר איתי בכנות, בפתיחות ובברק של מי שאובחן בילדותו עם IQ 160 (גאון ומחונן), ולקח עוד זמן ארוך מדי – הרבה יותר מדי – עד שהוריו והוא הבינו מה בעצם הבעיה איתו: הוא אוטיסט.
לא "על הספקטרום", לא. הוא לא אוהב את הביטוי. אוטיסט. "על הספקטרום מרחיק את זה ממני, כאילו זה משהו שלפעמים יש לי. זה כמו שאתה לא אומר 'אני על הקשת המזרח-תיכונית' אלא 'אני ישראלי', נכון? אז יש אולי אוטיסטים שיגידו 'כן, אבל יש בנו הרבה מעבר לאוטיזם, זה רק חלק קטן ממי שאנחנו' – הלוואי עליי. אצלי זה חלק גדול מאוד".
נבט מזור, 34 ונראה די בן 16, הוא, אם כן, אוטיסט. אחרי שהשיחה איתו כבר קולחת (ולא מפריע לו כלל שאביו עמיר, איש קק"ל בדימוס, נוכח בחדר), כמעט שאין דרך לזכור את זה. כי נבט מזור הוא גם אוטיסט ששיכלל לדרגת אמנות את הדבר שכמעט הרס, לדבריו, את חייו: מאסקינג. היכולת להסוות את האוטיזם שלו ולהתנהל בעולם, לפחות למראית עין, כמעט כמו אדם רגיל. "שנים ניסיתי להסתיר את האוטיזם, וזה עשה לי המון נזק", הוא מודה.
מה הוא לא עשה; הוא הלך לגן ותיכון רגילים – אפילו, בשלב מסוים, למחוננים – והשתתף בסדנאות לשפת גוף ותקשורת בינאישית, וקרא עשרות ספרים ולקח קורסים אינטרנטיים ולמד משחק "כדי להבין איך אנשים מתנהגים ואיך להיראות כמו בן אדם נורמלי". למעשה, מזור הקדיש את חייו, כדבריו, לאובססיה אחת: "להבין את העולם הזה של תקשורת עם אנשים", רק כדי ללמוד איך לא להיות מה שהוא לא יכול שלא להיות, גם עכשיו, ברגע זה, כשהוא קושר לעצמו את פרקי ידיו ברצועה ארוכה כדי למנוע מעצמו לגעת לעצמו בשיער בתכיפות שמביאה, ממש, לנשירה.
כי מה שהוא בכל דרך – אוטיסט – היה כנראה קשה מכדי להתמודד איתו.
ומזור לא התמודד. מגיל הגן הוא ספג את הכינוי ואת מה שהגיע איתו – בריונות, הצקות, התעלמות, היעלמות – ורק ידע שמשהו אצלו שונה מאוד. "אף פעם לא חשבתי שאני באותה קטגוריה כמו בני אדם אחרים, כי לא הבנתי אותם בכלל", הוא אומר. "וראיתי איך זה משפיע על ההורים שלי, כמה הם צריכים להתאמץ ולעשות בשבילי, כמה אמא שלי בוכה בגללי". עכשיו, כשהוא נזכר בזה, הוא עצמו בוכה. הוא מזיל דמעות לעיתים תכופות; הרגישות שלו עצומה, העור דקיק, הקול עצמו רך, מהוסס.
עד כמה השונות הזו שלך ייאשה אותך בגיל צעיר?
"זה גרם לי לרצות למות. הפנטזיה הכי גדולה שלי הייתה שיום אחד, כאילו, יהיה בן אדם אחר במקומי. מגיל ארבע אמרתי לאמא שלי שאני רוצה להיכנס לתוך המחשב".
את שנות ילדותו, כשלא רצה פשוט למות או להיעלם, הקדיש מזור לבריחה מהבשורה. "ילדים תמיד אמרו עליי 'אוטיסט' ויועצות כל הזמן אמרו 'חשד לאוטיזם', ואני ניסיתי לברוח מזה. ברגע שקראתי בספרים או באינטרנט על אוטיזם התחלתי לבכות וסגרתי מיד. פעם, אחת המורות חיילות שלימדו אותי אמרה שאני ממש מזכיר לה את הגיבור האוטיסט ב'המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה' וממש נפגעתי מזה. התכחשתי לזה".
מתי הפסקת להתכחש?
"רק כשסיימתי תואר ראשון. עד אז קיוויתי שזה יום אחד ייעלם".
× × ×
זה לא אוטיזם רגיל, הדבר שלו. זה תוצר ייחודי של עבודה של שנים בהסוואת האוטיזם, תוך כדי שהדבר מתפרץ כל הזמן והתקשורת שלו עם העולם החיצון תמיד על תנאי. בגיל ארבע, כשקיבל את משחק המחשב הראשון שלו – קונסולת הפעוטות "קומפי" שמאפשרת מעין שיחה עם חיות מצוירות – מזור גילה את שביל הבריחה שלו. "היה לי מאוד קל לתקשר עם החיות במשחק באופן שלא יכולתי במציאות, ואמא שלי התחילה לעשות איתי כמו במשחק, שהחיות מתקשרות אליך ואתה עונה להן. שיחקנו שאני כאילו מנחה של תוכנית רדיו, ואמא שלי מגלמת את החיות שמתקשרות לשאול את המנחה כל מיני שאלות – וזו הייתה הדרך שלה לשאול מה שלומי ומה עבר עליי".
מה שעבר עליו, לאורך שנים, היה גיהינומי; ילדים בכל המסגרות שבהן היה הקפידו להתעלל בו. "קיללו אותי, תקפו. כשהייתי בכיתה א', ילד אחד מכיתה ו' איים שהוא יחתוך לי את הפנים עם סכין של פיצה, ובאמת פצע לי את המצח – וזו הייתה ההתחלה שלי ביסודי. מאז זה לא השתפר".
לאורך שנים, מזור היה הילד שלא היה שם. הוא הלך לבית הספר ומעולם לא נכנס לכיתה מרוב פחד. "או שהייתי בחדר תקשורת או שהתחבאתי באיזו פינה או בתחנת אוטובוס או באיזה כוך או בחדר הציוד".
איך למדת?
"לא למדתי. בסוף סבתא ואמא לימדו אותי לבגרות. אמא שלי היא דוקטור לחינוך, והיה לה ממש חשוב שאני אסיים בית ספר רגיל".
הדבר הטוב היחיד שקרה לו במהלך 12 שנות לימודיו היה ילדה נוספת שלמדה איתו מכיתה א' בשם נועה שרביט, כיום צלמת שגם צילמה עבורו חלקים מהסדרה ומופיעה בה לצידו. "היא האדם היחיד שיצר איתי אינטראקציה, ואני תמיד ברחתי", הוא מספר. "בכיתה ז' היה מקרה שילדים רדפו אחריי כדי לגנוב לי את התיק ואיימו שהם יכניסו לי נמלים לתוכו – כי הם שמעו שבכיתה ב' מישהו בכיתה עשה את זה, והייתה לי כתוצאה מזה התמוטטות, פשוט התפרקתי. נועה לקחה מהם את התיק ופשוט גירשה אותם – אין לי מושג מה היא אמרה להם. היא הייתה אז מוזרה, עם איפור שחור בעיניים, הכי וונסדיי אדמס כזאת, ולא היה אכפת לה מה אומרים עליה. היא החזירה לי את התיק וישבה איתי ונשארה איתי, ובמשך תקופה היא הבריזה משיעורים והמשיכה לשבת איתי".
מה חשבת שהיא רוצה?
"לא הבנתי. לא ידעתי מה הקונספט של חברים או איך לתקשר. רק ידעתי שהיא לא תפגע בי. והיא פשוט השגיחה עליי בהפסקות ודיברה איתי – לא עניתי כל כך – במשך חצי שנה. עד שהיא עזבה. יום אחד באתי, והיא לא הייתה. ועוד יום ועוד יום – רק אחרי כמה שנים הבנתי שהיא פשוט עברה דירה בלי להודיע לי. היא לא חשבה שהיא חשובה לי. חשבה שאני אסתדר בלעדיה. ובמשך שבע שנים, מה שהחזיק אותי בחיים זו התקווה שיום אחד אני אוכל לפגוש שוב את נועה, וככה התחלתי לשחק בלג'נד אוף זלדה’".
"כל יום יש לי התמודדות אחרת, ורוב היום שלי הוא סביב ההתמודדות הזאת - זה יכול להיות להתראיין או ללכת לסופר. אתה חושב שתהיה אי פעם שלם עם מי שאתה? "כן, זה לא אומר שכיף לי עם זה"
המשחק, אחד המפורסמים והקלאסיים בתחום, עוסק ב"ילד אאוטסיידר ומאוד בודד, שיום אחד פוגש בנסיכה זלדה שמבקשת ממנו לעזור לה להציל את הממלכה, ושולחת אותו לפתור מבוכים ולצוד מפלצות, ואז, בסוף, כשהוא מגיע לפגוש אותה שוב, 'הנה, הבאתי את כל האבנים המכושפות, אפשר עכשיו להשיג את החרב הקסומה', הנסיכה פשוט נעלמת. היא לא שם. והגיבור נשאר בלי אף אחד שיגן עליו, והחרב הקסומה מקפיאה אותו בזמן והוא מתעורר כעבור שבע שנים ומנסה להבין מה קרה, ואומרים לו: 'בלי ההגנה של הנסיכה לא היית מספיק חזק, אז הקפאנו אותך כדי שתשרוד, ועכשיו, כשאתה בוגר ויכול להתמודד, לך תמצא את הנסיכה שוב'. אז... להסביר באופן מפורש?"
הדימוי ברור.
"וזה מאוד עזר לי להגיד אחרי שנועה עזבה: המטרה שלי כרגע היא לשרוד. אין לי עכשיו את הכוחות להתמודד, אבל עם השנים אולי אני אלמד כלים ואוכל שוב לפגוש אותה. שיחקתי ב'זלדה' הרבה זמן. המשחקים הצילו לי את החיים".
כמה שעות ביום שרפת על משחקי מחשב?
"תלוי כמה ישנתי באותו יום".
ואיך בסוף מצאת את נועה?
"במשך שנים ניסיתי לרכוש יכולות לתקשר. היה לי חשוב להגיע אליה כשאני כבר אוכל לתקשר איתה יותר. שיחקתי 'פרסונה' – זה המשחק שבאמת שינה לי את החיים וגרם לי להרגיש שאני מבין איך אינטראקציות חברתיות עובדות. משחק שבו אתה צריך לגייס חברים ושותפים לדרך כדי להילחם במפלצות, ולכן אתה חייב להשקיע בהם, לבלות איתם, לעשות איתם דברים, ללמוד איתם למבחנים, ודמות מדברת איתך ואתה צריך לענות לה בקונטקסט של מה שהיא אמרה. אני לא הכרתי את הקונספט הזה! של לענות משהו רלוונטי למה שבן אדם אמר לך. ובמשחק פתאום קלטתי את זה. ובזמן שעשיתי שירות לאומי והתאמנתי שם בלדבר עם אנשים, הרגשתי שיש לי מספיק ניסיון, ופשוט חיפשתי את נועה באינטרנט ויצרתי איתה קשר. היא הייתה בהלם שזכרתי אותה, והזמינה אותי לפגוש אותה בשדרות. והיא פשוט בכתה כשהיא ראתה אותי, כי היא לא דמיינה שאני אוכל ככה לתקשר".
× × ×
משחקי המחשב שבהם נדרש לעשות כל מה שלא יכול היה בעולם האמיתי הפכו את נבט מזור לאוטיסט הכי תקשורתי בישראל. הסדרה שיצר לאורך חמש שנים, ואיש לא הסכים לגעת בה, זכתה לבסוף במקום הראשון בפורום הקופרודוקציות של הפסטיבל הבינלאומי היוקרתי "ויז'ן דל-מונד" במילאנו ובפרס הסדרה התיעודית הטובה של הפורום הדוקומנטרי הישראלי, והיא מרגשת מאוד בכנותה ובמפגשים הבלתי אמצעיים שהיא מאפשרת עם אאוטסיידרים גמורים, שהגיימינג לבדו סייע להם להיחלץ מחיים אבודים. בין השאר, מזור נפגש שם עם צעיר שסובל מטורט שמסביר לו איך גילה לראשונה שהוא "יכול להיות טוב במשהו" בזכות MU – משחק תפקידים; עולה חדש מארגנטינה שהגיע לישראל כילד בלי שפה וחברים, הוריו התגרשו ואחותו ואמו נפטרו בזו אחר זו, ושרד באמצעות המשחק "מאנקי איילנד", "הגיבור שם מגיע לאי ורוצה להשתלב, והוא הפך למודל החיקוי שלי"; מתמודדת עם השתלת מח עצם שמאבדת שליטה בחייה ומוצאת שליטה מחודשת בעולם של "הסימס"; נער חרדי עם הפרעות קשב והתקפי זעם שההורים מוותרים עליו ושמתמסר ל"אססינ'ס קריד", משחק שבו אב משליך את בתו מראש הר והיא יוצאת למסע הישרדות.
זו סדרה שלא רק מדגימה איך עלילותיהם הפשטניות לעיתים של משחקי מחשב יכולות להפוך רלוונטיות או מטפוריות לחייהם האמיתיים של אנשים רבים, אלא גם יוצאת לפגוש בכל האנשים הפגומים, השרוטים, הטראומטיים, המתבודדים או פשוט תוצרים של הזמן והמקום, כמו כל הילדים – אולי גם שלכם – שנכנסים בשלב כלשהו למשחק מחשב ומסרבים להגיח החוצה.
מזור מבין אותם לעומק. כמותו, הם היגרו לעולם חלופי בעודם בבית, וגיבשו לעצמם זהות חדשה, טובה יותר, על בסיס הדמויות שגילמו לאורך ימים וחודשים במשחק.
כי גיימינג הוא, בגדול, תהליך התמודדות והחלמה, גם אם לאורכו זה עשוי להיראות כמו תהליך הפוך של בריחה ושקיעה. מזור הוא הראשון להבין את זה, והסדרה מתעדת גם את חייו שלו לאורך המסע הממושך של הפגישות עם המרואיינים. כשהוא בדרך לפגוש את הראשון שבהם בביתו, הוא מתייעץ עם נועה בסוגיה "איך מתארחים אצל אנשים בלי שישנאו אותך?" וכשהוא מתאהב, לראשונה בחייו, במישהי שהכיר במשחק, קובע איתה דייט בעולם האמיתי וממהר לאבד עשתונות, הוא תוהה: "נועה, איך יושבים כמו גבר מושך? איך אני אגרום לזה לא להיראות כאילו אני גר אצל ההורים?"
למעשה, לא ברור אם מזור יוכל, אי פעם, שלא לגור אצל ההורים. כשניסה להתגייס לצה"ל סורב שוב ושוב ("תשע פעמים הגעתי ללשכת הגיוס ולא אמרתי את הדברים הנכונים. שואלים אותך שאלות כמו: 'אתה שומע קולות?' ואני עונה: 'בטח, אחרת איך אנחנו מדברים?' ובסוף הגענו לקב"ן הראשי והוא אמר שצה"ל לא מוכן לקחת עליי אחריות"), ולבסוף התנדב לשירות לאומי. עם שחרורו, הוא מספר, אמא שלו פשוט רשמה אותו ללימודי תואר ראשון באוניברסיטת בן-גוריון, וגם החתימה אותו על חוזה להשלמת תואר שני. זה מוזר כמו שזה נשמע, מלבד בשביל מזור, שאומר בפשטות: "לא ידעתי בכלל שמותר לי לבחור בחירות בשביל עצמי, שמותר לי להגיד 'לא'".
מהתואר הראשון בבן-גוריון הוא ניצל בזכות נועה, שהפכה בינתיים לצלמת ולמי שעובדת עם אוטיסטים, והציעה להוריו שילך ללמוד קולנוע במכללת ספיר. מזור ניסה להתקבל ללימודים שם ונכשל. "בראיון הקבלה עשיתי טעות מאוד גדולה: סיפרתי את האמת. אמרתי 'כן, יש לי חרדות חברתיות קשות ורוב החיים לא תיקשרתי עם אנשים', ואמרו לי במפורש שהתחום לא מתאים לאנשים כמוני. קבעתי ראיון חוזר והתאמנתי במשך חודשיים באיך להסתיר את השונות שלי ולהיראות סטודנט נורמלי לקולנוע. אמא שלי עשתה לי סימולציות, וניגשתי ועשיתי את הראיון, והפעם התקבלתי".
בשלב הראשון ללימודים הוא גילה את הכוח שבכתיבת תסריטים – אירוע שלמעשה התכונן לקראתו כל חייו כשכתב, בכל פעם, את כל הדיאלוגים והתרחישים האפשריים לכל סיטואציה בחייו במסגרת הניסיון האינסופי להסתיר את האוטיזם. "ברגע שהבנתי שאפשר לעשות תסריטים לשיחות, כמו לסרט, זה ממש הקל עליי. גם ככה להיות בקרבת בן אדם זה בשבילי כמו להיות בתוך הר געש כשרודף אחריך דינוזאור ויורים עליך ואתה לא יודע כמה תחמושת עוד יש לך, ותוך כדי אתה עוד צריך לחשוב על נושאים לשיחה. אז טוב להכין".
"ילדים תמיד אמרו עליי 'אוטיסט' ויועצות כל הזמן אמרו 'חשד לאוטיזם' ואני ניסיתי לברוח מזה. ברגע שקראתי בספרים או באינטרנט על אוטיזם התחלתי לבכות וסגרתי מיד"
אפילו לקראת הראיון הזה הוא מראה לי רשימה שהכין ובה 200 שאלות פוטנציאליות שאני עשוי לשאול ושעליהן הכין תשובות מראש. הידיעה מראש חיונית לשלומו. זו הסיבה שמפגשים בבתי קפה, למשל, הם סיוט מבחינתו, לנוכח הסיכוי שלא יהיה בדיוק את מה שהזמין – אסון שמודגם בסדרה כשהוא מנסה לצאת לדייט ומפתח חרדה סביב התרחיש האפשרי הזה.
"פעם מישהי שאלה אותי מה היה לי יותר קשה – שלא היה שוקו כשניסיתי להזמין שוקו, או 7 באוקטובר", הוא מחייך, "והתשובה היא שב-7 באוקטובר ידעתי איך להתמודד. לא הופתעתי, כי תמיד נדהמתי שזה לא קרה לפני. אנחנו גרים בעוטף וכל יום הייתי בחרדה שמחבלים יפרצו וישתלטו, וגם אבא שלי אמר תמיד שזה בטוח יקרה מתישהו. וכשזה קרה אמרתי: אה, אז היום זה התאריך שבו זה קורה. צריך להיסגר בממ"ד, לשים את החוסם של הדלת ולקוות שלא ישרפו לנו את הבית. אלה כללים פשוטים. אבל כשאתה הולך עם אנשים למקום ומתאמן מראש על מה אתה רוצה לשתות ואז אומרים לך: אין לנו את הדבר הזה – לזה אתה לא יכול להתאמן. אתה מתחיל להיכנס לסרטים של לא להעליב את הבן אדם השני, כי מה, הוא ישתה ואתה לא? ויש המון סרטים, והרבה פעמים יותר קל פשוט להיות במצבי מצוקה או סף מוות שאתה יודע מה עושים בהם".
× × ×
הלימודים בספיר שיכללו עד לקצה את יכולותיו של מזור להסתיר את מוגבלותו, וגבו ממנו מחירים. "כל הזמן הייתי צריך להישען על אנשים, וכדי שהם יסכימו לעזור לי נתתי להם לנצל אותי, ברמה של לבוא לעזור למישהו בהפקה יום שלם ואז לישון ברחוב כי לא נעים לו שאני אישן אצלו בבית. היו מספר פעמים כאלה. וחשבתי שכל עוד יש להם איזו תועלת בי, הם יישארו בקשר. ולפעמים הם פשוט נעלמו, הפסיקו לדבר איתי, לא ענו לי, ואז הבנתי: אה, הם כבר לא צריכים אותי. כיום מאוד חשוב לי לא לעשות מאסקינג".
מה המחיר של המאסקינג?
"כשאתה לומד להסתיר את כל הקשיים והשונות שלך ולעשות מה שאנשים מצפים או מבקשים ממך, אתה כל הזמן פוחד ובלחץ איך אנשים יגיבו אם הם יראו את הזליגות. פעם בלימודים מישהו ביקש שאני אשתתף בסרט שלו, הוא אמר שאני בול הדמות לסרט – ואחת הדרישות מהדמות הייתה שאני אכנס לים ואטבע, פיזית. צילמנו בזמן סופה בחוף בלי מציל, ואני גם לא ידעתי לשחות כל כך, אבל הסתרתי את הקושי והפחד. טייק ראשון נכנסתי, טבעתי, והוא אמר לי: לא מספיק אמין, צריך עוד טייק; טייק שני, בקושי שרדתי, אמר לי לעשות עוד טייק; טייק שלישי, נכנסתי ואיזה גל ענק העיף אותי, ואני עוד זוכר שחשבתי רק 'אם אני אטבע, כמה זה יעכב להם את הצילומים?'. בסוף נסחפתי לחוף, התעוררתי, לקח לי כמה דקות לעמוד, וכשהגעתי אליהם ראיתי שהם אפילו לא צילמו. נועה הייתה שם, והיא ראתה מה קרה וצעקה עליהם שמסיימים את הצילומים וזהו".
כשסיים את לימודי הקולנוע, מזור חזר, למעשה, למצבו ההתחלתי. "ישבתי ותהיתי מה היכולות שלי. כלום. לא היה לי רישיון נהיגה, לא כרטיס אשראי, אף פעם לא ישבתי עם חבר בבית קפה, לא הייתי בזוגיות, לא עבדתי בעבודה אמיתית. ישבתי בבית אצל ההורים ולא תיפקדתי, לא קמתי ולא אכלתי אם ההורים לא אמרו לי לקום ולאכול. חיפשתי משהו שיעזור לי להחזיק מעמד. ידעתי שאני רוצה לביים – כי בימוי זה הדבר הכי קרוב שמצאתי בעולם לגיימינג – אבל גם שאני בתקופה מאוד מוחלשת. משחקי וידיאו תמיד היו משהו שיכולתי לדבר עליו, אז אמרתי: אני אדבר עם אנשים על משחקי וידיאו. ועשיתי את זה פשוט כדי להחזיק את עצמי".
חמש שנים מאוחר יותר, "גיים צ'יינג'ר" משנה את חייו ועשויה להפוך אותו לכוכב בלתי צפוי, אם רק יצליח, פרדוקסלית, לשתף פעולה עם התקשורת ולהעמיד פנים שכל זה לא מייסר אותו מאוד. כי אפילו עכשיו, כשהוא מפתח בחממה של תוכנית "גשר" את הפרויקט הבא שלו – שעוסק במאסקינג אצל אנשים עם מוגבלויות – הוא מבין את האירוניה. "זה פרויקט על לא להסתיר את הקשיים והשונות שלך, וזה בדיוק הדבר שאני מתקשה לא לעשות כשאני יושב עם שאר המשתתפים בפגישות. בשבילם, לשבת עם אנשים בחדר ולדבר על הפרויקט שלהם זה החלק הקל. בשבילי זאת מלחמה, יש לי כל הזמן צורך לצאת מהחדר כדי לדפוק את הראש בקיר".
מה חשבת על "ריאיון מיוחד" בשידורי קשת, כשאוטיסטים מראיינים סלבס?
"כל פעם שיש תוכן על אוטיזם בארץ, חשוב לי מאוד לא לצפות בו כדי שלא יהיה לי משהו רע להגיד. שם הם מתעסקים באוטיזם למרות שהעורכים בתוכנית לא אוטיסטים, בניגוד לפורמט הצרפתי. אז לא צפיתי, וקשה לי להגיד איך זה".
נכון לעכשיו, נבט מזור שוב על הספה בבית ההורים, אבל הכל סביבו משתנה במהירות. הסדרה שלו עולה, והוא מתכנן לנסות לעבור לבית משלו במושב, לא רחוק מהם. אולי אפילו להכיר מישהי ולקיים מערכת יחסים זוגית, למרות שזה לא קרה מעולם ("יש לי המון חששות ופחדים. יוצא לי הרבה פעמים להיכנס לפורומים של אוטיסטים באינטרנט וכל הזמן כותבים 'בת הזוג שלי לא מבינה אותי', 'הבוס שלי לא מבין אותי', ואני כזה: יא מניאקים, איך יש לכם בנות זוג? איך יש לכם בוס? למה לי לא?"), ובעיקר: לנסות להמשיך לא להסתיר.
איך נראה היומיום שלך עכשיו?
"כל יום יש לי התמודדות אחרת, ורוב היום שלי הוא סביב ההתמודדות הזאת – זה יכול להיות להתראיין או ללכת לסופר. ב'פרסונה' הגיבור יכול לעשות שתי פעולות ביום – נניח לראות סרט ולבקר חבר. גם אני. יש לי שתי התמודדויות ביום שיש לי את הכוח אליהן".
אתה חושב שתהיה אי פעם שלם עם מי שאתה? בסדרה אתה אומר: “לא בא לי להכיר את עצמי”, אבל אתה כבר די מכיר
"כן, זה לא אומר שכיף לי עם זה".
אתה יותר שלם עם עצמך מבעבר?
"בסופו של דבר יצרתי סדרה. אין כמעט יוצרים עם נכויות שקופות שעשו סדרות דוקו, וחשוב לי לתת השראה לאנשים במצב שלי, שלא יעשו את הטעויות שלי וינסו לברוח מהדברים האלה. מצד שני, כשאתה שואל אוטיסטים, 'אם היה ניתוח שהיה יכול להפוך אתכם ללא אוטיסטים, הייתם עושים?' כמעט תמיד הם יענו: 'לא, כי אז זה לא יהיה אני אלא אדם אחר'. ואני במשך שנים שאלתי: 'כמה להיות אני שווה את זה? אולי עדיף להיות אדם אחר?'".
אתה שמח שבאת לעולם? שאתה חי?
"עובדים על זה. אין לי הרבה שמחה, אבל יש לי דחף לשרוד".
