הרבה יותר מדי נשים סביבי איבדו ממשקלן והתחלתי כבר להתעצבן. עוד אחת ועוד אחת ועוד אחת. לבסוף תפסתי חברה של חברה, אוד מוצל, ושאלתי איך. לא איך היא רזתה, זה ברור לי איך, גם אתן יודעות איך, אלא איך מקבלים סבסוד דרך קופת החולים וכמה אני צריכה לעלות במשקל על מנת לקבל אישור לרדת?
"יש לך עוד איזה משהו?" שאלה האוד, שהיא במקרה רופאה, "סוכרת, לחץ דם, כולסטרול, מחלות לב, כבד שומני, יכולת התמסכנות מרשימה?" "כן, יש לי", "מה?" "גם יכולת התמסכנות וגם לחץ דם מאוד גבוה. אמא שלי מתה בעקבות לחץ דם לא מאוזן שהוביל לסטרוק", הוספתי בשמחה לא מותאמת.
שאלתי אותה אמנם גם על תופעות הלוואי, אבל התשובה לא עיניינה אותי. אני לא אדם אחראי במיוחד, והנחתי שאני ממילא סובלת מתופעות לוואי חמורות יותר: תיעוב עצמי, תסכול, התקפי לב בכל פעם שתמונה נשלחת לווטסאפ המשפחתי ולוקח לי זמן להבין שמדובר בי. ברור שאני לא תקינה. כמו כל אישה חסרת נחת, רזון הוא הבסיס שעליו עומד מצב הרוח שלי. אני הרבה יותר אופטימית בנוגע לעתידה של המדינה כשאני מצליחה לסגור כפתור בג'ינס.
כעבור שבוע כבר פרסתי מולי על השולחן את כל חלקיקי ביצת ההפתעה: מזרק, מחטים, הוראות בערבית, אנגלית, עברית, אלכוהול לחיטוי, צמר גפן. הרגשתי כמו לפני דייט מבטיח: פרפורים, התרגשות, הליכה אל עבר הלא-נודע. אחרי שהזרקתי (וגמרתי) סובבתי את הראש וראיתי אותו. את הרזון צועד לכיווני.
הזריקות, שפועלות על ידי חיקוי הורמונים טבעיים המגבירים תחושת שובע, מאיטים את קצב התרוקנות הקיבה ומווסתים את רמות הסוכר בדם, הן פלא. בניגוד לדיאטות, את משוחררת ממאמץ. זה לא עלייך, את לא צריכה להצטייד באופי או בנחישות - הזריקות צריכות. את חמודה, תנוחי, שתי מים. הן, כמו הבינה המלאכותית, ייתנו לך מבחוץ את מה שאת לא יכולה להשיג מבפנים. במקרה הזה: תחושת שובע. הזריקות הן פתרון ביולוגי למה שמוגדר כעת מחדש כמחלה כרונית.
עד היום הכרתי רק אישה אחת שאוכלת מה שהיא רוצה, מתי שהיא רוצה, כמה שהיא רוצה. אחת. מוטציה גנטית נדירה שנולדה עם רצון לסלט ועם דחייה ממתוק. בנוסף, מתי שהיא רוצה לאכול זה אף פעם וכמה שהיא יכולה לאכול זה שתי כפות. מלבדה, כל שאר הא.נשים שאני מכירה עושים אחת מהשתיים: או אוכלים או נדבקים בהפרעה. עזבו חזיונות אנורקסיה וזונדה במחלקה סגורה. הקשיבו למילים כפשוטן: הפרעת אכילה. אנחנו מופרעות אכילה. כולנו. כמות האוכל הנחות, המפתה והקורץ, הזמין 24/7, לא מתכתבת עם אידיאל היופי שאליו הוסללנו. אם לא נפריע לעצמנו, למה שנפסיק לאכול?
מכירות את המנטרה "לכבד את הגוף"? יופי. ניסיתי. שנים. רק שהגוף שלי לא מעוניין בכבוד אלא בקרואסון. גם עכשיו הוא מעוניין. אבל הזריקה גורמת לו להרגיש סבבה גם עם חצי. כן, הפכתי לאדם שמסוגל לשכוח מאוכל לפרק זמן העולה על חמש דקות, שיכול לחוש רגש מוזר של שובע באמצע הביס ושמסוגלת להעדיף משהו קל – קל! – על פני משהו כבד, שמן, מטוגן ודחוס.
עכשיו, אני מכירה את האישיות הזו, אבל עד כה היא הופיעה רק עם 40 מעלות חום. ופתאום – בום. עדיין טעים לי, עדיין כיף, רק בלי הרעש הלבן, הקבוע, המענה: מה אני אוכל? מתי אני אוכל? אדושם, למה אכלתי! מישהו לקח לי את האישיות, זרק אותה לפח והביא לי חדשה, מוצלחת הרבה יותר. אז ככה אתן מרגישות, מוטציות מוזרות? כל כך הרבה זמן פנוי יש לכן בראש?
הרגשתי כמו לפני דייט מבטיח: פרפורים, התרגשות, הליכה אל עבר הלא–נודע. אחרי שהזרקתי (וגמרתי) סובבתי את הראש וראיתי אותו. את הרזון צועד לכיווני
עבר בסך הכל חודש מאז שהתחלתי. אני על המינון הכי נמוך ויש לי תופעות לוואי - כאבי ראש, שינה משובשת, קצת שלשולים, קצת עצירויות - אבל כמו בהתאהבות, אני לא סובלת כמו כמה שאני נהנית. כן קראתי את רשימת האזהרות - עיוורון?! דלקת בלבלב?! - אבל אני מרגיעה את עצמי שגם כדור נגד כאב ראש בא עם רשימת תחלואים. וחוץ מזה, מה כבר יש לראות, עוד פרובוקציה של בן גביר? ומי אמר שצריך לבלב?
ההכרה של הממסד הרפואי בכך שאני אדם חולה נעימה לי. אני מרגישה שאמא שלי מרחמת עליי ומלטפת לי את הראש. שינוי כיוון האצבע המאשימה הוא מבורך. סליחה, חבר'ה, אבל יש לי את נגיף התרבות המערבית. זאת לא אשמתי שקשה לי לסתום את הפה. זאת העוֹדְפוּת אשמה. 300 אלף שנות הומו-סאפיינס עיצבו אותי לרדוף יום שלם אחרי ארנבת, לא לקנות בשתיים בלילה פלאפל בשוק התקווה. אני מתוכנתת לחפש מזון, לא להדוף אותו. אני מאוהבת בחלק הזה שאומר, סורי, אין מה לעשות, אין איך להיאבק. עכשיו זה רק דגל לבן מול מקרר.
בעקבות הזריקות העולם כולו מתכווץ. 12 אחוז מהאמריקאים - אומת עודף המשקל - כבר התנסו בהן. הירידה החדה ברכישת חטיפים ומתוקים משנה את חברות המזון, שמחפשות דרכים חדשות להתחנף אל הצרכנים. פחות סוכר, יותר חלבון. עולם האופנה מצמצם היקפים. שמעתי שחברות התעופה מדווחות על חיסכון בדלק עקב משקלם של הנוסעים. חברת נובו נורדיסק, שמייצרת שתיים מהזריקות הפופולריות, שינתה את כלכלת דנמרק והייתה האחראית הכמעט בלעדית לצמיחה המשוגעת שלה. לא נפט, לא שבבים. זריקות.
האם זה טוב? אז זהו, שלמרות כל מה שכתבתי עד כה, אני לא יודעת. זה תלוי בנקודת המבט. אם תשאלו אותי, את הצרכנית הפרטית דניאלה, אני אגיד שאני רואה את האור. אם תשאלו אותי שוב, הפעם מנקודת מבט שהיא מחוץ לתחת של עצמי, אני רואה את החושך: הפכנו למפעל אאוטסורסינג מהלך. הוצאנו את עצמנו לעבודות קבלן.
כדורים זערוריים שולטים במצב הרוח, בשינה, בתשוקה, בחרדה; חומצות ורעלנים מעצבים מחדש את תווי הפנים; חדרי ניתוח קוצצים, מותחים ומוחקים את סימני הגיל. יש צבע לשיער, טפרים לציפורניים, החלקות לשיער ומרפאות להפרחת קרחות; בינה מלאכותית, הוואו של הוואו, מחליפה את הבינה. גם את הכישרון, גם את היצירתיות. קוקטייל בלתי נתפס של פתרונות עושים את מה שאין בכוחנו לעשות.
אחת מתופעות הלוואי הידועות של הזריקות היא דלדול מסת השריר. איכשהו תופעת הלוואי הזו נשמעת לי כמו מטפורה. ככל שאנחנו מתקדמים, אנחנו מתרוקנים מעצמיותנו ונחלשים.
אבל היי, הרגע סגרתי כפתור בג'ינס ונשאר לי רווח קטן. ואם זה לא הניצחון המוחלט, אני לא יודעת מה כן.
