"למה אתה רוצה להפסיק את זה, אני לא מבינה", רופאת המשפחה נוזפת בי. "אם הייתה לך סוכרת, היית מפסיק עם האינסולין סתם ככה? לא. אז אותו דבר; יש לך מחלת נפש, המוח שלך לא מייצר מספיק סרוטונין באופן טבעי, תיקח את הציפרלקס שלך!"
אני מקשיב לה. כלומר, עד היום הקשבתי לה. כבר 15 שנה בערך שאני מקשיב ולא עושה עניין מהציפרלקס שלי. לוקח אותו כל בוקר, הוא מצידו לוקח אותי כל בוקר ביד לעבודה, וכמו כל מי שנמצאים יחד כל כך הרבה זמן, התרגלנו זה לזה.
אני עוד זוכר את תחילת הדרך, את הפרפרים בבטן, את הלילה הראשון שבו, אחרי אינספור התלבטויות, בלעתי את הכדור הראשון שלי אי פעם, וחיכיתי ללא-יודע-מה, אבל זה הפחיד אותי נורא.
כעבור שבוע כבר הרגשתי הרבה יותר טוב.
למעשה, הרגשתי יותר טוב מאי פעם, בערך.
ציפרלקס היה כל מה שאמרו עליו ויותר מזה: הוא ייצב אותי, חילץ אותי מאינספור חרדות, דיכאונות, נפילות, סתם תחושת "הלכה המדינה, אבל אני נשארתי", ובקיצור, הוא היה שם בשבילי כמו מצוף בים סוער. הוא אמנם לקח ממני לחלוטין את היכולת לבכות – וזה קצת חבל, כי לבכות יכול להיות די מהנה לפרקים! – אבל חוץ מזה הוא הגיע בלי תופעות לוואי מיוחדות (אולי חוץ מהקטע הזה שאין יותר מצבי רוח גבוהים ונמוכים מאוד, יש רק אמצע – אבל איזה אמצע!), ואני המלצתי עליו לחברים, מכרים, משפחה, זרים גמורים וחיות מחמד שרובם, לדעתי, שמעו (או נבחו) בקולי, וכולם לקחו. וכל המדינה לקחה. והגיע שלב שרופאת המשפחה שלי אמרה: "אני לא מבינה למה לא שמים את זה כבר במים וחוסכים לי את כל מאות המרשמים האלה".
כי באמת שציפרלקס הפך למשהו שתכף ימכרו ליד הקופות ברמי לוי. בתחילת הדרך זה עוד היה "וידוי", "סטיגמה", על סף הבושה – "אמא, אבא, יש לי משהו לספר לכם". "אתה ביביסט!" "לא, התחלתי ציפרלקס" – אבל בהמשך זה הפך טריוויאלי לגמרי, וכל אסי עזר סוג ב' התוודה על התקופה שבה נעזר בכדור ("התחילו לי חרדות"), ותוך כמה שנים התברר שרוב הכדור – לפחות מהצד המערבי שלו – כבר על הכדור.
הזמן חלף בנעימים – ואני מדבר על נעימים מתוצרת ציפרלקס, כן? כלומר שלא הייתי אף פעם אומלל לחלוטין אבל לעולם גם לא מאושר לגמרי, סתם אמצע יציב כזה (אבל איזה אמצע!) – וכעבור 15 שנה של זוגיות מיטיבה, שבה חיי הרגש שלי היו סוג של פקיד שומה אפרפר שפשוט קם לעבודה כל יום ועשה אותה באדישות – הבנתי שאני רוצה יותר.
אני רוצה, לעזאזל, לבכות. יש כל כך הרבה סיבות טובות לבכות בשנים האחרונות וכולם, חוץ ממני, עושים את זה! לכולם נקרע ונשבר הלב, רק לי נתפס שריר בירך.
אני רוצה להרגיש דברים עד הסוף. אני רוצה את הקצוות שלי בחזרה, כי הקצוות – תשאלו כל מי שמעדיפים סמאשבורגר – הם הדבר האמיתי. אני רוצה את הנשמה שלי בחזרה.
"אבל נשמה", ציפרלקס אמרה, "אתה לא באמת מתכוון לזה. קודם כל, לא זוכרת איפה שמתי את הנשמה שלך – קיבלת מספר כשהפקדת אותה? – וחוץ מזה, אתה לא תוכל בלעדיי. אתה תהיה אבוד בחלל כמו שהיית לפני שבאתי – זוכר איך מצאתי אותך מתגולל בדירת רווקים דפוקה ומרגיש שלא הגעת לכלום בחיים? ותראה אותך עכשיו! מתגולל בדירה בורגנית, אישה, ילדים, ומרגיש אותו דבר בדיוק, אבל לא באמת כי אני חוסמת בשבילך בגופי את הרגש!"
מיד החלטתי להיגמל ממנה. כי די, באמת, חיים רק פעם אחת ואני רוצה לחיות עד הסוף – כולל רגשות וזה – בזמן שציפרלקס מתעקשת לתת לי לחיות רק עד האמצע (אבל איזה אמצע!).
כידוע למי שיודעים, אסור להפסיק תרופות כאלה בבת אחת ומוכרחים להוריד מינון בהדרגה, לכן עברתי ליום כן-יום לא, ובאמת, תוך יומיים כבר הייתי מוכן לרצוח מישהו. רמת העצבים במוח שלי הפכה להכלאה לא מווסתת בין טלי גוטליב רעבה לרוטוויילר מורעב, ואני עברתי מאפס למאה באפס שניות, צורח או סתם יוצא בזעם על מכרים, מוכרים, מוקדי שירות, חברים שסימסו (מתברר שאני יודע לצאת על אנשים גם בווטסאפ) וסתם זרים שנקלעו לסיטואציה שכללה, לצערם, גם אותי.
כמעט שלא הכרתי את עצמי – גם לא רציתי – וידעתי בוודאות שזה המחסור בציפרלקס. אבל כעבור כמה ימים הזעם שכך והתחלף בתחושה מוכרת יותר שאותה אני יכול לכנות: עזבו אותי. ובתרגום: למה זה טוב. ובעברית: מה הטעם.
כלומר, למה אני בכלל כותב? למי? איך זה מועיל? ולמה, בעצם, אני מנסה להרים פודקאסט? רק כי אף אחד בישראל כבר לא יוצא כיום מהבית בלי פודקאסט? מה יוצא למישהו מזה, הרי אין שום כסף בתעשיית הקשקשת וההבל האינסופית הזאת, ומה הטעם ולשם מה. והילדים שלי, הם לא באמת צריכים אותי. לא אותי. את אמא שלהם. ואוגוסט בדרך.
וככל שחשבתי על יתר הדברים שאני עושה או מתכנן או חולם, השתכנעתי שאין שום טעם ממשי באף אחד מהם. וכל הדברים שלא עשיתי עד היום – כסף, פרסים, תרומה משמעותית לקהילה (כלשהי), אוסטרליה, כתיבת הרומן הישראלי הגדול (או לפחות קריאתו עד הסוף), סדרה משלי בנטפליקס (לכולם יש!), ראש ממשלה משלי בירושלים (לחצי עם יש!), שאטו פטרוס, ילד שלישי, בית ביוון, יוונייה בבית, שליש בירה עם דני סנדרסון – כולם נראו חסרי טעם, טיפשיים, זניחים, למה בכלל לשאוף למשהו מזה.
וכשאתם מתחילים עם סוג החשיבה הזה, מדובר בכרטיס בכיוון אחד ליעד המוכר "מתחת לשמיכה", ומשם, נדמה לי, כבר מותר לקרוא לזה בשם המפורש דיכאון.
נדמה לי שעברתי גם את תקופת הצלילה הזאת – או כמו שאומר ההוגה המדיני דונלד טראמפ: אולי כן, אולי לא, נראה – ואני מחכה לסימפטום הגמילה הבא. כי גמילה, כל גמילה, היא כביש מנהרות שבו אתם נכנסים למנהרה חשוכה, יוצאים מצידה השני לרגעים בודדים של אור, ואז נכנסים למנהרה הבאה, ואין לכם מושג מדויק מתי הכביש יסתיים.
גמילה היא אירוע שכולנו נעבור מתישהו. יש שייגמלו מהממכרים הגדולים – אלכוהול, עישון, סמים, קולה זירו – ויש שייגמלו מסוכרים ופחמימות, ויש שייגמלו ממערכות יחסים רעילות, משנ"צ, מחיטוט באף, מטיפות אף, ממשככי כאבים, מריאליטי, מרשתות חברתיות, מחדשות 12, מאמונת השווא שיש מנהיג דגול בראשות הממשלה שתמיד ינצח ניצחון מוחלט במלחמות מוצדקות לחלוטין, שגם מהן – כמו שאמר פעם ההוגה הלירי מאיר אריאל – עוד נצטרך להיגמל.
כולנו, מתישהו, נתמכר למשהו, וכולנו ניאלץ לבצע – כנגד שיקול דעתנו הביולוגי המכור – תרגיל בהתעוררות. הדיכאון יחכה לנו שם כמו רצפת בטון קרה, ואנחנו נלך, מתנודדים, על חבל הגמילה שלנו ונשתדל, בכל הכוח, שלא ליפול. זה תמיד יהיה עניין של להחזיק מעמד עוד יום, גם כשכל תא בגוף זועק לך: תוותר. תיכנע. תסגיר את עצמך. בוא וקח את הפרס שממילא היה שלך ואתה, משום מה, החלטת להיגמל ממנו.
ואני יודע שאני אפטר מהציפרלקס הזה. לא כי הוא רע, להפך. הוא היה טוב אליי יותר מהרבה אנשים. הוא היה, במשך 15 שנה, בקרת השיוט שלי, והוא שמר על מהירות קבועה ומנע תאונות. הוא גם מנע, כנראה, אינספור נופים, שמתחילים להתגלות עכשיו. ובהזדמנות הראשונה אני איעצר מול אחד מהם, אתיישב שם לבדי, ואולי אצליח, סוף-סוף, לבכות.
