עם כניסתה לבית החולים ליולדות בבית חולים גדול במרכז הארץ, הפכה תמר (שם בדוי) בן רגע לאטרקציה. אחיות, רופאים ומיילדות עצרו ממרוצתם רק כדי לשמוע את סיפורה. זה קרה בזכות נתון חריג אחד בנוף הרפואי: הגיל שלה. בגיל 56, תמר לא הייתה סתם עוד יולדת, אלא עדות חיה לכך שכוח הרצון יכול לנצח גם את מגבלות הטבע.
היום, שבועות ספורים לאחר שילדה בניתוח קיסרי, היא מסתגלת במהירות לאימהות. הלילות נטולי השינה מפרכים, הטיפול בתינוקת שלה תובעני, אבל היא לא מתלוננת. "חיכיתי לרגע הזה כל כך הרבה זמן", היא אומרת. "בגיל הזה אין לה עדיין לוח זמנים קבוע והתקופה הזאת לא קלה, בעיקר כשאני לבד, אבל יש לי רק מילה אחת לומר: תודה. כי בסופו של המסע הזה זכיתי באוצר שלי".
בניגוד לפרוטוקולים הרפואיים שצופים להיריון בגיל כזה סיבוכים וסיכונים, תמר חוותה מציאות שונה בתכלית, שאיפשרה לה לשמור את הפרויקט המרגש שלה בסוד כמעט עד הלידה. "היה לי היריון מושלם", היא מספרת. "לא בחילות, לא צרבות, המשכתי בשגרת חיי כרגיל, עבדתי עד כמעט שבועיים לפני הלידה והמשכתי לעסוק בפעילות גופנית".
אפילו הרופא שליווה אותה נותר חסר מילים לנוכח הבדיקות התקינות לחלוטין – עם המוגלובין גבוה וסוכר מאוזן. “לאורך ההיריון זכיתי לליווי של שני רופאים מדהימים - מלאכים בלבן: רופא הפוריות ורופא ההיריון בסיכון, שהאמינו בי ותמכו בי בכל שלב”.
מאחורי הנס האנושי המרגש הזה מסתתרת תהייה מתבקשת: מדוע בעצם המתין החלום שלה כמעט שישה עשורים? תמר מסבירה בגילוי לב כיצד השנים חמקו מבעד לאצבעותיה. "פשוט לא מיהרתי", היא מודה. "הייתי שקועה בעבודה, פיתחתי קריירה ענפה והשגתי תארים אקדמיים. בגיל 47, כשעשיתי בדיקת הורמונליות, הרופאה אמרה לי שמצבי דומה לשל בחורה בת 18. במצב כזה את אומרת לעצמך: 'וואלה, עדיין יש לי זמן'. ואז מגיע גיל 50, ואת פתאום תופסת את עצמך ומבינה שזה עכשיו או לעולם לא.
"שאלתי את עצמי המון למה חיכיתי כל כך הרבה. אבל היום, כשאני אוחזת באוצר שלי, אני מבינה שכל הכישלונות, המהמורות והדלתות שנטרקו בפניי הובילו אותי בדיוק לרגע הזה. היום אני אפילו מודה עליהם, כי אילו הדרך הייתה מסתיימת מוקדם יותר, לא הייתי זוכה בתינוקת הזו. היא הגיעה בזמן הנכון והיא המתנה המדויקת ביותר עבורי”.
תמר מודעת היטב לרעשי הרקע, לביקורות הנלחשות, לתהיות אם תהיה כאן כשהילדה תגדל. מי שהציב מולה את המראה באופן ישיר היה חבר קרוב. "הוא אמר לי: 'בואי נתקדם 20 שנה קדימה, מה יקרה אז?' אמרתי לו שהשאלה הזו מנקרת גם אצלי, אבל אני לא דואגת. יש לי משפחה גדולה, הורים, דודים, אחים, אחיות וחברים. יש לה כל כך הרבה דודים ודודות. הילדה הזו לא תהיה לבד בעולם. ואם יבוא יום שבו לא אהיה לצידה, אני יודעת שהיא תישא את כל מה שהענקתי לה ותדע לעמוד על שתי רגליים ולהמשיך בחייה".
את החותמת הסופית לשחרור מתחושת האשמה העניקה לה חברה טובה שליוותה אותה במסע. "היא אמרה לי: 'נשים צעירות נפטרות ממחלות ומשאירות אחריהן ילדים יתומים. מי יודע מה צופן העתיד?' ברגע הזה שיחררתי והנחתי את כל הפחדים בצד".
נדירה שמואלי, שילדה בגיל 55: "הרופא שלי שאל אותי מה עם ילד שני. עד אז בכל לא חשבתי בכיוון. הוא אמר לי 'הכל תקין, יש לך עוד עוברים תקינים, בואי ננסה' והדליק אותי על זה. בשניות נכנסתי לתהליך הזה שוב"
× × ×
הדימוי של חדר לידה כמקום השמור לנשים צעירות עובר בשנים האחרונות טלטלה תרבותית וחברתית שאי-אפשר להתעלם ממנה. תמר היא לא היולדת היחידה שגילה הימם בשנים האחרונות את הצוות הרפואי שטיפל בה. למעשה, היא אחת מרבות. מסדרונות המחלקות מתמלאים בגל חדש של יולדות: נשים מבוגרות, מבוססות, בעשור החמישי והשישי לחייהן, שבוחרות להגדיר מחדש את תפקיד האם בגיל שבו העולם היה מצפה לראות אותן בתפקיד הסבתא. עבור חלקן, מדובר בהחלטה אמיצה של הורות יחידנית, עבור אחרות במימוש מאוחר ומדויק של כמיהה עמוקה. כולן מגיעות אל חדר הלידה כשהן נחושות להוכיח שהרכבת להגשמת ההורות לא יצאה מהתחנה. מקסימום התעכבה שם קצת.
"הגבול העליון המקובל כיום ללידה הוא בין 54 ל-56, אז יולדות מעל גיל 50 הן כבר לא מחזה נדיר בישראל", אומר פרופ' יואל שופרו, מנהל היחידה לפוריות והפריה בבית החולים לנשים בבילינסון, מקבוצת כללית.
"כבר כמה שנים אנחנו רואים לא מעט יולדות כאלה, בכל בתי החולים", מסכימה פרופ' אסנת ולפיש, מנהלת בית החולים לנשים בבילינסון. "בדיוק עכשיו אני בדרכי לנתח אישה מקסימה בת 49 שליוויתי אותה בהיריון הקודם שלה, שהסתיים לצערנו ברעלת היריון מאוד מוקדמת שחייבה אותנו להפסיק היריון תאומים בשבוע 23. היום היא תלד תינוק יחיד בניתוח קיסרי מתוכנן מראש. זה רגע מאוד-מאוד משמח ומרגש עבור שתינו".
פרופ' ולפיש
התחושות בשטח מתבטאות גם במספרים. בארה"ב, החווה בשנים האחרונות שינוי דמוגרפי משמעותי, גיל האמהות הולך ועולה. בעוד שבעבר אימהות בשנות ה-40 נחשבה לאירוע חריג, כיום היא הופכת לנורמה המקובלת, המונעת משילוב של קריירות תובעניות, רצון להגיע ליציבות אישית וכלכלית והתקדמות טכנולוגית בתחומי הפריון.
נתוני המרכז האמריקאי לבקרת מחלות (CDC) מראים כי שיעור הלידות לנשים בגילי 45 ומעלה זינק מאז 1990 בלא פחות מ-450%. הדרמה הדמוגרפית האמריקאית הגיעה לנקודת ציון סמלית בשנת 2022, כאשר לראשונה בהיסטוריה שיעור הנשים שיולדות בשנות ה-40 לחייהן עקף את שיעור הלידות של נערות וצעירות.
מי שלא נחשף לתופעה הזו בציבור הרחב, ודאי קרא עליה בצהובונים. האלי ברי הפכה לאם בפעם השנייה בגיל 47, וגם כוכבות כמו קמרון דיאז וסלמה הייק זכו לחוות אימהות בגיל מאוחר יחסית. הקיץ האחרון סיפק את אחת הדוגמאות המדוברות ביותר לטרנד הזה. ביוני 2026, בגיל 43, הודיעה השחקנית אן האת'וויי על היריון שלישי ומפתיע. האת'וויי, אם לשני בנים, פירסמה סרטון אינסטגרם ויראלי שבו היא חושפת את הבטן ההריונית בחיוך קורן, לצלילי השיר Baby I'm Yours. התמונות שלה מבלה על החוף, כשהיא נראית במיטבה בבגד ים קטן, הפכו מקור להשראה עבור מיליוני נשים שראו בהן מסר של חופש, ביטחון עצמי ואופטימיות.
מקור השראה למיליונים. אן האת'ווי
(JAMIE MCCARTHY, AFP)
טרנד האימהות המאוחרת לא פסח, כאמור, גם על ישראל. נתוני משרד הבריאות לשנים 2000-2025, הנחשפים כאן לראשונה, מגלים דרמה דמוגרפית. בעוד שסך כל הלידות בישראל רשם צמיחה מתונה וטבעית של כ-35% לאורך חצי יובל (מ-133,160 לידות בשנת 2000 ל-179,879 בשנת 2025), התבוננות בפילוח גילי היולדות חושפת רעידת אדמה של ממש: נשים מבוגרות שוברות את כל הסטטיסטיקות.
במוקד הנתונים הללו ניצב זינוק חסר תקדים במספרי הלידות בקצה העליון של סקאלת גיל היולדת. אם בשנת 2000 מחלקות היולדות פגשו רק 299 נשים בגילי 45 ומעלה, בשנת 2025 המספר הזה זינק פי שלושה והגיע ל-899 לידות, בזמן שהאוכלוסייה כולה גדלה באותה תקופה רק ב-60%. שנת השיא ההיסטורית נרשמה ב-2022 עם למעלה מאלף לידות בקבוצת הגיל הזו. גם בקבוצת הגיל הגבוהה השנייה, של בנות 40 עד 44, מספר הלידות יותר מהוכפל, מ-3,891 בלבד בתחילת המילניום ל-8,675 כיום.
הדרמה לא עוצרת שם. מול הזינוק המטאורי בפסגת הגילים, בקצה השני של הגרף מתרחשת התרסקות של ממש. אם פעם אימהות צעירה הייתה שכיחה, היום המספרים צונחים צניחה חופשית: בשנת 2000 נולדו 4,506 תינוקות לאמהות בגילי 19 ומטה, ואילו ב-2025 המספר צלל ל-1,884 בלבד. אפילו קבוצת הגיל של 20-24 קפאה במקום עם כ-30,000 לידות בשנה לאורך כל 25 השנים, נתון שמשמעותו בפועל היא ירידה דרסטית ביחס לגידול הטבעי של האוכלוסייה.
פרופ' שופרו: "אנשים כיום יותר בריאים מפעם, אישה בת 50 יכולה להיות במצב גופני לא פחות טוב מבת 30. אם מישהי הרתה בגיל 52 ועברה את ההיריון בשלום, אין סיבה ששנה אחר כך היא לא תבוא שוב"
גם בשכבת הביניים ניכר כיצד מרכז הכובד של הפריון הישראלי נדד כלפי מעלה. ההתפוצצות האמיתית של גילי הביניים מתרחשת בעשור הרביעי לחיים: מספר היולדות בשנות ה-30 המוקדמות (30-34) קפץ מכ-32 אלף לידות ליותר מ-53 אלף, וקבוצת הגיל 35-39 הכפילה את עצמה לכ-32 אלף לידות בשנה. זו לא סתם תנודה סטטיסטית, אלא עדות חיה למהפכה רפואית וחברתית דרמטית שמאפשרת לנשים להפוך לאמהות בגילים שבעבר נחשבו בלתי סבירים.
לעומת ארה"ב, שבה הזינוק באימהות המאוחרת מתרחש על רקע של התרסקות בשיעור הפריון הכללי, שחווה ירידה חדה ורציפה בשנים האחרונות ורושם שפל היסטורי, מדינת ישראל מצליחה לייצר תקדים עולמי: היא גם דוחה את גיל האימהות עמוק אל תוך העשור הרביעי והחמישי, וגם שומרת על המקום הראשון מבין מדינות ה-OECD בשיעור הפריון הממוצע לאישה. זאת למרות ששיעור הפריון הכללי נמצא בשנים האחרונות במגמת ירידה קלה. על רקע הנתונים הללו, הזינוק במספר הלידות בקרב נשים מבוגרות הוא חריג ומעניין.
חוק ביטוח בריאות ממלכתי מציע את אחת המעטפות הנדיבות בעולם, עם מימון ציבורי מלא לטיפולי פוריות עד גיל 45 (ובמקרים של תרומת ביצית עד גיל 54). התמיכה הממסדית יוצאת הדופן הזו, יחד עם חברה שמקדשת משפחתיות וילודה, מאפשרת ליותר ויותר נשים לנצח את הסטטיסטיקה הביולוגית.
× × ×
מסדרונות מחלקות הפוריות הם ללא ספק לא המקום שבו רוב הנשים מדמיינות את עצמן כשהן חוצות את סף העשור השישי לחייהן. עבור נדירה שמואלי, בת 55, הם היו הדרך היחידה להגשמת משאלה עמוקה. לפני שבעה חודשים היא חבקה את הילה, בתה הבכורה, והוכיחה לכולם – כולל היא עצמה – שהרצון להעניק חיים אינו כפוף ללוח השנה. בעיצומם של טיפולי פוריות נוספים שהיא עוברת בימים אלו, מספרת שמואלי על הבחירה האמיצה להפוך לאמא בשלב שבו נשים אחרות מפנטזות על שגרה רגועה בפנסיה.
תמר (שם בדוי), שילדה בגיל 56: "גם לי הרופאים אמרו 'מאוחר מדי', אבל רפואה היא לא הכל. אני מוכנה ללוות כל אישה שמתלבטת. אם את רוצה להיות אמא – אל תיתני לאף אחד להגיד לך שזה לא יקרה. אני ההוכחה שהנס הזה אפשרי"
"קצת נרדמתי בשמירה", היא אומרת בפשטות. "יש כל כך הרבה סיפורים של נשים כמוני, שרצו להביא ילדים לעולם ולא הצליחו. במקרה שלי יצא שהקפאתי עוברים, שנשארו תקינים. היה לי מזל".
המסע של שמואלי להורות התנהל במסגרת נוקשה של טיפולים, בדיקות והרבה עבודה עצמית להרגעה. היא לא נתנה לעצמה לשקוע באמוציות, מתוך הבנה שאלה רק יקשו עליה להמשיך. "הלכתי לתוך הפרויקט הזה טכנית, בלי הרבה רגש, חדורת מטרה להצליח ולהיות אמא", היא מספרת. "לא רציתי לשתף, לא סיפרתי על זה יותר מדי לסובבים אותי. היו גם אכזבות בדרך. לא רציתי שיידעו כדי שלא ישאלו שאלות. את כל זה עשיתי לבד, אין לי בעל שמחזיק לי את היד. לפעמים זה לא היה קל. כל פעם את חוששת ומפחדת. שהכל יהיה בסדר, שרק יהיה דופק. פשוט המשכתי והמשכתי בלי לעצור, עד שזה הצליח".
איך עבר ההיריון?
"היה לא פשוט. סיימתי אותו על כיסא גלגלים. הרגליים כבר לא יכלו לשאת אותי, למרות שעליתי רק 13 קילו. הייתי עם בצקות וגרבי לחץ. עבדתי קשה כדי שהלחץ הנפשי לא ישפיע עליי ועל התינוקת שלי".
כשהילה נולדה, לפני שבעה חודשים, העולם של שמואלי, שעובדת בשוק ההון, השתנה בן לילה. "היא נולדה רגועה וחייכנית, ממש מתנה", היא אומרת. "אני מסתכלת עליה ואומרת 'היא שלי. עשיתי את זה'. אז לקח קצת זמן, קרה קצת באיחור, לא נורא. היא הגיעה בזמן שלה".
אחרי שנים ארוכות של שגרה מסוימת ועצמאות מוחלטת, איך מתרגלים להתמסר ללוחות הזמנים ולתובענות של תינוקת קטנה?
"בגיל הזה כבר אין את הקשיים של גיל 30. אני כבר לא במרוץ. ההורות הרבה יותר נינוחה וכיפית. יותר שלווה, יותר רגועה, יותר מכילה. מעריכה נורא. תמיד שואלים אותי 'לא קשה לך?' התשובה היא לא, לא קשה לי. יותר קשה להיות לבד".
“ההורות בגילי הרבה יותר נינוחה וכיפית. יותר שלווה". נדירה שמואלי עם בתה
(אביגיל עוזי)
כיום נמצאת שמואלי בעיצומם של טיפולים נוספים, במטרה להרחיב את המשפחה הקטנה והמאושרת שבנתה. "הרופא שלי שאל אותי מה עם ילד שני. עד אז בכלל לא חשבתי בכיוון. הוא אמר לי 'הכל תקין, יש לך עוד עוברים תקינים, בואי ננסה' והדליק אותי על זה. בשניות נכנסתי לתהליך הזה שוב".
מה היית אומרת לנשים במצבך שתוהות אם זה בכלל אפשרי בגיל כזה?
"אחרי שחוויתי את זה פעם אחת, אני יודעת שזה אפשרי. לנשים שחושבות שאולי מאוחר מדי עבורן, אני רוצה לומר: אל תאבדו תקווה. תתעקשו על החלום שלכן, גם אם זה מרגיש טכני, גם אם אתן מרגישות לבד. הכל מהמורות קטנות בדרך. בסוף התהליך הארוך הזה מחכה אושר ענק".
× × ×
מאחורי הנס הפרטי של לידה בגיל מתקדם, מסתתרת מציאות קלינית מורכבת. לא, למרבה הצער השעון הביולוגי שלנו לא נעצר, וגוף האישה מוגבל עדיין ביכולת שלו להרות מביציות שלו מעל גיל מסוים. בשביל זה יש תרומות ביצית.
המרוץ לאימהות מאוחרת נמשך לעיתים שנים ארוכות וכולל התערבויות הורמונליות אינטנסיביות, שנועדו להחזיר את הפעילות ההורמונלית ולהכין את הרחם לקליטת היריון, כשהשחלות לעיתים כבר אינן פעילות. עבור המערכת הרפואית, היריון מעל גיל 40 מוגדר כאירוע בסיכון גבוה הדורש רשת ביטחון של משאבים עצומים: מעקבים תכופים, אשפוזים ממושכים וליווי של צוותים רב-תחומיים.
היריון בעשור החמישי והשישי לחיים מטיל עומס אדיר על הגוף, שמתורגם לעלייה דרמטית בשכיחות של סיבוכים מסכני חיים. מחקר ישראלי מקיף, שפורסם בכתב העת הרפואי Journal of Clinical Medicine וסקר למעלה מ-300 אלף לידות, מציג נתונים מטרידים: בעוד שאצל אמהות בנות 25-30 שיעור הניתוחים הקיסריים עומד על 6.7%, אצל נשים בנות 43 ומעלה המספר מזנק ליותר מ-20%. גם שיעור אשפוזי התינוקות ביחידה לטיפול נמרץ ילודים קופץ מ-2.7% בקרב אמהות צעירות ל-6% אצל תינוקות לאמהות בגילי 45-46.
החוקרים מסבירים את הפערים האלה במנגנונים ביולוגיים: נשים מבוגרות מועדות לשיעורים גבוהים של סוכרת היריון ויתר לחץ דם, המובילים לסיום מוקדם של ההיריון, לעיתים בניתוח קיסרי. החוקרים קובעים כי מנגנוני הזדקנות נוספים המשפיעים על תוצאות ההיריון עדיין דורשים בדיקה.
"נשים מבוגרות נמצאות בסיכון גבוה יותר לכל סיבוכי ההיריון, כולל רעלת היריון, סוכרת ודימומים", מסבירה פרופ' ולפיש. "הגיל כשלעצמו הוא גורם סיכון לפגות ואף, חלילה, למוות עובר ברחם. עם זאת, מכיוון שלרוב מדובר בהריונות שהושגו באמצעות ביציות שהוקפאו בגיל צעיר יותר או בעזרת תרומת ביציות, אנו מבדילים בין סיבוכים שקשורים לגיל הביצית לאלו שקשורים לגיל האם. ככל שהאישה נכנסת להיריון במצב פיזי טוב יותר ובמשקל תקין - תוצאות ההיריון יהיו בהתאם".
מכיוון שהריונות כאלה מושגים בחלק מהמקרים אחרי טיפולי פוריות ממושכים, לצוותים הרפואיים יש אפס סובלנות לסיכונים. כל האטה קלה בדופק העובר תוביל מיד לניתוח, כדי לא לסכן היריון שהושג בעמל כה רב. הנשים עוברות מעקב צמוד ובדיקות סקר יזומות שאינן שגרתיות, כמו אקו לב במאמץ, והשמירה הרפואית הקפדנית עליהן נמשכת גם לאחר הלידה, עקב סכנה מוגברת לקרישיות יתר ואירועים לבביים.
מעבר לאתגר הפיזי, ההגעה אל המטרה המיוחלת – תינוק בריא - כרוכה במשא נפשי ורגשי כבד. "היריון המלווה בחרדה, לעיתים אחרי כישלונות רבים בעבר, דורש תעצומות נפש רבות, וגם תקופת ההחלמה מהניתוח מורכבת יותר", אומרת פרופ' ולפיש. "שילוב ילד בחיים של אישה שכבר ביססה קריירה ואורחות חיים במשך 50 שנה הוא מהלך קשה שדורש מערכת תמיכה רחבה, בניגוד לאישה צעירה, שחייה לרוב גמישים יותר".
זו כנראה הסיבה לכך שהמערכת הרפואית לא תמיד ששה להגשים חלומות כאלה והבירוקרטיה הנדרשת מנשים המעוניינות בכך מרפה ידיים. "אנחנו בשנת 2026, נשים בנות 55 לא נראות כמו פעם, אז למה לא לתת להן להמשיך גם בזה?", תוהה שמואלי. "קופת חולים לא מאשרת לי היום טופסי 17. אני משלמת מכספי עשרות אלפי שקלים על אותו תהליך שעברתי בהיריון הקודם כי עברתי את הגיל המקסימלי לטיפולים. יש סביבות עבודה שרואות בזה מטרד. אם אנחנו רוצים שנשים יקבלו הזדמנות אמיתית להיות אמהות, למה להקשות?"
פרופ' ולפיש: "כרופאי נשים, תפקידנו ליישב את הקונפליקט בין בטיחות המטופלות לבין תמיכה באוטונומיה שלהן, במיוחד כשהן מוכנות לסכן הכל בשביל החלום להיות אמא. אני מייחסת חשיבות מכרעת לרצונה של האישה"
השאלה המרחפת מעל הנתונים האלה היא אם הדחיפה של גבולות הפריון כלפי מעלה לא מטשטשת לעיתים את הסיכון האמיתי לבריאות האם והילוד. לדברי פרופ' שופרו, התשובה עד איפה ניתן למתוח את הגבול תלויה מאוד בבריאות הכללית של האישה ובזמינות שירותי הרפואה המתקדמים בסביבתה. "אנשים כיום יותר בריאים מפעם, ואישה בת 50 יכולה להיות במצב גופני לא פחות טוב מבת 30. אם מישהי הרתה בגיל 52 ועברה את ההיריון בשלום, אין סיבה ששנה אחר כך היא לא תבוא שוב".
"כרופאי נשים, תפקידנו ליישב את הקונפליקט בין דאגה לבטיחות המטופלות מצד אחד, לבין תמיכה באוטונומיה שלהן מצד שני, במיוחד כשהן מוכנות לסכן הכל בשביל החלום להיות אמא", אומרת פרופ' ולפיש. "כרופאה, אני מייחסת חשיבות מכרעת לרצונה של האישה. הגבולות שלי הם לא גבולות של מספרים, אלא מי האישה שעומדת מולי, מה ההיסטוריה הרפואית שלה, מה גורמי הסיכון שלה ובאיזה מצב ביולוגי היא נכנסת לתוך ההיריון. אם זו אישה שהיא מושתלת כליה, עם השמנת יתר ויתר לחץ דם, אני אגיד לה לא, כי היריון כזה מסכן את חייה. כמו שיש אוטונומיה למטופלת, יש גם אוטונומיה לרופא, לומר למטופלת כזו 'בעיניי זה סיכון שהוא גבוה מדי, ואני לא יכול לתת לזה יד'".
הסיכון הזה אינו תיאורטי בלבד. "בתחילת ההתמחות שלי הייתה אישה בהיריון שהושג בהפריה חוץ-גופית ששכבה במחלקת יולדות ומאוד בלטה כי היא הייתה מאוד מבוגרת יחסית לשאר היולדות, בתחילת שנות ה-60 לחייה", מספרת ולפיש. "היא ילדה תינוקת והייתה מאוד מאושרת, אבל בחלוף שבועיים-שלושה שמענו לצערנו שהיא עברה התקף לב ונפטרה. רוב הסיפורים הם סיפורים טובים. יש המון תקווה, אבל צריך לזכור שיש באירוע הזה גם משברים. הוא לא נטול סיכונים".
“האירוע הזה לא נטול סיכונים". פרופ' שופרו
× × ×
ובכל זאת, כשהמספרים והאזהרות הרפואיות נשארים מחוץ לחדר הלידה, נותרת אמת אנושית אחת שקשה לכמת אותה בסטטיסטיקות: עוצמת הכמיהה לאימהות. עבור כל אישה, ובעיקר נשים שילדו בגיל מבוגר, הרגע שבו היא זוכה לחבוק סוף-סוף את התינוק שלה – לעיתים קרובות אחרי שנים של אכזבות, אובדנים ומאבקים בירוקרטיים מפרכים – מעניק פשר לכל רגעי המשבר והחרדה. הנס הפרטי הזה, שמתגשם בניגוד לכל הסיכויים, מאיר את הדרך ומפיח תקווה עצומה במי שעדיין נמצאות בעיצומו של המסע הנכסף להורות.
את התקווה הזו מבקשת תמר להעביר עכשיו הלאה, למי שעוד לא הצליחו. המסר שלה לנשים שעדיין נאבקות על החלום הוא מחזק, ברור ומלא אמונה. "אני מקבלת כל יום פניות מנשים או מזוגות מיואשים, ואומרת להם: אל תיתנו למערכת להחליט בשבילכם", היא אומרת. "גם לי הרופאים אמרו 'מאוחר מדי', אבל רפואה היא לא הכל. אני מוכנה ללוות כל אישה שמתלבטת. אם את רוצה להיות אמא – אל תיתני לאף אחד להגיד לך שזה לא יקרה. אני ההוכחה שהנס הזה אפשרי".
