רות דורותי לביא-אמינוף נולדה ב-17 ביולי, ב-11 וחצי בלילה, במשקל 3.4 ק"ג. לידה טבעית, אפילו ללא אפידורל. כך בחרה ללדת בת חן, אישה דתייה, נשואה ואם לשלושה, שהחליטה להיות פונדקאית לזוג גייז "כדי לעזור להם להפוך למשפחה. להרבות טוב בעולם זה עניין של בחירה", היא אומרת. אגב, בעלה אוהד תיפקד על תקן הדולה שלה בחדר הלידה.
דוד ואיתי, שני האבות של רות דורותי, שמעו את הבכי הראשון שלה בעומדם במסדרון. שני השמות שהוענקו לה נבחרו מראש. רות - "מפני שהדמות התנ"כית הזאת מסמלת עבורנו מהי משפחה מבחירה ומה זה לראות את האחר ולהקריב משהו מעצמך". דורותי - כשמה של גיבורת 'הקוסם מארץ עוץ' מפני ש"דורותי הבינה שרק באמצעות עזרה לחברים בצרה היא תמצא את הדרך הביתה".
גלריה
מימין לשמאל: אהד גריבסקי, בת חן גריבסקי (אסקוב), דוד לביא, איתי אמינוף והתינוקת רות דורותי לביא־אמינוף, ספא עבליני וסיימון עבליני
(צילום: יונתן בלום)
לשרשרת המעשים הטובים נוספה עוד חוליה כשאיתי נדבק ב'מחלת עשיית הטוב' (יש מחלה כזאת!) ותרם כליה לספא, ערבייה נוצרייה ממעלות-תרשיחא. הוא נכנס לחדרה של ספא, הנתרמת, ארבעה ימים אחרי ההשתלה, כשאחת מכליותיו כבר מתפקדת בגופה. עד לאותו רגע הוא לא ידע דבר עליה, והיא לא ידעה דבר עליו. "כשאיתי עמד בדלת לא ראיתי יהודי ולא ראיתי גיי", היא מספרת, "ראיתי את הצדיק שהציל את חיי". מאחורי גבו היא קוראת לו "המלאך".
ועכשיו, בפעם הראשונה, כולם נפגשים ומתייצבים מול המצלמה כמשפחה אחת. שלושה זוגות ותינוקת אחת, בת חודש וקצת, בעלת עיניים בגוון כחול-ים ופלומת שיער חומה. חמסה עליה, יפהפייה. על הדשא של בת חן, הפונדקאית, רות מנמנמת להנאתה גם כשהיא מועברת מיד ליד מפני שכל אחת משש הנפשות שהתאחדו ל"וואן ביג האפי פמלי" רוצה לאחוז לדקה בפלא הבריאה. "היא כמו הנכדה שלי", נושקת לה ספא, נתרמת הכליה.
רות ("לא רותי") עדיין לא יודעת ששרשרת המעשים הטובים נולדה בזכותה. רות גם לא מעלה בדעתה שהיא מחקה את כל הפערים שמאיימים, בעוצמה של כטב"ם, על ארץ זבת חלב ודבש: אלה שבין דתות ולאומים ואלה שבין דתיים לבין גייז. "היא תדע", מבטיח דוד, "נספר לה הכל. המעשה של בת חן הוא השלב הראשון בחינוך של הבת שלנו. רות תלמד שיש אנשים טובים, שצריך להיות טובים ובמידת האפשר גם להקריב מעצמך למען האחר".
אהד ובת חן גריבסקי (משמאל), עם דוד לביא ואיתי אמינוף והתינוקת רות דורותי לביא־אמינוף, עוזבים את בית החולים
(צילום: אלבום פרטי)
בנסיבות אחרות זה יכול להישמע כמו קלישאה, אבל רות מוכיחה שהכל אפשרי כשמדברים בשפת האנושיות ואהבת האדם. דוד ואיתי הסכימו לחשוף את סיפורם האישי במטרה לעורר מודעות לנושא הפונדקאות בישראל. אמנם החוק כבר מתיר פונדקאות לזוגות חד-מיניים, אבל לדבריהם מדובר בהמתנה של שנים מפני שהביקוש לפונדקאיות ישראליות עולה על ההיצע. זה גם מה שהניע את בת חן, "לתת דרייב לעוד בנות לשקול את התהליך הזה". בבריתה של רות היא נתנה ספיץ' מרגש וסיפרה: "בשבוע שבו חגגתי את יום הולדתי ה-40 קיבלתי את אחת המתנות הגדולות והמשמעותיות שיכולתי לבקש - הזכות לראות אתכם הופכים להורים. כשראיתי אתכם מחזיקים את רות בחדר הלידה, הרגשתי שהמסע הגיע לסיומו ושהלב שלי שלם".
רק ספא התלבטה בעניין החשיפה. שבעה חודשים אחרי שהכליה של איתי העניקה לה חיים חדשים היא מספרת ש"בכפר שלנו לא סיפרתי לאף אחד שאני עושה דיאליזה, בגלל שלא רציתי רחמים, ורק המשפחה שלי יודעת שעברתי השתלת כליה. בעלי ואני חתמנו על כרטיס אדי לפני יותר מ-20 שנה, אבל אצלנו, במגזר הערבי, אין מודעות לתרומת איברים. למה? חייבים לדבר על זה, אנחנו חייבים לתרום זה לזה. כולנו בני אדם".
זוג ראשון: דוד ואיתי לביא אמינוף, ירושלים
דוד לביא (38) זכור לטוב מהמקום השני ב"כוכב נולד", שבה השתתף בגיל 23. הוא היה אז דתל"ש דק גזרה ממושב בני דרום, עם פלצט שהרטיט לבבות ב"אין לי אהבה". לקול הגבוה והלוק הרגיש התווסף פוני ארוך שגלש לצד וכל אלה תיעתעו בקהל. בפורומים של אותם ימי קדם התנהלו ויכוחים סוערים סביב השאלה אם הוא גיי. "הרבה בנות התאהבו בדמות שנשקפה מהמסך, וניסו להגיע אליי דרך אחותי שלמדה באולפנה", הוא נזכר. "אבל בגיל 23 כבר הייתי בזוגיות, וכל הסביבה שלי ידעה וגם מי שנכנס לפייסבוק שלי ידע".
הוא גדל במשפחה דתית ולמד בישיבה. לפני שש שנים שנים התחתן עם בן זוגו בנישואים אזרחיים בניו-יורק. הוא יצא מהארון פעמיים, כדתל"ש וכגיי. מה היה קשה יותר?
חיוך של מבוכה מציף את פניו. "שאלה קשה", הוא מהסס. "בכיתה ו', בתפילת ראש חודש ניסן, היה לי רגע של שבר. גיליתי שאני הייתי היחיד שהתפלל. אמרתי לעצמי 'אני כבר לא מרגיש את זה, אני לא חושב שאני אדם מאמין' והתחלתי לבנות את הזהות החילונית שלי. זה יצר הרבה מתחים בבית, שנות התיכון שלי היו לא קלות כי המשכתי ללמוד בישיבה. למה? כי הייתי קטין והחליטו עליי. הסתכלתי על הכל מבחוץ, ולא מצאתי את המקום שלי במסגרות הדתיות".
דוד: "בשנים האחרונות יש מאמץ גדול לשכנע אותנו שכל אדם בישראל הוא משהו אחר. יש דתיים ולהט"בים וערבים וזה שמן ומים, הם חייבים להיות אויבים. אבל אנשים כאן מוכנים לעשות דברים קשים מאוד בשביל האחר, כדי להיטיב, וזה מה שנותן לי כוח להמשיך לחיות פה"
היציאה מהארון כגיי, בניגוד ליציאה מארון הקודש, נבעה ממקום של כוח. "אני בחרתי את התזמון. זה קרה לפני 11 שנה, אחרי ששירה בנקי נרצחה במצעד הגאווה. הרגשתי שאני חייב להגיד משהו שאולי ייתן כוח לבני-הנוער שיושבים בבית, רואים טלוויזיה ופוחדים שגם הם בסכנת חיים. יכולתי לחזק אחרים בגלל שכבר לא פחדתי מכלום. המשפחה שלי ידעה, כבר הייתי הרבה שנים בזוגיות והכל היה סבבה. אז למה לשקר או להסתיר?".
היציאה מול הוריו הייתה חלקה. "האג'נדה שלי בעניין ההורים הייתה לא ליפול עליהם בהכרזות גדולות ודרמטיות, אלא לתת להם את הזמן לעכל ולהבין כדי שהם יבואו לשאול אותי כשהם כבר מוכנים לרעיון. אני לא ממליץ על הגישה הזאת, אבל לי זה היה טוב".
לפני חודשיים הוא הוציא אלבום עם שירים חדשים והוא מתפרנס מעבודתו כמפיק מוזיקלי, ובבית אבי חי שבירושלים הוא מלמד בני-נוער להלחין שירי משוררים ולעבד אותם במחשב. את אהבת חייו הוא פגש בזכות במאי הקליפים וניה הימן, "שהיה כוכב עולה בבצלאל, וצייר את העטיפה של האלבום שנגנז. הוא הכיר לי את השותף שלו לדירה".
איתי אמינוף (42) בעל סוכנות דיגיטל לעמותות וארגונים חברתיים, זוכר את הקליק. "השותף לדירה אמר לי 'תסתכל, זה חבר שלי', אז הגברתי את הטלוויזיה, ראיתי את הפרצוף היפה של דוד ב'כוכב נולד' והתאהבתי, אבל הוא היה אז בזוגיות".
גם איתי יצא מהארון פעמיים. "כבר בגיל 15 ידעתי שאני לא דתי, נכנסתי לבלבלות של כן או לא, ובמקביל החזקתי בראש את הידיעה שאני גיי. העסקתי את עצמי בשאלה איזה משני המהלכים יהיה הראשון שאבצע ומרוב התלבטויות לא עשיתי כלום בשום כיוון. היום", הוא מוסיף, "המגזר הזה מפגין הרבה יותר פתיחות וקבלה".
הכיפה ירדה קצת לפני הצבא, כשיצא לשנת שירות בטבריה מטעם הצופים הדתיים. את זהותו המינית הוא המשיך להסתיר עד גיל 25. "יצאתי כשליח של הסוכנות היהודית ללוס-אנג'לס ובסוף השנה הראשונה, כשחזרתי ארצה לשבועיים, החלטתי לספר להוריי שאני גיי, אבל לא היה לי אומץ. בסוף החופשה בארץ, כשההורים הסיעו אותי לשדה התעופה, השארתי להם מכתב על הכרית בידיעה שעד שהם יחזרו הביתה וימצאו אותו אני כבר אהיה באוויר".
זה לא קרה. "הוריי צילצלו אליי שנייה לפני שעליתי לטיסה. הם אמרו לי שקראו את המכתב, שהיה להם קשה, אבל הם תומכים בי ואוהבים אותי. ההורים שלי מאוהבים בדוד ושמחים בשבילנו והם עזרו לנו ליצור את היצורה הקטנה. גם הוריי וגם ההורים של דוד עברו את התהליך שלהם, שהסתיים במאה אחוז קבלה. לא יכולנו לבקש משפחות טובות יותר".
לפני שש שנים הם החליפו טבעות בניו-יורק. חלום ההורות נבט בדמיונם ביוזמת דוד. "כשאיתי חגג 40, האסימון נפל לי והתחלנו לחקור את הפונדקאות בישראל. בתוכנית 'סליחה על השאלה' נחשפתי לראשונה לנשים שעברו פונדקאות, והיה להן אור בעיניים כשסיפרו שעשו זאת מתוך הרצון לעשות טוב. הבנתי שאנחנו צריכים למצוא מישהי שיש לה את היכולת להיות..."
"רחם להשכרה"?
"לא, אני לא קורא לזה ככה. בעיניי זה להיות האישה שמקריבה מעצמה, פיזית ורגשית ונפשית, כדי לעזור לאנשים שצריכים את העזרה הזאת. איתי ואני החלטנו לחפש פונדקאית ישראלית כי לא רצינו לשלם למישהי בצד השני של העולם ולשלוח אותה לדרכה. ידענו שהדרך היחידה שנצליח להרגיש בנוח עם התהליך היא שנהיה קרובים, אנחנו והפונדקאית, בתקווה שההיכרות תהיה אורגנית, שנוכל להיפגש וללוות ולראות בעיניים את כל הנוגעים בדבר. לא האמנו שזה בהכרח יצליח, אבל זאת הייתה המשאלה המקורית".
השלב הראשון היה בסוכנות "בייבי בלום", שמציעה פונדקאות בארצות-הברית. "הרגשנו שיש בה אנשים שעובדים מהנשמה, מעבר לכסף", מספר דוד, "אף שהם לא עוסקים בפונדקאות בישראל, הם ליוו אותנו בתהליך הארוך של בחירת תורמת ביציות וייצור עוברים. חיפשנו אישה חיובית, טובת לב, עם שמחה בעיניים".
ערב אחד, איתי נסע מירושלים לבנימינה לבקר את החבר הכי טוב שלו - אהד גריבסקי. הם חברים טובים מאז שעשו ביחד את שנת השירות של הצופים הדתיים בטבריה. "הקומונה הייתה קטנה מאוד, ישר התחברנו", מספר איתי, "וזה המשיך בשירות הצבאי וגם אחריו, טיילנו יחד בחו"ל". אהד מעיד שבבית הוריו בירושלים היה חדר שנקרא 'החדר של איתי'. כמו אחים. בדרך כלל, כשאיתי מגיע לבנימינה, אהד והוא יוצאים לאנשהו בסביבה. באותו ערב, משום מה ("השגחה פרטית", כדברי דוד) הם התיישבו בגינה ובת חן, אשתו של אהד, הצטרפה לשיחתם.
בת חן: "בפסח היינו בבולגריה, כבר הייתה לי בטן, ובליל הסדר, כשאבא הניח את ידיו על הראש שלי ובירך אותי, ראיתי בעיניים שלו ניצוץ של גאווה. הוא אמר לי שמעשה חסד אפשר לעשות בצדקה, בכסף ובגוף. הוא אמר שלהביא חיים זו גמילות חסדים ברמה הכי גבוהה"
זוג שני: בת חן ואהד גריבסקי, בנימינה
בת חן ("חגגתי 40 חמישה ימים אחרי שרות נולדה") מנהלת מוצר בחברת פלסטיק ואהד (42), מנהל רכש בחברה שמייצרת שתלים דנטליים, הכירו לפני 20 שנה באמצעות חברה משותפת. שלושת ילדיהם - ארבל (15) בארי (בת 12) ומיתר (8) - לומדים בבתי-ספר המשלבים דתיים וחילוניים.
"בשנים האחרונות, בכל פגישה עם אהד, שמעתי על המשפחה שלו ועל כמה שהילדים הם הכל בשבילו", מספר איתי. "כל הזמן קיבלתי ממנו את המסר שכדאי לנו להפוך להורים, אם זה אפשרי. אחרי שחגגתי 40 וקיבלנו החלטה וסיפרנו על כך רק למשפחות הגרעיניות, קפצתי לאהד, החבר הכי קרוב שלי, לבשר לו שדוד ואני טסים לארה"ב כדי להתחיל את התהליך של ייצור עוברים. בת חן התיישבה איתנו, והתחילה לשאול המון שאלות על פונדקאות. ההתעניינות שלה כל כך הרשימה אותי עד שבאותו ערב, בדרך חזרה לירושלים, התקשרתי לדוד ואמרתי לו 'עוד מוקדם לשמוח, אבל יש לי הרגשה שבת חן בעניין'. אחרי כמה שבועות טסנו לארה"ב, ושכחתי לגמרי מהערב ההוא על הדשא. כשהיינו שם אהד צילצל, בדיוק עלינו לטיסת פנים ואמרתי לו 'נדבר כשאחזור לארץ'. כשחזרנו ארצה התקשרתי אליו והוא אמר לי את המשפט שלא אשכח: 'אני במילואים בעזה, צלצל לבת חן, היא צריכה להגיד לך משהו'".
מה דוחף אישה - דתית, נשואה, בעלת קריירה ואם לשלושה - להחלטה להיות פונדקאית?
בת חן: "לפני יותר מעשור ליוויתי קרובת משפחה שעברה המון הפריות מבחנה, וכאב לי עליה. רציתי ללדת בשבילה, ונאמר לי שהקִרבה המשפחתית לא מתירה סידור כזה, אז ויתרתי. לפני שנתיים, כשחגגתי 38, אהד ואני היינו בשיחות על 'ילד רביעי, כן, לא, למה לא'. אני רציתי ואהד הרגיש שקצת איחרנו את המועד. כבר היינו משפחה מגובשת עם שני מתבגרים ואחד קטן. בדיוק כשאהד ואני הגענו להחלטה שילד רביעי לא יהיה, איתי קפץ לביקור וסיפר שהם בדרך לפונדקאות. נדלקתי. הרגשתי שאין מקריות בעולם. לא במקרה הוא הגיע אלינו, ולא במקרה איתי ואהד לא יצאו לאיזה בר בפרדס חנה ולא במקרה הצטרפתי למה שהייתה אמורה להיות שיחת גברים. מהרגע שאיתי התחיל לדבר, הרגשתי שזאת ההזדמנות שלי לעשות משהו שקינן לי בראש במשך יותר מעשור. ואחרי שלוש לידות טבעיות, ללא אפידורל, הרגשתי שאני יכולה ומסוגלת לעבור לידה רביעית".
יום אחרי הביקור של איתי, בת חן סיפרה לבעלה שהיא רוצה להיות הפונדקאית של חבריהם - והוא לא הגיב בצהלולים. "חששתי", מודה אהד. "לא ידעתי לקראת מה אנחנו הולכים, איך הילדים יקבלו את זה, איך זה ישתלב במשפחה שלנו וגם איך אני אקבל משהו שאינו שלי. לקח לי כמה ימים לאסוף מידע, לעכל, לקבל. מהרגע שהשלמתי עם הרעיון הייתי אול-אין".
בהתחלה, כשבת חן שקעה בסבך הבירוקרטיה והתייצבה בפני הוועדה של משרד הבריאות שתאשר את כשירותה, החליטו בני הזוג גריבסקי לא לשתף את ילדיהם בתוכנית המתהווה. אבל בורא עולם, מניחים כולם, שוב התערב בקלפים - לטובתם.
"זה היה בשבת בצהריים", מספרת בת חן. "אהד היה במילואים, אכלנו אצל חברים וחזרנו הביתה. מיתר נרדם, ארבל ובארי ישבו על הספה בסלון, ואני הייתי בחדר הסמוך. פתאום שמעתי את ארבל אומר לבארי 'את יודעת שאת בכלל לא הבת של אמא? את באת מפונדקאית'. הלם. לא עלה בדעתי שהם יודעים מה זה. שמעתי את בארי עונה לאחיה שהתעקש להקניט אותה 'אתה סתם עובד עליי, יש תמונות שלי בבטן של אמא בחדר הלידה'. יצאתי לסלון לאט-לאט, חיבקתי את בארי, אמרתי לה 'אני אמא שלך, אני ילדתי אותך' ושאלתי את ארבל מאיפה הוא שמע על פונדקאות. התברר שזה עלה באיזה פרק של 'צער גידול בנות'. תודה, חסכתם לי עבודה. מבחינת הילדים זה היה נון-אישיו".
עם הוריה זה היה קצת מורכב יותר. "היה לי חשוב מאוד שהוריי יהיו איתי בתהליך, בתמיכה. אז לאמא סיפרתי בשלב מוקדם ממש, חודשיים אחרי שהתחלתי את הבירוקרטיה. היא הגיבה כמו כל אמא שדואגת לבתה. היא שאלה אם אצטרך לקחת הורמונים, אם אני לא חוששת מהפרוצדורה הרפואית, אני חושבת שהיא הייתה מגיבה כך גם אילו סיפרתי לה שאני רוצה לתרום כליה. בהמשך שאלתי את אמא איך אבא יגיב, לדעתה, והיא הרגיעה אותי. הוא הגיב מדהים, לא עניין אותו שמדובר בגייז".
ואיך באמת זה קרה?
"בפסח היינו בבולגריה, כבר הייתה לי בטן, ובליל הסדר, כשאבא הניח את ידיו על הראש שלי ובירך אותי, ראיתי בעיניים שלו ניצוץ של גאווה. הוא אמר לי שמעשה חסד אפשר לעשות בצדקה, בכסף, בממון ואפשר גם לעשות חסד בגוף. הוא אמר שלהביא חיים זו גמילות חסדים ברמה הכי גבוהה".
שלושה גברים ואישה עם בטן
בסיבוב ההחזרה השלישי בת חן נקלטה. "הייתי במילואים", היא מספרת בטון אגבי כאילו זה ברור ומובן מאליו שהיא - אישה דתית, נשואה ואם לשלושה ובתהליכי פוריות שבעלה טוחן סבבים בעזה - חוזרת למדים. מאז 7 באוקטובר היא משרתת בתפקיד קה"דית, קצינת הדרכה. "בבוקר עשיתי בדיקת דם להיריון, לפני שנכנסתי לחמ"ל סגור בדקתי באינטרנט ועוד לא היו תוצאות. בחמ"ל הייתי בלי טלפון, גם בירידות מהצפון הרחוק לא הייתה קליטה, בקושי נשמתי עד שהגעתי לתחנת הדלק הראשונה".
למי משני האבות-לעתיד צילצלת?
"זה לא משנה", עונה דוד בשמה. "היינו יחד, ישבנו בסלון, שמנו את בת חן על ספיקר ולא הפסקנו לבכות".
שניהם ליוו אותה במהלך ההיריון, שניהם היו נוכחים כמעט בכל הבדיקות, בשתי ההחזרות הראשונות אהד היה במילואים, להחזרה השלישית - זו שהניבה את רות - גם הוא הצטרף. יש מצב שנוכחותו סייעה לקליטה. "מישהי אמרה לי שההיעדרות של אהד משפיעה על קליטת העובר מפני שאישה, במיינדסט שלה, רוצה את האיש שלה לידה", מספרת בת חן. בהחזרה השלישית, וגם בבדיקות אולטרסאונד ומי השפיר, שלושה גברים נכנסו איתה לחדר.
בת חן ואהד לא מיהרו לשתף את ילדיהם בבשורה. הם תיכננו להתנהג כמו בהיריון רגיל ולהמתין עד סוף השליש הראשון, אחרי הבדיקות. תוכניתם סוכלה. בשבת הראשונה שלה כפונדקאית איתי ודוד שלחו לבנימינה פרחים ושוקולד ועוד מטעמים ממעדנייה כשרה. "בשישי בצהריים, כשהגיע המשלוח, חטפתי את הפתק ועליתי איתו לקומה השנייה, רציתי פרטיות, ובארי קלטה שבסלסילה יש גם צנצנת של מלפפון חמוץ. בארוחת שישי היא סיפרה שאמא קיבלה משלוח חשוד".
בחדר ההמתנה של הגינקולוג הם עוררו מבטים. "איש לא שאל אותנו מה זה ההרכב הזה, אישה ושלושה גברים, אבל ראינו שהם לא מבינים מה קורה פה ומי שייך למי", נזכר דוד. "גם הרופאים פערו את הפה כשנכנסנו לחדר, שלושה גברים ואישה עם בטן. זאת הייתה חוויה מעניינת".
ההיריון הרביעי של בת חן, לדבריה, היה פחות קל מקודמיו. "הוא הרגיש לי עוצמתי יותר. בהתחלה היו לי בחילות איומות, ופרשתי מהמשחק. לא פתחתי את המקרר, לא נכנסתי למטבח. אהד התחיל לבשל ("לא אהבנו", מעיר ארבל). כשהבחילות עברו, הייתי בכושר יותר מבהריונות הקודמים. כשהתחלתי להרגיש תנועות, זאת הייתה תחושה שונה מאלה שהכרתי. היא לא בעטה ולא נתנה לי בוקסים. הרגשתי גלים".
בחודש התשיעי, שני האבות חיו "עם מזוודות ביד", דרוכים לכל הקפצה. "הלידה עצמה הייתה קצרה. שעה אחרי שנתנו לי פיטוצין, רות הייתה בחוץ. אהד היה הדול שלי. אני ממליצה עליו לכל יולדת". מחוץ לחדר הלידה, במסדרון, דוד ואיתי הצמידו אוזניים לדלת, והקשיבו לפסקול הלידה. "לא ידענו אם נהיה בחדר הלידה או בחוץ. אמרנו לבת חן שזה מאה אחוז בחירה שלה". הראשון שראה את רות היה אהד, בעלה של הפונדקאית. שני האבות שלה ראו אותה אחריו.
דויד עוצם את עיניו ומשרטט את הרגע. "נכנסנו לחדר. בת חן שכבה, כשרות בחיקה, אהד עמד מאחוריה והרגשתי שככה בדיוק התהליך הזה היה צריך להתרחש. הכל היה בנוחות, ברוח טובה. כשבת חן הגישה לי את רות הרגשתי שזה לא היה יכול להיות נכון יותר".
דוד לביא ובן זוגו איתי אמינוף, עם התינוקת רות דורותי לביא־אמינוף והפונדקאית בת חן גריבסקי (אסקוב)
(צילום: יונתן בלום)
גם בת חן מתמוגגת. "ברגע שהיא יצאה ממני הרגשתי שלמה, אין לי דרך אחרת להסביר את זה, גם עכשיו אני בהיי שלא ציפיתי לו, כנראה שאני עדיין הורמונלית. מלא חברים באו לבקר אצלנו אחרי הלידה, גם ממעגלים רחוקים יותר, וזה מילא אותי בשמחה כי לפני שנתיים, כשהחלטתי להיות פונדקאית, היו שחשבו שזאת החלטה אמיצה והיו שחשבו שזאת החלטה משוגעת. אחרי הלידה כולם עפו איתי".
לדבריה, היא הכינה את עצמה לפרידה מהתינוקת. "בהריונות הקודמים הייתי במצב תמידי של גודש, אבל הפעם, לדעתי מפני שהייתי כל כך מכוונת בראש ובנפש, הגוף שלי ייצר פחות חלב מתמיד. קצת אחרי הלידה, כשהרגשתי שאני נוטפת, הינקתי את רות, היא ישר תפסה את הטריק. אחרי זה היו לי איזה יומיים של בכי לא מוסבר, אבל פחות מהבלוז שהיו לי בלידות הקודמות. כאילו הגוף מודע לתהליך הרגשי שאני עוברת. בעצם, למה כאילו?".
מאז הלידה, בת חן פגשה את רות אחת לשבוע. הקשר ביניהן לא ינותק. משפחה. "חשוב לנו שרות תגדל על הסיפור הזה, על ההקרבה שנעשתה למען בואה, ושתחיה בהכרת הטוב", אומר דויד. הוריה של רות, שמתחרים ביניהם על הזכות לאחוז בבקבוק, יודעים מי משניהם הוא האבא הביולוגי של בתם, אבל את הפרט הזה הם מעדיפים לשמור לעצמם, "לא מפני שיש לנו מה להסתיר, רק בגלל שזה הכי שלנו, רות תדע הכל". יש להם עוברים מוקפאים מזרעו של השני. הם עדיין לא התחילו לחפש פונדקאית לילד הבא, אבל זה התכנון לעתיד.
איתי אמינוף (משמאל) ובן זוגו דוד לביא, יחד עם התינוקת רות דורותי לביא־אמינוף
(צילום: יונתן בלום)
"כמה ימים אחרי הלידה הלכתי עם אבא שלי לקריאת מגילה בבית-הכנסת, והאנשים שבאו לאחל מזל טוב, לי ולבעלי, על לידת הבת שלנו על ידי פונדקאית היו אלה שבעבר הרחוק גרמו לי להרגיש שאני נבעט מבית-הכנסת בגלל השונות שלי", מספר דוד. "בשנים האחרונות יש מאמץ גדול לשכנע אותנו שכל אדם בישראל הוא משהו אחר. יש דתיים ולהט"בים וערבים וזה שמן ומים, הם לא יכולים להתערבב, הם חייבים להיות אויבים. אבל אנשים במדינת ישראל מוכנים לעשות דברים קשים מאוד בשביל האחר, כדי להיטיב, וזה מה שנותן לי כוח להמשיך לחיות פה".
זוג שלישי: ספא וסיימון עבליני, מעלות-תרשיחא
ספא (58), מזכירת בית-הספר המקומי ("כמעט 30 שנה") נשואה לסיימון, נגר, אמא לשניים וסבתא לשניים. "אחרי הלידה השנייה, של הבן, התגלתה אצלי הפרשת חלבון בשתן. הייתי בסך הכל בת 28, רצינו משפחה גדולה. כשנכנסתי להיריון נאלצתי ללכת לוועדה רפואית שתאשר לי הפלה כי חלבון בשתן משפיע על המוח של העובר. היה עצוב, אבל ברוך השם יש לי בת ובן, המלאכים שלי. אינס, הגדולה, טכנאית רטנגן ואמא לשניים. הבן אליאס, הוא ספר, עדיין רווק".
בגיל 28, בעקבות האבחנה, היא הייתה במעקב אצל נפרולוגים בבית-החולים בנהריה. "לא עשו לי שום טיפול מונע, קיבלתי רק כדור לשמור על הכליות. לפני שש שנים התחלתי להרגיש לא טוב, שמשהו לא בסדר בגוף. נתפסה לי הכתף, לא יכולתי להזיז את הצוואר, הייתה לי נפיחות בזרוע, העור שלי התכסה במשהו שנראה כמו קשקשים, שהפרישו לא יודעת מה. דבר כזה בחיים לא היה לי. מיום ליום זה החמיר. לא יכולתי ללכת, לא יכולתי לנשום, והיו לי כאבים בכל הגוף".
דוד: "בשנים האחרונות יש מאמץ גדול לשכנע אותנו שכל אדם בישראל הוא משהו אחר. יש דתיים ולהט"בים וערבים וזה שמן ומים, הם חייבים להיות אויבים. אבל אנשים כאן מוכנים לעשות דברים קשים מאוד בשביל האחר, כדי להיטיב, וזה מה שנותן לי כוח להמשיך לחיות פה"
מבית החולים האנגלי בנצרת היא הופנתה לנפרולוג בקופת-חולים מאוחדת, ואחרי סדרת בדיקות ארוכה הוא קבע שעליה להתחיל דיאליזה. "למרות שהוא הבטיח לי שהדיאליזה תהיה בבית, לא בבית-חולים, היה לי קשה מאוד לקבל את זה. אמא שלי הייתה מחוברת לדיאליזה עד מותה. ידעתי מה זה. בחודש הראשון הסתגרתי בבית, לא רציתי ללכת לעבודה, לא רציתי לראות שום בן אדם. התחלתי לעשות דיאליזה בבית בתהליך שנקרא שחלוף. אחרי כמה שבועות של דמעות אמרתי 'ספא, את חייבת לקבל את המציאות'. הודעתי לסיימון שמחר בבוקר אני יוצאת לעבודה. התלבשתי, התאפרתי וחזרתי לבית-הספר כמו חדשה".
אחרי שהתמודדה עם זיהומים היא ביקשה לעבור למכונת דיאליזה ביתית. כל לילה, מעשר בלילה עד שש בבוקר. "המכונה עובדת ואני ישנה. אני רק צריכה לדאוג שהכבל שמחבר בין הגוף שלי למכונה יהיה ישר. בשלב הזה הבנתי שאני חייבת השתלה. בתחילת הדיאליזה נרשמתי ל'מתנת חיים', עברתי כמה בדיקות וכלום לא קרה. כל כמה ימים צילצלתי. אמרו לי 'את מספר 500' ואחרי שבוע אמרו לי שאני מספר 700. איך זה הגיוני?".
הרגשת שאת נדחקת לסוף רשימת ההמתנה בגלל היותך ערבייה?
"בכלל לא חשבתי בכיוון הזה. חשבתי שיש אנשים שזקוקים להשתלה יותר ממני, או בנות צעירות יותר ממני. אמרו לי שאפשר לעבור השתלה במצרים, ושאלו איזה דרכון יש לי. עניתי 'ישראלי', איזה עוד דרכון יכול להיות לי? אז אמרו לי שהשתלה במצרים עובדת רק לבעלי דרכון פלסטיני. סיפרו לי על חברה שמסדרת השתלות בחו"ל. ביררתי, רצו כמעט 200 אלף דולר, מאיפה יהיה לי. בגלל בעיות רפואיות במשפחה לא מצאתי תורם. והשעון דופק. מותר לעשות דיאליזה במכונה עד שבע שנים. אמרתי לסיימון שאם אגיע למצב של דיאליזה בבית-חולים אני מתאבדת. למזלי, קיבלתי מתנה".
מתאמת ההשתלות מבית-החולים הדסה עין כרם צילצלה אליה באחד מבוקרי החופש הגדול, כשישבה בבית מול הטלוויזיה. "היא אמרה 'יש לך תורם, את עדיין צריכה?' ומרוב הלם אמרתי לה 'אני אדבר עם בעלי ואחזור אלייך'. ניתקתי והתחלתי לבכות דמעות של אושר. איזה סיוט היה לי חמש שנים, איזה כאבים וזיהומים וחולשה ואשפוזים, כאילו לא הייתי בחיים".
רצית שסיימון יאשר את ההשתלה?
"בכלל לא. רציתי לדבר עם מישהו. אמרתי לו 'יש תורם' והוא אמר 'אני בדרך', הוא חשב שזאת כליה מן המת. כשסיפרתי לו מה אמרתי למתאמת ההשתלות הוא צחק 'מהבולה, תחזרי אליה מהר, תגידי לה כן'. אז חזרתי אליה, התנצלתי על ההלם, והיא אמרה שתשלח לי למייל כמה בדיקות שאני צריכה לעשות. שאלתי אותה מי התורם והיא אמרה 'את לא תדעי את זה עכשיו'. שאלתי מתי ההשתלה והיא אמרה שלתורם יש כמה דברים שהוא חייב לסיים. עוד באותו היום הלכתי לרופא, ובתוך חודש עשיתי את כל הבדיקות, זה היה מרתון".
לחברותיה היא לא סיפרה דבר. "אף אחת לא ידעה שאני עושה דיאליזה, אז פתאום אני אבוא ואגיד שיש לי תורם? לא רציתי שיסתכלו עליי כמו על מסכנה, לא רציתי שיגידו עליי 'היא קיבלה את המחלה של אמא שלה', הרגשתי שהפטפוטים האלה מפריעים לי יותר משהם מחזקים אותי. התפללתי הרבה, ביקרתי בהרבה כנסיות עד שבסוף אלוהים הציל אותי".
הניתוח הכפול נערך השנה, ב-11 בינואר. התורם והנתרמת לא ידעו דבר זה על זה ("אפילו לא ידעתי אם אני מקבלת כליה של אישה או של גבר") ורק אחרי ארבעה ימים, כשאיתי שוחרר מבית-החולים, הוא נכנס לחדרה. "לא הסתכלתי על איך שהוא נראה, הסתכלתי על הלב הגדול שלו וראיתי צדיק. מציל חיים".
איתי, מה אתה ראית?
"ראיתי רק את העיניים של ספא מפני שהיא הייתה עם מסכה ויש לה עיניים מבריקות. כל מי שהיה בחדר בכה".
ספא: "המעשה האצילי של איתי לא שינה את היחס שלי כלפי גייז מפני שמעולם לא היה לי משהו נגדם. כל אחד והחיים הפרטיים שלו. בשבילי, איתי הוא מלאך". סיימון, בעלה, מוסיף שבן אדם ראוי לתואר בן אדם רק אחרי שהוכיח שיש לו לב
מה הוביל אותך לתרום כליה?
"שנה אחרי שבת חן ואנחנו התחלנו את התהליך, הרגשתי שקיבלתי את כל מה שיכולתי לבקש ושלא חסר לי דבר. יש לי פרנסה טובה ומשפחה טובה ובעל טוב ועוד מעט תהיה לי משפחה ויש לי חברים קרובים שעזרו לי ליצור את המשפחה הזאת. באחד הימים, כשחשבתי איך אני יכול לתגמל את היוניברס באופן כלשהו, נתקלתי בכתבה על 'מתנת חיים’. נכנסתי, קראתי שהתרומה לא מסכנת את חיי, וזה היה תהליך קבלת ההחלטות המהיר ביותר שהיה לי. אני אקבל חיים, ילדה או ילד, והרגשתי שזה נכון להחזיר חיים".
אחרי שהשאיר את פרטיו ב'מתנת חיים' הוא סיפר על כך לדוד. "ביקשתי ממנו רשות לעשות את זה". דוד מספר: "בשנייה שאיתי התחיל לדבר על תרומת כליה ידעתי שזה יקרה, זה הסתדר לי עם האישיות שלו ועם מה שהוא עושה בשביל אחרים. הייתי גאה בו מאוד".
לדברי איתי הוא מעולם לא נשאל בצורה מפורשת אם הוא מוכן לתרום כליה לערבייה נוצרייה, "אבל הייתה שאלה שחזרה על עצמה הרבה פעמים - למי אני רוצה לתרום, אם יש לי העדפה מסוימת, והבנתי מיד את הסאבטקסט. התחלתי לחקור את זה ברשת, וגיליתי שיש אנשים שרוצים לתרום רק לאמהות, יש כאלה שלא רוצים לתרום לנכים ובישראל, לצערי, יש הרבה מאוד אנשים שלא מוכנים לתרום לערבים ולגייז. בפעם המי יודע כמה שהתקשרו מ'מתנת חיים' עם אותה שאלה עניתי שאני בכלל לא מבין אותה. אם יש בינינו התאמה - סבבה, אם אין התאמה אז לא. במחשבה שנייה הוספתי 'הייתי שמח לתרום לאותם אנשים שלא רוצים לתרום להם'. למחרת בישרו לי שיש מישהי שמתאימה, התעניינתי בפרטים וכשאמרו לי שזו ערבייה מהצפון אמרתי 'מעולה'. קדימה".
שניהם נותחו בהדסה עין כרם על ידי רופאים ערבים - ד"ר עבד חלאילה וד"ר אשרף עמון. בשבוע שעבר, כשהמדינה סערה בעקבות פוסטים תוקפניים על הצוות הרפואי ברמב"ם חיפה, הם הסתפקו בהבעה מזלזלת.
ספא, מתי הבנת שהתורם שלך הוא יהודי וגיי?
"איתי נכנס לחדר שלי עם דוד, והציג אותו כבן זוגו. המעשה האצילי שלו לא שינה את היחס שלי כלפי גייז מפני שמעולם לא היה לי משהו נגדם. כל אחד והחיים הפרטיים שלו. אני גם לא אוהבת כשמפרסמים ברשת על זמר או זמרת שיוצאים מהארון. מה אכפת לי מהחיים האישיים שלהם? בשבילי, איתי הוא מלאך". סיימון, בעלה, מוסיף שבן אדם ראוי לתואר בן אדם רק אחרי שהוכיח שיש לו לב.
איתי אמינוף וספא עבליני
(צילום: יונתן בלום)
הדור הבא
רות דורותי לביא-אמינוף מייצגת, בעיני כל הנוכחים, את הדור הבא של שרשרת המעשים הטובים. "האחיינים של דוד הביאו לי לבית-החולים חוברת עם ברכות שציירו", מספרת בת חן. "הם כתבו לי 'תודה שהבאת לנו בת דוד, תודה ששמרת עליה בבטן שלך', הילדים מקבלים את התהליך הזה בצורה טבעית, כחלק מהחיים, ואנחנו בונים עליהם בתור השגרירים".
בעודה מדברת נפתחת דלת הבית בבנימינה. בארי חוזרת מהטיול של בני עקיבא, וממהרת לעגלה של רות. אחר כך בארי עולה לחדרה וצועקת מלמעלה "אמא, מה זה המעטפה שעל השולחן שלי?".
"אה", זורקת אליה אמה, "קיבלת תעודה מ'זכרון מנחם' על תרומת השיער שלך".
