במשך שנים ארוכות, האימהות הייתה משאת נפשה של נועה (שם בדוי). מאחוריה עמדו אינספור טיפולי פוריות מתישים, אכזבות חוזרות וציפייה דרוכה. כאישה עצמאית, בעלת קריירה מצליחה, היא בחרה להביא ילד לעולם כאם יחידנית. סביבתה הקרובה הציעה לה לשקול הורות משותפת, אך נועה (41) סירבה בתוקף. "שללתי את זה מכל וכל", היא נזכרת. "האמנתי בכל ליבי שאני מסוגלת לעשות הכל לבד".
הרשתות החברתיות, שמוצפות בסיפורי לידה רומנטיים ובתמונות של אימהות פוטוגנית, רק חיזקו את הוויז'ן הקסום שטיפחה. כשבדיקת ההיריון בישרה סוף-סוף על הצלחה, נדמה היה שהמסע המפרך הגיע לחוף מבטחים. בדמיונה ראתה את עצמה מחבקת את בנה הרך, מוקפת באושר שלם ועטופה באהבה מיידית וטבעית. אלא שהמציאות שנחתה עליה לאחר הלידה – שהסתיימה בניתוח קיסרי חירום – טילטלה את עולמה וניפצה את הפנטזיה לרסיסים. "הלידה הסתבכה", היא מתארת. "היו לי יותר מיומיים של צירים מתישים בלי שום התקדמות בפתיחה. הובהלתי לניתוח חירום כשאני מותשת לחלוטין, מרוסקת פיזית. כשהתינוק הגיח לעולם, למעט תשישות כבדה וערפול, לא הרגשתי שום דבר. שום קליק, שום הארה. פשוט כלום".
הפער בין הציפייה האישית, החברתית, לתהום שנפערה בתוכה הפך בלתי נסבל מיום ליום. "אני זוכרת שחברה שלחה לי הודעה זמן קצר אחרי שילדתי: 'מזל טוב! נכון שהלב שלך פשוט מתפוצץ מאהבה?'" משחזרת נועה. "החזקתי את הטלפון, והדבר היחיד שרציתי באותו רגע היה לצרוח 'לא!' אבל שתקתי. כתבתי לה בחזרה שהוא מתוק ומקסים. שום דבר מזה לא היה אותנטי. זה לא היה קרוב בכלל למה שהתחולל בתוכי".
כלפי חוץ, תיפקדה נועה ללא דופי. התינוק אכל בזמן, הולבש ללא רבב, ובקבוקי ההזנה שלו עמדו מחוטאים בשורות. "הכל היה לפי הספר", היא מספרת, "אבל מבפנים הייתי מתה לחלוטין. לא הרגשתי שום חיבור אליו. תיפקדתי כמו רובוט. ראיתי בו יצור שדורש הזנה וטיפול מסביב לשעון, וגוזל ממני את החירות. במקום שהאהבה אליו תצמח, הלכתי והתרחקתי ממנו".
תחושת אובדן החופש חנקה אותה: "פתאום קלטתי שאין יותר חיים אישיים. אין חברים, אין יציאות, אין סרטים. נדרשתי להיות שם בטוטאליות של מאה אחוז עבור יצור שלא מחייך, לא מתקשר, ורק תובע ממני עוד ועוד כוחות שפשוט לא היו לי".
ההידרדרות הנפשית נתנה אותותיה במהירות גם בגופה. בתוך שלושה וחצי חודשים השילה נועה כ-20 קילוגרמים ממשקלה עקב חוסר תיאבון וחרדה מתמדת. גם בלילות, אל מול עייפות תהומית, המחשבות לא הניחו לה לעצום עין. "גם כשכבר הייתה לי הזדמנות לישון, המוח שלי לא נרגע. הייתי גוללת שעות בחושך בפורומים באינטרנט, קוראת על נשים שזועקות 'הצילו' ומבינה שאני בדיכאון עמוק. אבל בבוקר שום דבר לא עזר. התעוררתי בתחושה שאין עתיד ואין תקווה. הגעתי למצב של מחשבות אובדניות פסיביות. לא היה לי אומץ לפגוע בעצמי, אבל התפללתי שלא אתעורר. שתתפרץ אצלי מחלה שתכריע אותי, שרכב ידרוס אותי. רק שמישהו ייקח אותי מכאן ולא אצטרך להמשיך לחיות ככה".
משפחתה הקרובה של נועה הייתה שם כדי לסייע לה במטלות הטכניות, אך איש לא שיער את עומק הייאוש, משום שהיא המשיכה להפגין שליטה מלאה בנעשה. נקודת השבר הגיעה יום אחד בסלון. התינוק שכב על משטח הפעילות ופרץ בבכי. "הוא בכה ובכה, ולא הייתי מסוגלת להושיט ידיים ולהרים אותו. קפאתי. פשוט התיישבתי על הרצפה לידו ובכיתי איתו". ברגע המטלטל הזה הבינה נועה שמשהו בה נשבר ללא תקנה. שיחת טלפון מבוהלת לאחות מוסמכת במשפחה הולידה הנחיה חד-משמעית: לגשת בדחיפות למיון פסיכיאטרי. פסיכיאטר שבדק אותה איבחן דיכאון קליני מז'ורי, אך האתגר רק החל: נועה לא הייתה מסוגלת להיפרד מבנה, ולא היו כמעט מסגרות שיכלו לקלוט אם ותינוק יחד תחת קורת גג טיפולית אחת. משם, הדרך הובילה אותה למרכז חוה בבית החולים שיבא תל השומר, אל מחלקה פסיכיאטרית ייעודית לאשפוז יולדות יחד עם תינוקן.
× × ×
כ-15 עד 20 אחוז מהנשים סובלות ממצוקה נפשית משמעותית - מדיכאון ומחרדות קשות ועד פסיכוזה חריפה במהלך ההיריון או אחריו. השנה הראשונה, ובמיוחד השבועות הראשונים שלאחר הלידה, מהווה את הזמן המסוכן ביותר להתפרצות תחלואה פסיכיאטרית חדשה. היסטוריה אישית או משפחתית של מחלות נפש מגבירה מאוד את הסיכון, וטראומות מוקדמות, היעדר מעטפת תמיכה חברתית וחוסר שינה מצטבר עלולים להיות טריגרים מרכזיים להחמרה.
כשהמצוקה אינה מאובחנת בזמן, השבר הנפשי עלול להפוך למסוכן ולעיתים קטלני, כפי שהמחיש המקרה של לינדזי קלנסי בארה"ב. קלנסי, אחות ששקעה במשבר נפשי עמוק סביב לידה, חנקה למוות את שלושת ילדיה הקטנים ולאחר מכן ניסתה לשים קץ לחייה בקפיצה מחלון ונותרה משותקת. הפרשה הקשה הזו עמדה במרכזו של משפט פלילי סוער בארה"ב סביב השאלה אם אחריותה למעשים נפגעה בשל קריסה פסיכיאטרית קיצונית, כפי שטענה ההגנה, או שמדובר בפשע חמור שתוכנן מראש ומחייב ענישה.
ברוב המקרים, אמהות במשבר הפונות לאשפוז כללי מופרדות מיד מהתינוקות שלהן, מה שמעצים את המשבר ויוצר מעגל חדש של פרידה וקושי. אל מול האילוץ הזה, מציע מרכז חוה תקווה מהפכנית: מחלקה שבה האם והתינוק מאושפזים יחד, זה לצד זה. עבור נשים רבות המגיעות לנקודת הקצה הטראומטית ביותר בחייהן, בטרימסטר השלישי להיריון או שבועות ספורים לאחר לידה, המרכז הזה הוא לא עוד מסגרת סגורה מאיימת, אלא בית מחבק שנועד, בין השאר, למנוע ולתקן את הקרע ההרסני שבין אם לתינוק שלה.
למרות שמחלות פסיכיאטריות סביב הלידה הן תופעה לא נדירה, לרוב היא מושתקת תחת מעטה של בושה ואשמה. הסטיגמה המאיימת והפחד מהמחלקות הרגילות הרחיקו משפחות רבות מלבקש עזרה. "גם היום נשים מגיעות לאשפוז רק כשזה מגיע לקצה של הקצה", מספרת ד"ר ורד בר, מנהלת ויוזמת המרכז הייחודי הזה, הראשון מסוגו בישראל, שנועד לשנות את המציאות הזו מהיסוד. במקום שבו נדמה שהכל שבור ואבוד, מציעה המחלקה הזו, שמיועדת לאשפוז פסיכאטרי סגור, עוגן של תקווה רכה ועוטפת. בלי שום שיפוטיות, מתוך קבלה מוחלטת והבנה עמוקה של הסערה השקטה שמטלטלת את הנפש, עוזרים להן למצוא מחדש את הכוחות שדעכו ולרפא את הקשר שנפצע, וסוללים מחדש את הדרך שבה הן חוזרות לנשום, להרגיש, ולאהוב מחדש.
ד"ר ורד בר
(צילום: יובל חן)
שורשיו של המרכז נעוצים בתפיסת עולם פמיניסטית רחבה שאיתה צעדה ד"ר בר, פסיכיאטרית במקצועה, לאורך כל דרכה המקצועית, החל מלימודי הרפואה בשנות ה-80, שבהם המחקר הרפואי התמקד כמעט בלעדית בגברים צעירים. התפיסה הזו, היא מספרת, הובילה אותה לחקור את הקשר ההדוק שבין שינויים הורמונליים לבריאות הנפש. בזכות עקשנות ארוכת שנים הפך התחום החשוב הזה, פסיכיאטריה של הפריון, להתמחות רשמית ומוכרת בישראל.
כעת מובילה בר את התפיסה המהפכנית המבקשת להפוך על פיו את עולם האשפוז הפסיכיאטרי המסורתי. במחלקה המוגדרת בפיה כ"קהילה טיפולית", אין הפרדה נוקשה או היררכיה מנוכרת בין הצוות למטופלות. כולם לובשים בגדים רגילים והמטבח הוא מטבח שיתופי שבו שותים יחד, הצוות והמטופלות. "בתפיסה שלי ההפרדה בין הצוות למטופלות היא לא נכונה כי היא יוצרת משהו מנוגד", היא מסבירה. "האמירה שלנו היא הפוכה: אנחנו כאן ביחד עם המטופלת כדי להתמודד יחד עם הבעיות. זה לא את ואנחנו, אלא כולנו יחד, כולל המשפחות".
המחלקה נועדה לנשים מסוף הטרימסטר השלישי להיריון עד חצי שנה אחרי הלידה ומטפלת במצבי קיצון נפשיים מובהקים. עד היום טופלו בה כ-30 נשים, חלקן בהסכמה וחלקן באשפוז כפוי. חלק גדול מהנשים שמגיעות הנה סובלות מפסיכוזות אחרי לידה. זה קורה בדרך כלל מאוד סמוך ללידה, בימים ובשבועות שאחריה, ומגיע לשיא בחודש הראשון. "בניגוד לפסיכוזה רגילה, פסיכוזה אחרי לידה מופיעה הרבה פעמים כמהלך מאוד-מאוד סוער ומהיר. אנחנו רואים נשים שיש להן הזיות, ששומעות קולות שאומרים להן שהתינוק הוא אלוהים או השטן, או מחשבות שווא שמישהו רוצה לעשות להן או לתינוק משהו", מתארת בר את מה שמוגדר ברפואה כמצב חירום בשל אובדן שיפוט המציאות, ומדגישה כי בניגוד למיתוס הרווח, "הרוב המוחלט של החולות הן נשים שלא היו להן אשפוזים פסיכיאטריים קודמים". הסטטיסטיקה מצביעה על שכיחות של מקרה עד שניים כאלה לכל אלף לידות, שהן כמה מאות נשים מדי שנה בישראל הזקוקות למענה פסיכיאטרי דחוף.
החלק המשמעותי השני של המטופלות סובלות, לדבריה של בר, מדיכאון קשה. "דיכאונות עם מרכיבים אובדניים, דיכאונות עם מרכיבים אגיטטיביים, כלומר אי-שקט, שלא מסוגלות להישאר בבית או להתארגן על דברים מאוד-מאוד בסיסיים. מצב כזה יכול להופיע גם לקראת סוף ההיריון".
למה זה קורה דווקא סביב היריון ולידה?
"שאלה טובה. לגבי דיכאון, אנחנו יודעים שהיסטוריה של הפרעות נפשיות באישה עצמה או בבני משפחה, סיבוכי היריון ולידה או חוסר תמיכה הם מנבא חזק. ברור גם שהשינויים ההורמונליים הם משמעותיים בתמונה. לגבי פסיכוזה, אחרי לידה אנחנו יודעים הרבה פחות. פעם חשבו שפסיכוזה כזו היא המופע הראשון של מאניה דיפרסיה, אבל בנתונים שבדקנו בישראל עולה שאצל מחצית מהנשים האלה מדובר באפיזודה מבודדת והן לא מפתחות תחלואה פסיכיאטרית מז'ורית. בגלל זה יש עכשיו מאבק גדול שזה יוכר כאבחנה בפני עצמה".
התינוקות מגיעים לכאן במצבים קיצוניים של אפתיות עמוקה, או לחלופין בבכי סוער שקשה מאוד להרגיע אותו, מנותקים מהסביבה ונמנעים באופן עקבי מקשר עין. הטיפול המהיר במקרים כאלה הוא קריטי על מנת למנוע התפתחות הפרעות נפשיות וקשיים התפתחותיים
× × ×
אצל חלק מהנשים, הסערה הנפשית אינה ממתינה ליום הלידה. על סף שבוע 40 להיריון, כשרוב הנשים במצבה מתרוצצות בין סידור החדר לאריזת תיק לחדר לידה, איריס (שם בדוי), אם לפעוט, הנושאת ברחמה תינוקת שנוצרה בעזרת טיפולי פוריות, ארזה תיק ליעד אחר בתכלית: מחלקת האשפוז הפסיכיאטרי לאם ולתינוק. כשנפשה איימה לקרוס תחת העומס בחרה איריס להתאשפז כאן ביוזמתה. "לא באתי לכאן כי נשברתי, באתי כי רציתי להגיע ללידה מאוזנת", היא משתפת. "אין תעודות ביטוח בחיים, אבל יש חלון הזדמנויות". איריס, אישה כריזמטית, רהוטה וחדה, בעלת השכלה אקדמית נרחבת, מדברת על מצבה הנפשי בדיוק קליני מעורר השתאות. "אני אוטוטו בת 40", היא מספרת. "זה היריון שני שלנו, מתוכנן ולא מתוכנן. עשינו הפריה חוץ-גופית, חשבנו שייקח המון זמן עד שזה יצליח ורצינו בעיקר להקפיא עוברים. אבל נקלטנו על הסיבוב הראשון, מה שלא היה צפוי בכלל".
מאחורי השמחה הגדולה על ההיריון החדש עמדה היסטוריה רפואית ונפשית מורכבת. את המשבר הנפשי הראשון שלה חוותה איריס בגיל 32, בעקבות טראומה משפחתית. בהמשך התרחש אירוע נוסף שנקשר להיריון הראשון שלה, וכעת, כשהבטן החלה לגדול, האדמה איימה שוב לרעוד. השילוב בין השינויים ההורמונליים של ההיריון, החרדות והמציאות המורכבת בבית בשל הטיפול בפעוט עם צרכים מיוחדים, יצר עומס כבד מנשוא. חודשיים לפני מועד הלידה המשוער, הנפש של איריס החלה לאותת לה שמשהו שוב לא רגיל.
"באתי עם הלשון בחוץ, אחרי אירוע שקרה לי לפני כחודשיים", היא מספרת. "יש לי ילד עם צרכים מיוחדים, וזה כשלעצמו עניין מאתגר מאוד. נקלעתי לסיטואציה שהייתי צריכה להוציא אותו מהמסגרת ולהישאר איתו בבית כדי לטפל בו. ניסיתי להחזיק, לבנות לעצמי איזושהי תשתית מאפשרת, סל שיקום מאולתר, הלכתי לחוג שאני מאוד אוהבת ומאפס אותי, לקחתי בייביסיטריות שיורידו ממני את העומס. אבל הגיע השלב שבו הקברניט צריך לעצור ולנוח. וזה מה שעשיתי".
חלל משותף במרכז חוה במרכז הרפואי שיבא תל השומר
(צילום: דוברות שיבא)
כשהסימפטומים הנפשיים שלה הלכו והחריפו, הצוות הרפואי שליווה אותה במרפאה הרים דגל אדום. "הייתה לי שיחה עם הפסיכיאטרית. היא דיברה עם ורד מהמחלקה, שהתקשרה אליי ואמרה לי: 'בואי'. למחרת בבוקר כבר התייצבתי כאן".
כמי שהתנסתה בעבר באשפוזים פסיכיאטריים סגורים, מספרת איריס, הכניסה למרכז חוה הייתה עבורה חוויה מתקנת. שם, במחלקה הייעודית לנשים סביב מעגל הפריון, מספרת איריס, לא הרגישה שנטלו ממנה את השליטה, אלא להפך: שהיא לוקחת אותה בחזרה. "בחוויה שלי", היא אומרת, "באתי לפה לריטריט".
כינוי משונה לאשפוז פסיכיאטרי. תסבירי.
"האשפוז הנוכחי לא דומה לאשפוזים קודמים שהיו לי. קודם כל, הוא נעשה בהסכמה מלאה. מותר להכניס לכאן טלפון חכם, שבמחלקות סגורות זה משהו שבכלל לא עולה על הדעת, וזה איפשר לי להמשיך לטפל מרחוק בדברים שאני צריכה לטפל בהם בבית. באתי כדי להתאזן תרופתית לפני הלידה. לא קל לי עם העלאת מינונים, אבל עשיתי את זה בביטחון מלא ובאמון מלא ברופאה שלי. הגעתי בידיעה שזה ה'מאני-טיים' שלי, חלון ההזדמנויות שלי לקחת אוויר ולדאוג לעצמי לפני שהילדה יוצאת החוצה".
איריס אישפזה את עצמה במטרה כפולה: לא רק למנוע פסיכוזה או דיכאון קשה לאחר הלידה, אלא גם לפנות בעצמה מקום לתינוקת שבדרך. "עד עכשיו לא היה לי הפנאי המנטלי להתחבר אליה. שקעתי בתוך הקושי ובתוך הבית. אני מגיעה למודת ניסיון. אי-אפשר להיות חולה כשיש בית לנהל, ילד מיוחד ותינוקת בבטן. כאן החזיקו אותי, כדי שאוכל לחזור הביתה ולהחזיק אותם".
במחלקה החלה איריס בטיפול דיאדי (טיפול בקשר עם התינוק), שהפך לאחד העוגנים המשמעותיים ביותר שלה. "המטפל שלי נותן לי טיפים מדהימים איך להתחבר לקטנה כבר עכשיו", היא מספרת. "בנינו תוכנית שבה אני מקדישה חמש דקות ביום רק לה. מדברת איתה, מסבירה לה איך עבר עליי היום ולאיזו משפחה היא הולכת להגיע. קיבלתי כלים איך לתווך לבן שלי את ההיעדרות שלי בתקופה הזו. הוא צריך להבין שאמא לא נעלמה מהבית וחזרה פתאום עם תינוק חדש. אנחנו עושים כמה שיחות וידיאו ביום, שבהן מסבירים לו שאמא קצת עייפה, שעברה עליה תקופה לא קלה ושהיא נחה כדי לחזור עם כוחות לשחק איתו. אתמול יצאתי הביתה להסתגלות, וזה עבד מדהים. כל האירוע הזה מוחזק, מתווך, לא טראומטי".
רגע לפני שההיריון מגיע לסיומו היא יוצאת לחופשה בבית, עם המשפחה, לפני שתשוב לפגישה המכרעת שבה יוחלט על תוכנית הלידה. "בפועל כבר רצו לזרז את הלידה אתמול או שלשום, אבל אמרתי להם: 'בואו נחכה'. כל עוד אני מאוזנת, והמשקל של התינוקת תקין, אני צריכה עוד שאכטה של אוויר לפני שנותנים לה לצאת. אין לי אשליות. אין תעודות ביטוח בחיים, ובטח שלא בבריאות הנפש. אי-אפשר להגיד שהכל נעלם באופן מוחלט, כי עדיין יש לי סימפטומים. אבל הם פחותים, הם מנוהלים. אנחנו מנסים לעבוד פה חזק על המניעה, לתפוס את הדברים בזמן לפני שהם מידרדרים".
× × ×
השבר העמוק הזה, ברגעים העדינים והמורכבים ביותר בחייה של כל אישה, מוצא בית מוגן בין קירות המחלקה. מבט ראשון מסביב עשוי להטעות. לכאורה, זה מרכז טיפולי מזמין וחם: בכניסה מקבלת את הפנים שורה של עגלות תינוק צבעוניות, ולצידן מטבח פתוח ומזמין לשימוש המאושפזות, כזה שמזכיר שגרת בית רגילה. בתינוקייה מפטפטים להם תינוקות מתוקים. אך הפרטים הקטנים מספרים את הסיפור האמיתי. הדלתות שנפתחות אך ורק באמצעות כרטיס מיוחד, התינוקייה המאובטחת, החצר הירוקה המגודרת לגובה, והמרחב המשפחתי שבו נדרשת השגחה צמודה על המטופלות ובני משפחותיהן הבאים לבקר ולחזק אותן - כל אלו מזכירים את גודל הסערה שמתחוללת בין הקירות כאן.
בשנים האחרונות ניכרת מגמה מבורכת של פתיחות הולכת וגוברת מצד אוכלוסיות שבעבר התרחקו מטיפול נפשי, בראשן המגזר החרדי, מספרת ד"ר בר, אולם יש עדיין פערים מול אוכלוסיות שעדיין אינן מגיעות בהיקפים הצפויים, בהן נשים אתיופיות, בדואיות וערביות. למרות הביקוש הגואה, המחלקה ערוכה לתפוסה מבוקרת של עד 11 מיטות בלבד כדי להבטיח איטיות, למידה מדויקת ובטיחות מרבית לתינוקות.
נועה, מאושפזת במחלקה: "גיליתי מחדש את הרצון הפשוט להיות עם התינוק שלי, לשחק איתו, לראות אותו גדל לא כי צריך, אלא כי אני רוצה. את חיה בתוך מסגרת מרפאת 24 שעות ביממה, מוקפת בנשים שעוברות חוויה דומה, ומבינה פתאום שאת לא לבד ושאת לא אמא רעה"
למרות המספר המצומצם יחסית של המטופלות עד כה, ההשפעה בשטח כבר דרמטית: מספר נשים שהגיעו במצבי קיצון ובסכנת אשפוז סגור קשה במחלקות אחרות הצליחו להירגע בזכות האווירה הביתית המיוחדת ששוררת פה, וחלקן אף הצליחו לצאת מחדרי בידוד קשוחים בהם אושפזו בבתי חולים אחרים.
סדר היום במחלקה כולל קבוצת בוקר, שבה הנשים משתפות בתחושותיהן ומציבות לעצמן מטרות יומיות קטנות וישימות. אחריהן יגיעו פגישות שוטפות עם פסיכיאטרים, פסיכולוגים ועובדות סוציאליות, טיפול דיאדי, קבוצות המעניקות כלים מעשיים לוויסות רגשי ולניהול משאבים, ועבודה עם אנשי צוות ייעודיים, שתפקידם לוודא שכל אמא מממשת את הפוטנציאל האימהי שלה ונכנסת לטפל בתינוק שלה באופן סדיר ובטוח.
בשל אופייה של המחלקה והרצון להחזיר את האמהות לסביבתן הטבעית בהקדם האפשרי, הטיפול כאן מתאפיין בהתערבות ממוקדת קצרת מועד. "אנחנו מטפלים בנשים בנקודת שבר ורוצים לעזור להן לגייס את הכוחות שלהן כמה שיותר מהר", אומרת בר. "משך האשפוז הממוצע הוא עד ארבעה שבועות, אבל יש לא מעט נשים שהשתחררו אחרי שבועיים. עם השחרור, נשים רבות ממשיכות באופן רציף אל יחידת טיפול היום האינטנסיבית של המרכז, שמבטיחה שרצף הטיפול לא ייפגע. כל הטיפולים הם ממוקדי מטרות, המעניקות למטופלות תחושת שליטה וניהול של תהליך ההחלמה שלהן, מבלי לשקוע בתחושות כישלון".
זה מה שקרה לנועה, ששוחררה לביתה אחרי חודש בלבד במחלקה. "המקום הזה הציל אותי בזכות מעטפת הוליסטית שמטפלת בגוף ובנפש כאחד", היא אומרת. "בפעם הראשונה זה חודשים נתנו לי לישון לילה שלם ברציפות, ובדקו שאני אוכלת. ברגע שחזרה הצלילות המחשבתית, התחלתי לנשום".
מרכז חוה במרכז הרפואי שיבא תל השומר
(צילום: דוברות שיבא)
לצד התאמת טיפול תרופתי, החלה נועה בסדרת טיפולים שכללו טיפולים פסיכיאטריים ופסיכולוגיים וטיפול משותף עם בנה. "המחשבות האובדניות נעלמו אחרי שבוע. פתאום נפתח פתח לתקווה. בשבוע השני והשלישי, בעזרת הטיפול הדיאדי והדרכה של פסיכולוג התפתחותי, התחלתי להבין מה הבן שלי מנסה לומר לי דרך הבכי והפסקתי לפחד ממנו. גיליתי מחדש את הרצון הפשוט להיות לידו, לשחק איתו, לראות אותו גדל לא כי צריך, אלא כי אני רוצה. את חיה בתוך מסגרת מרפאת 24 שעות ביממה, מוקפת בנשים שעוברות חוויה דומה, ומבינה פתאום שאת לא לבד ושאת לא אמא רעה".
לאחר כחודש של אשפוז, היא מספרת, הניכור התפוגג והפך לחום אמיתי ועמוק. "נכנסתי לשם כשאני לא מסוגלת להגיד שאני אוהבת את הילד שלי, ואני יוצאת הביתה אמא שאוהבת את התינוק שלה בכל הלב. כשהוא מחייך אליי משהו בתוכי מתרחב. זה שינוי של 180 מעלות. עדיין יש לי חששות, אבל הם מגיעים עם קביים, ארגז כלים ושלד פנימי חזק".
× × ×
בזמן שתשומת הלב הטיפולית מתמקדת באופן טבעי באם הקורסת, לדרמה ההורית המורכבת הזו ישנו שותף נוסף, חשוב לא פחות: התינוק הקטן שנקלע למשבר קיומי מטלטל, לעיתים עוד לפני שיצא אל אוויר העולם. הפגישה הראשונה עם התינוקות הללו במחלקה קשה: הם מגיעים לכאן במצבים קיצוניים של אפתיות עמוקה, או לחלופין בבכי סוער שקשה מאוד להרגיע אותו, מנותקים מהסביבה ונמנעים באופן עקבי מקשר עין. הטיפול המהיר במקרים כאלה הוא קריטי על מנת למנוע התפתחות הפרעות נפשיות וקשיים התפתחותיים אצל התינוקות בהמשך.
בר מספרת על אם שהגיעה למחלקה במצב סוער מאוד. התינוקת שלה הגיעה יחד איתה כשהיא מדוכאת, לא מבטאת רעב ולא מגיבה. בזכות השהות המשותפת והתערבות מהירה במרכז, קרה נס רפואי: "בתוך שבוע התינוקת הזו צחקה, בכתה כשהיא הייתה רעבה, הגיבה ודיברה כמו שתינוקות מדברים. אם האם הייתה מתאשפזת בלעדיה, הסיכוי שהתינוקת הייתה מאובחנת בהמשך בטעות על הספקטרום האוטיסטי הוא מאוד-מאוד גבוה".
הטיפול כאן נועד בין השאר לחבר את האם לתינוק שלה, תוך מניעת נזקי ההפרדה הטרגיים. "ממחקרים בעולם אנחנו יודעים שמחיר ההפרדה בין האם לילד שלה במקרה של אשפוז הוא מאוד קשה, בעיקר לתינוק", אומרת ד"ר בר. "אם האמא תחלים ואחר כך תפגוש את התינוק בלי שפגשה אותו בתקופת ההחלמה, זה לא יצמצם את הפער ביניהם. להפך, זה רק יגדיל אותו. אם אנחנו מצליחים לטפל באמא לצד הטיפול בקשר שלה עם התינוק, זה משפר את הפרוגנוזה של כל המשפחה".
אף שהתינוקות זוכים למענה מקצועי מלא מסביב לשעון בתינוקייה, המרכז מעודד שותפות משפחתית פעילה בתהליך ההחלמה. לדבריה של ד"ר בר, "אנחנו חייבות לדעת שיש לנו פרטנר שיביא את התינוק לחיסונים שלו, או ייקח אותו הביתה במקרה שהוא מרגיש לא טוב. התינוק לא מאושפז כאן, הוא בסטטוס 'שוהה'. אם משפחה רוצה לקחת את התינוק לישון בבית, אנחנו מאפשרים את זה".
בתוך המציאות המורכבת והרגישה הזו פועל קובי דהן, פסיכולוג התפתחותי מומחה ומטפל דיאדי מהמכון להתפתחות הילד בשיבא, המוביל יחד עם צוות המחלקה שליחות כפולה: לאחות את נפש האם, ובד בבד להציל את הקשר הראשון והקריטי ביותר בחייו של התינוק שלה. "תינוקות מגיבים מאוד קשה לחשיפה הורית חסרה", אומר דהן, "הדבר היחיד שתינוקות קטנים מכירים זה את הדופק של אמא, את הריח שלה, וכשזה נעלם בבת אחת רואים את הדיכאון אצל התינוקות האלה, את ההצטמצמות, את ההיעלמות. יש תינוקות ממש קטנים שנכנסים לקיפאון, שוכבים בלול ולא מגיבים לסביבה".
קובי דהן
(צילום: רון גלזל שלף)
מרגע שהוכרה המצוקה הקשה של התינוקות הקטנטנים האלו, נדרש כלי טיפולי חדשני, רגיש ועמוק כדי להחזיר להם את החיים ולרפא את הקשר שנפגע. העבודה איתם נעשית במרחב המשותף דרך המשחק והגוף, אבל "הכי חשוב דרך הקשר, דרך האמא". האמהות שמגיעות לכאן, מסביר דהן, נושאות איתן מטען כבד של חרדות ותחושת כישלון, ולעיתים קרובות נקלעות למעגל קסמים שלילי שבו כל מבט מרוחק של התינוק נתפס אצלן כדחייה או שנאה. במפגשים הדיאדיים, המטפלים מעניקים קול למצוקה של התינוק. "הרבה פעמים אנחנו מדברים את התינוק בשמו", הוא אומר. "לפעמים נגיד דברים כמו 'אמא, אני פה, לאן נעלמת' או 'איזה כיף לפגוש אותך'. בדרך הזו אנחנו מצליחים להנכיח אותו".
המהפך האמיתי והמרגש מגיע ביום השחרור מהמחלקה, אז מתגלה עוצמתו של הנס הטיפולי. הפער בין התינוק שהגיע אל המחלקה מחוסר אונים ומנותק, לבין התינוק שעוזב אותה בתום האשפוז, הוא בלתי נתפס. התינוק הקפוא והמנותק הופך לילד סקרן, חוקר, פעיל ומלא חיות, המגיב בשמחה ומקיים אינטראקציה עם אמו. נקודת השיא של התהליך הזה, אומר דהן, היא פיתוח האמונה הפנימית והעמוקה של התינוק שיש לו יכולת להשפיע על העולם ושהקול שלו משמעותי. בעוד בכניסתו למחלקה הגיב התינוק בניתוק ובשתיקה רועמת לנוכח מצוקה קשה, ברגע השחרור הוא יודע לדרוש את צרכיו. "ילדים הם בסופו של דבר עמידים. ברגע שנותנים להם את הסביבה המיטיבה הם מהר מאוד מתאוששים וחוזרים לעצמם. זה מאוד מרגש לראות תינוק שחזרה לו האמונה בכך שאם יקרא לעזרה יהיה מי שישמע".
× × ×
בתוך התחלואה המורכבת והקשה הזו אי-אפשר להתעלם מנזקי המלחמה. מחקר שפורסם לאחרונה גילה כי עשרות אחוזים מהנשים שילדו בזמן המלחמה סבלו מדיכאון ופוסט טראומה. זה מה שקרה ליעל, אם לארבעה, אשת חינוך שעבדה שנים עם נוער בסיכון ובפנימייה פוסט-אשפוזית. בבוקר 7 באוקטובר 2023 בעלה של יעל גויס מיד בצו 8. הבית שוקק החיים התמלא חרדה קיומית. "הבן הגדול שלי, שהיה אז בן תשע, הסתכל עליו ושאל אותו 'אבא, יכול להיות שתמות?' הרגשתי שחץ ננעץ בלב שלי".
בעוד בעלה נשאב לחזית הצפונית, שממנה יחזור רק לאחר למעלה מ-500 ימי מילואים, יעל נותרה לבדה עם שלושה ילדים בבית, נאבקת להחזיק את הראש מעל המים. "הייתה היסטריה מסביב", היא משחזרת. "התכנסנו לבית שלנו, ומשם זה התגלגל". ההידרדרות הנפשית הייתה מהירה. מי שהייתה רגילה, לפי עדותה, לנהל ארבע עבודות במקביל, גילתה פתאום שהקרקע נשמטת מתחת לרגליה. השברים החלו להיראות בכל פינה: אובדן מוחלט של היכולת לנהל זמנים, קשיי ריכוז קיצוניים, ותחושה שהגוף והנפש מסרבים לציית לה. "היצירתיות והיכולת לנהל דברים פשוט נעלמו", היא מספרת. "בילדות הייתי עם הפרעת קשב וריכוז, ותמיד מצאתי דרכים להתנהל. ופתאום אני לא מצליחה לתפוס דברים ולעמוד בלוח זמנים".
גם הניסיון לאזן אותה תרופתית הוביל למבוי סתום: "אני רגישה להרבה תרופות, וזה מביא אותי למחשבות אובדניות".
בהמשך הדרך, בין אשפוז בית מאולץ שניהל בעלה לניסיונות כושלים לתפקד, תקפו את יעל התקפי חרדה משתקים, חלומות בלהות בלילות ותחושת ניתוק מוחלטת מהעולם: "זה היה שילוב של חרדה ודיכאון. היו לי חלומות זוועתיים, הייתי מתעוררת מחלום של דפיקות בדלת, שבאים להודיע לי שבעלי נהרג במלחמה, גם כשהוא ישן ממש לידי. לא יכולתי לתפקד מרוב מתח".
הניסיון לגייס עזרה הפך למסע ייסורים מתסכל מול מערכת בריאות נפש שקורסת תחת העומס הלאומי. יעל הגיעה שוב ושוב למבוי סתום. "באחת הפעמים הגעתי למיון על הקצה של הקצה ומצאתי את עצמי מול פסיכיאטרית שמשכנעת אותי לא להתאשפז במחלקה סגורה בטענה שאני אדם נורמטיבי וזה יוציא אותי מדעתי. בבית חולים אחר אמרתי לפסיכיאטרית ששלחה אותי הביתה: 'אם את משחררת אותי אני מזמינה אותך ללוויה שלי'. היא ענתה לי 'בריאות הנפש בקריסה, אין לי שום מענה לתת לך'. הסתובבה והלכה".
מסע ההישרדות המטלטל של יעל קיבל תפנית נוספת כאשר היא נכנסה להיריון בסיכון גבוה. רגע לפני המלחמה עם איראן ילדה את בנה הרביעי בלידת חירום בשבוע 33. "בחמישי ילדתי ובשבת בבוקר הייתה אזעקה ראשונה. הגעתי לפגייה מרוסקת גופנית וגם התינוק עבר טראומה".
איריס, מאושפזת במחלקה: "האשפוז הנוכחי לא דומה לאשפוזים קודמים שהיו לי. קודם כל, הוא נעשה בהסכמה מלאה. מותר להכניס לכאן טלפון חכם, שבמחלקות סגורות זה משהו שבכלל לא עולה על הדעת. הגעתי בידיעה שזה ה'מאני–טיים' שלי, חלון ההזדמנויות שלי לקחת אוויר ולדאוג לעצמי לפני שהילדה יוצאת החוצה"
אחרי הלידה הקשה והקריסה הסופית, מצאה את עצמה יעל מאושפזת במחלקה של שיבא. כמי שבאה מהתחום הטיפולי, המעבר החד אל הצד השני של המתרס היה מטלטל. "מחלקה סגורה זו כאפה לפנים", היא אומרת. "הרגע הזה שבו הבנתי שאני צריכה לוותר על כל כך הרבה דברים כדי לקבל טיפול היה שבר מוחלט. ממי שרגילה להיות בצד שמטפל, מנהל ומחזיק את האחרים, הפכתי ברגע אחד לחולה שלא מצליחה להחזיק את עצמה. זו שנמצאת בפנים, מאחורי הדלתות הנעולות".
מתוך השבר העמוק הזה החלה יעל בתהליך ההחלמה. "פעם ראשונה שהצוות היה אנושי", היא מספרת. "המטפל שלי היה קודם כל בן אדם לפני שהוא פסיכיאטר. הוא אמר לי 'את רוצה לשבת על הרצפה? תשבי', או 'קשה לך לנשום? בואי ננשום יחד'. בפעם הראשונה הרגשתי שבמקום להרים ידיים או לתת לי עוד תרופה הם היו שם בשבילי באמת, להחזיק אותי כשאני נופלת".
גם היום, אחרי ששוחררה לביתה, הדרך של יעל להחלמה עוד ארוכה. "בשבוע האחרון היה לי קשה מאוד, אבל היום אני יודעת שמדובר בגל שיחלוף, ושיש לי את הכוחות לעבור את הגל הזה".
בתוך האפלה של האשפוזים והמשברים, נוצר מעגל תמיכה רחב שעזר לה. "עשינו הרבה עבודה להפסיק להתבייש במצב שלי. היו תקופות ארוכות שהצטערתי שאין לי מחלה פיזית, משהו נראה לעין, כדי שאנשים יבינו מה עובר עליי. אבל ברגע שנחשפנו וסיפרנו שזו ההתמודדות שלנו כרגע בעקבות המלחמה, התמיכה התרחבה בצד המשפחתי, הקהילתי והחברתי. לקח לנו זמן להבין שעם כל הקושי, אנחנו צריכים להיות כרגע במקום המקבל. ברגע שהבנו את זה ושיחררנו את הקושי והבושה - קיבלנו הרבה מאוד עזרה".
