הם עמדו ליד הרכב באבן יהודה – היא בפיג'מה והוא במדים – וצילמו סלפי אחרון של חיבוק, רגע לפני שהוא יצא למילואים בבוקר 7 באוקטובר. זוג צעיר מאוהב שכל חייו לפניו, חודשים ספורים לפני חתונה. חצי שנה לאחר מכן רס"ן דור זימל ז"ל (27), סגן מפקד פלוגה בגדוד 8103 בחטיבת עציוני, נפל במערכה בלבנון. אהובתו, שיר שגיב, נאלצה להמשיך לבדה במסע חייה.
שיר הייתה אז בשנה השלישית של לימודי עבודה סוציאלית באוניברסיטת חיפה. "אחד החלומות של דור ושלי היה שאחזור לצה"ל כקב"נית", היא מספרת. "דור מאוד אהב את השירות הצבאי שלו וייחל לזה בשבילי. כשפרצה המלחמה כבר הייתי בשלב המיונים לתפקיד. שנינו התרגשנו מכל שלב שעברתי".
הם הכירו חמש וחצי שנים קודם דרך ליאור, אחותו התאומה של דור, ועברו יחד לאבן יהודה, שם כיהן זימל, סטודנט למשפטים וממשל באוניברסיטת רייכמן, כעוזרו של ראש המועצה. "בשבת ההיא התעוררתי מוקדם, שלא כהרגלי, ופתחתי טלוויזיה", מספרת שיר. "כשראיתי מה קורה הערתי את דור והתחלתי לבכות מפחד שהוא יצטרך לצאת. ברבע לשמונה, אחרי שארז תיק, הוא הושיב אותי על הספה ואמר לי 'זו כנראה מלחמה, אני חייב ללכת'. בראש עברו לי שתי מחשבות: שרק יחזור אליי בריא ושלם, ושאני לא רוצה להחליש אותו".
הפעם האחרונה ששיר ראתה אותו על רגליו הייתה באירוע משפחתי, כשהגיע אליה לפתע, מחזיק בידיו זר פרחים גדול. "הוא היה אלוף ההפתעות", היא מספרת. "11 ימים לאחר מכן, ב-17 באפריל, דור היה אמור לצאת הביתה לחופשה. באותו בוקר שאלתי אותו בווטסאפ מה הוא רוצה לאכול והוא ענה תשובה כל כך אופיינית לו: תקני מה שאת רוצה שאכין לך".
שעות ספורות לאחר מכן הגיע הטלפון שניפץ את עולמה: דור נפצע קשה מירי של חיזבאללה אל ערב אל עראמשה. "הייתי בטוחה שזה בקטנה. סמכתי עליו בעיניים עצומות שהוא נזהר שם. הדבר הראשון שעלה לי בראש הוא להגיע אליו יפה כי לא התראינו שבועיים. בדרך לבית החולים ביקשתי מאבא שלו, שכבר היה שם, להניח את הטלפון לידו ואמרתי לו 'אהוב שלי, אני איתך, הכל בסדר', אבל הוא כבר לא ענה".
ברגעים מורטי העצבים האלה, כששיר עמדה בפקקים הארוכים בדרך לבית החולים בנהריה, החל שעון חייו של דור את הספירה לאחור. אחרי יום וחצי זומנו בני המשפחה לוועדה רפואית שבישרה להם כי דור מת מוות מוחי. "הראש מתרץ כל מיני תירוצים במצבים כאלה. למרות מה שנאמר לנו הייתי בטוחה שהוא יתאושש וישתקם", היא מספרת. "כל מה שרציתי היה להתחתן עם אהבת חיי. אחרי חמישה ימים מאוד קשים הבנתי שזה הסוף.
"דור היה חתום על כרטיס אדי לתרומת איברים. ביום החמישי אמרו לנו שהגיע הזמן לקבל החלטה כי האיברים מתחילים להיפגע. ב-20 באפריל ליווינו אותו לחדר ניתוח. נפתחה הדלת, נתתי לו נשיקה ונפרדנו. ההלוויה שלו התקיימה ב-21 באפריל, היום שבו חשבנו להתחתן ודחינו את האירוע כי דור חשש שיהיה גשום. במקום גשם אמיתי נפל עליי גשם של בכי".
מה שהציל אותנו
חודש וחצי לפני החתונה נותרה שיר עם טבעת אירוסין על האצבע ושאלת חיים פתוחה: מה הלאה? "מאוד התלבטתי אם לחזור לשירות הצבאי. אחרי הרבה מחשבה החלטתי להמשיך. מהחלום שלי, זה הפך להגשמת החלום המשותף שלנו. כשהתקבלתי לתפקיד הייתה בי תחושת גאווה עצומה. ידעתי שאם איפשהו דור יודע מזה, הוא עף עליי".
הבחירה של שיר לאסוף את רסיסי חייה ולהשתמש בכאב הפרטי שלה כדי לעזור לאחרים, היא חלק מתופעה מרתקת ומטלטלת של נשים צעירות שמצאו את עצמן בלב האסון, ובחרו להשיב מלחמה בדרך הכי פחות צפויה: דרך הניסיון להציע מרפא לאחרים. במקום לשקוע בייאוש או לבקש פטור מוצדק, הנשים הצעירות הללו בחרו לענוד דרגות קצונה ולהיכנס אל המערכת הצבאית כקצינות בריאות נפש (קב"ניות). בעיצומו של משבר הנפש בצה"ל, הן עומדות בחזית הקריטית והמורכבת ביותר.
מימין לשמאל: סרן שיר שגיב, סרן עדי גורליק וסרן גאיה חזן
(צילום: תומר שונם הלוי)
מי שנקלע בעצמו לתופת, מביא אל חדר הטיפולים יכולת ייחודית: להושיט יד מחזקת אל תוך החושך של האחר. עוד לפני שלמדה את זה על בשרה, קראה סרן גאיה חזן (28) על התופעה הייחודית הזו בספרי הלימוד.
חודשים ספורים לפני המלחמה שקדה גאיה על עבודת הסמינריון שלה כסטודנטית לעבודה סוציאלית במכללת ספיר. הנושא: טראומה משותפת, מצב קיצוני שבו מטפלים ומטופלים מוצאים את עצמם חשופים לאותו אסון. הפער שבין התיאוריה למציאות נמחק ב-7 באוקטובר, כשמחבלים פרצו לבית שבו התגוררה בנחל עוז עם מי שלימים הפך לבעלה, בר, לוחם אש בתחנת נתיבות וכלבם המשותף חץ.
סרן עדי גורליק: "אחרי תקופה של לחימה ממושכת יש שינויים באופי, בקשרים החברתיים והמשפחתיים. המעבר לשלב האימונים משאיר זמן פנוי לחשוב, ולפגוש מחדש את חוויות הקרב"
"במקור אני מראשון לציון, אבל החלום שלי היה תמיד לחיות בקהילה חמה בקיבוץ, כשהכל בחוץ ירוק ואתה מכיר את מי שנמצא סביבך", מספרת גאיה. "כשהשתחררתי משירות צבאי כקצינת נפגעים החלטתי שאני רוצה לטפל באנשים וללמוד במקום משפחתי ואינטימי. שכרנו בית בנחל עוז והתאהבנו באנשים ובקהילה.
"ב-7 באוקטובר היינו אמורים לחגוג את חג המשק של הקיבוץ. בבוקר התעוררנו לאזעקות, הספקנו לפתוח טלוויזיה ולראות שכל הארץ מופגזת ואז נפל החשמל. מהר מאוד התחלנו לשמוע סביבנו יריות. בר הלך להביא סכין, אותו החזיק ביד אחת ואת הדלת של הממ"ד ביד השנייה".
ב-11:13 מבינה גאיה שהמחבלים נמצאים בשכונת הצעירים בה התגוררו ושומעת "בום" חזק. דלת הכניסה התפרקה והמחבלים פלשו לביתם. "בעלי אומר לי ''הם פה'. אני שומעת אותם מצחקקים, רואה את ידית הממ"ד זזה ולא מאמינה שזה קורה לנו. אמרתי לו 'על מה אתה מדבר, אין כאן אף אחד'״, היא משחזרת את רגעי האימה שבהם חוותה, כפי שהיא מבינה היום, דיסוציאציה מוחלטת, מנגנון של ניתוק שנועד להגן על הנפש במצבי קיצון.
"אחד הדברים שהצילו אותנו היה שלא ידענו בדיוק מה קורה בחוץ. לא הבנו שאנשים סביבנו מתים, נחטפים ונרצחים. מסיבה שלא ברורה לנו עד היום הם גנבו הרבה רכוש שלנו, מהארנקים עד האוטו שלי, שנמצא עד היום בעזה, ועזבו".
רק בלילה חולצו השניים וכבר ימים ספורים לאחר מכן, התייצבה גאיה בחמ"ל שבויים ונעדרים. ב-18 באוקטובר עלתה על מדים כקצינת בריאות נפש בבסיס ההכשרה סיירים, כפי שתכננה עוד לפני שהמלחמה טרפה הכל. "מהר מאוד הבנתי שאני לא נשארת במשמר העמק, לשם פינו את אנשי הקיבוץ", היא מספרת. "ההחלטה הזו הייתה חלק ממה שהציל אותי באותה תקופה. אמרתי לעצמי 'ניצלתי, אין מצב שאני לא לוקחת חלק באירוע הזה'. אם הייתי מפונה הייתי שוקעת כמו כולם באווירה מאוד קשה של דכאון ואובדן. הרגשתי שאני חייבת להיות בעשייה״.
מימין לשמאל: סרן עדי גורליק, סרן שיר שגיב וסרן גאיה חזן
(צילום: תומר שונם הלוי)
את התחושה הבוערת הזו – שאי-אפשר לעמוד מנגד כשהעולם קורס – חלקה גם סרן עדי גורליק (29), סטודנטית שנה ב' לעבודה סוציאלית במסלול לחץ וטראומה במכללת תל-חי. גלי ההדף של המלחמה שאבו אותה מגן העדן הפרטי שבנתה לעצמה בצפון הרחוק היישר אל לב השבר הלאומי.
השבת השחורה תפסה אותה בקיבוץ נאות מרדכי בעמק החולה, לשם עברה עם בן זוגה. "היה לנו מאוד טוב שם, טוב מכדי להיות אמיתי", היא מספרת. "יום למחרת 7 באוקטובר היינו אמורים לרדת לחופשה בסיני. בעלי כבר היה במרכז. הטלפון הראשון שקיבלתי באותו בוקר היה ממנו, שהוא פורק את התיק של סיני ואורז למילואים. הוא התגייס ואני חזרתי לבית ההורים ליד מודיעין. הרגשתי שאני חייבת לעשות עם עצמי משהו".
עדי התנדבה למטה משפחות החטופים. "זו הייתה עבורי זכות גדולה לנסות לעזור להם. התפקיד שלי היה להיות שם עבורם ולנסות לספק את צרכיהם. עם חלק מהמשפחות נוצרו קשרים מאוד משמעותיים וחלקם בקשר איתי גם היום. הניסיון הזה נתן לי אמונה באדם וסבלנות וחוסן. כשהחטופים חזרו יכולתי להתפנות להתגייס".
מעטפת של אמפתיה
בעקבות האסון שקרה לה, התלבטה שיר אם היא בכלל מסוגלת למלא תפקיד טיפולי תובעני. "חששתי שלא אצליח להחזיק את השבר של מי שמולי, כי אני בעצמי שבורה. אבל אני מאוד מאמינה בכוחו של הטיפול. מרגע שהחלטתי להגשים את החלום המשותף של דור ושלי הכל הסתדר".
בכלא 10, הממוקם בבסיס בית ליד, מטפלת סרן שגיב בחיילים ובמדריכי כלואים שסובלים ממגוון מצבים נפשיים. "יש שם חיילים שנכלאו על עבירות מגוונות, מעריקים ומשתמטים ועד עברייני מין, אלכוהול וסמים, מטירונים עד נגדים, בטווח מאוד רחב של גילים", היא מספרת. "יש חיילים שנמצאים בטיפול קבוע, ויש כאלה שאני רואה אותם פעם אחת. אני גם מטפלת בסגל, במפקדים".
כאשר המטפל עצמו בא מתוך השבר, משהו בחדר הטיפולים משתנה. הדיסטנס הקליני המסורתי נסדק מעט אל מול הטראומה המשותפת ונולדת שפה טיפולית שלא לקוחה מספרי הלימוד. "בהיותנו בני אדם, יש תמיד אמפתיה כי הכאב הוא משותף. מהמקום של הכאב והשריפה בלב, אני מאוד יכולה להבין אותם", היא אומרת. "כשחייל אומר לי 'אני לא יודע להסביר מה עובר עליי', אני מרגישה שאני מצליחה לבטא את זה במילים במקומו כי גם אני הייתי שם".
ההתמודדות עם השכול הפכה אותה, לדבריה, למטפלת מדויקת יותר. "יש לי אמפתיה ורגישות יותר גבוהה", היא מעידה. "רוב האנשים לא מאבדים את הכל, למרות שנדמה להם שכן. אבל אתה מאבד חלק מהאישיות שלך. גם אני איבדתי חלק מעצמי במלחמה".
עדי משרתת כקב"נית במרכז הלאומי לאימונים של זרוע היבשה. במסגרת תפקידה היא מעניקה מעטפת נפשית ללוחמים ומפקדים, רבים מהם אחרי תקופות לחימה אינטנסיביות. העבודה היומיומית שם מפגישה אותה עם שחיקה, תסמיני חרדה, עומסי משימות ומורכבויות רגשיות עמוקות.
"אחרי תקופה של לחימה ממושכת יש שינויים באופי, באופן של החיים, בקשרים החברתיים והמשפחתיים. המעבר לשלב האימונים משאיר זמן פנוי לחשוב, ולפגוש מחדש את חוויות הקרב. יש כאלה שצריכים יותר זמן לעצמם ומסתגרים, יש שינויים במצב הרוח. יש לי הזדמנות לפגוש אותם בצומת דרכים מאוד משמעותית ולעזור להם להבין מה הם עברו ולאן הם רוצים להגיע. אני רואה אצלם הרבה מאוד כוחות. אבל בסוף אלה חבר'ה מתפקדים, עם הרבה מאוד יכולות, שעושים את מה שהם עושים מתוך רצון ואהבה. יש להם יכולת להחזיק את המצבים המורכבים ולהתקדם הלאה".
סרן שיר שגיב: "חששתי שלא אצליח להחזיק את השבר של מי שמולי, כי אני בעצמי שבורה. אבל כשהתקבלתי לתפקיד הייתה בי תחושת גאווה עצומה. ידעתי שאם איפשהו דור יודע מזה, הוא עף עליי"
גאיה משמשת כראש צוות במרכז הלאומי לאימונים ביבשה בבסיס צאלים. במסגרת תפקידה היא פוגשת טירונים, חיילים ותומכי לחימה – רבים מהם מהקיבוצים והמושבים בעוטף עזה, אחרים חוו לחימה ממושכת או אירועים מטלטלים באזרחות.
"אנחנו נפגשים עם כל חייל או איש קבע שמעוניינים לקבל מענה רגשי ונפשי. זה מנעד מאוד רחב של הפרעות ואבחנות: דיכאון, חרדה, הפרעות אכילה, הפרעת הסתגלות, וגם פוסט-טראומה כתוצאה מאירועים שבכלל לא קשורים למלחמה, כמו טראומה מינית".
למרות שהם אינם בחזית הלחימה הישירה, המלחמה חודרת לכל סדק בנפשם. "אנחנו פוגשים חבר'ה שהתמודדו עם חוויות קשות במלחמה ועכשיו מרגישים שהם פנויים לעבד אותן. יש חיילים שמגיעים בקריסה, שסובלים מקושי ולא מצליחים להבין מה קורה איתם. לא כל חייל שמגיע לטיפול יודע לספר עם מה הוא מתמודד. הם אומרים, 'קשה לי, רע לי, אני לא ישן טוב', וביחד אנחנו מנסים להבין מאיפה הדברים נובעים".
מעל כל אלה מרחף, כמובן, צילה הכבד של המציאות הביטחונית. "הצבא מביא איתו גורם לחץ נוסף למלחמה. למי שנמצא בבית יש מעגלי תמיכה, ההורים, החברים, אפילו הטלפון יכול לשמש מקום בריחה. בבסיס סגור, לפעמים אין את זה. המלחמה הביאה איתה הרבה פניות. יש חיילים שמספרים לנו שהם מכירים עשרות אנשים שנהרגו. אחרים נחשפו לסרטונים ומראות קשים באינטרנט. כולנו חיים את אותה מציאות. יש כאלה שפוחדים שתקיפה כמו 7 באוקטובר יכולה לקרות שוב. אני לא יכולה להסיר את האיום. אבל אנחנו יכולים ביחד לחשוב איך אנחנו נתמודד אם יקרה משהו, איך הם יכולים להתכונן ולהיות יותר רגועים".
עבור גאיה המרחב הזה הוא לא רק גזרת עבודה, אלא גם תזכורת מתמדת לנקודת השבר ששינתה את חייה. "אני מרגישה שאני יותר יכולה להבין אותם, להסתכל על הדברים יחד איתם, לתווך את הדברים אחרת למפקדים שלהם. הרבה פעמים בהתמודדות עם טראומה אנחנו יכולים לתרגל צמיחה. המשפט שאני חוזרת עליו הרבה הוא 'לחיות עם הטראומה', שהדבר הזה לא ינהל אותנו. האובדן איתי, אני חי ונושם אותו, אבל אני מצליח לתפקד ולהרים את הראש".
את מצליחה ליישם את התורה הטיפולית הזו על עצמך?
"לא הייתי איפה שאני היום אם לא הייתי מצליחה לתפקד. החזרה לנחל עוז, לעבודה, מבחינתי אלה צעדים לצמיחה. לקום בבוקר, לשים בגדים וללכת לעשות משהו אלה פעולות שיש להן משמעות. זה מה שאני מסבירה לחיילים שלי. לפעמים זה מגיע ממקומות מאוד קטנים, צעדים שיכולים להיראות מינוריים, כמו לצאת מהבית. אבל זה עולם ומלואו".
הנתינה היא קבלה
הבחירה של שיר, גאיה ועדי להביט קדימה לא מוחקת את הכאב. היא מנצחת אותו במנות יום-יומיות, מדודות. כל אחת מהן, בדרכה, בוחרת בכל בוקר מחדש להצמיח תקווה מתוך ההרס. "את ממשיכה לצעוד קדימה, למרות שהרגל שלך שבורה", אומרת שיר.
עבור עדי, המסע אל העתיד נשען על סיפוק מהעשייה בחדרי הטיפולים הצבאיים. "אני אוהבת את הקצוות", היא אומרת. "נוח לי להיות במרחבים שבהם אני מרגישה שאני נדרשת ליותר. הנתינה היא גם קבלה, היא נותנת משמעות".
אחרי הדרך המטלטלת שעברו, כיום גאיה ובן זוגה בתהליך קליטה בקיבוץ. החזרה הביתה משתלבת עם השליחות המקצועית שבחרה. בקרוב תחל את לימודי התואר השני בעבודה סוציאלית במסלול הייעודי לטראומה לאומית במכללת ספיר, מתוך שאיפה להמשיך להיות שם עבור מי שזקוק לעזרה. המסר שלה לכל מי שחווה שבר עמוק ומתלבט איך לבנות את חייו מחדש הוא "להסתכל ימינה ושמאלה, על מי שאוהב אותנו ורוצה בטובתנו, ולא להסס לפנות לעזרה במקרה של מצוקה. זה לא חייב להיות טיפול פסיכולוגי. גם לשבת עם חבר עושה טוב".
סרן גאיה חזן: "ההחלטה לחזור לתפקיד כבר ב-18 באוקטובר הייתה חלק ממה שהציל אותי באותה תקופה. אמרתי לעצמי 'ניצלתי, אין מצב שאני לא לוקחת חלק באירוע הזה'. הרגשתי שאני חייבת להיות בעשייה״
הסיפור של שיר מסתיים בפרק חדש ואופטימי של אהבה ותקווה. לאחרונה נישאה לבחור ששמו דור, כשם ארוסה שנפל. "צריך להיות גבר מאוד מיוחד כדי לקבל אישה שבורה ולא לפעול כדי לתקן אותה אלא פשוט להיות שם עבודה, לקבל אותה בלי לשפוט, להכיל את הסיטואציה", היא אומרת על אהובה.
דור ז"ל ממשיך ללוות אותה. "הוא נמצא שם בכל רגע, בכל אספקט, מקצועי ואישי. בחתונה שלי הייתה תמונה שלו בפתח החופה. אף אחד, לא יכול לקחת ממני את הכאב. אבל בסוף האחריות היא בידיי. החיים הם עצוב עם שמח, רע עם טוב. הכל בערבוביה. צריך לחיות אותם במלואם, בכל מובן".
