הזמן עובר, אבל הוא לא עובר על כולם באותה צורה. שלוש שנים וקצת חלפו במהירות בלתי נתפסת ובאיטיות בלתי נסבלת מהטבח בפסטיבל הנובה ב-7 באוקטובר. לצד מקרים מעודדים של צמיחה ויציאה לדרך חדשה, רבים מדי מאלפי השורדות והשורדים עדיין מתקשים. בעוד רובנו מתחילים לחזור לשגרה - או לפחות לגרסה הישראלית של שגרה - למעלה מ-55 אחוזים משורדי הנובה סובלים מתסמינים של פוסט-טראומה, יותר מפי שלושה מהשיעור באוכלוסייה הישראלית הכללית, שגם היא די שרוטה. רבים מהם משתמשים באופן קבוע בסמים שונים, מאלכוהול ומריחואנה ועד לקוקאין וקטמין.
הטבח בפסטיבל הנובה, מעבר להיותו אחד מפיגועי הטרור הגדולים אי פעם, הוא ככל הנראה הפעם היחידה בהיסטוריה, שבה סיטואציה של טראומה המונית ומתמשכת התרחשה על מצע נרחב של חומרים משני תודעה מסוגים שונים שנטלו רבים מהמבלים. כ-4,000 אנשים היו במסיבה שהפכה לשדה קטל. 378 מהם נרצחו ו-44 נחטפו.
כבר שלוש שנים שפרופ' רואי אדמון, מומחה לטראומה וראש המגמה לנוירופסיכולוגיה קלינית, ופרופ' רועי סלומון, חוקר פסיכדליה וראש המעבדה לחקר המודעות והעצמי במחלקה למדעי הקוגניציה, שניהם מאוניברסיטת חיפה, מובילים בשיתוף עמותת "לב בטוח" מחקר גדול, מקיף ופורץ דרך בנושא. מטרותיו הן להבין יותר את ההשפעות של חומרים משני תודעה על תגובה ועל עיבוד של טראומה בזמן אמת ולאורך זמן, לבחון את ההשפעה שלהם על תהליכי התאוששות ולבחון דרכי אבחון וטיפול חדשות בפוסט-טראומה. אני עוקב אחר המחקר הזה מתחילתו, וזו הכתבה הרביעית המתפרסמת עליו.
× × ×
בשלבים הראשונים התמקד המחקר יותר בצד הפסיכדלי של המפגש, בתגובות הראשוניות לטראומה, בעיבוד שלה ובהבדלים בין החומרים השונים. כך, למשל, נמצא כי אלו שנטלו MDMA במסיבת הנובה סבלו פחות מסימפטומים של פוסט-טראומה חצי שנה אחרי האסון (מאז התברר שההשפעה נשחקה ככל שעבר הזמן). נבחן גם ההבדל בעיבוד המיידי של החוויה בין אלו שנטלו חומרים ממריצים, כמו קוקאין, לאלו שנטלו חומרים פסיכדליים כמו LSD ולאלו ששתו אלכוהול ועישנו מריחואנה (שמצבם היה ונשאר הגרוע מכולם). ככל שמתרחקים מהאירוע והשפעות החומרים שניטלו או לא ניטלו באותו הבוקר הלכו ודהו, וככל שמתבהר שהחוויה הפסיכדלית עצמה, והשפעתה לאורך זמן, נותרה עמומה ומסתורית, הלך המחקר מהפסיכדליה אל הטראומה, ושינה פוקוס לכיוון של אבחון מוקדם של פוסט-טראומה ודרכים חדשות להבין אותה ולטפל בה. הממצאים החדשים, שמתפרסמים כאן לראשונה בעקבות הכנס השנתי של "לב בטוח" שנערך ב-11 בנובמבר תחת הכותרת "טראומה, פסיכדליה וטיפול: כוחה של קהילה", יכולים להוות פריצת דרך בהבנה, בניבוי ובאפשרויות ההתמודדות עם פוסט-טראומה.
השאלות הגדולות בנוגע לשורדי הנובה, ובחקר הטראומה בכלל, הן מה מבדיל בין אלה שמצליחים להתאושש ולחזור לחיים אחרי הטראומה ובין אלה שמפתחים הפרעה פוסט-טראומטית; האם אלה הזוועות שראו, הדברים שעשו או לא עשו והאופן שבו הגיבו לאירוע בזמן אמת? החומרים שנטלו? או אולי דווקא ההתמודדות בשנים שאחרי? והכי חשוב: האם אפשר לזהות את ההבדלים בין אלה שנמצאים על המסלול לריפוי לבין אלה שבדרך לשקיעה ולטפל במי שצריך לפני שהמצב מחמיר?
ליאור אובגנג (29) הגיע לפסטיבל הנובה עם קבוצה של חברים, רק חלקם חזרו. “עד 7 באוקטובר הייתי במסלול חיים מאוד ברור. סטודנט לפיזיקה שנה שלישית באוניברסיטת בן-גוריון, מתלבט אם להמשיך למחקר או לעבוד בהייטק”, הוא מספר. כשהתחילה המתקפה ברח והתחבא עם עוד ארבעה אנשים זרים, שוכבים צמודים לאדמה, כשצרחות הקורבנות וקולות הירי של המחבלים הולכים ומתקרבים. שעות ארוכות נחשב לנעדר.
פרופ' אדמון: "תחשוב על תרחיש שבעתיד כל בן אדם שיוצא מחדר מיון שמים עליו שעון כזה, קטן וזול, וככה אפשר יהיה להעריך את מצבו מרחוק, להבין אם כדאי ליצור איתו קשר ולהביא אותו לטיפול לפני שהמצב יוצא משליטה"
אובגנג, שהשתתף במחקר של אדמון וסלומון ופעיל בקהילת השורדים (“הקהילה הייתה ממש הצלת חיים בשבילי”), מספר על שורדות ושורדים רבים, חלקם חברים קרובים, שנמצאים במצב הרבה יותר קשה משלו, “חברים שעברו אשפוזים, ניסיונות התאבדות, תרופות וקריסות רציניות. הם לא מצליחים לצאת מזה. אנשים סובלים מאוד. טוב שאתם לא שוכחים אותם כי ברמה הקולקטיבית אני מרגיש שקצת שכחו מאיתנו”.
מה אתה עברת בשלוש השנים האחרונות?
“הבנתי שאני לא רוצה להמשיך עם הפיזיקה ומצאתי את עצמי מחפש כיוונים חדשים לחיים יותר אמנותיים. עשיתי קורס די-ג’יי, למדתי משחק, נסעתי לסבב הסברה בארה”ב לספר את הסיפור שלי. אני עוד מחפש את עצמי, אבל רוצה להיות בעשייה, לא להישאר ‘ביטוח לאומי’ כל החיים. עכשיו אני בסך הכל בתקופה די טובה בחיים, אבל הפצע לא נסגר, הוא עדיין מדמם. לי היה מזל, אבל גם ידעתי לבקש עזרה”.
ואיזה תפקיד הסמים ממלאים?
“אני הפסקתי עם הוויד. ראיתי שזה לא עושה לי טוב וחתכתי לגמרי, אבל יש הרבה שימוש בחומרים, ברור. כל המדינה שלנו על סמים, אחי. בסוף, לבן אדם פוסט-טראומטי סמים הם מפלט נוח. בטח למי שבא מקהילת הטרנס וסמים לא זרים לו. יש הרבה אנשים שמתמכרים, ששוהים עמוק בתוך הסלף מדיקיישן.
“אני מכיר הרבה שמכורים לוויד, ויש הרבה מאוד שימוש באבקות למיניהן (קוקאין, קטמין, דוקטור – ד.פ). יש לי חברים שבשבילם הוויד זה קביים והם באמת צריכים את זה, אבל הרבה שפשוט מכורים. יש לי חבר קרוב שלא היה איתנו בנובה אבל חטף פוסט-טראומה מלקבל את כל הטלפונים של החבורה בשבת ולראות סרטונים בטלגרם. הוא לא היחיד”.
× × ×
בלב הממצאים החדשים עומדות שלוש שיטות איסוף וניתוח מידע שנקטו החוקרים. בחודשים הראשונים אחרי האירוע הם ציידו את הנבדקים בשעונים חכמים שמדדו דופק, צעדים ושינה לאורך כחודש; נטלו וניתחו דגימות רוק ופיתחו מנוע בינה מלאכותית ייעודי שמנתח ומוצא דפוסים חבויים בסיפורים של הנבדקים, כאלה שלא קשורים רק בְּמה מספר האדם אלא באיך הוא מספר. המכנה המשותף, אומר פרופ’ אדמון, הוא “למצוא דרכים אובייקטיביות, מנגנוניות, להבין את מצבו של האדם, בלי להסתמך בלעדית על הדיווח הסובייקטיבי שלו. למשל יש כאלה שלא רוצים או לא יכולים לדווח כמה קשה להם”.
נמלטים ממסיבת הנובה
(צילום: מתוך הרשתות החברתיות)
הנתונים שנאספו מהשעונים העניקו תמונת מצב של ההווה - אבל גם של העתיד. "מה שמצאנו עם השעונים", אומר אדמון, "הוא שהמצב שלך בחודשים הראשונים אחרי האירוע קשור לבריאות הנפשית בטווח הארוך. בעזרת השעונים הצלחנו לנבא בצורה מאוד טובה מי יהיה מעל הסף הקליני ל-PTSD אחרי שנתיים, ומי לא. מצאנו שחוסר יציבות או שגרת חיים כאוטית הם אינדיקציה למצב לא טוב שנה וחצי קדימה".
נתתם לנחקרים הנחיות?
"המטופל לא צריך לעשות כלום. הוא חי את החיים שלו. מי שרגיל כל יום ללכת לישון בשלוש בלילה, אני לא אגיד לו, אל תעשה את זה. אנחנו לא באים ואומרים 'צריך ללכת לישון בעשר'. אם זו שגרת החיים שלו, והוא יציב בזה, אולי זה הדבר הנכון עבורו לעשות".
הקשר בין איכות השינה למצב הנפשי הוא לא דבר חדש, וכבר נכתב עליו בפרקים הקודמים. החידוש של המחקר הוא לקחת את התובנה הזאת קדימה, מאבחון וניבוי - לטיפול. "שאלה שאני לא יודע את התשובה עליה", אומר אדמון, "אם אלה אנשים ששגרת החיים שלהם היא כאוטית ואז הם יותר רגישים לטראומה, או אם מה שאני מודד הוא תולדה של האירוע".
מה עושים כדי להבין טוב יותר את הכיוון?
"הדרך הכי טובה היא למדוד אנשים לפני שהם נחשפים למצבי טראומה. אנחנו עושים מחקרים עם חיילים, בסדיר ובמילואים. אנחנו משווים את המצב שלהם בתחילת התקופה, או אפילו לפני השירות הצבאי, להתנהגות שלהם בסופה - ועושים את זה בעזרת כלים מתקדמים שיודעים להסתכל לא רק אם אתה ישן או ער אלא גם על הדינמיקה, האיכות וההמשכיות של השינה".
את התובנה על הקשר בין איכות השינה אפשר לקחת מעבר לניבוי, אל הטיפול.
"בדיוק. תחשוב על תרחיש שבעתיד כל בן אדם שיוצא מחדר מיון שמים עליו שעון כזה, קטן וזול, וככה אפשר יהיה להעריך את מצבו מרחוק, להבין אם כדאי ליצור איתו קשר ולהביא אותו לטיפול לפני שהמצב יוצא משליטה, ואז כבר קשה לטפל בו. תחשוב על פלוגה שנתקלת בעזה ובסוף ההיתקלות, הפסיכולוג של היחידה - שהוא משאב מאוד יקר - יכול לפנות רק לחלק מהחיילים, לשים עין על מי שצריך ולהתמקד בהם".
חידוש נוסף של המחקר שמאפשר הבנה טובה יותר של מנגנון הפוסט-טראומה הוא איסוף דגימות רוק מהנחקרים וניתוח שלהן. "זה דבר חדש וחם מהתנור", אומר אדמון. "יש הרבה ספרות על הקשר בין מערכת החיסון לבין PTSD ודיכאון. יש אפילו אנשים שיגידו שדיכאון זו מחלה של מערכת החיסון. זה אולי קצת סנסציוני, אבל ברור שיש קשר חזק בין מצב נפשי לפעילות של מערכת החיסון, והפרעות נפשיות מאופיינות בעלייה בפעילות של מערכת החיסון או בתהליכים דלקתיים".
כלומר, הגוף נלחם או מנסה להילחם בדיכאון כמו שהוא מנסה להילחם במחלה בזיהום?
סלומון: "יש המון עדויות לתהליכים דלקתיים בבריאות הנפש".
אדמון: "בסוף זה סטרס כרוני. הגוף שלך נמצא תחת לחץ, אבל המקור שלו לאו דווקא פתוגני (כמו חיידק או וירוס - ד"פ), אלא מנטלי. מה שעשינו עם שורדי הנובה, נוסף על להעריך את מצבם הנפשי, זה לאסוף מהם דגימות רוק לאורך זמן, מה שאיפשר לבחון את היחסים בין מערכת החיסון לבין המצב הנפשי ולהבין מה מנבא את מה. מצאנו מדד דלקתי מסוים - חלבון בשם אינטרלוקין-1 בטא שמעורב בתגובה הדלקתית של הגוף - שערכים גבוהים שלו בנקודת הזמן הראשונה ניבאו תסמיני PTSD משמעותיים בהמשך הדרך, בצורה יותר טובה ממדדים אחרים. אני חושב שמבחינת השלכות, יש פה דבר ייחודי: האפשרות שמדידת רוק פשוטה תסייע בזיהוי אנשים בסיכון לקשיים בהמשך. הממצא עדיין דורש אימות".
ליאור אובגנג, שורד הנובה: "בסוף לבן אדם פוסט-טראומטי סמים הם מפלט נוח. בטח למי שבא מקהילת הטרנס וסמים לא זרים לו. יש הרבה אנשים שמתמכרים, ששוהים עמוק בתוך הסלף מדיקיישן"
החידוש השלישי קשור בבינה מלאכותית. סלומון ואדמון בנו מנוע בינה מלאכותית מיוחד שמנתח את השאלונים ואת הראיונות שנעשו עם השורדים ומוציא משם דפוסים חבויים בשפה, כאלה שהדובר לא תמיד מודע אליהם, במטרה להגיע לרמה שמתחת למילים.
סלומון: "אחד הדברים שהכי קשים לאנשים ב-PTSD זה להתעסק בטראומה. רצינו לראות אם אפשר לעקוף את הדבר הזה, לא להביא את האדם להתעסק בדברים שהכי קשים וכואבים לו. פה אנחנו פשוט מבקשים מאנשים לדבר, ומנתחים את הרובד הסמנטי של מה שהאדם אמר".
מה זה מלמד אותנו?
"אנחנו רואים שדווקא מסיפור הטראומה עצמו - מה חווית, מה ראית בנובה - אי-אפשר לחזות את המצב הקליני של הבן אדם בהמשך. זה די הגיוני".
הגיוני? להפך, זה נוגד את האינטואיציה. ככל שנחשפת למשהו יותר קשה אתה במצב יותר קשה, לא?
"זו בדיוק הרבגוניות של החשיפה לטראומה. אותו אירוע בדיוק נחווה בצורה שונה לגמרי עבור שני אנשים. רמת החשיפה משפיעה, כמובן, אבל היא לא מה שקובע. בנובה כמעט כולם היו ברמת חשיפה מאוד גבוהה. במובן הזה המחקר מאוד שונה ממחקרים על טראומה, שרבים מהם נעשים על תאונות דרכים ורובם מאגדים יחדיו אנשים שנחשפו לטראומות שונות מאוד אחת מהשנייה - כאן יש לנו אפשרות להשוות בין אנשים שנחשפו לאותו אירוע שהיה בעוצמה חריגה, ובאותו זמן".
אם לא רמת החשיפה לזוועות, מה כן עוזר לחזות את המצב הקליני?
"דווקא מהסיפור על מה קרה לך מאז, איך נראו החיים - שם יש דברים שיותר מצביעים על רמת הפוסט-טראומה בהמשך. אנשים מספרים על מצבם: על שינה, משפחה, על התמודדות, חזרה או אי-חזרה לעבודה. דברים שמתוכם הצלחנו לעשות חיזוי של המדדים הפסיכיאטריים המרכזיים שלנו: פוסט-טראומה, חרדה, דיכאון - ולחזות אותם ברמה מאוד יפה".
גם במקרה הזה אפשר לקחת את הממצאים מההבנה והאבחון, אל הטיפול. "רצינו להתעסק בעוד פן טיפולי חשוב", אומר סלומון. "במקרים של אירוע טראומה המונית, הרבה פעמים המערכות של טיפול נפשי מתפרקות. יש לך בבת אחת עשרות אלפי אנשים שנחשפו לטראומה, ואין איך להגיע לפסיכיאטרים ולפסיכולוגים. אנחנו אומרים: הנה, יש עוד דרך להגיע לאנשים האלה. כמו עם השעונים. זה פתרון זול ומהיר יחסית: מלשמוע הקלטה של בן אדם מדבר חמש דקות על איך הוא מרגיש אתה יכול להבין מה מצבו, ואולי גם מה הולך להיות איתו בעתיד".
סוג של טריאז' נפשי מהיר?
"בדיוק. לשם היינו רוצים לקחת את זה. זה לא יחליף פסיכיאטר או פסיכולוג כמובן, אבל אולי זה יכול לעזור לפסיכיאטר או לפסיכולוג לסמן את האנשים שחייבים עזרה עכשיו".
מה אתם מנתחים?
"לקחנו עוגנים מילוליים שקשורים לטראומה, נושאים כמו אשמה או אימה, וביקשנו מהמנוע לדרג כל קטע בתוך הסיפור, ולנסות לראות אילו אלמנטים חזקים אצל כל בן אדם. זה דבר מורכב מאוד. אחד מדבר יותר על האלימות שהוא ראה. אחד יכול לדבר על כמה הוא מרגיש אשמה, אובדן שליטה או בדידות. זה מדבר על תחושה של אימה. ניתוח עמוק של הדברים לפי מוטיבים פסיכולוגיים ספציפיים מראה שניתן לנבא לפיהם את המצב הקליני של האדם בהמשך".
השילוב בין שלושת הגורמים: השעונים, דגימות הרוק והבינה המלאכותית - או איכות השינה, מצב מערכת החיסון וסיפור החיים - מספק ניתוח והבנה חשובים של מצב האדם: לא רק מה הוא אומר, אלא גם למה הוא מתכוון, ויותר מזה: מה הגוף שלו אומר. הרבה פעמים הגוף שלנו מדבר אבל לא מגלה לנו למה הוא באמת מתכוון.
× × ×
תובנה חשובה נוספת שעולה מהמחקר קשורה בשימוש בסמים למיניהם. רבים מהשורדים (ובכלל מהישראלים) משתמשים בסמים על בסיס קבוע מאז האירוע. אם בתחילת המחקר ניסו סלומון ואדמון להבין את השפעות השימוש במסיבה ומיד לאחריה, ככל שהזמן עובר, כאמור, הם מניחים את העבר בעבר ומביטים על ההווה.
סלומון: "בהתחלה הסתכלנו על איך החומרים שהשורדים השתמשו בהם בזמן ההתקפה השפיעו על ההתאוששות שלהם בתקופה הפרי-טראומטית - תקופה שאנחנו יודעים שהיא מאוד קריטית בעיצוב של ההתמודדות עם החוויה ושהרבה פעמים מנבאת את המצב שלך בשלבים יותר מאוחרים. לפני שנה הראינו שיש חומרים שמשפיעים באופן שונה על ההתמודדות בתקופה הזאת, שאנשים שהיו למשל על MDMA ואנשים שהיו על קנביס ואלכוהול היו במצב פחות טוב".
פרופ' סלומון: "בגדול, שתיית אלכוהול ביחד עם PTSD זה שילוב מאוד גרוע. ובכלל, שימוש בחומרים בשביל להתמודד זו לא שיטה כל כך מוצלחת. אפילו אם היא עוזרת בשלב הקצר להתמודד עם כל מיני סימפטומים - וברור שהיא עוזרת"
"הרבה מהשורדים לא הפסיקו לקחת חומרים מאז. אנחנו יודעים שיש להתמודדות עם טראומה קשר מאוד חזק לחומרים. המון אנשים משתמשים בחומרים ל'סלף מדיקיישן', טיפול עצמי, אנשים משתמשים בחומרים בשביל להקל את הסימפטומים שלהם. הכי טיפוסי זה לשתות הרבה אלכוהול. זה מאוד מוכר, המון מחקרים, בעיקר בחיילים אמריקאים שמפתחים אלכוהוליזם".
בעבר כבר פירסמתי שהמחקר מצא שאלו שהשתמשו בוויד ובאלכוהול במהלך הנובה היו במצב הכי גרוע. החוקרים המשיכו ושאלו איך משפיעים החומרים שנלקחו מאז. "בגדול", אומר סלומון, "שתיית אלכוהול ביחד עם PTSD זה שילוב מאוד גרוע. ובכלל, הדעה הרווחת היא ששימוש בחומרים בשביל להתמודד זו לא שיטה כל כך מוצלחת. אפילו אם היא עוזרת בשלב הקצר להתמודד עם כל מיני סימפטומים - וברור שהיא עוזרת, כל החומרים כמו קטמין הם בעצם משככי כאבים וכדורי שינה שעוזרים לך לישון. בסופו של דבר, חלקם חומרים ממכרים.
"מאוד עניין אותנו להסתכל על מה קרה מאז, ויש לנו פה מדגם מאוד מיוחד שגם יש לו חשיפה מאוד גדולה לחומרים כי מראש הוא היה כזה, אנשים השתמשו בחומרים לפני האירוע - וגם עכשיו החומרים משחקים תפקיד גדול בחיים שלהם. אחוזים מאוד גבוהים של האנשים השתמשו בחומרים גם אחרי האירוע.
"שאלנו אותם בשתי נקודות זמן: באילו חומרים הם השתמשו בחודש האחרון - וגם שאלנו אותם למה הם השתמשו. בניגוד לניסויים הקליניים שעושים על חומר אחד ובודקים את ההשפעה שלו, בעולם האמיתי החבר'ה השתמשו בלא מעט חומרים. ערבוביה גדולה - גם בזמן המסיבה, ומאז המצב נהיה אפילו קיצוני עוד יותר. מעט מאוד אנשים לא עירבבו חומרים. מבחינה אנליטית, זה לא כל כך מאפשר לנו לבדוק השפעה של חומר אחד, אלא דווקא את ריבוי החומרים".
מה למדתם?
"אחד הדברים המאוד-דומיננטיים זה שימוש מסיבי במריחואנה. זה לא לגמרי מפתיע, וגם עלה בממצאים הקודמים. אבל זה אחד הדברים שאנחנו מאוד סקרנים לגביהם, כי בעצם התמכרות לוויד היא מצב קצת מוזר: רוב האנשים שמעשנים כל יום, חלקם קיבלו רישיון וזו בעצם תרופה שהם מקבלים בסבסוד המדינה. אותה התנהגות יכולה להיות או תרופה או הפרעה, וכל מה שמבדיל ביניהם זה אם הלכת וקיבלת רישיון או לא. נשמע לי קצת מוזר. אנחנו עכשיו נכנסים לעומק של ההשפעות של המריחואנה על ההתאוששות. זה מאוד חשוב, כי זה חומר שנותנים אותו כתרופה ל-PTSD. האחריות שלנו היא לבחון אותו בצורה מעמיקה".
מה לגבי סיבת השימוש?
"אחד הדברים שמצאנו הוא שיש חשיבות לא רק לאילו חומרים אתה לוקח, אלא לא פחות מזה: לסיבה שאתה לוקח אותם. אנשים שדיווחו שהם משתמשים בחומרים בשביל לרפא את עצמם, היו במצב פחות טוב מאנשים שאמרו שהם משתמשים בשביל הכיף - במיוחד כאלה שמעשנים וויד באופן יומיומי ומדווחים על ניסיון לרפא את עצמם. זו הקבוצה שבעצם הייתה במצב הכי פחות טוב מבין כל הקבוצות".
אני יכול לראות את זה. מעשני וויד קבועים הם בדרך כלל אנשים כבויים, בלי קשר לנובה.
"עדיין יש לנו בעיית סיבתיות. יכול להיות שהאנשים שמצבם הכי קשה הם אלה שמשתמשים הכי הרבה. אחת ההתמודדויות הכי קשות היא נושא הסיוטים, ואנשים פונים לוויד בשביל להשתיק את הסיוטים האלה יותר מאשר אנשים אחרים. אבל גם בקבוצות אחרות יש לא מעט מעשני וויד. כלומר, נראה שזה לא רק הוויד אלא שילוב שלו עם הסיבה שלשמה אתה ניגש אליו, האם אתה מעשן בשביל למנוע מעצמך סימפטומים או שאתה מעשן בשביל הכיף. ואנשים יודעים ומרגישים את ההבדל".
אז שני אנשים שמעשנים מריחואנה כל יום - זה בשביל לרפא את עצמו וזה בשביל הכיף על המרפסת - מצבם שונה?
"הסיבה, בנוסף לחומר, היא חלק מהגורמים שמתווכים את המצב. זה משנה למה אתה עושה את זה. בעיניי זה דבר חשוב".
יש התאמה בין ה-55 אחוז שסובלים מ-PTSD לשימוש יומיומי בחומרים?
"אנחנו עדיין מסתכלים לתוך זה לעומק בשביל להבין את כל ההקשרים האלה. על אלכוהול אנחנו יודעים שהוא חומר שמגיע עם סל של בעיות, אחרי טראומה ובכלל. אני חושב שגם על הוויד צריך להסתכל טוב. אנחנו מדברים על רמת הכלל. יכול להיות שיש אנשים שהוויד מצוין בשבילם ועוזר להם. חשוב לזכור שהרבה מאוד מהאנשים האלה היו מעשנים כל יום גם לפני, אז בעצם בשביל חלקם זה אולי חזרה גם לחיים נורמליים. אני חושב שצריך לשאול שאלה מורכבת: מה החומרים נותנים לך, מה הכוונה שלך במפגש איתם, איך אתה משתמש בהם, במסיבה או בבוקר בדרך לעבודה. אלה שימושים מאוד שונים עם אותם חומרים. זה לא תמיד החומר, זה יותר הכוונה שלך ואופי האינטראקציה שלך".
מימין: פרופ' רואי אדמון ופרופ' רועי סלומון
(צילום: גיל נחושתן)
× × ×
רעות פלונסקר היא פסיכולוגית קלינית מומחית, ממייסדות עמותת “לב בטוח”, שמספקת תמיכה נפשית וטיפול לנפגעי ונפגעות מסיבות הנובה ואירועי 7 באוקטובר. היום, שלוש שנים אחרי, מטופלים בעמותה למעלה מאלף שורדים.
איפה עומדת הקהילה שלוש שנים אחרי?
“אנחנו רואים הרבה תהליכים פוסט-טראומטיים, אנשים שמשנים את מסלול החיים שלהם, חווים משמעות ותובנות חדשות, מתחברים לעולמות הרוח, אבל לצד זה אנחנו רואים כ-55 אחוזים מהשורדים עם תסמינים מאוד עיקשים של פוסט-טראומה. אלה אחוזים גבוהים מאוד ביחס לכל מה שמוכר - והמספר הזה לא משתנה.
פלונסקר מדגישה שהחלוקה בין השורדים שמוגדרים כמי שעברו את הסף הקליני לפוסט-טראומה ובין אלו שלא, אינה קשיחה. “המצב של רבים מהשורדים הוא משמעותית יותר טוב ממה שהיה לפני שלוש שנים, אבל יש גם לא מעט מקרים של החמרה. זה עובד כמו גלים. אנחנו מכירים כאלה שהצליחו איכשהו לחזור לתפקד, לחיות, ופתאום הכל חוזר. בן אדם שהיה בחו”ל לתקופה והרגיש שהכל נרגע, ואז חזר לארץ - ובום, עולמו חרב עליו. או מישהי שהרגישה בסדר יחסית ואז אבא שלה נפטר שנתיים אחרי האסון - וכל הטראומה, שהייתה רדומה, מתעוררת”.
מה לגבי השימוש בחומרים, סלף מדיקיישן, איך זה נראה מהצד של המטפלים?
“זה מאוד מדאיג אותנו וזה נושא שאנחנו עוסקים בו הרבה. יש הרבה מאוד מחקרים על זה שפוסט-טראומה מגבירה מצבים של התמכרות. וכאן יש אוכלוסייה שמכירה את החומרים האלה עוד קודם, שהרבה מהם היו משתמשים בזה לפנאי, לפעמים אולי באופן קצת מופרז. בשילוב עם הפוסט-טראומה, הרבה פעמים הבעיות האלה מקצינות.
“אני חושבת שהכי נכון לדבר על הנושא כספקטרום של ‘הפרעות שימוש’, וזה משהו שקיים באוכלוסייה בישראל בצורה מאוד מוגברת בשנים האחרונות - וגם אצל שורדי הנובה. שימוש באלכוהול, בקנביס כמובן, בממריצים כמו קוקאין. בקטמין. בתרופות מרשם. יש הרבה חומרים שהם מאוד ממכרים. דווקא החומרים הפסיכדליים הם פחות ממכרים”.
וויד ואלכוהול, החומרים הכי נפוצים, הם הכי בעייתיים. את חווה את זה גם מהצד שלכם?
“אפשר להגיד שכן. אנחנו גם רואים מורכבות עם השימוש בקטמין, סם דיסוציאטיבי. קטמין, כשהוא ניתן בצורה מבוקרת, הרבה פעמים עוזר מאוד לדיכאון, אבל בסוף הכל תלוי באופן השימוש”.
