|
על רגעי החסד של הקולנוע הישראלי ועל כוחה הנבואי של הספרות העברית. פרופ' נורית גרץ מזמינה אתכם למסע ברחבי התרבות המקומית
|
|
מהו תחום המחקר המרכזי שלך?
קשה להגדיר. קראתי הרבה ספרות וכתבתי עליה, אבל גם ראיתי הרבה סרטים וכתבתי עליהם. כתבתי גם על עיתונות, על טלוויזיה, על נאומים פוליטיים, התעניינתי במיתוסים של התרבות הישראלית, בהסטוריה שלנו, בטראומות שלנו. תיארתי בספר אחד את האופן שבו משתקף זיכרון השואה בספרות ובקולנוע הישראליים ובספר אחר תיארתי את האופן שבו משתקפת ה"נכבה" בקולנוע הפלסטיני.
יותר מכל אהבתי את המחקרים שערכתי על השומר הצעיר והקיבוץ, על הלח"י ומלחמת השיחרור, על פולין בין שתי המלחמות ועל פריס בשנות ה-50. במחקרים הללו השתמשתי כדי לכתוב שני ספרים שהם דוקומנטריים ובדיוניים כאחד: "אל מה שנמוג" ו"על דעת עצמו".
|
|
כיצד הגעת לעסוק בתחום זה?
עבדתי בעיתון "העולם הזה". כתבתי על קולנוע, ספרות ותיאטרון, סיקרתי ארועי תרבות, שכתבתי כתבות שונות. בכל יום ראשון התייצבתי במערכת עם חומר ובכל יום שני התחלתי לאסוף חומר חדש. הזמן נראה לי מעגלי מדי. חיפשתי עבודה אחרת, שבה הזמן נמדד בשנים, לא בשבועות, והחלטתי לעבור לאוניברסיטה.
השלמתי את הלימודים שלי לתואר ב.א. שהופסקו לשבע שנים, והתחלתי בלימודי מ.א.בספרות. הלימודים באותו זמן, באותו חוג, היו מאוד פורמליסטים וסטרוקטורליסטים.
למדנו על כל הווריאציות האפשריות של מסַפרים בלתי מהימנים, ניתחנו אינספור מבני עלילות וכשלושים סוגים של מבע משולב.
אמנם אהבתי מאוד את המרצים שם אבל כשהגענו בלימודים לווריאציה השלושים ואחת של המבע המשולב, החלטתי שאני רוצה לצאת החוצה, לנשום קצת אוויר וביקשתי וקיבלתי רשות לעבור בחוגים השונים באוניברסיטה, מדע המדינה, תיאטרון, הסטוריה, סוציולוגיה, וללמוד מה שנקרא אז "סוציולוגיה של הספרות". שם גיליתי את האהבות האמיתיות שלי, חוקרים כגאורג לוקץ', תיאודור אדורנו ולוסיין גולדמן, מהם למדתי איך לקרוא את הספרות בתוך ההקשרים התרבותיים שלה. אחר כך המשכתי מהספרות אל הקולנוע ואל מקומות אחרים.
|
|
כיצד נראה "יום במעבדה" בחייו של חוקר בתחומך?
ה"מעבדה", שלי קצת מוזרה, כי אני עובדת בחוץ, לא בבית, כותבת קודם כל אל תוך מכשיר הקלטה ולא למחשב. ה"מעבדה" שלי מורכבת איפוא מרחובות תל אביב ומההרים סביב מוצא, שם נמצא הבית השני שלי.
לאחר ארוחת בוקר אני לוקחת איי פוד וטייפ מנהלים ויוצאת החוצה. שם, בחוץ, בהליכה, בין אנשים או בין הפרחים, אני מקשיבה למאמרים שהוקלטו למעני על ידי אסיסטנטים, לעתים ספרים שלמים, לפעמים סתם שומעת מוזיקה ואל תוך הטייפ אני מקליטה את מה שיש לי לומר על כל זה. רק אחר כך, בבית, אני מתיישבת למחשב, מוחקת כמעט הכל, וכמו אצל מרסל פרוסט,
באלף אלפי הבדלות, אם נשאר לי מכל זה משפט אחד, שגם אותו אמחק למחרת, נראה לי שהיום שלי היה פורה.
|
|
כיצד היית מאפיינת את הקולנוע הישראלי של השנים האחרונות?
זהו קולנוע בטלטלה. הוא בורח מהתנועה הגלובלית של סחורות ומסחר והון, מהחברה הישראלית שהפכה בליל של נרטיבים וקולות ללא גרעין מאחד, מהאלימות, הפיגועים והכיבוש. הוא מחפש מפלט בחיק המשפחה והמסורת ולשם רודפים אחריו הגלובליזציה וההון והסחורות והמסחר והפירוק והפירוד והאלימות והכיבוש. ובכל זאת, שם, באיזור הפרטי, הקולנוע הישראלי תר אחר רגעים של חסד, ורגעי החסד הללו הם הגדולה שלו בעיניי.
למשל, הסרט "ביקור התזמורת": לאחר ארוחה מביכה, נטולת נועם ורוך, בבית משפחה נידחת בישוב בית התקווה (לשם נקלעה חבורה של נגנים מאלכסנדריה) פונה אחד האורחים לחדרו של התינוק, שם הוכן למענו מצע ללילה. המקום הנידח, המריבות המשפחתיות שהיה עד להן בארוחה, האלימות שהופנתה כלפיו וכלפי כל האחרים, הקונצרט שהחל לכתוב ולא סיים, כי היה עסוק בתלאות היומיום, כל אלה מתמצים בדחיסות ובמחנק של החדר הצר שבו הוא יושב, ליד מיטת התינוק. ואז ניגש אליו בעל הבית, לא מנסה להסביר דבר על יחסיו המעורערים עם אשתו, גם לא על היותו מחוסר עבודה, או על החיים העלובים במקום הנידח. במקום זה, בגמגום נבוך, הוא אומר לאורח: "אתה יודע, אולי כך מסתיים הקונצרט שלך. לא סיום גדול, עם חצוצרות וכינורות, אולי זה הסוף. פשוט ככה, פתאום, לא עצוב, לא שמח. רק חדר קטן. מנורה. מיטה. ילד ישן וטונות של בדידות." הוא יוצא מהחדר והאורח, שנשאר לבדו, מושך בחוט הצעצוע שמונח מעל למיטת התינוק, מקשיב לכמה צלילים שהצעצוע הזה משמיע ומתוך הצלילים הללו פורצת המוזיקה של הקונצרט שאותו הוא כבר שומע בראשו ושאותו סוף סוף יכתוב, מוזיקה נפלאה המלווה גם את המשך הסרט.
הרגע הזה הוא בעיניי יופיו של הקולנוע הישראלי היום. קולנוע שוויתר על החיפוש אחר בשורות גדולות, פתרונות ברורים, גאולה או תחייה והוא מסתפק בחדר קטן, מנורה, מיטה, ילד ישן. ובמוזיקה. (ומעט דוגמאות נוספות: "ימים קפואים", "האסונות של נינה", "כנפיים שבורות", "הכל התחיל בים", "אביבה אהובתי", "שבעה", "מדוזות").
|
|
|  |
תרבות. מערכת ערכים רעיונות ודפוסי התנהגות משותפים לבני חברה מסוימת המועברים בתהליך החיברות לפרטי החברה ומונחלים מדור לדור...
לערך המלא
|
|
לו נדרשת לבחור סצינה אחת מתוך סרט ישראלי כלשהו, המזקקת לתוכה אמירה משמעותית על החברה הישראלית - באיזו סצינה היית בוחרת?
הייתי בוחרת בסצינה האחרונה בסרט "מועדון בית הקברות", סרט דוקומנטרי אשר עוקב, במהלך שנים, אחר חבורה של אנשים זקנים הנפגשת מדי שבוע בבית הקברות בהר הרצל כדי לדבר על ספרות ותרבות, על העבר וההווה וכפי שהדבר מוגדר בתקנון של החבורה: "להפיג את הבדידות בגיל הזקנה". האנשים הולכים ומזדקנים, מדי פעם מי מהם מת ומתקיימת לווייה, עולים זכרונות של השואה ושל המלחמה ושל אנשים קרובים שאבדו ושל אנשים קרובים שנעלמו. נראה כאילו המוות מקיף אותם מלפנים ומאחור, והקברים שעל פניהם הם עוברים שוב ושוב בדרכם למפגש מעידים על כך.
הסרט מסתיים בבית אבות. האנשים כבר אינם יכולים להגיע להר הרצל, גיוום שחוח, ידיהם רועדות. ברור לגמרי לאן פניהם מועדות. ובכל זאת, לאחר הסוף הזה באה הסצינה האחרונה: שתי נשים, מגיבורות הסרט, יושבות על כסאות נוח, מולם ים המלח וההרים סביב והן מדברות. על מה? על כלום. הנה קטע מהדיאלוג שלהן:
"מה רציתי להגיד? היא התחתנה עם גבר זקן"
"מי?"
"דודה מרישה ואז היא עזבה אותו והתחתנה עם אבא'לה. אני זוכרת שאשתו תפסה דג, הרגה אותו, חתכה אותו ואת הדם היא שמה באיך קוראים לזה?"
"קישקע"
"לא קישקע"
"אולי היא הכינה נקניק"
"נינה, אני מדברת על דג"
"אה, דג"
"היא שמה את זה ברוטב..."
וכך השיחה נמשכת ולאט לאט הערב יורד על ההרים, על הים, המצלמה הולכת ומתרחקת, ומוזיקה רכה, מלאת עצב ויופי מכסה את כל מה שהולך ונעלם.
כמו התמונה ב"ביקור התזמורת", גם התמונה הזאת היא בשבילי תמצית הקולנוע הישראלי היום, קולנוע שמשתמש באסתטיקה וביופי כסוג של מוצא מתוך המוות, האלימות, ההבל והריק. והשאלה היא: איפה כל הבעיות שלנו? איפה המאבק בנגעי החברה הישראלית, איפה הכיבוש, המחסומים, הפער העדתי. התשובה היא: הכל שם. הרגע הדל הזה על יופיו וייחודו הוא המיצוי הגבישי ביותר של כל מה שצריך היה להיות ואיננו, כל מה שעליו צריך להיאבק. |
|
האם לדעתך יש לאמנות הישראלית כוח השפעה על המציאות בתוכה היא מתקיימת?
יש לה כוח אבל אין שום אפשרות למדוד אותו. והנה, שתי דוגמאות לכך:
בין 1967 ל-1973, ולפני כן, בשנים של שלווה, אופוריה וביטחון, עסק חלק גדול מהספרות הישראלית בנושא אחד: אימה מפני עבר של חורבן ואסון העומד לחזור על עצמו (אפלפלד, עשן, 1969 ), אימה מפני ה"אדמה הרעה הזאת" ותושביה התנים והערבים (עמוס עוז, ארצות התן, 1964), אימה מפני המלחמה החוזרת ומאיימת כגורל תלוי מעל (עמליה כהנא כרמון, וירח בעמק איילון,1971) ועוד ועוד. במיטב הדוגמאות שלה ניסתה הספרות העברית להגיע אל זרמי המעמקים של מה שמצוי מתחת לשלווה ולביטחון, לגלות את החרדה מפני אסונות שהיו ואסונות שיהיו. ב1974 מה שהיה נחלת הספרות בלבד הפך נחלת הכלל: החרדה, התחושה שהיסטוריה של חורבן ואימה תרדוף את העם היהודי לאן שילך, התרופפות הביטחון במקום המקלט. האם הכתיבה הספרותית חדרה לאט לאט לתודעה? או להיפך, המלחמה שהגיעה אימתה את מה שהכתיבה הספרותית חזתה.
דוגמא שנייה: בשנים האחרונות מנסים הסרטים הישראלים לספר את כל הסיפורים של החברה הישראלית, לא להחסיר דבר: מזרחים ואשכנזים, רוסים ואתיופים, ערבים ויהודים, סיפור השואה וסיפור הנכבה. הכל ביחד. סרטים כמו "ללכת על המים", "קדמה", "מחילות", "ההרוג ה-17", "שנת אפס". האם בכך הם מייצרים סובלנות חדשה, נכונות לשמוע את האחרים, לספר את הסיפורים שבשוליים ואת הסיפורים שלא סופרו עוד? או להיפך, הסיפורים הללו מסופרים בחברה עצמה, ובשעה טובה הם הגיעו סוף סוף גם לקולנוע.
|
|
"רעיון מורכב בשפה פשוטה" - פרופ' גרץ מגישה חומר למחשבה:
הסרט הפלסטיני הראשון שראיתי היה "חתונה בגליל". הסתכלתי בו ולא הבנתי: הוא מתאר את החיים בכפר ערבי בשנות ה-80, אבל הנופים שלו, בית האבן, הבוסתן, החצר – לקוחים מכפרים ערבים לפני הקמת המדינה ואחריה. הרעיון הראשון שאותו יכולתי לנסח לאחר כמה חודשי צפייה בסרטים פלסטינים נוספים הוא זה: ההיסטוריה הפלסטינית היא היסטוריה של טראומה. היסטוריה שלא הצליחה להינתק מהעבר שלפני השבר והיא משחזרת אותו ומחייה אותו שוב ושוב בהווה.
בעקבות הרעיון הראשון חזרתי קצת לקרוא בתלמוד וגיליתי תופעה דומה: יושבים להם יהודים בבית מדרש אפל בעיירה נידחת בפולניה ומתדיינים במשך ימים ולילות בשאלה מה קורה לפאת שדה שלא נקצרה ומה עושים עם התבואה בשנת שמיטה וזה במקום שאין בו פאת שדה, אין בו תבואה ולא קוצרים כלום. הרעיון השני הוא איפוא: ההיסטוריה היהודית, כמו ההיסטוריה הפלסטינית, היא היסטוריה של טראומה. במקום לחיות את הווה, היא חיה שוב ושוב את העבר.
ומכאן הרעיון השלישי: שני העמים אולי לא זקוקים למתווך בדיאלוג ביניהם, למעצמת-על או לנשק חדיש אלא פשוט לפסיכולוג טוב.
|
|
ציטוט חביב עלייך:
הציטוט הזה לקוח מסרטו של ספייק לי, "השעה ה-25", וקשה לתרגם אותו לעברית. הסרט מתאר 24 שעות בחייו של בחור צעיר שנתפס על סחר סמים והוא עומד ללכת לכלא ולבלות שם שנים רבות. עם בוקר, בסוף לילה ארוך וכאוב, נוסעים הוא ואביו אל בית הסוהר ובדרך מציע האב לבנו לברוח ואף פורש בפניו את התכנית: "אתה תסע ולעולם לא תחזור הביתה...אל תכתוב לי. אל תבוא לבקר. תבנה לך חיים חדשים ולעולם לא תחזור. תמצא לך עבודה...תחייה את חייך כמו שהיית אמור לחיות אותך". תוך שהוא מדבר, תיאור החיים הללו שהוא מציע לבנו מועלה על המסך. אנחנו רואים את הבחור מוצא עבודה, מסדר לעצמו תעודת זהות בדויה, מקבל במקום מגוריו החדש את חברתו שהצליחה להגיע אליו, נולדים ילדים, אולי גם נכדים.
כל זה מתואר על ידי האב והופך כה חי ואמיתי כשהוא מודגם באופן קולנועי. ואז אנו חוזרים להווה, אל המכונית, בדרך לכלא והסרט מסתיים במלים הללו: "This life came so close to never happened" (החיים האלה היו כה קרובים לא להתרחש לעולם). בעיניי משפט כזה הוא נס קולנועי. משהו שהיה דמיון בלבד, חלום והזייה, הפך ממשות על ידי התמונה והממשות הזאת שמעולם לא התרחשה הופכת, באמצעות המשפט המסכם הזה, לאמת היחידה של הסרט, ואולי של החיים בכלל.
|
|
|
| | | ילידת ירושלים, 1940. רכשה את השכלתה באוניברסיטה העברית ובאוניברסיטת תל אביב. כיום מכהנת כפרופסור מן המניין באוניברסיטה הפתוחה וכראש המגמה העיונית בחוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב
|
|
| | עוד שאלות מחקר |  | |
|
|
|
