דליה לירן-אלפר

כיצד מעצב ז'אנר הריאליטי את חיינו? למה גוף רזה מזוהה עם הצלחה, ואילו גוף שמן מזוהה עם כשלון? ד"ר לירן-אלפר עונה 

מהו תחום המחקר המרכזי שלך?

אני חוקרת מגוון סוגיות של תרבות ותקשורת: היבטים מגדריים של תקשורת המונים, גוף ודימויי גוף, בריאות ואיכות חיים, ילדים, נוער ותקשורת, טלביזיה כתרבות פופולרית וגם היסטוריה של אמצעי התקשורת ומדיניות ההסברה של ישראל.

למציאות החברתית התרבותית פנים רבות, כך גם לנושאי המחקר שלי, כחוקרת תרבות.

כיצד הגעת לעסוק בתחום ומה הניע אותך לכך?

מגיל צעיר ידעתי שאעסוק בתקשורת והגדרתי עצמי כפמיניסטית. מילים היו המדיה שלי. חלמתי על קריירה עיתונאית ואכן כתבתי לעיתון בית הספר. משפניתי ללימודים גבוהים, ניתן היה בארץ ללמוד תקשורת רק לתואר שני. בעבודת סמינר, שכתבתי בתחילת שנות ה-80, בחנתי הבדלי מגדר בעיתוני ילדים בישראל במשך שלושה עשורים. בכך התוויתי למעשה את נושא המגדר, כציר המרכזי למחקרי העתידיים.

במסגרת תיזת המ.א. חקרתי את הדימוי של חברות הכנסת בישראל בעיתונות המודפסת. לתואר שלישי, בחרתי בכיוון שונה – בחנתי, באמצעות תצפיות וראיונות את עולמן של נערות המשתתפות בחוגי מחול כחלק מתרבות הפנאי שלהן.

נושאי המחקר הספציפיים ארוגים בניסיון החיים שלי. בזמנו, הייתי פעילה במסגרת פוליטית ומתוך המפגש עם הזירה הפוליטית נולד הרעיון לתיזה. תרבויות ילדים ונוער מרתקות אותי יותר ויותר עם הולדת הילדים שלי וגידולם. את הנושא לדוקטורט, בחרתי בכוונה להבין טוב יותר את הבנות שלי שהשתתפו בחוגי מחול. דרך המחול נחשפתי לסוגיית דימוי הגוף, ולאופן שבו הוא מיוצג בתקשורת ההמונים. 

במקביל, המשכתי לעסוק גם בנושאים אחרים: כתבתי על יחס התקשורת לנשיאה (בפועל) חברת הכנסת, דליה איציק, בהקשר של מגדר ותקשורת פוליטית, וכיום אני עסוקה במחקר תקשורת מגדרית בסקטור החרדי ורוקמת מחקר נוסף על ילדים ופרסום.

כיצד נראה "יום במעבדה" אצל חוקרת בתחומך?

כותבת בבית, בחדר עבודה עמוס ספרים, עם חלונות גדולים כדי שהחוץ יכנס פנימה. בצהריים מתפנה לארוחה משפחתית (גם משורר צריך לדעת להכין שניצל...), ואחה"צ מקדישה מנת זמן לכתיבה נוספת. את הרעיונות הראשוניים אני כותבת עם עט על נייר ורק אחר כך מתחילה לכתוב טיוטות במחשב.

צורכת הרבה תקשורת, קוראת מדי יום עיתונים מודפסים ומקוונים, גם כתבי עת וצופה בטלוויזיה. אינטרנט ורשתות חברתיות, פחות, אבל משתדלת להתעדכן. שבוע עבודה טיפוסי כולל כמה ימי הוראה. המפגש עם הסטודנטים חיוני לי. מלאכת ההוראה היא מופע בפני קהל המאזן את בדידות החוקרת ומייצר רעיונות.

אני מעדיפה לחקור ביחד עם קולגה. הכתיבה מורכבת מפגישות לסיעור מוחות, חלוקה של עריכת המחקר עצמו ודיאלוג מתמשך עד לפרסום ממצאים. את היצירה האקדמית מלווה גם עשייה אומנותית – כתיבת סיפורים קצרים, שירה לפרקים וגם ציור.

איזו השפעה יש לדימוי הגוף הנשי והגברי כפי שהוא מוצג בתקשורת על קהל צרכניה?  

"האסתטיזציה של הרזון" מהווה ערך מרכזי בתרבות המערבית בת זמננו. היא נשזרת בתהליכים חברתיים המקודמים באמצעות מבנים וסוכנים חברתיים, כמו תעשיית האופנה והקוסמטיקה, להן שותפים אמצעי תקשורת ההמונים כיצרני הייצוגים של הגוף בכלל ושל הגוף הנשי בפרט. "אידיאל הרזון", לו מצוות הנשים, מהווה גם חלק ממרקם היחסים הפטריארכלי, השורר עדיין בחברה שלנו.

אמצעי תקשורת ההמונים משעתקים ומטפחים את המרובע הסטריאוטיפי: רזון, יופי, הצלחה ובריאות ומנגידים אליו את הגוף השמן, המלווה בחוסר שליטה עצמית, כשלון ובריאות ירודה. מחקרים רבים מצביעים על התקשורת כמי שמעודדת באופן עקיף לאמץ אידיאל של גוף רזה כאידיאל ריאליסטי, בר יישום וזאת במיוחד בקרב נערות צעירות.

הרדיפה אחר "אידיאל הרזון" ותופעות של הפרעות אכילה התפשטו כבר מחוץ למדינות המערב וניתנות לאיתור כיום גם ביפן ובסין (בצד ניתוחים מסובכים ליישור העיניים האלכסוניות והארכת הגפיים). מקורות רפואיים נוטים להאשים בכך את החדירה המתגברת של מוצרי תרבות מערביים וצריכת תכני תקשורת ואופנה מערביים.

ולגבי גברים? באופן מסורתי בעידן המודרני, גברים נותבו לשכלול הכישורים השכליים שלהם, רכישת מקצוע וחיזוק היכולת הכלכלית כקריטריון לערך עצמי ולהצלחה. יחד עם זאת, ממניעים קפיטליסטיים המפעילים את כוחות השוק כדי להרחיב את קהל היעד לרכישת מוצרים, מתחזקת הפנייה לגברים והם נדרשים יותר מבעבר לייצר לעצמם את "הגוף הגברי הנכון".

את "הגוף הגברי הנכון" משווקים במדיה באמצעות דמויות של "סלבס", המציגות את המסר הכוזב, כי לכולם "גוף גמיש", שיש לעצבו לפי אידיאל יופי אחיד.

תרבות, מערכת ערכים רעיונות ודפוסי התנהגות משותפים לבני חברה מסוימת המועברים בתהליך החיברות לפרטי החברה ומונחלים מדור לדור.  

לערך המלא

ארבע הערות על ז'אנר ה"ריאליטי"

על טלוויזיה, מציאות ו"אמת" – הטלוויזיה ניזונה ומשגשגת מביקוש שאינו יודע שובע ל"מציאות אמיתית". ככל שהקהל נחשף ליותר טקסטים של דימויים ויזואליים ומודע לעושר הטקטיקות והמניפולציות המגוונות של העריכה וההפקה, כך הוא צמא יותר "לאמת". במובן זה, פורמט "האח הגדול" נראה הדבר הכי אמיתי על המרקע היום, כאשר המנחים שבים ומדגישים כי אף אחד לא כותב לדמויות את התסריט ההזוי שהן מייצרות.

על החברה הישראלית - הריאליטי אינו משקף את המציאות החברתית בישראל, כי אם מגחיך אותה ומקצין אותה לצורכי רייטינג. הדגשת הפער העדתי, הלעג לשוליים החברתיים ולפריפריה ותיוג המשתתפים, כל אלו מסימני הז'אנר.כך למשל, אשר הדתי ובובליל, (מהאח הגדול, עונה 1), כמו גם דמויות מגוחכות נוספות של "אחרים" - ליאון וגואל ההומואים, יוסף ה"רוחני" (האח הגדול, עונה 1-2) ועוד.

על גיל וצעירים - רוב משתתפי הריאליטי הם צעירים. יוצאי הדופן כמו זוג הקשישות מ"המירוץ למיליון", שרה ב"אח הגדול" וליאורה ב"הישרדות" 2, הם בגדר יוצא מן הכלל המעיד על הכלל.

על מגדר - לכאורה זוכות הנשים לייצוג שיוויוני בטלוויזיה, לפחות מבחינה מספרית, אך הסטריאוטיפיזציה שלהן נמשכת. החל מוונסה ה"שרלילה", רנין ה"מאוהבת" (וההיסטרית הבכיינית), עינב ה"פרחה" ועד לשפרה "הסורגת" ("האח הגדול" 1).

כיצד משפיע הריאליטי על ילדים?

מניתוח השיח של קבוצת ילדים בגילאי 10-13 ברור שהם אוהבים במיוחד את פורמט הריאליטי. עוד מתברר שהם ידענים מופלגים בפרטי הפרטים של העלילה והדמויות, אך הם גם מגלים ידע והתייחסות ביקורתית על דרך הייצור של פורמט תוכניות הריאליטי.

הילדים בגיל זה נוטים לאהוד ולזכור תוכניות, כאשר מרכיב המשיכה העיקרי עבורם הוא הומור. בעונה הראשונה של ה"אח הגדול", הם אהבו את יוסי בובליל בגלל שהצחיק אותם. הילדים היטיבו לחקותו ברמת השיח - ביטויים מילוליים ובמישור ההתנהגותי – מחוות גופניות.

מאחר וילדים מהדהדים וממחזרים תכופות את השיח והדעות שהם שומעים מפי מבוגרים משמעותיים בחייהם, חשוב שהורים יקחו אחריות על חווית הצפייה של ילדיהם בתכנים טלוויזיוניים. צפייה משותפת, שבמהלכה ההורה משוחח עם הילד על התוכנית ומשמש עבורו כמתווך, היא הדרך המומלצת להתמודד עם נוכחות הטלוויזיה בחיינו.

ומה בדבר האפשרות להוציא את הטלוויזיה מהבית? הצחקתם אותם. הילדים של 2010 ימצאו בן רגע חלופות באינטרנט ובטלפון.

"רעיון מורכב בשפה פשוטה" – ד"ר דליה לירן-אלפר מציגה נקודה למחשבה: 

האם "העולם שייך לצעירים?" חיינו מתנהלים כיום בסביבה רווית דימויים של נשים וגברים צעירים. את המבוגרים מעלימה המדיה מהמסך, בהיותם "לא אסתטיים". אין זה מפליא, שבעקבות זאת - בחיים האמיתיים - ממודרים הזקנים לגטאות של דיור מוגן. ומאידך גיסא, תוחלת החיים עולה.

ואולי, החברה בכללותה בעצם מרוויחה משיווק רעיון הנעורים כאידיאל בלתי מושג אליו יש לשאוף? הרי בדיוק על הפער הבלתי ניתן למימוש הזה מתבססת כלכלה ענפה.

מה פירוש המושג "צעיר"? מהם "נעורים"? האם זהו גיל ושלב בחיים של "סער ומתח" (לפי הגדרת סטנלי הול) - גיבוש זהות, הדוניזם, נטייה לבדיקת גבולות ו"מרד?" או שאולי מדובר ב"מצב קיומי" שמתאפיין בסקרנות, בגמישות מחשבתית וביצירתיות. או אז, גם זקן בן 90 יכול עדיין להיחשב צעיר.

ולסיום, ציטוט חביב עליך

לאור כל מה שסיפרתי, מתבקש שאבחר לצטט מדבריה של סימון דה בובואר:

"את לא נולדת אשה, את נעשית אשה".

וכציטוט שני, את מילות שירו של בוב דילן (בתרגומו של יאיר לפיד):

"... שתעשה בשביל אחר / והוא למענך / שתיגע בכל כוכב / ותטפס על כל שלב / שתישאר צעיר לנצח..."

ילידת רומניה. עלתה לישראל בגיל חמש וגדלה בכפר סבא. דיקנית הסטודנטים וחברת סגל בכיר בבית הספר לתקשורת, המסלול האקדמי של המכללה למינהל, ומרצה במכללת בית ברל.

רכשה תואר ראשון בהיסטוריה ויחסים בינלאומיים ותואר שני בתקשורת, באוניברסיטה העברית בירושלים. את לימודי התואר השלישי בתקשורת ובחינוך, עשתה באוניברסיטת חיפה. מילאה תפקידים מקצועיים וציבוריים רבים. בין השאר, כיהנה כחברת מליאת רשות השידור ויו"ר הוועדה למעמד האישה (1992-1998).

לעמוד הבית של ד"ר לירן-אלפר

עורכת המדור: גלית רויכמן