זה קרה כשבוע לפני המתקפה באיראן. מוזיאון "יד ושם" בירושלים התרוקן ממבקרים ונערך לשנת הלילה. אלא שהלילה הזה היה שונה. באופן חד פעמי המוזיאון לא יהיה ריק לגמרי הלילה, תשהה בו אורחת.
לור אדלר, סופרת, במאית ועיתונאית ותיקה וידועה בצרפת, בחרה לשהות במוזיאון לילה שלם לבד לגמרי, רק היא והמוצגים מתקופת השואה. ולא רק שהמשימה הזאת לא הוטלה עליה בכפייה, היא בעצמה בחרה באיזה מוזיאון ברחבי העולם היא רוצה לבלות את הלילה הזה.
"אין לי הסבר רציונלי. כששאלו אותי איפה אני רוצה לשהות זה מה שאמרתי. ספונטנית באותו הרגע. לא דמיינתי את עצמי במקום אחר", מסבירה אדלר בראיון שחלקו נערך לפני הכניסה למוזיאון וחלקו אחריה. "ביקרתי בו בעבר והביקור רדף ורודף אותי. כשהגעתי הפעם, היו חדרים שמייד נזכרתי בהם. גם במה שראיתי וגם במה שהרגשתי בביקורים הקודמים".
אדלר גויסה על ידי אלינה גורדיאל, עורכת הפרויקט המיוחד מטעם הוצאת הספרים הצרפתית "סטוק". ההוצאה שולחת סופרים ואנשי רוח לשהות לילה בכל מוזיאון שיחפצו בו בעולם. יש הבוחרים להקיף את עצמם ביופי אמנותי במוזיאון פומפידו, בלובר, במוזיאון פיקאסו או במוזיאונים פרטיים בוונציה ובמדריד. אחדים מעדיפים אמירות פוליטיות וחברתיות ומשוטטים בלילה בפנתאון בפריז, למשל. יש גם כאלו שמתמקדים בשורשים התרבותיים שלהם, אם זה בגאורגיה או בביירות. רק מעטים מחפשים חוויה מסוג אחר, שתעמיד אותם במבחן רגשי אמיתי, או תנבור בפצע פתוח בחייהם. לור אדלר אזרה הרבה אומץ להעביר לילה בין עדויות הניצולים לזיכרון הנרצחים בשואה, המרחפים בחלל מוזיאון יד ושם. "אומץ או טיפשות. אני לא יודעת", חייכה בדאגה לפני שנכנסה למשימה.
ממה את הכי מפחדת?
"שלא אהיה מספיק ראויה לגודל המשימה. בעצם אף אחד לא יכול להיות. יש בידיעה הזו משהו משחרר".
"אני מהרהרת האם אנחנו ראויים למה ש'יד ושם' מלמד אותנו: חובת הפצת זיכרון השואה, למה ה-7 באוקטובר התרחש ומדוע האנטישמיות, גם בצרפת, עדיין קיימת"
אדלר בת ה-75 היא מעמודי התווך של התרבות הצרפתית העכשווית. היא עיתונאית רדיו וטלוויזיה מוערכת ובמאית סרטי תעודה, ניהלה בעבר את תחנת הרדיו ׳פראנס קולטור׳ והייתה יועצת התרבות של הנשיא פרנוסאה מיטראן בתחילת שנות ה-90. עיקר עבודתה הוא בתחומי התרבות, הפמיניזם והפילוסופיה. היא פרסמה עשרות ספרים, בעיקר ביוגרפיות, ביניהן על הפוליטיקאית היהודייה הפמיניסטית ושורדת השואה סימון וייל, על הפילוסופית חנה ארנדט (שטבעה את המונח "הבנאליות של הרוע" בהקשר של משפט אייכמן). אדלר גם כתבה סרט תיעודי על במאי "שואה", קלוד לנצמן. אדלר עצמה אינה יהודייה אולם פגשה את בעלה הראשון היהודי אלפרד אדלר בעת שהותה כמתנדבת בקיבוץ בישראל. גם בעלה השני, אלן ויינשטיין, יהודי.
לקראת הכניסה למוזיאון שהתה אדלר באתר ההנצחה של יד ושם וכן בתערוכות המתחלפות, אולם ביקשה שלא לראות את המוזיאון לפני שהדלתות יסגרו בלילה. היא נכנסה בשעה שמונה וחצי בערב ויצאה בשש בבוקר. צוות המוזיאון דאג להשאיר את כל התצוגה פועלת, והוסכם כי החל מחצות יעבור השומר התורן כל שלוש שעות "כדי לבדוק שאני עדיין בחיים" היא מתלוצצת. אדלר ביקשה שאם תירדם יעירו אותה לזריחה.
כמו בלידה מחדש?
"כן".
*****
הדרישות של ההוצאה לאור בכל ספרי הסדרה הן שאנשי המוזיאון יכינו לכותבים רק מיטת שדה ובקבוק מים. אדלר הביאה גם תרמוס תה וקיבלה מאליעד מורה-רוזנברג, אוצרת האמנות של המוזיאון, קצת שקדים ללילה. "לא הענקתי לעצמי את הרשות ולא הייתי מסוגלת לאכול קודם. ביקרתי באותו בוקר בקיבוץ בארי. יום עמוס רגשית, כמו שאת יכולה להבין", היא מוסיפה. חפץ נוסף שלקחה איתה פנימה הוא הספר "מכתבים למילנה" של פרנץ קפקא, שהוא למעשה קובץ מכתבים מרגשים ורומנטיים של קפקא למתרגמת של ספריו. היא גם הצטיידה כמובן בפנקס שמילאה ברשימותיה. "אחיה לילה עם המתים. אני מקווה שהם יקבלו אותי", אמרה רגע לפני שנכנסה לבדה.
למרות ההקשרים האקטואליים המתבקשים מתברר שהביקור כבר תוכנן להיערך בשנת 2023, אחרי שנתיים של תכנונים "ואז התרחש טבח ה7 באוקטובר".
הביקור הלילי הייחודי והנדיר מילא את אדלר ברגשות ומחשבות. "ב-2026 אני מהרהרת גם האם אנחנו ראויים למה ש'יד ושם' מלמד אותנו: חובת הפצת זיכרון השואה, למה ה-7 באוקטובר התרחש ומדוע, גם אחריו, האנטישמיות, גם בצרפת, עדיין קיימת".
מה היה הדבר שנגע בך ביותר?
"התמונות של האנשים בשחרור ממחנה הריכוז. גם אלו ששוכבים בשדה. קראתי את התיאורים של האמריקאים, וגם פרנסואה מיטראן סיפר לי בעבר כיצד פגש בגרמניה בסוף מלחמת העולם השנייה את ידידו רובר אנטלם כמה ימים לאחר שהאחרון ניצל מצעדת מוות. הוא היה במצב קרוב לגוויה ומיטראן לא זיהה אותו. וכמובן, גם אם נדוש לומר זאת, מבטיהם של הילדים. וגם ההומור שמפגינים חלק מהניצולים".
"אין לי הסבר רציונלי לבחירה ביד ושם. כששאלו אותי איפה אני רוצה לשהות זה מה שאמרתי. לא דמיינתי את עצמי במקום אחר"
אדלר, שלעולם לא נפרדת ממשקפי השמש שלה, הסתובבה כל הלילה במעגלים בין החדרים, כשהיא מפקידה את רשמיה בפנקס הקטן. "לפעמים עמדתי או ישבתי על הספסלים והתעמקתי בתיעודים. כל הפנים הזכירו לי טקסט או מסמך שהכרתי. זה היה כמו השתקפות אין סופית של תהודות היסטוריות ופילוסופיות".
יש משהו שהרגשת שאת יכולה להישען אליו במהלך הלילה?
"היו לי המון 'סימנים'. החלטתי להציב את מיטת השדה בחדר שנקרא 'מיתר', בסוף המוזיאון, שבו מוצגת עבודה של אמן הווידאו אורי צייג. החדר חשוך, יש ברקע מוזיקה מדיטטיבית ועל הקיר מוקרנים משפטים של קורבנות וניצולי שואה. הציטוט הראשון שקיבל את פני הוא של הסופר אהרון אפלפלד, שאליו הייתי מאוד קרובה. 'בתוך האימה צמח מוסר אחר, אהבה אחרת, רחמים אחרים. הם צמחו פרא - איש לא כינה אותם בשם'. ראיתי בזה סימן.
"לא ישנתי בלילה הזה אבל בשלב מסוים כאבו לי העיניים מכל המראות אז עצמתי אותן. כשפתחתי אותן שוב ראיתי את דבריה של הסופרת ההולנדית אתי הילסום שנרצחה באושוויץ, מתוך יומנה: 'אלוהים, אתה נתת לי עושר רב כל כך, אנא עזור לי לחלק אותו לאחרים ביד רחבה. חיי הפכו לדו-שיח שלא פוסק אתך, אלוהים, דו-שיח אחד גדול'. לפני שהגעתי לישראל עבדתי באינטנסיביות על הטקסטים שלה".
מול אולם 'מיתר' עומד אולם ספר השמות, שבו כתובים שמותיהם של כל נספי השואה שנאספו עד כה. "פתחתי אותו בדף מקרי, דווקא בשם אדלר".
הסימנים לא נעצרו שם. אדלר התרגשה מאוד מסרטון של שורד שואה כבן 90, שמספר על מה שעבר עליו באושוויץ, במרץ רב ועם חיוך בעיניים, המעיד על ניצחון החיים. "כולם שואלים אותי למה אני מחייך", היא מצטטת את הרגע שנגע לליבה. בירור שנערך למחרת מגלה ששמו של האיש סיני אדלר. הוא אינו קרוב משפחה ולור אדלר אינה מכירה אותו אישית.
היה משהו שהפתיע אותך?
"לא זכרתי בכלל שהנאצים נוכחים במוזיאון. היטלר, גרינג, כולם. הייתי בטוחה שאני הוזה. חזרתי לבדוק מספר פעמים בלילה".
*****
בשיחתנו למחרת הביקור אדלר עדיין לא עיכלה את החוויה במלואה והתקשתה לישון אחריה. "זה היה קשה, קשה מאוד, אבל אני לא מתחרטת. אם אפשר היה, הייתי מוכנה לשוב לשם גם הלילה ולחזור על החוויה. הצוות היה יוצא מן הכלל. זה לא מובן מאליו לתת למישהו לשהות במוזיאון כל הלילה ולהשאיר את המקום פתוח ומתפקד".
השהות ביד ושם גרמה לה להרהר בנוגע לדרך הנכונה להנציח את זיכרון קורבנות ה-7 באוקטובר. "במוזיאון? באנדרטה? על ידי סיפורם האישי של הנרצחים? האם כבר אפשר לשמוע או שזה מוקדם מדי? יד ושם מצליחים להעביר את הסיפור כי הוא טווה מרקם של סיפורים אישיים".
קצת לפני זריחת השמש הגיע השומר לקרוא לה לעלות לגג, כפי שביקשה. "היה שם קר מאוד. כשעלה השחר חזרתי למוזיאון והבטתי לאחור. ראיתי את האולמות מוארים באור השמש שבקע מהגג המזוגג במרכז המוזיאון. הרגשתי שאני יוצאת ממערה. האדריכלות של המקום (שתכנן הארכיטקט משה ספדי ז׳׳ל – ת"ש) יוצאת מן הכלל. הם באמת חשבו על היום והלילה. הציטוט האחרון שראיתי על הקיר הוא של ולדיסלב שנגל, שנרצח בגטו וארשה: 'הנסיעה לעתים אורכת חמש שעות ושלושת רבעי השעה, ולעתים אורכת חיים שלמים עד מותך'" (מתוך 'אשר קראתי למתים', תרגום: הלינה בירנבאום).
אתמול התעניינתי מה לשאול אותך כשתצאי מהמוזיאון. אמרת לי: 'האם יש עדיין תקווה?' איך את מרגישה עכשיו?
"ביקרתי כאן לפני עשר שנים. יש דברים שאי אפשר לשכוח, כמו אולם השמות. אבל דבר אחד לא זכרתי: זהו המעבר בין הצללים לאור. זו קדושת החיים - והאור הוא זה שמנצח".
פורסם לראשונה: 06:09, 15.03.26
