1. יום הדין קרב ובא, זמן לשיעור קצר מהמקורות, להתענג קצת על מים חיים. יש סיפור מדהים ממש במסכת עבודה זרה. הגמרא מספרת על אדם בשם אלעזר בן דורדיא, שהולך ככה (בקיצור הכרחי ובתרגום מארמית): מעשה באחד שנקרא אלעזר בן דורדיא, שלא הניח זונה אחת בעולם שלא בא עליה. פעם אחת שמע שיש זונה אחת בעיר אחת שעל נהר אחד, והייתה נוטלת כיס דינרים בשכרה. נטל כיס דינרים והלך ועבר עליה שבעה נהרות. בשעת תשמיש הזונה הפיחה (שיחררה נפיחה), ואמרה לו: כשם שאין חוזר נופח זה למקומו, כך אלעזר בן דורדיא אין מקבלין אותו בתשובה.
2. עצירה קלה לנשום, כי בשלב הזה של הסיפור קורה משהו לאלעזר. המילים של אותה אישה זיעזעו אותו. זה היה רגע בזמן עבורו, הרגע שבו הבין שאולי קורה לו עוד משהו מלבד היותו חוטא - הוא גם נקלע למבוי סתום, הגיע למצב שממנו שוב אין דרך חזרה. שימו לב מה הוא עושה:
"הלך וישב בין שני הרים וגבעות. אמר: הרים וגבעות, בקשו עליי רחמים! אמרו לו: עד שאנו מבקשים עליך רחמים, נבקש על עצמנו… אמר: שמיים וארץ, בקשו עליי רחמים… חמה ולבנה בקשו עליי רחמים… כוכבים ומזלות בקשו עליי רחמים… אמרו לו: עד שאנו מבקשים עליך רחמים, נבקש על עצמנו… אמר אלעזר בן דורדיא: אין הדבר תלוי אלא בי. הניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכייה עד שיצאה נשמתו".
דבר מעניין קורה פה. אלעזר מחפש רחמים. אבל מקבל שיעור. ביום כיפור אדם עומד מול המקום. אין קיצורי דרך. אלעזר מבין זאת בדרך הקשה. ההרים והגבעות, השמש והירח משיבים פניו ריקם. יש להם עניינים משלהם. מאבקים משלהם. הם לא יכולים לתקן את מה שהוא קילקל. הם אומרים לאלעזר שבאירוע הזה לא יהיו מתווכים. זה הוא מול בוראו. מול עצמו. וכשהוא נפטר, מתוך חרטה עמוקה ובכי אמיתי, יוצאת בת קול מן השמיים – שבעיניי היא מטפורה לאיזו אמת כל כך חדה עד שכמעט שומעים אותה באוזניים – ואומרת: "רבי אלעזר בן דורדיא מזומן לחיי העולם הבא".
מה בעצם קרה ברגע הזה, שבו הביפרים התפוצצו על מחבלי חיזבאללה? אירע בו משהו חשוב: זה אינו רגע שמבטל את מה שקדם לו, אבל מאיר באור יקרות על העתיד
הגמרא מספרת שרבי יהודה הנשיא, ששמע את המעשה, פרץ בבכי ואמר: "יש קונה עולמו בשעה אחת". איזה משפט חזק זה, יש קונה עולמו בשעה אחת. כמה תקווה יש באפשרות הזו לתקן הכל.
אגב, רש"י מסביר שהכינוי "רבי" לאלעזר אינו מלמד שהוסמך לרבנות או משהו, הוא הרי היה עסוק עם הפרוצות, אלא מראה כמה כבוד נתנו לו מן השמיים בזכות חרטתו. אגב נוסף, באגדות חז"ל מקובל להסביר את השמות שנבחרים כמשהו שמקדם את העלילה. בן דורדיא הוא רמז לאדם שהידרדר מאוד בחייו.
3. הלאה. בואו ננסה לצלול עוד יותר פנימה. מה בעצם קורה ברגע הזה שהופך את הכל, מה מחולל את המפנה המשוגע הזה? מי שצופה בספורט מכיר רגעים כאלה. אני לא מדבר על סלי ניצחון, אלא על איזה רגע במשחק שבו השחקן שנמצא עם הגב לקיר ונראה כאילו הפסיד כבר, מצליח לעשות מהלך אחד טוב, ופתאום יש רחש בקהל. האוויר מתמלא אנרגיה. יש תחושה שזה אפשרי. שהוא עשוי לצאת מהשאול. וכשיש תקווה, יש גם סיכוי.
יש ברכה כזו שאני אומר לפעמים לאנשים שנמצאים במצב לא טוב: שהכל יתהפך לטובה. אני אומר זאת כי אין לי מה לומר להם, אז אני נאחז באפשרות הזו שהכל פשוט יתהפך פתאום. זו תובנה ברסלבית שיש בה בעיניי המון עוצמה, דווקא משום שהיא לא תמיד אפשרית. אני מבין היטב שיש דברים שלא יכולים להתהפך לטובה. פגשתי הרבה מאוד ישראלים בשנתיים האחרונות שקרה להם דבר כזה. אבל הרוח שלהם, היא כן יכולה להיות איתנה, וכן יש להם לפעמים נקודת מפנה שבה הם מקבלים את מה שהיה וממשיכים קדימה.
הרב קוק מביא ב"אורות התשובה", בעיניי מהספרים החשובים שכתב, את הסיפור הזה על אלעזר בן דורדיא כדוגמה לעוצמה שיש בזעזוע פנימי, שיכול להפוך את כל החיים ברגע אחד.
זו כמובן לא דרך לחיות, דרכו של רבי אלעזר, וגם לא דרך למות. אבל יש המון כוח בסיפור הזה שנותן כבוד להתפכחות. לתשובה. לאמונה שאף פעם לא מאוחר לתקן.
4. מבצע הביפרים היה רגע כזה. רגע של חסד. של אוויר. אחרי מלחמה שהחלה בתבוסה אדירת ממדים, אחרי פינוי משפיל של יישובי הצפון, אחרי חדשות מרות וקשות שהצטברו על ראשינו, פתאום קרה משהו אחר. מפתיע. שהצליח. שגרם לנו לזכור מי אנחנו יכולים להיות. מה עוד נוכל להשיג. מה בעצם קרה ברגע הזה, שבו הביפרים התפוצצו על מחבלי חיזבאללה? אירע בו משהו חשוב: זה אינו רגע שמבטל את מה שקדם לו, אבל זה רגע שמבהיר לך מה עשוי לקרות. זה אינו רגע שמאפיל על העבר, אבל זה רגע שמאיר באור יקרות על העתיד. אנחנו זקוקים למבצעים כאלה, כמו הביפרים. אנחנו כאומה. אנחנו כאנשים. אנחנו זקוקים לרגעים מכוננים, לרגעים מחוללים שיהיה בהם שילוב של ההשקעה והלמידה והדבקות במטרה, וגם ניצוץ ממזרי ומזל. כן, אנחנו זקוקים גם למזל, שיש אומרים שאינו אלא סייעתא דשמיא.
רגע הביפרים של אלעזר בן דורדיא הגיע מאוחר כל כך עד שהוא התמזג עם הסוף. אנחנו צריכים לנסות להתעורר לפני שנגיע לסוף.
5. השנה היא 2025 וזהו יום כיפור נוסף שיש בו יהודים בשבי. יום כיפור שבו הורים ללוחמים יעמדו בתפילת "ונתנה תוקף" וישמעו את החזן אומר שכעת גוזרים מי יחיה ומי ימות, והם יחשבו על האהובים שלהם שנלחמים בעזה. ויתומים יהיו בבית הכנסת בלי אבא. בברכת כהנים, כשהאבות יכסו את ילדיהם עם הטליתות, הם יעמדו שם לבד.
זה יום כיפור נוסף שבו ארצנו טבולה בצער. אבל יש בי עוד צד שמאמין שנתפלל ונקרע רוע גזר דיננו. שסבלנו מספיק ובפעם הזו ניכתב וניחתם לחיים טובים. גמר חתימה טובה.
