1. אני זוכר את עצמי יושב על מדרגות בית הכנסת בגולן. אני בן שמונה, השעה שתיים בלילה, ואבא שלי מעביר שיעור בבית המדרש. הנושא של השיעור בשעה הזו היה תמיד צריך להיות אקטואלי: תרומת איברים בהלכה, מוות למחבלים - כן או לא, ועוד דברים מסוג זה. הסיבה: לוודא שאנשים לא נרדמים. האם זה הצליח? לא ממה שאני זוכר. עברו יותר מ-40 שנה, אבל את כמות המנקרים אני זוכר היטב, ניקורים מכל סוג. יש אתה אלה שראשם נשמט לאחור, יש כאלה שראשם נופל כל פעם קדימה והם מרימים אותו באבחה, ויש מי שפשוט נכנע ומניח ראשו על הסטנדר ונכנס לתנומה רשמית. לאבא שלי זה לא הפריע. הוא היה ממשיך בשיעור אף שהגופות נערמו אל מול עיניו. בזה אחר זה הוא איבד את הטובים ביותר, אבל לא נרתע. הערכתי את זה אצלו. היה לו סיפור חסידי שהיה מספר על כך, אני לא זוכר את העלילה אבל כן את הפואנטה: כשאדם ישן, נשמתו עולה למעלה. אז כשישאלו למעלה את הנשמה מנין היא מגיעה, תמיד טוב שהיא תוכל לומר: אני באה משיעור תורה.
בשנות התיכון הייתי בלילות שבועות בירושלים, ובמקום לראות אנשים מנקרים בשיעור של אבי, הצטרפתי לבחורי ישיבת מרכז הרב שהלכו יחד עם ראש הישיבה, הרב אברהם שפירא ז"ל, לכותל. הרב שפירא היה רבו של אבי, הוא גם חיתן אותי והרגשתי זכות ללכת איתם בדבוקה אחת לכותל. הוא היה הולך מהר. זה היה דבר מוזר ומופלא. איש נמוך ומבוגר עם צעדים מהירים, שגורמים לך להיות בקצב של הליכה-ריצה כזו, עד הכותל. מה שכן, למרות אווירת הקדושה שהייתה בהליכה הזו לכותל בחג, כשהיינו מגיעים לכותל, הייתי מוצא איזה כיסא וסטנדר, ומיד נרדם.
2. זה בעצם העניין: אהבתי את מגילת רות שקוראים בשבועות, אבל תמיד נרדמתי באמצע קריאתה, כי היא באה אחרי לילה לבן. החיבור בין המגילה לבין הלילה הלבן גרם לה להיות בעלת סגולה מיוחדת להרדמה. זה הגיע למצב שגם אם הייתי מנסה לקרוא אותה בצהרי יום חול, מההרגל הייתי נרדם באמצע. לכן לקח לי שנים להבין את הסיפור שלה במלואו. כמו ששנים עברו עד שזכיתי לראות את הפרק שבו מרקו מוצא את אמו, כי תמיד חזרנו ללימודים לפני סוף העונה, ככה לא באמת ידעתי איך מגילת רות מסתיימת. אז הנה תקציר הסיפור, למי שכמוני במשך שנים נרדם במהלכה: הכל מתחיל ברעב כבד שפוקד את הארץ. אלימלך, שהיה איש אמיד מבית לחם, מחליט לעזוב את הארץ עם אשתו נעמי ושני בניהם למואב. אלא שאז אלימלך מת, ובניו (שנישאו לנשים מואביות, ערפה ורות) מתים גם הם. טרגדיה. בשלב זה נעמי נותרת לבד, ערירית ורחוקה מהבית, והיא שומעת שהרעב בארץ פסק. היא מחליטה לחזור לבית לחם. היא מבקשת מכלותיה להישאר במואב, כמו שההיגיון מחייב, אך בעוד ערפה נפרדת מהן, רות מחליטה להיות נאמנה לה ואומרת את אחד המשפטים המופתיים בתנ"ך בעיניי: "כִּי אֶל אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ, וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין עַמֵּךְ עַמִּי, וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי. בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת, וְשָׁם אֶקָּבֵר; כֹּה יַעֲשֶׂה יְהוָה לִי וְכֹה יוֹסִיף, כִּי הַמָּוֶת יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ".
3. רות ונעמי מגיעות לבית לחם בלי כסף ושם מתחולל סיפור שדה בעז, שמתרשם מרות ונושא אותה לאישה. מפה לשם, רות יולדת בן בשם עובד, שמחזיר לנעמי את שמחת החיים. עובד הוא אביו של ישי, שהוא אביו של דוד המלך.
אנחנו בימים שבהם אנשים מחפשים מנהיגות חזקה וגדולה, אבל מגילת רות ממש מתעקשת להזכיר לנו שגדול המלכים אולי שיצאו לנו, דוד המלך, לא גדל בארמונות פאר ומתוך שושלת גרנדיוזית. יש משהו מרגש בכך שרות הייתה בסופו של דבר מהגרת ענייה, ויש מסר חשוב גם בכך שבעז, שהיה בעל שדה, ראה אותה מעבר למעמדה. המסר נפלא בעיניי: המשיח, לא משנה מה זה באמת יהיה, אם זה אדם או רעיון, מגיע דרך אנשים פשוטים, דרך אישה שקופה שמי שראה אותה הצליח לשים בצד מעמדות חברתיים ולראות פנימה.
אנחנו בימים שבהם אנשים מחפשים מנהיגות חזקה וגדולה, אבל מגילת רות מתעקשת להזכיר לנו שדווקא דוד המלך לא גדל בארמונות פאר ומתוך שושלת גרנדיוזית
4. כאשר רות אומרת לנעמי "עַמֵּךְ עַמִּי", מה היא אומרת לה בעצם? הרי זה לא נכון. רות מגיעה מעם אחר. רות איננה חייבת לכבול את עצמה לנעמי, אבל היא בוחרת שכן. היא בוחרת באדם ולא באינטרס. היא בוחרת במשפחה על פני איזו אמת פוליטית וטכנית. והיא בעיקר, כנראה, בוחרת עם הלב. היא הולכת על הדבר הפחות תועלתני ונכון, כי היא מרגישה שיש פה משהו שגדול ממנה.
אנחנו חיים בתקופה קשה ומורכבת. כמעט שלוש שנים של מלחמה. עוד יבואו ימים שניזכר בזה ולא נאמין מה עברנו. אולי גם בחג הזה נחיה בצל טילים מאיראן, מי יודע. במובן הזה, במגילת רות יש משהו מנחם. היא מתחילה בלוויות ומסתיימת בלידה. היא מתחילה ברעב ומסתיימת בקציר. יש בה אנשים שאיבדו הכל, אבל בנו את עצמם מחדש. נעמי חזרה לארץ כלוזרית בעיני עצמה, כדי לגלות שהשיא היה לפניה. גם הסוף שלנו עוד לא נכתב. רחוק מכך. זה לא יהיה ככה תמיד, אנחנו לא ניתן לזה להיות ככה תמיד. אנחנו נקבל החלטות מרגשות ואמיצות כמו רות ובעז, ונקרב את הגאולה. מהי הגאולה? איני יודע. אולי פשוט עולם שקצת יותר טוב לחיות בו.
ליל שבועות. אני בן שמונה בערך. השעה ארבע או חמש לפנות בוקר. חבר אומר לי שאפשר לצאת החוצה למדרגות ולראות את הזריחה. אני לא כל כך מבין: במה יש לצפות? אנחנו יושבים על איזו אבן ולפתע השמש מבצבצת. אור מיוחד מתחיל להפציע. אני נדהם מכמה זה קסום. המום מכך שהפלא הזה מתרחש כל יום מחדש. מבין לראשונה שאחרי כל חשיכה מגיע איזה אור. אני מצטמרר מהתרגשות, נכנס לבית הכנסת, ומתיישב ליד אבא בתחושת שמחה פנימית. למרות שלא ישנתי בלילה, אני אומר לאבי שאני כלל לא עייף. אני מרגיש חיוני. אבל אז מתחילים לקרוא את מגילת רות ואני נרדם. מסורת זו מסורת.
חג שמח ושבת שלום.
