1. נניח לרגע בצד את ענייני השעה, ונדבר על אלול. יש סיפור קצר ומטורף לגמרי במסכת עבודה זרה שתמיד הדהים אותי, שעוסק בחרטה לפני המוות ובכוחה של התשובה. בגדול, מה שקרה באגדה המופלאה הוא שהרומאים גזרו מוות על רבי חנינא בן תרדיון. חטאו: לימד תורה. הם עטפו אותו בספר תורה, והחלו להעלות אותו באש. הם עשו את זה בדרך סדיסטית במיוחד כדי שזה ייקח הרבה זמן (הניחו ספוגי צמר רטובים על ליבו). בשלב מסוים קלצטונירי (הקצין הרומאי הממונה על ההוצאה להורג) ראה את סבלו של רבי חנינא, ושאל אותו: "רבי, אם אני מרבה בשלהבת ונוטל ספוגין של צמר מעל ליבך, אתה מביאני לחיי העולם הבא?" רבי חנינא ענה לו: "הן". הקצין ביקש ממנו להישבע, ורבי חנינא נשבע לו. הקצין הגדיל את האש והסיר את ספוגי המים, זה זירז את מותו של רבי חנינא ובאותו רגע, הקצין הרומאי קפץ לתוך האש ומת. ברגע הזה יצאה בת קול מהשמיים ואמרה: "רבי חנינא בן תרדיון וקלצטונירי מזומנין הן לחיי העולם הבא". הגמרא מספרת כי כששמע על כך רבי יהודה הנשיא, הוא בכה ואמר: “יש קונה עולמו בשעה אחת”.
תקיעת שופר במעמד סליחות בכותל
(צילום: אלכס קולומויסקי)
2. בתחילת ימיי כבחור ישיבה פחדתי מאלול. לא רק אני האמת. הייתה אווירה כזו של יראה. ראינו את חודש אלול כסוג של הכנה למלחמת פתע. האוויר בירושלים התחיל להתקרר טיפה בלילות, קול שופר היה נשמע מכל מיני מניינים במרחב, האמת היא שאפילו הריחות בירושלים השתנו. הימים הנוראים, ככה הרי קוראים להם, באמת היו נוראים. הסתובבתי עם תעוקה בלב. אלול היה חודש של מתח, של דין, של חשבון נפש נוקב. לא משהו קל או נעים לילד בכיתה ט', שגם כך צריך להתמודד עם לימודים הרחק מהבית.
3. לקח לי קצת זמן להבין שזה לא חייב להיות ככה, ושיש גם מודל אחר. שאלוהים, בחלק מהמקומות, אמנם מוגדר כמלך רם ונישא, אבל בחלק אחר כאב רחום וחנון. לקח לי זמן להבין שיש אמנם מודל של יראת השם, אבל יש גם מודל אחר לגמרי של אהבה. הרב קוק, בספרו "אורות התשובה", ספר שבנעוריי חשבתי שיש בכל בית בישראל, מדבר על התשובה כמשהו כמעט קוסמי. כחזרה של העולם אל מקורותיו הטובים.
פתאום הבנתי: קולו של השופר הוא לא סירנה שמזהירה מפני דבר רע העומד להתרחש, זה סוג של שעון מעורר כדי שלא נפספס את עצמנו
הבנתי שלא במקרה ראשי התיבות של אלול הם אני לדודי ודודי לי, מילים שלקוחות מ”שיר השירים”, מגילה שהיא פסגה של אהבה. תחשבו על המהפך המחשבתי שעברתי כשהבנתי שחודש שלם בעצם מוקדש לאהבה ולקרבה, ולא לפחד.
בשלב מסוים למדתי לאהוב גם את השיר בעל שתי המילים "המלך בשדה". בעל התניא היה זה שהמשיל את אלול לימים שבהם המלך יוצא אל השדה. תראו איזה יופי: לאחר שבמשך כל השנה כולה המלך יושב בארמונו המבוצר, וכדי להגיע אליו צריך לעבור שומרים, פרוטוקולים, שרים ותורים ארוכים - באלול הוא יורד אל העם. המלך מגיע לשדות. כל עובר אורח, כל חקלאי שעבד בגידולי השדה - יכול לגשת אליו. גם קול השופר הוא קול שאמור להישמע בדממה דקה. פתאום הבנתי: זו לא סירנה שמזהירה מפני דבר רע שעתיד לבוא, זה סוג של שעון מעורר.
4. הרמב"ם מדבר על הצורך של הישנים להתעורר באלול משנתם. שימו לב לטרמינולוגיה: לא מדובר על פושעים שצריכים להתאפס, אלא על אנשים שהגזימו עם השנ"צ. אנשים שישנים בעמידה. חיים על אוטומט.
יש פה מישהו שלא קצת חי על אוטומט? מעביר את חייו בגלילה בפיד? השופר באלול לא אמור להעניש, אלא לכבות לנו רגע את הווייפיי כדי שנתעורר. שלא נפספס את עצמנו.
5. חזרה לרבי חנינא והקצין. איך יכולתי לפחד מאלול בעולם שבו נאמר משפט מרגש כל כך כמו "יש קונה עולמו בשעה אחת". איזה משפט חזק ומצמרר. כמה אופטימיות יש בו. לא מדובר רק על מחילה לאדם בגלל איזה סל שקלע ברגע האחרון מסוף המגרש, אלא על היכולת המופלאה לעבור טרנספורמציה מוחלטת של הנפש בזמן קצר. הקצין, שהיה שותף לפשע נתעב, עצר רצף של חיים שלמים של אכזריות בשנייה אחת של אומץ והקרבה.
המשמעות: הטוב נמצא בהישג יד. צריך פשוט להיות אמיצים ולבחור בו. שבת שלום.
