1. אחד הפיוטים שתמיד אהבתי בראש השנה היה "היום הרת עולם". מי שמכיר את המנגינה בוודאי יקרא את זה כעת כשהיא מתנגנת לו בראש: "הַיּוֹם הֲרַת עוֹלָם, הַיּוֹם יַעֲמִיד בַּמִּשְׁפָּט כָּל יְצוּרֵי עוֹלָמִים. אִם כְּבָנִים, אִם כַּעֲבָדִים. אִם כְּבָנִים - רַחֲמֵנוּ כְּרַחֵם אָב עַל בָּנִים. וְאִם כַּעֲבָדִים - עֵינֵינוּ לְךָ תְלוּיוֹת, עַד שֶׁתְּחָנֵּנוּ וְתוֹצִיא כָאוֹר מִשְׁפָּטֵנוּ". פעם חשבתי ש”היום הרת עולם” הוא משפט שמשמעותו היא שהיום יום הולדת לעולם, ראש השנה. לקח לי זמן לקלוט שהרת זה היריון. שיש גם פרשנות כזו. מי בהיריון? העולם.
יש בעיניי משהו יפה ברעיון שראש השנה איננו היום שבו הכל כבר נולד, היום שבו הכל מתחיל לעבוד ולתקתק, אלא הוא היום שבו משהו מתחיל להתהוות. ראש השנה איננו יום ההולדת, אלא תחילת ההיריון. אתה נכנס לשנה כשאתה עדיין לא יודע מה היא תהיה. יש פה ממד נוסף של התחדשות. בתהליך לידה יש ממד של ציפייה. של פוטנציאל שעדיין גלום. בראש השנה אנחנו אומרים שזהו יום הרת עולם: מה יוליד ההיריון הזה? מה יהיה בסופו? נתפלל ונאמין בטוב. אבל מה שחשוב הוא שיש למה לצפות.
כדים שבורים שהודבקו בתל ערד. ראיתם פעם חרס שלא נשבר בסוף? וזה בסדר
(צילום: De Agostini/Getty Images)
אגיד משהו גם על "אם כבנים, אם כעבדים" שמופיע בפיוט הזה. ובכן, כמובן שאני מעדיף את הגישה של הבנים. יש לי אפילו ביקורת על כל התפיסה של אלוהים כמלך, אבל ב"היום הרת עולם" ספציפית אני חייב להודות שדווקא תמיד חיבבתי את ההתלבטות. את זה שאנחנו לא באמת יודעים מה מעמדנו. בעיניי יש בזה משהו אנושי ונוגע ללב: אנחנו מגיעים לבית הכנסת בלי לדעת אם מגיע לנו. ואנחנו מבקשים - אם כבנים, רחם עלינו כמו שאב מרחם על בנים; ואם אנחנו כעבדים, אם זה מעמדנו כרגע, “עינינו לך תלויות”.
2. ועדיין שיא התפילה בראש השנה היה, עבורי לפחות, תפילת "ונתנה תוקף". בשיאו של הקטע המתפללים אומרים - אולי צריך לומר זועקים - משפט שיש בו תקווה, משפט שמדגיש כי בידנו האפשרות ליצור סוף טוב: "וּתְשׁוּבָה וּתְפִלָּה וּצְדָקָה מַעֲבִירִין אֶת רֹעַ הַגְּזֵרָה".
איזה משפט נפלא. ראשית, יש משהו יפה בכך שצדקה נכנסת כל כך גבוה למשימות שלנו. יש בזה משהו מאוד לא מצמצם. אולי אפילו לא דתי. אוניברסלי מאוד: פשוט תהיו אנשים טובים. תנו צדקה. היו אנשי חסד. שימו לב גם לניסוח המעניין: לא כתוב שתפילה ותשובה וצדקה מבטלות את רוע הגזרה, אלא מעבירות אותה. עכשיו, כמובן שאני לוקח פה דרור, כי אולי הפייטן במקרה השתמש במעבירין, בלי כוונה להקליל, אבל למה שלא אקח לעצמי דרור בעצם? בעיניי יש במילה הזו משהו פחות נחרץ. הן לא מבטלות אלא מעבירות. זה נהיה נושא פתוח יותר. אתה לא מקבל גרנטי, לא תוקעים לך שתוכל לשלוט במה שיקרה לך השנה בזכות איזו מילת קסם.
אתה מקבל כלים.
הכלי הראשון הוא התשובה. כלומר השאלה היא מה אתה עושה עם עצמך. הכלי השני הוא כלי התפילה. התפילה במידה רבה היא היחסים שלך עם מה שגדול ממך. ואז מגיעה הצדקה, שבעיניי היא בעצם השאלה מה אתה עושה למען האחר.
3. גם את זה אנחנו אומרים ב"ונתנה תוקף": ה' מתייחס אלינו "כְּבַקָּרַת רֹעֶה עֶדְרוֹ". יש כאלה שמקשיבים לזה כנוסח מאיים: ה' מעביר אותנו אחד-אחד וסופר אותנו. אני בוחר לראות בדימוי הזה משהו כמעט רומנטי: הרי רועה צאן אוהב את העדר. בעיניי זה לא דימוי שאמור לעורר אימת יום דין. זה רועה שבודק מי חסר לו.
זה נכון גם לגבי משפט נוסף שנאמר ב"ונתנה תוקף", שאפשר לבחור לחשוש ממנו, אבל ממש לא חייבים: "וְתִזְכֹּר כָּל הַנִּשְׁכָּחוֹת". כשהיינו בישיבה גרמו לנו לחשוב שיום הדין הוא היום שבו ריבונו של עולם זוכר לנו את הדברים שהיינו מעדיפים שישכח. אבל המילים האלה מספרות בעיניי משהו רחב יותר. הן הרי מדברות על כל הנשכחות. גם הדברים הטובים שמעולם לא ראה, מחוות קטנות שאפילו אנחנו שכחנו, דברים קטנים וטובים שעשינו, וזה היום לקבל עליהם תודה או הכרה. אני בוחר לחשוב שספר הזיכרונות בא לשמור עלינו. לדאוג ששום דבר טוב שעשינו לא ילך לאיבוד.
4. הנה עוד חלק נפלא מתפילת "ונתנה תוקף" שחשבתי פעם שהוא מחריד מרוב שהוא מפחיד, ואני מוצא אותו היום נפלא ואפילו מלא בנחמה: "אָדָם יְסוֹדוֹ מֵעָפָר וְסוֹפוֹ לֶעָפָר, בְּנַפְשׁוֹ יָבִיא לַחְמוֹ. מָשׁוּל כְּחֶרֶס הַנִּשְׁבָּר, כְּחָצִיר יָבֵשׁ וּכְצִיץ נוֹבֵל, כְּצֵל עוֹבֵר וּכְעָנָן כָּלָה, וּכְרוּחַ נוֹשֶׁבֶת וּכְאָבָק פּוֹרֵחַ, וְכַחֲלוֹם יָעוּף".
בתקופת האימה מאלוהים בחיי, בשנים בישיבה שבהן הייתי מתיירא מפניו, חשבתי שזה חלק בפיוט שאומר לי שאני הולך למות. שאני כלום. שזה רצף דימויים שבא להקטין אותי. היום אני קורא את זה אחרת. היום אני רוצה להאמין שזה בא להגיד לי משהו אחר: חנוך, הכל זמני. הכל עובר. וזה בסדר.
זה לא אסון שענן נעלם או שרוח חולפת. כך זה צריך להיות. ראיתם פעם חרס שלא נשבר בסוף? זה בסדר. נשבר, אז מנקים. אולי מדביקים מחדש. אל תצטער, רוני-רון, זה סופו של כל בלון.
"אדם יְסוֹדוֹ מֵעָפָר וְסוֹפוֹ לֶעָפָר": בתקופת האימה מאלוהים בחיי, חשבתי שזה חלק בפיוט שאומר לי שאני הולך למות. היום אני רוצה להאמין שזה בא להגיד לי משהו אחר: חנוך, הכל זמני. הכל עובר
זה לא טרגי שהחיים הם כמו חלום שבסוף יעוף. פשוט צריך לקבל את זה, להבין את זה. ובעיקר לזכור שגם הדברים שנראים לנו עכשיו חשובים נורא, הם במידה רבה ענן ורוח ואבק: ההצלחה שמסחררת אותנו תעבור, וגם הכישלון שמפרק אותנו יעבור. העלבון יעבור, הפחד יעבור, וגם התקופה שבה נדמה לנו שככה ייראו החיים מעכשיו ועד עולם תישטף כמו גל.
5. בבודהיזם מקובל לומר שאם היינו מבינים באמת ולעומק שהכל זמני, לא היינו סובלים כל כך. זה נחמד להבין שבבית הכנסת בתפילת ראש השנה אנחנו אומרים כבר מאות שנים משהו די דומה: אתה צל עובר, אתה ענן כלה, אתה חלום שעף. וזה לא חייב להיות איום.
לדעתי זו עשויה בהחלט להיות הקלה. אם ממילא הכל חולף, אפשר קצת פחות להיבהל מכל דבר שקורה לנו, וקצת פחות להתנפח מכל דבר שאנחנו מצליחים בו. ליהנות מהכאן ומהעכשיו, כי תכלס זה די מה שיש לעולם להציע לנו. את הכאן והעכשיו. זה גם פחות כבד.
לא נוכל לתקן הכל. אנחנו אורחים לרגע. פשוט נשתדל להשאיר מסודר. שבת שלום ושנה טובה.
