1. בסוף השבוע שעבר רעשה הארץ מסרטון קורע לב שבו שלי משל-יוגב, שאיבדה את בתה ליבי כהן ז"ל ב-7 באוקטובר, מטיחה באהרון חליוה האשמות קשות. היא פגשה אותו במקרה בריצה ושאלה אותו איפה הוא ולמה לא הגיע אליה הביתה לבקש סליחה, להרכין ראש. היא גם סיפרה לו בסרטון שהרצי הלוי היה אצלם. ואכן שמעתי ממשפחות שכולות רבות שהרצי פנה ושאל אם יוכל לבוא. הוא ואשתו נמצאים במסע אישי מאוד וקשה מאוד בכל הארץ. מחבקים, מבקשים סליחה, מקשיבים. זה לא משנה את מר גורלן של המשפחות השכולות, אבל זה מאפשר להן להרגיש איזו שותפות בכאב.
בעיניי אלה מפגשים חשובים. בקשת הסליחה הזו היא בעלת ערך. היא לא מתקנת את מה שהיה, אבל היא יכולה לתת כוח בבנייה קדימה. אחזור לזה בהמשך.
2. ראש השנה, סוכות ושמחה תורה יוצאים השנה בשבתות, הזדמנות עבורי לכתוב עליהם במקום לשקוע בסחי האקטואלי הנורא. האוויר במדינה דחוס בגלים עכורים מהבחירות המתקרבות. כמה שטנה ועלילות, באמת שה' ירחם.
באופן אישי אני אוהב שהשבתות והחגים מסונכרנים ככה, אם כי אפרת הזכירה לי שבפעם הקודמת שזה היה מסונכרן, הייתה השבת השחורה.
סוכה
(צילום: Shutterstock AI)
כעת אנחנו בחג ראשון של סוכות, ואחד הקלוז'רים המנחמים שקשורים לסוכות ולאסון ההוא היה הסוכה בבית משפחת גלבוע-דלאל, שאביו של גיא לא הסכים לפרק כל עוד בנו היה בשבי. הוא אמר שגיא הבטיח לו כשיצא למסיבה שיעזור לו עם הסוכה, והוא יחכה עם זה עד שיחזור. כשגיא חזר אחרי יותר משנתיים בשבי, הם פירקו יחד את הסוכה.
לפעמים חלומות מתגשמים.
3. בסוכות אנחנו מתבקשים לצאת מבית הקבע שלנו למגורים ארעיים. איזו בקשה נפלאה זו. קודם כל היא כיפית. כילד עפתי על זה. אבא שלי התעקש שתהיה לנו בבית סוכה ענקית, שנוציא אליה את השולחן מהסלון ונביא מיטות, ובאמצעות כבל ארוך הוא היה גם מוציא את הטלפון לסוכה. זו הייתה חגיגה. כאילו הבית גדל פתאום.
זה סוג של תרגיל בודהיסטי בעיניי. שום דבר לא קבוע, הכל חולף. קירות הבית לא ישמרו עליך לנצח, וכדי לזכור זאת תעבור שבוע לבית בלי קירות בטון, בלי גג, תתחבר לאיזו פשטות שיש בך. לפעמים כשאתה מגיע למלון אתה מקטר: על המזגן, על הנוף מהחלון, על דלות המיני בר. אבל כשאתה יוצא לישון בשטח, אתה בקבלה, זורם ונהנה ממה שיש. נרדם על מזרן באוהל ולא מרגיש שחסר לך משהו. אנחנו מעדיפים לישון בנוח במיטה, אבל מבינים שגם במזרן יש יופי לפעמים; או כמו שקהלת אמר במגילה שקוראים בחג: "את הכל עשה יפה בעיתו".
כבחור ישיבה אהבתי מאוד את מסכת סוכות. היו בה דיונים על איזו סוכה כשרה ואיזו לא. וליד בית הכנסת שלנו בנו סוכה גדולה, מיקמו אותה במקום שבו הייתה סככה. אבא שלי, שהיה רב היישוב, מצא פתרון הלכתי לבעיה הזו, הרי הסככה שם תמיד וצריך סכך חדש ולא קבוע. היו עוד בעיות בסוכה ההיא, לא היה ברור כמה דפנות יש לה, והיה גם פער בין הדפנות לסכך, ואני זוכר שאבא שלי היה פשוט נרגש מהסוכה הזו, כי הוא היה יכול להדגים עליה כמעט את כל הלכות סוכה. הוא העביר שיעור שלם על הסוכה הזו, עבר בעיה-בעיה, והראה את הפתרון ההלכתי שמצא. אני זוכר שהדהים אותי כמה הוא מאושר מזה. הוא כל כך אהב את סוכות, והייתה בו אהבת תורה מסוג שלא רואים הרבה.
4. יש במסכת סוכה סיפור נפלא. קבלו אותו קודם מקוצר בארמית, זו שפה שכיף לקרוא לפעמים: "ההיא סבתא דאתאי לקמיה דרב נחמן, אמרה ליה: ריש גלותא וכולהו רבנן דבי ריש גלותא בסוכה גזולה הוו יתבי... אמר להו רב נחמן: פעיתא היא דא, ואין לה אלא דמי עצים בלבד".
וזה בערך התרגום: קשישה אחת באה לפני הרב נחמן וזעקה: ראש הגולה וכל החכמים שבבית ראש הגולה יושבים בסוכה גזולה! רב נחמן לא נענה לה. אמר: היא צעקנית, אבל מבחינה הלכתית, אין לה אלא את דמי העצים.
נסביר: אישה מבוגרת טוענת שהאליטה הרבנית יושבת בסוכה שבנויה מעצים שגזלו ממנה. אישית, הייתי מצפה שהם ייצאו מהסוכה מיד וישיבו לה את הגזלה. הם גם לא מכחישים. ניכר שהם מאמינים לה שמי שבנה להם את הסוכה עשה זאת מעצים שלה. אבל הם מודיעים לה שלפי הדין מגיע לה אמנם לקבל כסף על העצים, אך אין לזה זכות לדרוש מהם להרוס את הסוכה.
את אסון 7 באוקטובר אי–אפשר לתקן כי אי–אפשר להחזיר את הגלגל לאחור. אבל זה לא אומר שצריך לשבור הכל. וזה בעיניי מה שמסע הסליחות השקט של הרצי הלוי עושה
5. אני אוהב את ההיגיון של ההלכה הזו, שקרויה תקנת השבים, דווקא בגלל שהוא הפוך מהאינסטינקט המוסרי הראשוני: ההלכה לא שואלת רק איך לתקן את העוול, אלא גם איך לתקן אותו באופן שבאמת יהיה אפשר לעמוד בו. המקור של התקנה מדבר על מי שגזל קורה ובנה אותה בתוך ביתו: חכמים לא חייבו אותו לפרק את כל הבניין כדי להחזיר את אותה קורה, אלא לשלם את שווייה "מפני תקנת השבים".
לפעמים הדרישה לתיקון מושלם עלולה דווקא לסגור את הדרך לתיקון. הרי יש דברים שאי-אפשר לתקן. את אסון 7 באוקטובר אי-אפשר לתקן כי אי-אפשר להחזיר את הגלגל לאחור. אבל זה לא אומר שצריך לשבור הכל. עדיף למצוא כוחות כדי להמשיך קדימה. וזה בעיניי מה שמסע הסליחות השקט של הרצי הלוי עושה.
אחרי יום כיפור שבו ביקשנו סליחה והבטחנו להשתנות, מגיע חג שאומר משהו אנושי יותר: אם בנית סוכה ומשהו בה עקום, אל תפרק הכל. תעשה את מה שאתה יכול כדי למזער את הנזק, אבל לא בדרך של חורבן נוסף.
חג שמח.
