אפילו "ביירון" ששטפה את ירושלים לא הצליחה לשבש את התוכניות עבור אלפי נשים נחושות. למרות הקור והגשמים הן עלו לרגל לבנייני האומה להשתתף במופעי הנשים של 'צמאה' – מיזם מוזיקלי שנערך מדי שנה לקראת י"ט בכסלו, "חג הגאולה" של חסידות חב"ד. בזמן שהן מילאו את האולם, מאחורי הקלעים רוחמה בן יוסף וידאה שבנה בן השישה חודשים טוּב-רואי ינק מספיק, רגע לפני שהיא עולה לבמה.
להופעות שלה לא יכולתי להיכנס, היא מופיעה בפני נשים בלבד. "למרות שאבא שלי כן היה", היא מספרת, "הוא התרגש מאוד". במופע המרכזי זמרים חרדים ולא-חרדים, בהם אברהם פריד, בניה ברבי, ישי ריבו, עקיבא ומוטי שטיינמץ, שרים את שירי החסידות. שטיינמץ נמנע מההופעות שמיועדות לנשים, אז את החלק שלו ממלאת בן יוסף.
"למוטי יש קול צלול וזמיר כזה ואני יותר חזקה בנמוכים, אבל יכול להיות שיש לנו איזשהו תדר משותף. הלוואי, אמן", היא מחייכת, "אני מופיעה עם אחי עקיבא, אז יש לזה יתרון. הרבי מלובביץ' הכיר בעוצמה הנשית וראה את האור שנשות החסידות צריכות להעביר בעולם, לכן יש בזה עניין גדול".
היא בת 40, נשואה ליהונתן, אמא לארבעה וגם אחת מהזמרות המובילות במגזר. לפני 20 שנה הופיעה בסלון ביתה והיום היא ממלאת אולמות בנשים בלבד, ומעבר לשירים אמירותיה הפכו לחלק משיח רוחני, על אף שהיא מדגישה שהיא לא רבנית. מי שלא חלמה על זה הפכה לשם חם בעולם התרבות המגזרי, ובשבוע שעבר עלתה לבמה לא פחות מ-12 פעמים מול אולם מלא בפסטיבל, לצד השמות החמים ביותר בזמר החסידי. "זה מקום שמגיעים אליו בתחושת שליחות", משתפת בן יוסף. "שירה זו תפילה, זה לפגוש לב, בדיוק מה שקורה פה ומאוד מרגש אותי להיות שותפה לזה".
בהחלטה שלך לא להופיע לגברים, את מרגישה החמצה? ברור שזה מתוך מחויבות להלכה, אבל יש מקום בלב שמרגיש 'הלוואי והיה מותר'?
"בחוויה שלי אני לא 'מופיעה רק לנשים', אני 'מופיעה לנשים'. זו תנועת נפש. אני לא ניגשת לעניין ההלכה כמשהו שיש בו צמצום. מהיבט הצמצום כן, אני מפסידה חצי מקהל שלי וזה קשה, אבל זאת לא האמת".
מה האמת?
"שיש פה הרחבה. יש אזורים בנפש שההיחשפות שלהם היא בזכות העדינות והטוהרה שמתאפשרות לי. משהו בשירה הוא התערטלות וזה מתאפשר לי במרחב של אישה מול נשים".
"האחים שלי משרתי מילואים במסירות נפש, חלקם הורים לשישה או שמונה מגויסים, יש לי אח בקבע בחטיבת חשמונאים - אני מעריצה את כולם. יש צימאון לחיבור הזה, בין החברה החרדית למדינת ישראל"
כאישה דתית אדוקה שחיה במרחב, היא משתדלת להסתכל כך על מה שנראה כהגבלה הלכתית. "כיסוי ראש, לדוגמה: אני מרגישה שהמטפחת שלי היא כתר. גם בשמירת שבת יש הרבה 'לא. לא. לא', אבל זה מאפשר להיות עם האנשים שאני אוהבת, לבשל, תוכן רוחני, מפגש עם הלב שלי. כל הלכה היא אור אין-סוף. מתוך ה'לא' עולה הרבה 'כן'. ככה גם בשירת נשים: נכון, אני לא מופיעה לחצי מהקהל, אבל קיבלתי מתנה של שירה, זה ממנו", היא אומרת ומצביעה לשמיים, "אז אני עושה את זה בצורה שלהבנתי משרתת את התנועה הזאת, של ההארה בעולם".
× × ×
בן יוסף היא הבכורה מבין 11 אחים. היא תמיד חלמה על משפחה ברוכת ילדים משלה, אבל חמש שנים וחצי עברו מנישואיה ועד הולדת בנה הראשון ועשר נוספות עד הבת שנולדה אחריו. היום היא מגדלת את אליעׂז (15), אורי-מרים (5), אלישע (3), טוּב-רואי (חצי שנה) - ומסתכלת על המשבר שעברה במבט מפוכח.
"ההתמודדות הזו שברה אותי, שמה בסימן שאלה הכל - את היחסים שלי עם אלוקים, עם עצמי, עם האיש שלי. זה הכניס אותי לבירור מעמיק בתוכי. דוד המלך אמר 'נותן באוצרות תהומות'. יש אוצרות שצריך לרדת לתהום כדי לקבל אותם. על כל דבר בחיים יש לי השפעה, אני לא תינוק חסר אונים מול המציאות, אני בונה את המציאות. עברתי מסע. בתת-המודע היה איזה פחד. אם היית אומר לי את זה אז הייתי מעיפה לך סטירה, אבל היום אני יכולה לומר את זה. היה לי שם מרחב עבודה פנימי. וזה לא שלא הייתי בסדר, אני אומרת לילדה שבתוכי 'את הכי בסדר, את הכי מהממת, כפרה עלייך'. לא לבוא אל עצמי ממקום של שיפוטיות".
לצד השירה, בן יוסף מפעילה את הפרויקט 'מעוררות אהבה' עם חברתה, רחלי אנקרי - מפגשים מקוונים לנשים בנושא שימור הזוגיות. "התא הזוגי עובר היום טלטלה מטורפת. בתים מתפרקים בשנייה. יש מקרים שזה הפתרון, אבל ברוב המקרים פרידה היא לא כורח המציאות. אנחנו עושות שינוי. ראינו בתים שהגיעו לסף התפרקות ופתאום גילו חיבור".
בשנתיים האחרונות גם הגעת להרבה בתי משפחות שכולות בימי השבעה במטרה לחזק אותן. זה כבר מעבר למוזיקה. את סוג של דמות תורנית, אולי רבנית?
"המילה רבנית עושה לי עקצוצים. אני לא מעוניינת להיות שם ולא להתחייב להגדרות. בברכות השחר כתוב 'שלא עשני גויה', 'שלא עשני שפחה', 'שעשני כרצונו'. זהו. מעבר לזה, תנו לי להיות בת חורין ויהודייה שמחוברת. אבל אם עברתי בעצמי משהו, חוויתי נפילה ואת איסוף השברים ולמדתי מזה – אני רוצה להפיץ את מה שיש לי בכל מקום אפשרי".
× × ×
היא נולדה ברובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים. אביה, הרב דוד תורג'מן, בן לעולים ממרוקו שנולד וגדל בדימונה, למד בישיבת ההסדר 'הכותל' כאברך. אמה פנינה ילידת קנדה. "הם נפגשו כמו שרק ה' יכול לספר סיפורים. אמא שלי יצאה עם מישהו שנהרג בסולטן יעקב. אבא שלי לחם בסולטן יעקב, המשפחה של הבחור שנהרג הכירה ביניהם. הם רצו להקים בית של שליחות".
בגיל ארבע עברה עם הוריה לדימונה בעקבות החלום של האב להקים ישיבה בעיר הדרומית. "גדלתי בבית שאבא בקושי היה בו באמצע השבוע. הוא היה בהתמסרות למפעל הזה שאני פשוט מעריצה, ואמא שלי - שאני מעריצה לא פחות - ניהלה את הבית. מאז שהיינו ילדים ההורים שלי שרו המון, הבית היה ספוג מוזיקה. למדנו בקונסרבטוריון. היה שם מבצע של עשרה אחוז הנחה על לימודי נגינה לילד שני, 20 אחוז לילד שלישי. הם לא חשבו שיבואו 11 אחים, יש מצב שמישהו מאיתנו למד בחינם".
הלימודים נשאו פרי גם במקרה של אחיה, הזמר עקיבא תורג'מן, שהצליח לשבור את גבולות המגזר ולכבוש את המיינסטרים, בין השאר עם השירים 'אל תעזוב ידיים' ו'פשוטים'. לבן יוסף, לעומת זאת, לא הייתה שאיפה כזאת. "אם היית אומר לי פעם לעמוד על במה, מאופרת, לשיר, מול קהל – הייתי אומרת לך, מה זה השטויות האלה?" היא צוחקת.
עם סיום התיכון יצאה מדימונה לשנתיים של שירות לאומי שבמהלכן הגיעה ל'ראש יהודי', ארגון להפצת היהדות בלב תל-אביב. שם הכירה את יהונתן, בעלה, אותו היא מכנה "אדם חופשי" - קצין במילואים, לומד תורה, מלמד במסגרות שונות, יוזם ומלווה פרויקטים.
כשנישאו גרו בירושלים ורוחמה עבדה עם נערות בסיכון, אז החלה גם להיבנות כמוזיקאית. "הנערות היו יושבות אצלי בסלון, הייתי מנגנת ושרה להן מה שכתבתי, הרבה על הכאב שלי. ראיתי שהן מגיבות באופן חזק, אז הבנתי שיש במוזיקה שלי משהו שיכול לעזור. הצעתי לבר בירושלים להופיע במקום, בהמשך יצאתי לכמה הופעות עם הרכב מאוד גולמי. זה התגלגל. זוג חברים טובים, שלומית וגדי פיינגולד, האמינו בי. גדי הוא הבעלים של אולפני פלוטו, התחלנו להקליט דרכם אלבומים והם בנו אותי כיוצרת".
ירושלים הייתה פרק קצר בחיי הזוג בן יוסף. "אחרי שנתיים עברנו ליישוב כרמל, משם חזרנו לירושלים, עברנו לתל-אביב, בהמשך גרנו שנה ברעננה, עברנו לדימונה לשנתיים, משם ליישוב מרחב עם, שוב לתל-אביב ובתחילת המלחמה חזרנו למרחב עם".
"כשהרפורמה המשפטית הפכה להפיכה משטרית, היה קשה לייצר שיח. חבר טוב שלנו, הומו תל-אביבי, שיתף אותנו בפחד שייבנו מחנות ריכוז להומואים, ואנחנו אומרים מה לעזאזל? לאן הדבר הזה יכול להגיע בדמיונות של האנשים?"
התקופה הראשונה בתל-אביב הייתה חלק מהעבודה בארגון 'ראש יהודי'. "הרעיון היה ליצור שיח וחיבור עם אנשים שמחפשים אותם. הם באו לשיחות ושיעורים, המילה הדתה לא נשמעה אז". לפני כארבע שנים חזרו כאמור לעיר, "וזה כבר היה שונה", מספרת בן יוסף, "הרגשנו שאנחנו צריכים להיות בחיבור לעם. שילמנו על דירה מחיר הזוי, פי עשרה מהבית במרחב עם, אבל זה היה מענה לצורך. הקהילה שלנו הייתה שכנים חילונים כולם, הכי מהממים שיש. הגענו כמה חודשים לפני הסערה על הרפורמה, ולמרות הכל היו שיח, סעודות שבת משותפות והרבה אהבה שממשיכה עד היום. שם הבנתי שצריך להפסיק לראות דברים בשיפוטיות ולנסות לקבל".
מה, לדוגמה?
"באתי ממשפחה גדולה ופתאום אני רואה אנשים שרוצים ילד או שניים, וזהו. בהתחלה חשבתי שזה נורא ואיום, ואז אתה מקשיב ואומר 'וואלה. יש בזה הרבה יופי וערכים, לראות בן אדם שרוצה להשקיע את כל כולו בילד אחד בלי חלוקת תשומת לב – אני בוחרת לראות כמה יופי יש בזה'".
היו סיטואציות מורכבות גם: 'ראש יהודי' יזם תפילות מופרדות במרחב הציבורי, וקמה התנגדות ציבורית עזה.
"התחילה אווירה של פחד שאנחנו באים לשנות אותם, איזה לשנות? בקושי אני מצליחה להיות רוחמה... הפגנות סוערות, רפורמה משפטית הפכה להפיכה משטרית, כבר היה קשה לייצר שיח. חבר טוב שלנו, הומו תל-אביבי, שיתף אותנו בפחד שלו שייבנו מחנות ריכוז להומואים, ואנחנו אומרים מה לעזאזל? לאן הדבר הזה יכול להגיע בדמיונות של האנשים? ובלי קשר, זו עיר מאוד אינטנסיבית. כשפרצה המלחמה, הייתה בחודשים הראשונים חוויה של ריפוי ממה שעברנו קודם. כל השלטים של 'תתנגדו' עם אגרוף הפכו ל'ביחד ננצח' עם דגל ישראל, הסֶּנטר הפך לחמ"ל התנדבות, אבל יהונתן היה במילואים וההתמודדות המשפחתית הייתה בעיקר הישרדות. אז חזרנו למרחב עם, לקהילה, לגור ליד אחותי".
× × ×
לאורך כל השנים האלו צמחה הקריירה המוזיקלית של בן יוסף. "מבחינתי, הצלחה זה לא שאישה תגיד 'וואו, היא שרה מדהים'. ההצלחה היא שאישה תשב ותרגיש שהייתי האינסטלטורית שלה, פתחתי לה משהו. אני משמשת בקודש של הלב שלה".
סיפרת שלא חלמת להופיע, אבל היום כשאת עולה לבמה את בטח לא סובלת.
"עשיתי שלום בתוך עצמי עם הדבר הזה. הבנתי שאפשר לעלות לבמה גם עם הרבה ענווה. נכון, אני צריכה להיות יפה ובנוכחות מלאה, אבל זה בשביל לתת. אני מתפללת לפני כן שאעשה את השליחות שלי כראוי, וזו אותה רוחמה על הבמה ומחוצה לה. אין הצגה".
"בחוויה שלי אני לא 'מופיעה רק לנשים', אני 'מופיעה לנשים'. מהיבט הצמצום אני מפסידה חצי מקהל שלי וזה קשה, אבל האמת היא שיש פה הרחבה. משהו בשירה הוא התערטלות וזה מתאפשר לי במרחב של אישה מול נשים"
במשך הרבה זמן רצית להופיע בזאפה בירושלים, והרבה שנים סירבו להשכיר אותו עבור ערב לנשים בלבד, עד שהצלחת. הרגשת שאת במלחמה על העקרונות שלך?
"כשיזמנו הופעה שם ולא יצא, אמרתי, 'זה לא השער שלי עכשיו'. אני מבינה אותם, יש כוחות אלימים שמתקראים ליברליים שיכולים לפעול נגדם. אחרי הרבה עבודה זה קרה, הם קראו לזה 'ערב נשים' בלי לציין שאין כניסה לגברים".
ואם גבר היה נכנס?
"אז היה נכנס. אני את שלי עשיתי. כמו שאת השירים שלי אני מעלה לרשתות, ואם גבר ישמע – זה שלו. גם מבחינת ההלכה אני מחויבת לעשות את החלק שלי, אם גבר יבוא וישמע זה כבר שלו. זו גם תשובה שקיבלתי מרבנים".
דיברת הרבה על החיים כשליחות בתל-אביב, יש לך ציפייה להקשבה ולקשר גם מצד הציבור החרדי, בטח כשבעלך במילואים ואנחנו בתקופה כל כך מורכבת?
"אני רוצה להתיר את המגזריות. היא שקר. אבא שלי אמר, 'אדם חילוני שחי בישראל מקיים מצוות יותר מכל מי שמקיים את המצוות בחו"ל'. האחים שלי משרתי מילואים במסירות נפש, חלקם הורים לשישה או שמונה מגויסים, יש לי אח בקבע בחטיבת חשמונאים. יש צימאון לחיבור הזה, בין החברה החרדית למדינת ישראל. זה תהליך שאי-אפשר לכפות אותו והוא רק יגדל. המלחמה עוררה צרכים שלא היו לפני, ואני מתפללת שהשם יאיר לנו את הדרך".
