שנה לתוך המלחמה, שוב שמחת תורה. שוב מילואים. זה הסבב החמישי. שוב לבד חג ועוד חג. ואז מתחילות השמועות. אירוע קשה בחטיבת כרמלי. נעה מבורך (34), אז סתם עוד אשת מילואימניק שטוחן ימים בעזה, בלבנון ובסוריה, שומעת כמו כולם שקרה משהו. היא מתאפקת לא להסתכל בטלפון כל החג. כשהוא יוצא – היא מיד בודקת את העדכונים ורואה שאין שום הודעה מהצבא. בתור מי שהקימה את קבוצת הווטסאפ של נשות הגדוד, היא מרגישה אחריות. כולן מוטרפות מדאגה, אבל מידע אין.
"קשה לי להיזכר ביום הזה", היא מספרת וחונקת דמעה. "התחושה של הלחץ היא מטורפת. לא דיברתי עם תומר שבוע וחצי ולא ידעתי מה לחשוב. התקשרתי לשלישות ואמרתי להם: 'תנו לנו תשובות, כי אנחנו לא יכולות, אנחנו לא נושמות'. אבל בצבא לא היו יכולים להגיד לנו כלום, וזה מוציא מהדעת. בינתיים הילדים צריכים ארוחת ערב, מקלחת, יחס, אבל אני לא מסוגלת להזיז כפית. אני שולחת אותם לשחק בחוץ ומבינה שזו הפעם הראשונה מאז פרוץ המלחמה שאני באמת לא מצליחה לתפקד. בכלל. זה חוסר אונים משווע, שמגיע אחרי שכל החגים היינו לבד. בסוף התקשרתי לחברה ואמרתי לה: 'תצילי אותי. תכיני להם אוכל ותשכיבי לי את הילדים במיטות כי אין אותי'. והיא באה כמו מלאך בזמן שאני בוהה בקיר. רק קרוב לחצות כתבו לנו שהגדוד שלנו לא מעורב באירוע הזה ושהם בסדר. לקח לו עוד כמה ימים לצאת משם ואשכרה לדבר איתי, הוא סיפר שהם שמעו הכל בקשר".
נועה מציינת את הרגע ככזה שבו היא זוכרת באופן בהיר את אובדן השליטה. את ההבנה שהחיים השתנו לבלי היכר, שהסכנה אמיתית ואורבת בכל פינה, שחוסן הוא משאב מתכלה. "אני זוכרת בבהירות שזה פשוט רגע שבו הבנתי שזה לא יכול להמשיך ככה. שלא ייתכן שזה המנגנון, שהפתרון של מדינת ישראל הוא לשלוח שוב ושב את אותם אנשים לכזו סכנה כבר כל כך הרבה זמן. זה מטורף".
זה הרגע שבו מבורך מחליטה להצטרך ל”שותפות לשירות”, התארגנות של נשים דתיות-לאומיות שקוראות לשוויון בנטל. כבר למעלה משנה מבורך נאבקת בכל כוחה בגזרת ההשתמטות יחד עם חברותיה, אבל כעת שמה עלה לכותרות בעקבות קמפיין הכפשה מצד הקואליציה ושלוחותיה, שכולו מתקפה על נשות המילואימניקים הדתיות הדורשות גיוס לכולם. מבורך, שחטפה מתקפה אישית מצד ערוץ 14, ערוץ 7, עלון השבת הסרוג "עולם קטן", מפלגת הציונות הדתית ודמויות מפתח בתוך המגזר הדתי-לאומי, היא מאוד דתייה ומאוד לאומית. סבא שלה, גרשון שפט, היה מראשוני המתיישבים בגוש עציון בתש"ח. היא עצמה גדלה באלעזר שבגוש עציון, למדה באולפנה, שירתה שנתיים כקומונרית בשכונת מצוקה והתחתנה עם רב – בוגר ישיבת הר עציון היוקרתית. השניים התחתנו צעירים, הוא הלך ללמוד רפואה והיא עבודה סוציאלית. לאורך כל השנים הקפידה נעה על לימוד תורה ברמה גבוהה. בהתחלה במדרשה במגדל עז ואחר כך ב”מתן ירושלים”. בעקבות ההתמחות של תומר כפסיכיאטר ילדים הגיע הזוג למרכז, ובחר להקים את חייו בעיר לוד, במסגרת הגרעין התורני.
"אנחנו חיפשנו מקום לא הטרוגני. מקום שנפגוש בו באמת, במרקם חיים משותף, את כולם. בשכונה שלנו יש יהודים וערבים, דתיים על כל הרצף וחילונים על כל הרצף. אנשים מבוגרים וזוגות צעירים. את הילדים שלי שלחתי לבית הספר הדתי היחיד בעיר שאין בו הפרדה מגדרית, ובגלל שרציתי להיות עם היד על הדופק – אני גם יו"ר הנהגת ההורים". מבורך היא מתנדבת סדרתית. גם מובילה את הנהגת ההורים בבית הספר, גם גבאית בבית הכנסת שבו היא מתפללת, גם משמשת ראש צוות חירום קהילתי וכיום – עובדת במשרה מלאה ב”שותפות לשירות”. "במקצוע שלי אני עובדת סוציאלית ומתכננת ערים. יש קשר הדוק בין סביבת המחייה לרווחה, ועבדתי בדיוק על זה בעיריית רמלה. לפני מספר חודשים הבנתי שאני קורסת מרוב עומס ועזבתי את העבודה בעירייה, החלטתי להקדיש את כל הזמן שלי ל’שותפות לשירות’. זה בנפשי".
"אני מקבלת המון תמיכה, אבל יודעת שה’תחקיר’ הזה משחיר אותי אישית, ויכול לעלות בראיון עבודה או כשאחד הילדים ירצה להתקבל למסגרת חינוכית. וזה מטריד. זו פגיעה בכל 5,000 הנשים שמאחורינו ובכל נשות המילואים"
במסגרת ה"תחקיר" שפורסם על “שותפות לשירות” בערוץ 14, והודהד במודעות בכל עלוני השבת, הוצגה נעה כמי שתמכה בחברת הכנסת לשעבר ממפלגת העבודה, איבתיסאם מראענה, וכמי ששותפה ליוזמות של דו-קיום בעיר לוד. "אני ממש לא מתביישת בזה שאני פועלת לחיים נורמליים בתוך השכונה שלי", היא אומרת. "עוד לפני ‘שומר החומות’ רציתי שנצליח לתקשר, ברמת השכונה. ככה הקמנו פה ספרייה משותפת. בשומר החומות הייתי שלושה שבועות אחרי לידה, לא היה לנו ממ"ד בבית, אז הייתי צריכה לצאת עם הילדים למקלט ציבורי כשבעלי בכלל בהתמחות. כחברת קהילה – המהומות היו ממש בתוך הקהילה שלי. היו חברי קהילה עצורים, מתקפות בלתי פוסקות, גם לנו ניפצו שמשות של הרכב – ואני אמורה לתת לזה מענה כראש צוות חירום. זו הייתה טלטלה מאוד קשה, מה שהציבור הערבי עשה פה בעיר, אבל גם אז אסור לנו להפסיק את הקשר ולהפסיק לדבר. אז התעקשנו לנהל שיחות מורכבות. ואני חושבת שהיה להן ערך. שבוע אחרי 7 באוקטובר, אחת המשפחות שהבת שלהן נרצחה באותה שבת הייתה אמורה להגיע סוף-סוף לקבורה. הם גרים באחת השכונות המעורבות הכי קשות בלוד, ומסע ההלוויה היה אמור לצאת במקביל לתפילת יום שישי במסגד. היה פחד אמיתי מפיצוץ. התושבים התקשרו אליי כי הם זכרו את המערך שהקמנו ב’שומר חומות’, ואני פונה לנציגים בחברה הערבית ומסבירה להם את הנפיצות. הם נוקטים מנהיגות ופונים לפעילים מרכזיים בשכונה, שיעמדו בצד באופן מכבד וידאגו לשמור על השקט. במקביל המשטרה מתגברת כוחות ויוצאת הודעה בערבית בקבוצות ווטסאפ לא להתקרב ולכבד את שיירת הדגלים שמלווה את הארון. האירוע עבר בשקט ואני גאה בזה. לא הייתי שם בשביל לצלם, כי הייתי בהלוויה של חבר קרוב של תומר, רופא שנהרג בכפר עזה. תומר עצמו היה אז בגבול לבנון. כל התסבוכת הזו, זו ישראל".
× × ×
7 באוקטובר תפס את משפחת מבורך רגע לפני חגיגות שמחת תורה. נעה, הגבאית, ניסתה להבין איפה עתידים להתפלל, אבל לא הבינה את גודל השעה. רק כשהגברים יצאו מבית הכנסת בזה אחר זה התבררה הזוועה. אז גם תומר עזב, למה שיהפוך ליותר מ-350 ימי מילואים בשישה סבבים. "במוצאי שבת החלטתי לעבור עם הילדים להורים בגוש עציון כי אין לנו ממ"ד", היא מספרת. "בזמן שאני אורזת, תומר מתקשר ואומר לי שחטפו את אבינתן". אבינתן אור הוא אח של גיסתה של נעה, והם מכירים אותו מהמפגשים המשפחתיים המשותפים. "אני זוכרת שבכלל לא הבנתי מה הוא אומר לי. עד שהוא שלח לי את הסרטון של החטיפה של נועה (ארגמני, חא"ס) ואבינתן, וזה פשוט היה הלם פסיכי. אנשים שאני מכירה ואוהבת חטופים בעזה. ראיתי כל הלילה את הסרטון בלופים והמוח מסרב לעכל".
לצד המילואים הארוכים, ההורות הבודדה במלחמה, המאבק הציבורי על הגיוס – נעה נרתמה גם למאבק להשבתו של אבינתן. "מבחינתי זו הייתה עוד רכבת הרים. מסע מקביל של הלב - גם האימה והטלטלה של המילואים, וגם המאבק להשבתו של אבינתן. זו מעמסה רגשית נוספת שצריך להחזיק. כל הזמן הייתה בתוכי משקולת אדירה, זה הפעיל אותי ביום ובלילה".
מה יכולת לעשות כשאת לבד עם הילדים?
"זה חלק מהתסכול. אבל עשיתי כל מה שהיה בכוחי. הבנתי שאני לא יכולה ללכת לעזור להם ברמה הטכנית, אבל הפעלתי את כל המיומנויות שלי כאקטיביסטית. הפעלתי קשרים, עזרתי למשפחה להתכונן לפגישות, חשבתי איתם ביחד על אסטרטגיה. הרגשתי שאנחנו במאבק על מאבק, ואין רגע אחד של נשימה. אי הוודאות מכלה כל מקום בנפש. זה סיוט".
מה למדת מהמסע הזה?
"זו המשפחה הכי אמיצה ומעוררת השראה שפגשתי בחיי, ויש המון שהם עשו והציבור בכלל לא יודע. חלק מהותי מהמאבק על השוויון בנטל קשור לחטיפה של אבינתן. לא ייתכן שבמדינת ישראל נחטפים אנשים לאור יום ממסיבה או מהבית, שמתעללים בהם ככה. ההפקרות הזו, ב-12:00 בצהריים, כשאין מסוק באוויר, זה רגע מטלטל שגרם לי להבין שסיפור הביטחון הוא משהו בנפשי. אני לא הולכת לוותר על זה. אני לא מוכנה שהביטחון שלנו שוב יעמוד בסימן שאלה. ואנחנו חייבים לעבוד יחד, וללמוד יחד את הנושאים האלו לעומק, ולעשות החלטות אמיצות. כי ראיתי ברמה הכי אישית לאן הקונספציה יכולה להוביל".
× × ×
אחת המתקפות החריפות ביותר על מבורך הגיעה בעקבות קריאתה בעבר לחברי מפלגת העבודה להצביע בפריימריז למי שלימים תהיה ח"כ איבתיסאם מראענה. את מראענה הכירה מבורך בכלל בזכות מישהי אנונימית שלימים תהפוך לשרה – עידית סילמן. "את עידית פגשתי כששתינו היינו פעילות בקואליציית הארגונים הדתיים למאבק בזנות. זה היה חוק חשוב של זהבה גלאון ממרצ ושולי מועלם מהבית היהודי, וידענו שאם אנחנו רוצות שהוא יעבור בממשלת ימין, צריך להסביר לנציגים שלנו בכנסת למה זה קריטי. בזמנו שתינו היינו פעילות חברתיות. בשלב מאוחר יותר עידית פנתה אליי והזמינה אותי להצטרף לבית ספר לפוליטיקה – יוזמה לשילוב נשים בעמדות מפתח פוליטיות. היו שם נציגות של כל המפלגות, כולל איבתיסאם. ככה הכרנו. אני מעולם לא מחקתי פוסט בפייסבוק, וכל מי שמכיר אותי יודע מה אני חושבת. אני לא מצביעה למחנה הזה, אבל האמירה שלי הייתה ביחס לנשים בפוליטיקה".
עידית יצרה איתך קשר אחרי המתקפה הקשה עלייך? בכל זאת, אתן מכירות הרבה שנים.
"לא".
היא נפגשה איתכם סביב חוק הגיוס? אתם פוגשים חברי כנסת מכל הקשת כל הזמן.
"לא. היא אמרה שהיא עוסקת בנושאים אחרים".
ראיתי שח"כ מיכל וולדיגר מהציונות הדתית דווקא כן כתבה נגד המתקפה האישית עלייך. התאכזבת שסילמן לא התייחסה?
"לא. לא היו לי ציפיות. אבל אני לא חושבת שהיא העניין. אני חושבת שמפלגת הציונות הדתית היא העניין".
ולא סתם. למרות שישנם ארגונים רבים בציונות הדתית שפועלים למען שוויון בנטל, הנשים הדתיות מותקפות הכי הרבה, ובהכי הרבה ארסיות. בשבוע שעבר הייתה אמורה מבורך להשתתף בכנס של מנהלים בחינוך הדתי שהתקיים באילת. מיד אחרי פרסום ה"תחקיר" עליה ועל שותפות לשירות – השתתפותה בוטלה.
"ההודעה תפסה אותי בנתב"ג, אחרי צ'ק אין במונית בדרך, ובתור להורדת המזוודה לבטן המטוס", היא אומרת. "כמובן שהיעדרות כזו דרשה התגייסות של בעלי וחמותי. אבל אז התקשרו מחברת ההפקה אשחר ואמרו שנעשו אליהם פניות משותפים אחרים בכנס בטענה שאנחנו מעוררות מחלוקת, ושהם מארגנים כנס שמטרתו אווירה טובה באילת וזה עלול לפגוע".
נפגעת?
"ברמה מסוימת כן. אני מקבלת המון תמיכה מאז, אבל יודעת שה'תחקיר' הזה, שמשחיר אותי אישית, יכול לעלות פתאום בראיון עבודה בעתיד או כשאחד הילדים ירצה להתקבל למסגרת חינוכית. וזה מטריד. אחרי כל הסערה, ביום שישי קיבלתי מחברת ההפקה זר פרחים והתנצלות. כתבתי להם שברמה האישית אני מוחלת וסולחת, אבל כדי לבקש באמת סליחה אני חושבת שהם צריכים לעשות מעשה ציבורי. כי בסוף זו לא רק פגיעה בנעה מבורך, אלא בכל הצוות המוביל של ‘שותפות לשירות’, בכל 5,000 הנשים שמאחורינו וגם בכל נשות המילואים שלא קשורות אלינו, שהתקשרו וכתבו לי כמה נפגעו אישית כאילו מדובר בהן".
והם עשו משהו?
"לא שראיתי".
המתקפה היא לא רק עלייך. גם על נשים אחרות בהתארגנות שלכם, וגם יש מתקפה חריפה ואישית כלפי שבות רענן, ממפלגת המילואימניקים.
"שבות היא חברה ושותפה למאבק בחוק הגיוס. בחורה אמיצה עם אש בעיניים לקדם פה טוב. היא עשתה במלחמה האחרונה למען הציבור דברים מופלאים. זה נכון שיש לי איתה כמה מחלוקות פוליטיות, אך כמו במקרה שלי, אני חושבת שלקחת את השיח למקום לא ענייני של מה בדיוק היא אמרה ולצאת להתקפה - זו התנהגות מכוערת. הייתי שמחה אם מפלגת הציונות הדתית הייתה עונה אחרת ומקיימת דיון עקרוני ולא מסתתרת מאחורי טענות עלובות של מי אמר למי ומתי. מעבר לזה, אני מאמינה שצריך להוציא את השורש ב.ג.ד מהשיח. הוא פסול כי הוא מבטא כוונות זדון לצד ש’בוגד’. אני חושבת שבדיון הנוכחי, על חוק הגיוס, גם למפלגת הציונות הדתית שהיא חלק מהצד המשרת יש רצון לעשות טוב, בטח ובטח גם לי ולשבות, כל אחת בדרך שהיא בוחרת לפעול בה".
אלו מתקפות שוביניסטיות בעינייך?
“אף גבר מארגוני המשרתים לא חווה דבר כזה. יש ניסיון לצייר אותנו כלא מבינות בביטחון. פתאום נשים דתיות פעם ראשונה מדברות על ביטחון, וזה מטריף את המערכת. מצמצמים אותנו והופכים אותנו לנשים קטנות שלא מבינות כלום. אני מניחה שאם היינו מדברות על הנטל והשחיקה, היה לכולם הרבה יותר קל איתנו. היינו הופכות לגיבורות. מבחינתם זה המקום הטבעי שלנו. הם לא רגילים להתמודד עם קול כל כך ברור שמייצג כל כך הרבה אנשים בציונות הדתית, דווקא מהמיינסטרים שלה. השיח שלנו נורא ענייני, נורא לא מלכלך. הלחץ לא התחיל עכשיו. לאורך הדרך יצרו איתנו קשר רבנים ואנשי ציבור, ואמרו לנו: 'אתן לא נורמליות. אתן מפילות פה ממשלה באמצע מלחמה, צריך לתת לחוק לעבור'. מין אמירות כאלה שאתן לא מבינות באילו רגעים דרמטיים אנחנו. אבל אנחנו מבינות היטב, ובסך הכל מבקשות מסמוטריץ' להגיד אמת. תגיד מה אתה מקדם ולמה – והציבור ישפוט בענייניות".
הוא נפגש איתכן?
"נפגשנו עם כל מי שיכולנו. הוא הסכים להיפגש איתנו במארס 2025 לפגישה אחת, ומאז הוא לא מוכן".
המודעות נגד מבורך בעלוני השבת פורסמו ביוזמת אב שכול, יהושוע שני, אביו של סרן אורי מרדכי ז"ל. בפוסט שכתב, סיפר שני שהוא "עומד מאחורי הקמפיין לחשיפת האינטרסים של 'שותפות לשירות'. גייסתי תורמים פרטיים לשם הפרסום. מרגע שהן בחרו להיכנס למגרש הציבורי, הן צריכות לדעת לקבל ביקורת".
בדבריו, הפנה לחברות הארגון את השאלה: "אתן מוכנות להסביר לנו בבקשה מדוע באצטלה 'א-פוליטית' חשבתן שזה לגיטימי למנוע מהציבור לדעת שנעה מבורך תמכה בפוליטיקאית ערבייה קיצונית בפריימריז של מפלגת העבודה?".
"אני חייבת להגיד שזה כואב מאוד", עונה מבורך. "יכול להיות שזה באמת הוא ויכול להיות שלא רק הוא. יזמנו פגישה איתו ועם צביקה מור, אבא של שורד השבי איתן, בשביל להבין יותר את העמדות שלהם. רצינו ללמוד לעומק מה הם חושבים, וקיווינו שהם ישמעו אותנו. זו הייתה פגישה לא קלה, ולצערי הוא בחר לפרסם עליה פוסט שקרי. כואב לי המקום שאליו הוא לקח את הדבר הזה. אני מעריכה את פורום גבורה, הם נתנו בית להרבה מאוד משפחות שכולות שלא היה להן בית אחר להגיד את מה שהן מרגישות וחושבות, ואני חושבת שזה מאוד-מאוד חשוב שהן עשו את זה. אבל להתנהל בצורה כל כך נמוכה, בלי בירור של האמת ובלי לפנות אליי קודם, זה צעד שאין לו צדקה".
את תומכת בממשלה הזו?
"ב'שותפות לשירות' יש כל מיני עמדות. אני קודם כל בעד חוק גיוס אמיתי, אבל אני אישית חושבת שהיו הרבה מאוד דברים טובים שסמוטריץ' עשה. שינויים דרמטיים בנושא של ההתיישבות ביהודה ושומרון שלא עשו לפניו והוא עשה אותם גם באומץ וגם בהרבה שכל וגם בהרבה עוצמה. גם חלק מהתפיסות של ניהול המלחמה ושל ההתייחסות להחזרת חטופים היו נכונות בעיניי. מפריע לי שהוא מתחבא ומתחמק במקום להגיד אמת לציבור שלו, ובסוף כנראה מאחורי הקלעים גם משתמשים באמצעים מגעילים ורדודים להסיט את הדיון".
איך הילדים בתוך הסערה הזו?
"הגדולות, שמבינות, היו מופתעות. באיזשהו מקום הן קצת עצובות בשבילי. הבת שלי אמרה: 'איך הם לא מבינים שאת עושה את זה כי אבא שלנו לא בבית?!' בסוף אסור להוריד את העיניים מהכדור - ממה שהולך לקרות פה בקרוב. החוק הוא עדיין חוק השתמטות והמצב הוא עדיין מצב לא טוב. אף אחד לא יצליח להוריד אותנו ולהגיד לנו כאילו יש דברים יותר חשובים. לא ניתן לכם לצמצם את זה לפגיעות אישיות, למחלוקת, לאיך הציונות הדתית מגיבה, לא ניתן לך ללכת לשם. אנחנו לא נשכח, אנחנו לא נוריד את הרגל מהגז כי פגעתם בנו. אני אדם שיודע להתווכח עניינית, ירשתי את זה מסבא שלי. זה גנטי. ואני מוכנה לכל דיון. אבל לא להכפשות ולמשחק מלוכלך".
"נשים דתיות מדברות לראשונה על ביטחון, וזה מטריף את המערכת. מצמצמים אותנו לנשים קטנות שלא מבינות בזה. רבנים ואנשי ציבור אמרו לנו: 'אתן לא נורמליות, אתן מפילות ממשלה. צריך לתת לחוק לעבור'"
את המחירים של המילואים הארוכים נועה מכירה היטב, אבל אין שאלה בנוגע להתייצבות בצו הבא. "אחד החברים של תומר מהמילואים נשוי למישהי ממשפחה שכולה", היא מספרת, "הם אחרי כמה סבבים והיא הבינה שהיא פשוט לא עומדת בזה. הם ניסו לטוס לחו"ל לשנה ומשהו, בשביל לא לעשות מילואים, כי נפשית זה שבר אותה, הפחד לאבד עוד מישהו. ואז במקרה פגשנו יחד עם הבנות מישהו שדיבר על זה, והבת שלי שאלה בשיא התמימות: 'אמא, למה אנחנו לא עושים את אותו דבר?' ותכלס – אני מבינה אותה. אבל יש משהו בזהות שלי שפשוט לא מאפשר לי את זה. לא הצלחתי להכיל את השאלה הכל כך אמיתית שלה, ופשוט התחלתי לבכות. זה טלטל אותי ברמות. הסבים שלי שרדו את השואה, הם מבוני המדינה, אבל בעיניים של ילדה בת 10, היא רואה שיש משהו שכאילו יכול לחלץ אותנו מזה. וזה כאב שאין לו מילים או שיעור. אני גאה בתומר, ובמילואים שלו, וזו שליחות של שנינו. אבל צריך לזכור שבסוף הוא פסיכיאטר ילדים, באמת זקוקים לו מאוד. זה אומר שבכל פעם כשהוא יוצא להתרעננות – הוא עובד. כי יש ילדים מתוקים שתלויים בו. הוא מלווה גם פדויי שבי, וגם במרכז החוסן באשכול. הוא בתפקיד חיוני. אין רגע שאני יכולה לשחרר מעליי את העומס".
מה התרחיש האופטימלי מבחינתך?
"ממשלה שלא נשענת על הקיצונים משני הצדדים. שהחרדים יכולים לשבת בה רק כמיעוט ולא ככוח. שלא נשענת, בעת הזאת, על המפלגות הערביות".
הרבה מהפעילים בארגונים למען הגיוס מצאו בתים פוליטיים. את רואה את עצמך הולכת לפוליטיקה?
"העולם הפוליטי מעניין אותי. אני עסוקה בו כבר עשור כאקטיביסטית. אני רוצה למצוא את עצמי במקום שבו ארגיש שאני הכי הכי יכולה לתרום לשינוי שמדינת ישראל צריכה לעבור. אני לא יודעת אם זה יהיה דווקא בפוליטיקה או בעוד הרבה מקומות אחרים, אבל אני לא שוללת. כרגע יש משהו בחוק הגיוס שכל כך מפעיל אותי מבפנים, שאני לא כל כך מצליחה לראות דברים אחרים. אולי זו טעות ברמה האישית".
