1. "הוא יגיד לי שיקסע?!"
שעת צהריים וקו אוטובוס מספר 1, הסובב בין שכונותיה של ערד, הומה אדם. בתחילה היה קשה להבחין באישה המבוגרת, לבושה בשחור ועומדת בקדמת האוטובוס, מוקפת כולה בגברים חרדים, לבושי שחורים אף הם. רשמית, אין קווי אוטובוס מופרדים בערד, שהרי בג"ץ אסר על כך עוד בשנות ה-90 של המאה הקודמת. אבל דה-פקטו, כל מי שעולה על הקו הזה בשעות מסוימות רואה שהחלוקה ברורה: הגברים יושבים מקדימה, הנשים – גם אלו שאינן חרדיות – מאחור. בג"ץ? כאן נשמעים לדין גבוה אחר.
אבל האישה המבוגרת מחליטה למרוד. שמה שרה, היא בת 73, ומתגוררת בערד כבר 50 ומשהו שנה, עוד מהתקופה שהעיירה הדרומית הייתה חילונית לגמרי. מבחינתה, גם הנסיעה הקצרה הזו היא עוד מאבק על אורח חייה. שרה פונה לנער החרדי שיושב בכיסא הראשון שמאחורי הנהג - זה שמסומן בבירור כמיועד לבני גילה או לנכים - ומבקשת לשבת. הנער מסיט מבט, ואינו זז. חבריו, שנצמדים אליו מכל הכיוונים, מכסים פניהם בכובעם השחור. הם עומדים עם הגב אליה, ומתחת לכובע לא מסתירים את חיוכם. זה לא חיוך של מבוכה, אלא של צחוק על בקשתה. אבל שרה לא מוותרת. היא ממשיכה לעמוד שם, לדרוש את מקומה ולהביט בעיניה הרושפות לעבר הנער, שממאן לזוז.
האוטובוס ממשיך, נוסעים עולים ויורדים בתחנות. באחת מהן עולה גבר, כבן גילה של שרה. הוא התברך במגדר הנכון לצד הקדמי, וגבר חרדי מציע לו מושב. שרה ממשיכה לעמוד, ולעמוד על שלה. כעבור כמה תחנות, הלחץ עובד: הנער קם בחוסר חשק ומפנה את מקומו. לאות מחאה, הוא וכל חבריו מתרחקים ממנה מעט.
כעבור כמה תחנות מגיעה תורה של שרה לרדת, והיא פונה לעבר הדלת. אחד הנערים, כבן 11, דואג שהיא תשמע בדיוק מה הם חושבים עליה. "שיקסע", הוא מקלל אותה בעודה על המדרגות. וכל האוטובוס שומע ומחריש.
אני יורדת איתה, והאוטובוס מתרחק. "אמא שלו שיקסע", היא אומרת בזעם מעורב בעלבון, דמעות בעיניה. "סבא שלי, זיכרונו לברכה, גם עבד וגם למד תורה. סבא של בעלי אותו דבר, אפילו היה לנו מקווה בחצר הבית, אז הוא יגיד לי שיקסע?! ביקשתי ממנו יפה", היא ממשיכה, "'תקום בבקשה, זה לאנשים מבוגרים', אז הוא עשה לי ככה עד היד, 'עוד מעט אני אקום', וציפה שאלך אחורה. כל כך התעצבנתי. יש נהגים שאומרים 'תקום ותלך אחורה', והיה אחד שהתווכח עם הנהג. ׳מי אתה שתגיד לי מה לעשות?' פושטק כזה. לפעמים אין לי כוח להתווכח. באתי עכשיו מהעבודה, בא לי לריב? אבל הוא התנהג לא יפה, אז הוא קיבל על הראש".
מחר היא שוב תיסע בקו הזה, ושוב תתעקש לשבת היכן שהיא רוצה, ולא היכן שהרבנים קבעו. אולי שוב יקללו אותה. אבל שרה לא מוותרת על העיר שפעם הייתה שלה.
2. "קוראים לנו 'גוֹיות'"
ערד מתחרדת. מתוך כ-32 אלף תושביה, האוכלוסייה החרדית – מרביתה מחסידות גור – היא בעלת קצב הגידול הגבוה ביותר. כמה? תלוי את מי שואלים. יש האומרים שכבר כיום החרדים הם מעל 40 אחוז מתושבי העיר. אחרים נוקבים במספרים נמוכים יותר, אבל המגמה ברורה. בעשור האחרון, כך לפי ההערכות, עזבו את העיר כ-8,000 תושבים. אין סקר מדויק שבדק למה הם עזבו, אבל אפשר להניח שהשינוי שחל בצביון העיר הוא הסיבה העיקרית. ואלה לא הדברים הגדולים, אלא היומיום. המפגשים הקטנים, כמו של שרה באוטובוס. "וואו, איזה סיוט", מסכמת את המצב ליאן פרידמן, נערה בת 16, תלמידת י"א שנולדה וגדלה כאן. "את לא יכולה לעלות עם גופייה בלי שצועקים לך 'שיקסע'. אחת לכמה נסיעות אני מקבלת צעקות ופעם אחת, כשהייתי עם גופייה וג'ינס ארוך, מישהו ירק עליי. הייתי בהלם. קוראים לנו 'גוֹיות', פעם אחת אמרו לי לעוף אחורה. פעם אחרת רציתי לרדת מהאוטובוס, ובדרך לדלת חרדי מבוגר הרים את התינוק שלו, שם אותו על הפרצוף, כדי לא לראות אותי. לפעמים כדי לא להיפגש איתם אני מזמינה מונית, או מצמצמת את עצמי כמה שיותר".
את ליאן אני פוגשת בלובי של מלון "יהלים". בחוץ נוף מדברי מהמם של גבעות חשופות, פה ושם מנוקדות עצי דקל. הבעלים גלי סופר, שהגיעה לעיר לפני 20 שנה עם בן זוגה וגידלה בה שני ילדים, מחכה שהקטנה שבהם, זהר, תסיים תיכון וכולם יחזרו לעיר הולדתה כפר-סבא. כשאני שואלת אם זה בגלל ההתחרדות, היא עונה בכנות שלא, אלא מסיבות אישיות. בלובי יושבות בתה זהר וחברותיה. מחר יש בגרות בפיזיקה, והן לומדות קשה, אבל מתפנות לכמה דקות לדבר על העיר שבה הן גדלות. "אני כפרינציפ", אומרת זהר, "יושבת באוטובוס תמיד מקדימה, ליד הנהג. כמו במלחמה, שצריך להילחם על השטח שלך ולא לתת למישהו לכבוש אותו - אז ככה. בסוף אף אחד לא יגיד לי איפה לשבת".
"יש אוטובוס ישיר מערד לאשדוד, ואנחנו נוסעות שם לחוף", מספרת ליאן. "אנחנו כבר יודעות שאם נהיה בג׳ינס, או בבגדים לים, לא יעלו אותנו. אז אנחנו מתלבשות בשמלות ארוכות או חצאית, ומתחת בגד ים. ובכל זאת אנחנו מקבלות מבטים, כי הנוסעים רואים שאנחנו לא 'משלהם'. יש לנו עגילים, פירסינג, ציפורניים צבועות".
לשיחה מצטרפת נחל ינין, שגם היא באותה שכבה. גם לה יש חוויות שאינן מז'אנר קירוב הלבבות. "אחי שכח את הטלפון בתחנת אוטובוס", היא מספרת. "הוא קלט את זה כמה קילומטרים אחרי, וכשחזר ראה שלושה ילדים חרדים מנפצים את הטלפון. דפקו לו אבנים במסך. כשאמר להם: 'תפסיקו בבקשה, זה הטלפון שלי', הם פשוט הסתכלו לו בעיניים והמשיכו לשבור את הטלפון. במקרה אחר, באמצע שיעור נהיגה, ילד קטן קפץ לי מתחת לגלגלים. בכוונה, שלא אסע שם. פחד אלוהים".
"בתכלס", מצטרפת גם מעיין לשיחה, "אנחנו די במלחמה על הבית כרגע. היינו עיר חמודה, קהילה אחת גדולה, כולם מכירים את כולם, עם אירועי חמישי ברובע וירידים בשישי בקניון. חילונים, דתיים-לאומיים, בדואים ורוסים, וכולם חיו יחד עם כל השוני. מאז שגור הגיעו, הם מחרבים את זה והופכים את החוויה ללא נעימה".
המציאות, הן מספרות, מדברת בדמוגרפית שוטפת: כשסיימו את היסודי, שתי משפחות עברו לפורטוגל, ועד כאן זה כמו בכל המדינה. אבל כעת, כל אחת מכירה לפחות שתי משפחות שמעוניינות לעבור מערד למקום אחר, בגלל המצב. היישובים המועדפים הם להבים ומיתר. "בכניסה לסופר-פארם יש פוסטר של בושם, אז הם באים, מקשקשים על האישה עם ספריי", הן מספרות יחד, כל אחת מוסיפה משפט. "בשכונת אבישור היה פוסטר של ילדים קטנים שמשחקים, על הילד הם ריססו כיפה, ואת הילדה הם קרעו. איך ילדה יכולה להיות משהו לא צנוע? ליד בית הספר שלנו יש אזור בנייה עם כל מיני פוסטרים של חיים יפים כאלה - משפחות, אמא וילדים, ילדים רצים. כל הנשים מרוססות. זה מפריע לנו, כי אם רוצים למשוך לערד אוכלוסייה טובה ומגניבה, אם אני במקומם ורואה את הדבר הזה, אני לא באה".
האם זו בעיה של ערד או כלל-ארצית?
"זה הולך למקום לא טוב", אומרת זהר. "רמת-השרון, כפר-סבא, שלשם אני עוברת, הם מקומות מאוד חילוניים, עם הרבה כסף, והם אומרים: אצלנו? מה פתאום? ערד זה חור, אולי זה קורה רק בערד. ואני אומרת: אל תגידו 'לנו זה לא יקרה', כי זה קורה, ובסוף, כשהממשלה שלנו תומכת בעניין הזה ומעבירה תקציבים מטורפים, כמות בלתי נתפסת של כסף, ומה שאנחנו משלמים הולך אליהם, אז בסוף הם גדלים ובונים לעצמם אימפריה בחסות החוק, ואנחנו קטנים. אני חושבת שאולי אם יהיה שינוי בבחירות, אז יכול להיות שמשהו ישתנה".
3. "לא באתי לגור בבית-שמש"
ג', בן 53, יושב בבית הקפה שבמרכז צים. בקרוב הוא יעזוב את העיר ליישוב אחר, יפה ויוקרתי, אבל בפנים הוא נקרע. "להגיד לך שזה מתאים לי, מרגש אותי? לא. אחרי שאת נמצאת במקום שטוב לך, אוהבת את האווירה, את המדבר, אין פקקים, אין לחץ, בגיל 25 יש לך כבר בית עם קרקע, איפה עוד יהיו לי תנאים כאלה לחיות? אבל העיר עוברת שינוי, אני רואה מה הולך לקרות פה, וכמה שניסינו להיות אופטימיים ולחשוב שיהיה בסדר, ואולי משהו יתהפך בארץ בגלל המצב, ויבואו עוד משפחות, ויהיה פה שינוי לטובה - זה לא קרה. את יודעת, בן אדם הייתה לו תוכנית: 'יאללה, בוא נעשה שינוי, נעבור לערד'. אם הוא רואה כתבה כזאת, רואה מה הולך פה, רואה את האחוזים של גור, את הכמויות, הוא מבין שאנחנו לא הולכים לכיוון טוב ולא מגיע".
זהר סופר, תלמידה בת 16 מערד, לא משלימה עם ההפרדה באוטובוסים: "אני כפרינציפ יושבת באוטובוס תמיד מקדימה, ליד הנהג. כמו במלחמה, שצריך להילחם על השטח שלך ולא לתת למישהו לכבוש אותו - אז ככה. בסוף אף אחד לא יגיד לי איפה לשבת"
האמת שלא קל לו להתראיין - זה מרגיש כמו סוג של בגידה במקום שהוא כה מחובר אליו. "גם ככה חברים כועסים עליי שאני עוזב, אבל הגענו למצב שבערד את גרה היום כמו באלעד או בבית-שמש, ולא באתי לגור בבית-שמש. פעם היה לי שכן, היה בינינו פתח בגדר. היום בא לך שכן שהוא נחמד, אבל הוא כת סגורה. הוא לא ייכנס אלייך הביתה, ואת לא תיכנסי אליו הביתה. בוקר טוב וזהו. תראי את הגינות בעיר. בכל הכתבות שעשו על עמוס עוז (הסופר שחי שנים רבות בערד וכתב כאן רבים מספריו – א"א) ראו את הגינה, וכמה זה היה לו הכי חשוב. היום כל גינה היא מעברה, וכל בית שהיה שם דבר בעיר הפך לבית כנסת".
בדרך למשרד התיווך של מיכאל שלומוביץ', אני עוצרת לרגע בתחנת המוניות "דרכי נועם" שבמרכז העיר. התחנה נמצאת בבעלות חרדית, מה שאומר שעוד לפני הגעתם של הגורניקים הנהגים לא עבדו בשבת, ובאופן כללי הם כן בעד החרדים בעיר. אבל גם הנהגים מודים כי מאז נהירת הגורניקים, המצב נהיה בלתי נסבל מבחינה כלכלית. "היה לנו את זה עם הערבים פה, ועכשיו יש לנו את זה עם החרדים", אומר אחד הנהגים. "פשוט הערבים ניסו לקנות פה הרבה ולא הצליחו, כי אין להם עזרה מהמדינה. אבל אלו באו בהתחלה, כמה אתה רוצה על הבית? 700-800? מי לא ימכור ב-100 אלף יותר? ימכור את אמא שלו וייתן את הבית. כל אלה שהם היום נגד החרדים, זה אלה שמכרו את הבתים לחרדים. ומי משלם על זה? כולנו. כשאת מגיעה לשלם ארנונה, הוא בא עם עשרה ילדים, מקבל הנחה משמעותית. גן ילדים הוא לא משלם, כי מי שמחזיק להם את הגן זה הרבי".
הנהגים יושבים מחוץ לתחנה, מדי פעם נכנסת נסיעה. בניגוד למרכז הארץ, הנהג חוזר אחרי עשר דקות. המרחקים קטנים, והדרישות צנועות. "הבעיה המרכזית של המוניות זה הדרייברים (נהגי מוניות פיראטיים שנפוצים במגזר החרדי – א”א)", אומר אמנון, נהג ותיק. "הגיעו לכאן בין עשר ל-20 מכוניות שעושות את זה. זה מספר עצום. כל התחנה שלנו היא 12 מוניות".
"פעם היה פה שקט, פסטורליות", אומר יעקב, נהג נוסף. "היה קטע להסתובב ברחוב. היום אתה מסתובב ומרגיש כאילו אתה בברוקלין. הנה", הוא פותח את הסלולרי ומראה לי צילום של מונית, "הם כבר מפרסמים שיש להם תחנת מוניות משלהם. זה אומר הכל, לא? אפילו הדתיים (הלאומיים – א"א) שהיו נוסעים איתנו כבר נוסעים איתם. אלא אם אין להם מזומן, והם רוצים לשלם באשראי או בביט. ונסיעות חוץ, שזה הכסף הגדול, הם מזמינים הרבה פחות".
יצחק גורדון, חסיד גור וחבר מועצת העיר: "אנחנו קרוב לחצי–חצי, אבל החילונים מקבלים 80 אחוז מהכספים. אז אם את שואלת אם אני שלם עם היחס הכלכלי שהם מקבלים, אז לא. כי אני חושב שהם מקבלים הרבה יותר ממה שמגיע להם. השקעה בגינות, מתנ"ס, זה דברים שאין לחרדים מה לעשות בהם"
4. "קל להאשים את הגורניקים"
מיכאל שלומוביץ' הוא מתווך ותיק בעיר, זכיין של אנגלו-סכסון, שגדל בערד מאז שהיה בן חמש ולא זז מכאן כבר 35 שנה. מאוהב במקום. הגורניקים מבחינתו הם דווקא ביזנס טוב. "גור קונים פה את כל הבתים, זה נכון", הוא מאשר, "אבל אם בן אדם רוצה למכור, אז מה, מעדיפים שלא יבואו לקנות? לפני שהגורניקים באו, דירות ישבו הרבה זמן".
לדבריו, הקפיצה הנדל"נית הגדולה חלה בשנת 2008. "הגורניקים שכבר היו כאן חיפשו אזור עם מחירים זולים. דירת שלושה חדרים של 60-70 מ"ר עלתה כ-350 אלף שקל, וילות היה אפשר למצוא ב-800-900 אלף שקל. ואז האדמו"ר נתן ברכה, ואמר: 'תבואו', והתחילו לבוא. בתקופה ההיא הביקושים היו בעיקר של משקיעים, לא הרבה, אבל היו. אבל כשהחבר'ה האלה התחילו להגיע, זה יצר ביקושים מאוד חזקים, והמחיר התחיל לעלות. היום דירת שלושה חדרים ישנה, בת 50 שנה, עולה בין 650 ל-700 אלף שקל, ומושכרת ב-2,700. החדשות מגיעות ל-1.3-1.6 מיליון שקל. העיר הזאת היא מכרה זהב. יש פה היום 32 אלף איש, לפני הכניסה של גור היו 26".
אבל גם הגורניקים לא קונים בכל מחיר.
"תמיד הייתה להם את הוועדה שקובעת להם את המחיר, וגם היה תור. אולי במקרים בודדים ומאוד ספציפיים היו מוכנים לשלם יותר, אבל בניגוד למיתוס הם בדרך כלל משלמים מחירי שוק, ואפילו מתעדכנים באיחור. לאט-לאט מלאי הדירות התחיל להצטמצם והמחיר קפץ עוד יותר. יש הרבה מאוד אנשים שרוצים לגור פה, ויש גם אנשים שאין להם ברירה, כי הם לא יכולים להרשות לעצמם לגור במקומות אחרים".
תשמע, אבל בינתיים אוכלוסיות אחרות עוזבות. היום דיברתי עם אישה, עולה מרוסיה, והיא מספרת על דירה ששכרה ברובע הפטיו, ופתאום מצאה את עצמה מוקפת חרדים. בהתחלה הם התחשבו ובסוף, אחרי שהקימו בצמוד בית כנסת וגן ילדים ו-300 איש היו עוברים בבניין שלה מדי יום, היא נשברה ועזבה והדירה נמכרה. זה נראה לך הגיוני?
"שאלת אותה מה היה לפני 15 שנה בפטיו? בעיקר נרקומנים, פועלים זרים וציבור שהוא מאוד בעייתי. אם תשאלי אותי איך הפטיו היה נראה לפני 15 שנה ואיך הוא נראה היום, אני מעדיף אותו היום. לפני 15 שנה היית מפחדת ללכת שם בערב. היום זה לא המצב".
אם זה נכון, למה עזבו כל כך הרבה?
"אנשים לא עוזבים בגלל החרדים. בדרך כלל הילדים גדלו, התבגרו, עברו לאזור תל-אביב, רמת-השרון, הרצליה. פתאום זוג מוצא את עצמו בגיל 60 יושב בבית של 250 מ"ר, ואומר: מה נעשה? הילדים לא רוצים לבוא לפה, כי זה שעה וחצי נסיעה, ואין פה יותר מדי מה לעשות, חוץ מללכת למדבר, לנסוע למצדה או ים המלח. בגלל זה אנשים עוזבים. אני באופן אישי מכרתי הרבה בתים של אנשים, חלק מהם לגורניקים, ואני לא מכיר מישהו שעזב בגלל גורניקים. יותר מזה, קל להאשים את גור שלא מגיעים חילונים, אבל איזה מקור משיכה יש לערד? מכללה, למשל, הייתה משנה את כל התמונה".
סיון כהן, מטפלת וואטסו מערד: "כל ישראל מתחרדת. בערד אנחנו פשוט חווים את זה יותר, כי ערד קטנה ומאוד קל לראות את הדבר הזה. זה התהליך שכל המדינה עוברת - אנחנו פשוט חווים אותו על סטרואידים"
עכשיו חסרות דירות בערד?
"בדרך כלל הגורניקים לא שוכרים דירות אלא מעדיפים לקנות. היום ההיצע להשכרה כל כך נמוך שהמחירים מטפסים, ועוד עם פגיעת הטיל, שיצרה מינוס מאה דירות (ב-22 במרץ פגע טיל איראני כבד בלב שכונת מגורים של גור בערד, וגרם לפצועים רבים ולהרס כבד – א"א), אז בכלל. על כל דירה יש לי תור. גורניקים מחפשים מטרים בכמה שיותר זול, ועדיף קומה נמוכה וקרובה למוסדות שלהם. יש אזורים שהם לא אוהבים. למשל שכונת רננים. אין שם מוסדות שלהם, זו שכונה שיחסית מרוחקת, והם חבר'ה ללא רכבים, ובטח בשבת. את חצבים הם מאוד אוהבים, כי זה קרוב למרכז, מרחק הליכה".
דיברתי עם אישה משכונת חצבים. היא קנתה וילה יפהפייה ויוקרתית לפני כמה שנים, והשכנים שלה התחלפו. עכשיו יש שם מבנה של מלון, שילדים קופצים בו בטרמפולינות בשתיים בלילה, ומכוניות מציפות לה את הרחוב ב"בין הזמנים". אם זה היה קורה עם חילונים שנכנסים לשכונה דתית, מה היית אומר?
"שאנשים פשוט מטפלים בזה לא נכון. במקום לגשת לבית המשפט, מעדיפים לבכות בפייסבוק. אני מבין אותם: בבית המשפט צריך להשקיע כסף, לשלם לעורך דין, זו התעסקות ולא לכולם יש כוח. אבל אנשים מסתכלים על זה במיקרו, ואני רואה את זה קצת יותר רחב. דמוגרפיה עובדת, אין מה לעשות. היא תעבוד גם בערד והיא תעבוד בכל ישראל. עובדתית זו אוכלוסייה שהממשלה נותנת להם יותר פריבילגיות. הבת שלי עוד חצי שנה מתגייסת, ורוחל׳ה, לצורך העניין, תלך להייטק, וכנראה שגם אני אממן לה את הלימודים האלה, אני ועוד כמוני. זו לא בעיה עירונית, זה בא מלמעלה, וצריך למצוא פה איזשהו פתרון שהוא יהיה מאוזן".
וטיפ לחילונים?
"בערד, כמו בישראל, הכוח שלהם בא בגלל שהם מאוחדים. ואם הגיעה הוראה מלמעלה, כולם מתיישרים. לא רואים בעיניים והולכים. והחילונים? כל אחד בדעתו, כל אחד חושב קצת אחרת, כל אחד רואה את הדברים איך שהוא רואה. אנחנו לא מאוחדים כמוהם, ולכן הגענו למצב שהגענו".
5. "אנחנו יורים לעצמנו ברגל"
את סיון כהן אני פוגשת בבית חמיה וחמותה, שהגיעו לעיר לפני עשרות רבות של שנים. כאן בגינה, בצל עצי הפרי העמוסים וכשבריזה מדברית קרירה של בין הערביים מנשבת, אפשר להבין לגמרי את כל מי שמאוהב במקום הזה. אפשר גם להבין את הגורניקים שנוהרים לכאן: אין ספק, גם הם צריכים לגור איפשהו. אבל השאלה היא איך שתי האוכלוסיות הללו – שמאוד שונות באורח חייהן – יוכלו להתקיים זו לצד זו.
סיון מטפלת בשיטת וואטסו, בעלת עסק משלה, ובעברה פעילה פוליטית במחנה של ניסן בן חמו שהפסיד בבחירות לראש העירייה הנוכחי יאיר מעיין, שנתמך בין השאר על ידי הגורניקים. בעלה און הוא מוזיקאי, שניהל במשך 12 שנים את הקונסרבטוריון המקומי. "הבעיה היא מערכתית", היא קובעת. "כשהנהלת עיר מוטה לטובת ציבור מסוים, אז אנחנו בבעיה. ובכל זאת", היא מדגישה, "מבחינתי, הבעיה הכי משמעותית זה העניין של הדימוי. ערד היא לא עיר חרדית. אין כאן רחוב אחד או שכונה אחת שסגורים בשבת, יש עשרות עסקים שפתוחים בשבת ואף אחד לא מתנכל להם, אבל כלפי חוץ נוצר לנו דימוי של עיר חרדית. וככל שאנחנו נהדהד את המקרים האלה, אנחנו יורים לעצמנו ברגל. אנחנו בעצם אומרים לאנשים מבחוץ 'ערד מתחרדת', במקום להגיד שערד היא אחד המקומות הכי טובים לגדל בהם ילדים".
אבל היא לא מתחרדת?
"כל ישראל מתחרדת. בערד אנחנו פשוט חווים את זה יותר, כי ערד קטנה ומאוד קל לראות את הדבר הזה. זה התהליך שכל המדינה עוברת - אנחנו פשוט חווים אותו על סטרואידים. אם נושא ההתחרדות מטריד אותי, זה ברמת המשאבים, כשהנהלת העיר רוצה להקל, כאג'נדה, את חייהם של תושבי חסידות גור".
כהן טוענת שהסיפור של ערד הוא רק סימפטום. "תהליך ההתחרדות בעיר הוא עוד סימן לזה שממשלת ישראל זנחה את הפריפריות. חסידות גור הגיעה לכאן נגיד ב-15 השנים האחרונות. היא נכנסה לוואקום שנוצר, ואין פלא: אני למשל שייכת למחזור הגדול ביותר שנולד בערד, ילידי 86'. אז יצאנו לצבא, לטיול, לתל-אביב, רק לא חזרנו. וההורים אחרינו. בעקבות העזיבה הזו נשארו הרבה מאוד בתים ריקים, ומחירי הנדל"ן ירדו ומשכו את החרדים. לנו בכלל הייתה קרקע בבית קמה, ואז אמרתי לבעלי: למה בעצם שנעזוב, אנחנו אוהבים את ערד. שנינו מאוד פעילים, מחוברים. לפני 15 שנה קנינו בית פרטי על חצי דונם ב-750 אלף שקלים. היום בתים בשכונה שלנו, שקד, נמכרים ב-2.5-3 מיליון. אני לא יודעת אם להגיד בזכות או בגלל החסידות".
למה "בגלל"? לכאורה הרווחת, לא?
"כי מבחינתי היה כאן דיור איכותי בר-השגה, שיכול למשוך משפחות צעירות, חילוניות. אני מסתכלת על החברים מהכיתה, ורואה שלכאן לא חוזרים. ולא רק בגלל הגורניקים. אין פה מוסד להשכלה גבוהה, משהו שימשוך, ובנוסף, אנחנו מנהלים – דווקא בעידודו של האדמו"ר - מאבק ארוך שנים נגד הקמת מכרה פוספטים. הוא מאוד דואג לבריאות החסידים שלו. וזו הוכחה שכשרוצים, אפשר לרתום אותם למאבק משותף. רק שאני חושבת שיש כאן החלשה מכוונת של העיר ערד, כדי שבסוף תהיה כאן אוכלוסייה שלא תתנגד. שתגיד: 'יאללה בסדר, קחו את המכרה הזה, העיקר שתהיה לנו פה תעסוקה'. זו מדיניות מלמעלה, שלא קשורה לגור".
6. "כמה שמאל קיצוני ממורמרים"
מהצד השני, הדברים כמובן נראים אחרת לגמרי. יצחק גורדון, חסיד גור שנבחר למועצת העיר, הוא האיש עם היד על השאלטר: היו"ר של ועדת כספים, מכרזים והנחות בארנונה. מבחינתו, כל ישראל הייתה צריכה להתנהל כמו ערד. "אם ראש עיריית ערד יאיר מעיין היה מנהל את המדינה, כל המדינה הייתה נראית אחרת", הוא פוסק. "לצערי, תמיד יש עשרה ממורמרים שמייצרים רעש תקשורתי ותבהלה בעיר. לרוב החילונים אין כלום מהגורניקים. יש כמה שמאל קיצוני ממורמרים שיושבים כל היום ושופכים בפייסבוק מה רע להם במדינה, ואנשים שומעים וזה מחלחל. החרדים לא הולכים לגור על הירח, לפחות בשלב זה. ערד, דימונה וכל הדרום הם מקומות זולים במחירים הגיוניים".
אומרים שמאז שבאתם קופת העיר התרוקנה, והחילונים הם שמשלמים את הארנונה.
"אין תושב חרדי אחד שלא משלם ארנונה. אני יושב על הנתונים בארנונה: יותר מחצי מההנחות ניתנות לאזרחים ותיקים. לגור אין אזרחים ותיקים. אצלנו הכי מבוגר הוא בן 50. יש הנחות לפי מבחן הכנסה, וגם הגבלנו את ההנחות האלו. התחלנו ב-40 אחוז, והיום אנחנו מתקרבים ל-50 אחוז מאוכלוסיית העיר. קרוב לחצי-חצי, אבל החילונים מקבלים 80 אחוז מהכספים. אז אם את שואלת אם אני שלם עם היחס הכלכלי שהם מקבלים, אז לא. כי אני חושב שהם מקבלים הרבה יותר ממה שמגיע להם. השקעה בגינות, מסלולי מרוצים, מתנ"ס, זה דברים שאין לחרדים מה לעשות בהם. החרדי מקבל עשירית ורחוק מאוד ממה שמגיע לו באמת".
אנשים רואים את מה שנהיה בעיר וחוששים. איך תרגיע אותם?
"אף אחד לא קם בבוקר עם מטרה לחרד את העיר. מה ייצא לי מזה? טוב לי היום, מה דחוף שלא יהיה לי שכן חילוני? בשונה מנטורי קרתא, גור היא החסידות הכי ריאליסטית ופרקטית בציבור הישראלי. היא יודעת להתאים את עצמה לסביבה".
הוותיקים אומרים שזה לא כך, שיש פער של מנטליות.
״אני חושב שזה גזעני להגיד דבר כזה. אנחנו מגזר כמו כל מגזר במדינה, אתיופים, רוסים. ואם המנטליות לא מתאימה, תשתו מים קרים. גור הם אנשים עדינים, רגועים ושמחים".
7. "שכולם יחיו פה בצורה שווה"
הערב מגיע, זה רגע לפני סופ"ש, והצעירים החילונים שנותרו כאן מגיעים לברים שעוד נשארו פתוחים, כמו "מוזה", "מבשלת שיטה" ו"אדלה בשוק". ב"אדלה" אני פוגשת את לילך ענבר חביב, מורה לחינוך גופני שהוריה הם ממקימי ערד. לצידה יושבים גם שלושה חיילים – אחד במילואים ושניים בסדיר - כולם קרביים. אחד מהם, ה', מספר שהוא גדל בערד, עזב לשרון וחזר לאחרונה. "שם, בשרון, הייתי יוצא לריצה, בדרך כלל בלי חולצה. עכשיו חזרתי, ופתאום אני די חושב פעמיים לפני ריצה, בגלל מקרה לא נעים שקרה לי. רצתי בלי חולצה, ופתאום היו נגדי הערות, צעקות, יריקות, ואני בן, אז אני לא רוצה לדמיין מה קורה לבחורה".
הם מספרים שלעיתים העימותים בעיר גולשים לקטטות. "הפרדתי מכות בין גורניקים לבדואים", אומר א', "כשהיו טילים הגורניקים לא נתנו לבדואים להיכנס למקלטים. ראיתי את זה קורה, והפרדתי".
"אין לי שום דבר נגדם", אומרת ענבר חביב. "למרות הכל, זה לא שאני תקועה עם גורניקים, אני תקועה עם הרצון שלי להישאר פה, ולפעמים נדמה לי שהגורניקים הם אלה שקצת תקועים איתי. כשאנשים שרוצים לבוא שואלים אותי 'מה יהיה עם העיר שלכם?' אני עונה 'זה מה שיהיה עם המדינה שלנו'. היום זה ערד. לפני כמה שנים טובות זו לא הייתה ערד, אלא דימונה, מצפה רמון. ההשתלטות של החרדים זה לא רק בערד, אלא זו התפיסה של הממשלה. אחת התקוות שלנו זה שיסגרו את הברזים. כי מה שקורה במדינה זה בית זונות. ערד זה מיקרוקוסמוס של המדינה. אם החרדים לא היו בוחרים בביבי הוא היה ראש ממשלה? לא. אם יאיר מעיין לא היה סוגר דיל, ומגיע בזכות החרדים לפה, מי היה מכיר אותו בכלל?"
א' לוקח עוד לגימה מהבירה. "יש כזה סלוגן, שערד זה ראשי תיבות של ערבים, רוסים ודוסים", הוא מחייך. "ואנחנו רוצים שזה מה שיקרה פה, שכולם יחיו פה בצורה שווה, בשלום, באהבה, כמו לפני כן, ולא יהיו פה פילוג ואפליה. אנחנו רוצים לחיות בשוויון ובחיבור, וכמו שעם ישראל יודע, והמדינה יודעת, כשצריך את כולם, כולנו נמצאים. הדוגמה הכי טובה הייתה כשנפל הטיל: היינו באזור, שמענו פיצוץ, וקפצנו לשם עם כפכפים. התחלנו לעלות בניין-בניין. הורדנו אולי 20 תינוקות, ילדים קטנים, ילדות קטנות, בנים ובנות. וגם הבדואים, לא שאלו כלום. עלו, ירדו, הורידו בנות גורניקיות, בנים גורניקים, תינוקות, ילדים. כשצריכים אותנו אז אין דבר כזה נגיעה, או לא יכול להסתכל".
ואז?
"דקה אחרי זה, בשגרה, אתה רואה אותי ברחוב, אתה יכול להגיד לי שלום, לא?"
