"אם המצב היה הפוך, היית עושה בדיוק מה שאני עושה", אומר אברהם מנקס, דובר "הוועדה להצלת עולם התורה" של הפלג הירושלמי, בדרכו להפגנה בצומת גנות. "תאר לך שבגיל 18 הייתי לוקח לך את הילד ומכניס אותו לישיבה חרדית לשלוש שנים, או לצבא שעובד לפי הכללים של הרב אוירבך והאדמו"ר מגור: חובה עליו להתפלל, לקיים את כל המצוות, לגדל פאות וללבוש שחור. היית שותק, מוריד את הראש ושולח אותו, או אומר 'לא יקום ולא יהיה'? הרי על צמצום עילת הסבירות הצד שלך איים לבטל את ההתנדבות לצבא. אז אצלי אותו דבר".
ניסוי מחשבתי נחמד, אני אומר לו. ובוודאי שהייתי נוהג כמוך. אבל יש הבדל קטן: אם היו לוקחים את כל הילדים לישיבות רובנו היינו מתים הרבה לפני סוף הניסוי - שכבר נערך לפני 80 שנה. אתם לומדים ומשגשגים בזכות זה שאנחנו משרתים ועובדים. בוא לפחות נכיר בזה.
4 צפייה בגלריה
הפגנת הפלג הירושלמי
הפגנת הפלג הירושלמי
הפגנת הפלג הירושלמי
(צילום: שאול גולן)
"אבל אנחנו לא מכירים בזה", אומר מנקס. "מדינת ישראל קמה על יסוד שאלה אחת, 'איפה אלוקים היה בשואה?' והתשובה: 'ניקח את גורלנו בידינו ונגן על עצמנו'. אבל התברר שצה"ל לא שומר על מדינת ישראל. שחטו פה מאות אנשים ביום אחד. אז איפה צה"ל היה בשואה הזאת? אני מאמין במאה אחוזים שב-7 באוקטובר חיזבאללה לא פלש לצפון, ופלסטינים לא פלשו מהשטחים, בזכות הבן שלי שבאותו זמן ישב ולמד".
זה לא עניין של אמונה, אני מנסה שוב. זה עניין של לחיות יחד במרחב משותף. "ואולי הנושא הוא לימוד התורה?" עונה מנקס, טיפוס חביב. "ואולי הנושא הוא להישאר חרדי בכל רמ"ח ושס"ה? את זה, עם כל הכבוד, אייל זמיר ובג"ץ לא יודעים לעשות".
מה עם שירות לאומי, שירות בקהילה? "בשום פנים ואופן".
למה? "הציבור החרדי מאמין שלימוד התורה הוא זה שמקיים את העולם, ובפרט את עם ישראל וארץ ישראל".
יודע מה, נניח. ומה עם אלה שלא לומדים? "כשאתה מקים חברה, הרצון זה שמאה אחוזים יהיו חלק ממנה. אנחנו מדברים על בחורים בני 17 וחצי. כבר החלטת שהם לא לומדים וגזרת את גורלם? זה דמגוגי, הרי תמיד יהיו בשוליים כאלה שלומדים פחות, וככה בכל פעם תנגוס עוד ועוד מהציבור. ובכל מקרה, המדינה רוצה לגייס 50 אחוזים מהחרדים, 50! ברמת-גן אין 50 אחוזי גיוס", זועק מנקס. רק שברמת-גן יש יותר מ-80 אחוזי גיוס.
קל להגיד שאין על מה לדבר עם הפלג הירושלמי, ולפעמים זה באמת מרגיש ככה - צ'מעו, הם מעצבנים! - אבל בסוף אנחנו שטים על אותה חסקה רעועה בים עוין. יש דברים שעליהם אי-אפשר להסכים, לכל צד יש את ציפור הנפש שלו ששרה שיר אחר, יש פערים שעליהם אי-אפשר לגשר ופצעים שתמיד יישארו פתוחים, יהיו ויתורים כואבים משני הצדדים, אף אחד לא ייצא מאושר, חלק אולי ילך בכוח - הכל נכון. אבל כנראה שאפשר להסכים על דבר אחד: בואו נפסיק לנסר את החסקה. כשמדברים על לחלק את ישראל לאוטונומיות או פדרציות זה מה שאני מדמיין: שברים של חסקה על קרקעית הים. זה לא מסר של אחדות, זה מסר של הישרדות.
המילים המפויסות האלה נכתבות במצב רגיעה בבית, אבל בשבוע שעבר – כשעמדתי יותר משלוש שעות בפקקים שנגרמו בגלל הפגנות הפלג, ומול תוצאות הפריצה לביתו של שופט העליון נעם סולברג והתפרעויות אחרות וקולות "נמות ולא נתגייס", כשהבן שלי ולא מעט אחיינים בצבא - היה קל לרתוח מבפנים ולזעום על כל מי שלובש שחור. קורה, מובן, אבל אחרי הכל אני עדיין אוהב את החרדים, לא יודע למה, בחיי. לא תמיד אני מאמין לעצמי, כן? הרבה פעמים אני נשטף זעם אפל כלפי חבורת החניוקים הטפילים האלה שחוסמים ושורפים והופכים ומשתמטים. אז אני נושם עמוק ואומר לעצמי שאם לא לשנוא היה דבר קל, היו נותנים את זה למישהו אחר. אבל באמת שלפעמים… טוב, די.
4 צפייה בגלריה
הנזק בחצר הבית של סגן נשיא בית המשפט העליון נעם סולברג באלון מורה
הנזק בחצר הבית של סגן נשיא בית המשפט העליון נעם סולברג באלון מורה
הנזק בחצר הבית של סגן נשיא בית המשפט העליון נעם סולברג באלון מורה
(צילום: לירן תמרי)
"אני מבין שזה מאוד מפריע לך, באמת", אומר לי חרדי, בכיר בפלג הירושלמי. "בסוף בן אדם נותן את שלוש השנים הכי טובות בחיים שלו. זה נכון. אין דרך לפתור את הבעיה הזאת. זה משהו שתמיד יהיה שם, ותמיד ישתמשו בזה כדי לסכסך בינינו. אני מבקש ממך שתבין דבר אחד, אף אחד לא עושה את זה דווקא להכעיס. אתה כועס על המגזר החרדי לא כי אתה שונא אותי, והחרדי לא הולך לצבא לא כי הוא שונא אותך. אף אחד לא עושה את זה כדי לבטל את השני, כל אחד גדל על הערכים שאליהם הוא נולד ובהם גדל, וכל אחד בטוח בערכים שלו. אבל זו לא סיבה להתגולל זה על זה ולריב".
× × ×
הפלג הירושלמי הוא הזנב שמכשכש בכלב, או אם לא רוצים להעליב את החרדים שפחות מתחברים לחברו הטוב של האדם: הציצית שמכשכשת בבגד. מדובר בפלח קטן מהחברה החרדית - עשרות אלפים מתוך כמיליון ו-300 אלף חרדים - שעד לפני קצת יותר מעשור בכלל לא היה קיים, שנוצר בזכות, או בגלל, ה(כאילו)החלטה של מדינת ישראל לשנות את הסטטוס קוו של הפטור מגיוס לחרדים; מיעוט שבמשך שנים היה שולי, מבוזה ונרדף בתוך החברה החרדית הליטאית, שמנהיגיו הרוחניים הלכו לעולמם בזה אחר זה, שלא היו לו מפלגה, עיתון ולגיטימציה - עד כדי כך שכשהמנהיג הקודם שלהם, הרב אשר דויטש, הלך לעולמו בסוף 2024, סירבו נציגי הרוב לקבור אותו בבית הקברות של ישיבת פוניבז' בבני-ברק - ישיבת הפאר שבה נבטו שורשי המחלוקת שמפלגת את הציבור החרדי, ומאיימת להבעיר את המדינה.
מהו בכלל הפלג הירושלמי, ואיך קרה שהמיעוט הקיצוני של אתמול מוביל וקובע בפועל את הקו של המיינסטרים החרדי היום? חוסם כבישים, הופך ניידות, שורף רחובות, עורך מיני-פוגרום בבית של שופט בית המשפט העליון, מנסה לפרוץ לבתים של קציני משטרה וצבא, ואפילו לכלא צבאי? הישארו עימנו.
זו לא הפעם היחידה, הראשונה, ובוודאי לא האחרונה, שמיעוט קיצוני גורר אחריו ואפילו מגדיר את הרוב - הדוגמה הכי טובה היא מה שקרה לציונות הדתית (המגזר, לא המפלגה) מאז 67': מהמפד"ל של זבולון המר ואברום בורג ועד ללימור סון הר-מלך ונוער הפוגרומים של היום. התשובה הקצרה היא החולשה המובנית של המיינסטרים החרדי, שכמו כל מרכז עומד נבוך וחסר תשובות נחרצות ומנסה להגיב למציאות המשתנה. להיות קיצוני זה הכי קל והכי כיף, בשוליים יודעים הכל ותמיד יש תשובות לכל דבר - זה נכון לכל מרכז ולכל שוליים. ההפגנה שאירגנו המפלגות החרדיות השבוע היא עוד הוכחה להיגררות הזאת, או לניסיון - נואש? - לקחת עליה פיקוד.
התשובה הארוכה יותר היא שצריך שניים לטנגו אבל שלושה לזימון. ואכן, הצלע השלישית בסיפור - מדינת ישראל - הקפידה למסמס החלטות, להפר הבטחות, לא לאכוף חוקים, ובאופן כללי, לעשות מה שהיא עושה תמיד: לחרב את המילה של עצמה. "אי-אפשר לחתום על שום דבר עם המדינה", אומר אברהם מנקס. "עם מי תסכם? במדינה אין אפשרות לחתום על חוזה. נגיד הנושא של שירות עם נשים. עם מי תסכם את זה, עם צה"ל? תבוא המדינה. עם המדינה? יבוא בג"ץ, יאמר שזה אי-שוויון. אין פה עם מי לחתום חוזה במדינה. גם אם אני הייתי חותם חוזה עם בג"ץ, מחר הוא יכול לעשות הלכה חדשה".
מביך, אבל מנקס לא לגמרי טועה. מדינת ישראל חיה ממשבר למשבר, מהחלטה לביטולה. הממשלה מבטיחה, צה"ל מסתייג אבל מנסה, בג"ץ פוסל, היועמ"שית מפרשת, היעדים משתנים, הקואליציה מתחלפת, האופוזיציה מבטלת - וחוזר חלילה. אנחנו יכולים לקרוא לזה מדיניות, אבל זה יותר כמו דג זהב מפרפר באקווריום. החברה החרדית עובדת אחרת לגמרי. היעדים קבועים, ההיררכיה ברורה והזיכרון ארוך - עבורנו, 7 באוקטובר "איפס" לכאורה את ההיסטוריה, אבל מבחינתם מדובר בנקודה על רצף של אלפי שנים. בעוד רדיפה, אחת מני רבות - מפרעה ועד לצבא הרוסי במלחמת העולם הראשונה, הכל אותו דבר.
"בעיניים החרדיות", אומר לי אחד מבכירי הפלג שביקש להישאר בעילום שם, "7 באוקטובר לא שינה כלום לגבי סוגיית הגיוס, למה שישנה? מה זה קשור? זו גזירה שנחתה על עם ישראל וצריך לעשות תשובה, להתחזק בלימוד תורה וביראת שמיים, לעשות מעשי חסד לזכרם של הנופלים ולהנציח אותם. בעיניים שלנו הם קדושים ששילמו מחיר על זה שהם יהודים. זהו. אנחנו לא מבינים חשבונות שמיים ולא יודעים מה קרה. אם כבר זה להתחזק בעוד שעה של לימוד תורה, מה בין זה לבין הצבא? כלום".
הצורך להגן על המדינה אולי? "לא נעים להגיד לך, אבל היהודי החרדי לא חושב שאתה מגן על המדינה. בכלל, מדינת ישראל היא סוג של קליפה. סוג של טומאה שהתלבשה על ארץ ישראל שצריך לבער אותה. אתה שואל אם הייתה התקרבות למדינה? אנשים בכלל לא מבינים מה אתה רוצה, הפוך, צריך להתחזק יותר, שיהיו פחות בחורים חרדים לצבא. אולי בגלל שיש חרדים בצבא זה קרה?"
זה מעצבן עד עמקי הנשמה, אבל בסוף נופלת ההבנה - הביטו במראה: כמה מאיתנו שינו את עמדותיהם מהקצה עד הקצה מאז 7 באוקטובר? רובנו רק התחזקנו והתבצרנו בעמדותינו הקודמות, אז למה אנחנו מצפים לזה מאחרים?
מה שבאמת הפך את הפלג למוביל הדרך החרדית זו העובדה העגומה שמנקודת מבטם, הוא צדק מההתחלה והשאר טעו. הרבנים שניסו להידבר עם המדינה ולהשתלב נתנו אצבע, והמדינה רצתה את כל היד - לשיטתם, כן? בפועל, המדינה רצתה אצבע והם לא נתנו אפילו גזיז ציפורן
אתה מבין כמה זה מכעיס, נכון? אני שואל את מנקס. ברור שהוא מבין. "אין לך מושג כמה כואב לי לנהל את השיחה הזאת. אני יודע שיש היום אלפי הורים שכולים שהשיח הזה פוגע בהם מאוד. מאז 7 באוקטובר עד לפני חצי שנה בכלל לא פתחתי את הפה בגלל זה, אבל בג"ץ והיועצת המשפטית והכנסת מצמידים לנו אקדח לרקה. יש היום 80 אלף חבר'ה עבריינים, עוד חצי שנה זה יהיה באזור ה-130 אלף עבריינים חדשים - הם לא יכולים לצאת לחו"ל, לא יכולים לצאת לרחוב, כי הם מפחדים שיעצרו אותם. הדברים האלה הם שגרמו לנו לצאת במחאה גדולה. אם חוק הגיוס היה מוקפא, אם לא היו עוצרים אותנו, אם לא היו פוגעים לנו בכל הזכויות, אם לא היו מכבידים את העול - לא הייתם רואים אותנו, לא הייתם שומעים עלינו. ביום שייגמר נושא הגיוס אנחנו לא קיימים, לא תשמעו מאיתנו. אין לנו יומרות פוליטיות, אנחנו לא חלק מהסחטנות החרדית. כבר עשר שנים שאני וכל הציבור שלי לא לוקחים שום דבר מהמדינה בכל מה שנוגע בחינוך. זה לא שאנחנו נטורי קרתא. המדינה לא פסולה בעינינו. אם המדינה לא הייתה כופה עלינו, היינו ממשיכים לקחת כמו כל אזרח. אבל אם אנחנו יוצאים למלחמת חורמה במדינה ביד אחת, לא ראוי שניקח ממנה ביד השנייה".
חוץ מחינוך, אתם מאוד נהנים מההטבות המפליגות שמקבל כל הציבור החרדי. "מה שמגיע לי כאזרח, אני לוקח. כן. למה לא? אני לא כותב לעירייה פתק, אנא קחי ממני יותר ארנונה. אם יש לי זכאות להנחה, אני אקח. מגיע לנו. אנחנו משלמים מסים, חלקנו עובדים, נשותינו ודאי עובדות, אבל בדברים הגדולים ניתקנו את עצמנו. אנחנו הציבור הכי עני - גם בתוך הציבור החרדי. אבל לקחנו החלטה, ואנחנו משלמים עליה טבין ותקילין".
× × ×
אלה תולדות הפלג הירושלמי. הוא נולד בכלל בישיבת פוניבז' בבני-ברק בסוף שנות ה-90, בעקבות סכסוך ירושה מכוער למדי בין שני גיסים, הרב כהנמן והרב מרקוביץ'. מחנה כהנמן כונה "שונאים" (מבטאים סוינים, במלעיל) ומחנה מרקוביץ' כונה "מחבלים", במלעיל. הסכסוך התנהל על אש גבוהה, אבל עניין בעיקר את החרדים ואותי: זכורה לי במיוחד מלחמת אוכל שהתנהלה בין הצדדים.
בשנת 2012 נפטר הרב יוסף שלום אלישיב, מנהיג הציבור הליטאי. שניים התמודדו על הירושה, הרב אהרן לייב שטיינמן מבני-ברק, שנקט גישה מתונה יחסית כלפי גיוס, תוך שיתוף פעולה עם מוסדות המדינה, והרב שמואל אוירבך מירושלים, תלמידו של הרב שך, שנקט גישה מחמירה ולעומתית יותר. רק נבהיר - שניהם התנגדו נחרצות לגיוס חרדים. ההבדל ביניהם: שטיינמן, הפרגמטי יחסית, אמר לכו לבקו"ם להוציא פטור, ואפילו שלח נציג לוועדת טל, ויש אומרים שלא התנגד להקמת הנח"ל החרדי. כלומר היה בעד דיאלוג עם המדינה. לעומתו, אוירבך אמר כלום ושום דבר. אין לדבר עם המדינה. אפילו ללכת לבקו"ם להוציא פטור הוא אסר. אלה כל ההבדלים בין הרוב למיעוט הליטאי.
כך בעצם החל הפילוג. אנשי שטיינמן היו ה"שונאים" - הם היו הרוב המוחלט. ואנשי אוירבך הירושלמי - ה"מחבלים". כך נולד הפלג - ככינוי גנאי. לטענת אנשי הפלג, כדי לרמוז לפלג הצפוני של התנועה האיסלאמית.
הרוב, נאמר זאת כך, לא היה סלחן, סובלני או אנושי כלפי המיעוט. "זה היה נורא", נזכר אחד מוותיקי הפלג. "אנשים נזרקו מהעבודה שלהם, ילדים עברו לינצ'ים ברחובות ונזרקו מתלמודי תורה וילדות נזרקו מסמינרים. היה סוג של חרם, שנאה מטורפת שאי-אפשר להבין. השונאים הקימו ועדות של רדיפה, קראו לזה 'למען כבוד רבותינו'. אני לא מגזים", הוא אומר, אבל יכול להיות שקצת.
הסכסוך התפשט במהירות, ולכל הצדדים. שיאו התרחש בשנת 2013, עם פרישת ה"מחבלים", או הפלג הירושלמי, ממפלגת דגל התורה. על מנת לחסום את ה"מחבלים", השתלטו ה"שונאים" על עיתון "יתד נאמן", הביטאון המרכזי של הציבור הליטאי, ה"ידא אריכתא" (היד הארוכה, בארמית - ד"פ) של גדולי התורה, וערכו בו טיהור של מחנה אוירבך. נאמניו, בתגובה, הקימו את עיתון "הפלס", והחרימו את הבחירות לכנסת. הפלג הירושלמי קם והיה לעובדה, כגוף.
גם שטיינמן וגם אוירבך כבר לא איתנו, אבל הפילוג הלך והעמיק. יורשו של אוירבך, הרב אשר דויטש, גם הוא כבר לא איתנו. כאמור, יורשו, היום מנהיג הפלג, הוא הרב עזריאל אוירבך, אחיו הצעיר של הרב שמואל אוירבך - צעיר יחסית, כן? עלם חמודות בן 88. אלא שגם הפלג הירושלמי התפצל מאז. אוירבך הוא מנהיג הרוב המתון (מילה משונה בהקשר הזה, אבל הכל יחסי), שממנו התפצל מחנה הרצ"פניקים בהנהגת הרב צבי פרידמן הקיצוני יותר - קרוב לסאטמר, אנטי-ציוני, לעומת אוירבך, שסתם לא ציוני - ועכשיו הם שגוררים את המחנה כולו אחריהם. מונטי פייתון מורידים את הכובע, וכולנו ממתינים לפיצול הבא - כמה רחוק עוד אפשר ללכת? בואו נראה. הכי רחוק שהגענו עד היום היה המיני-פוגרום אצל סולברג: הרוב ה"מתון" אומר שאלה היו הרצ"פניקים, אבל הרצ"פניקים אומרים שהיו אלה קיצוניים מהעדה החרדית שמחוץ לפלג - מפה לאוזן נלחש שמו של ארגון חרדי חשאי בשם "בני חיל", מספרים שהשב"כ כבר עוקב אחריהם.
אירועי סולברג - שלדעת אנשים מהמיינסטרים החרדי, כמו אנשי התקשורת שרי רוט, שלמה קוק (עורך "בקהילה") וישראל כהן, היו שבירת כלים - היו אמנם החמורים בזמן האחרון, אבל הזיכרון שלנו קצר, קצר מאוד. הנה לקט של להיטי הפלג הירושלמי - שהפך למעין ארגון גג לכל הקיצוניים בחברה החרדית שמצטרפים לחגיגה - מהזמן האחרון: באותו שבוע הפגינו מאות חרדים בפסגת זאב מול ביתו של ראש אגף התנועה במשטרה, ניצב חיים שמואלי, השנוא עליהם במיוחד (רוב העריקים נתפסים במקרה על ידי משטרת התנועה), וניסו לפרוץ לביתו, אבל מי שנחקר היה דווקא שוטר שריסס גל פלפל; לפני כחודש פרצו מפגינים מהפלג לחצר ביתו של מפקד המשטרה הצבאית תא"ל יובל יאמין באשקלון. יאמין לא היה בבית, אבל אשתו וילדיו כן; לפני שבועיים פרצו מאות חרדים לתחנת המשטרה בבית-שמש במחאה על מעצר עריק; באותו היום צרו עשרות אנשי הפלג על תחנת המשטרה בקריית-גת; היו גם ניסיון פריצה לכלא 10 בסוף השנה שעברה, הפיכת ניידת ברמת-גן, ואלה רק האירועים הגדולים. ואיך נשכח את ליל ההתפרעויות המטורף בבני-ברק בפברואר, שהחל בניסיון תקיפה של חיילות. הפורעים הפכו ניידת משטרה ושרפו אופנוע. זו אולי לא עבודה בלעדית של הפלג, אבל רוחו הנעימה מרחפת מעל.
4 צפייה בגלריה
התפרעות מחוץ לביתו של תא"ל יובל יאמין באשקלון
התפרעות מחוץ לביתו של תא"ל יובל יאמין באשקלון
התפרעות מחוץ לביתו של תא"ל יובל יאמין באשקלון
(צילום: דוברות המשטרה)
המסקנה המובנת מאליה: המדינה לא רצתה לטפל בבעיה כשיכלה ועכשיו, כשהיא רוצה, עולה השאלה אם היא עוד יכולה. כנראה שכן, ואם לא עכשיו, אז בפעם הבאה אולי באמת יהיה קשה מדי - המהומות בבית סולברג ייראו כמו ימי התום. זה מדעי: רמות הכאוס ואי-הסדר במערכת רק הולכות וגוברות. זו האנתרופיה - החוק הבסיסי של היקום.
"זה שיש כזאת תווית שלילית לפלג", אומר מנקס, "זה לא בגלל השמאל. דווקא החרדים והימין הדביקו לנו את התווית הזאת - כמו שהמזרוחניקים עושים על נוער הגבעות. שמע את ינון מגל, הוא אומר, 'החרדים הם אחלה, רק הפלג הירושלמי…' כל ציבור יש לו את השעיר לעזאזל. כולם מכירים אותנו ממה שהיה אצל סולברג ואני מצטער על זה, באמת - אבל מה עוד אנחנו יכולים לעשות חוץ מהפגנות? אין מדינה דמוקרטית שאין בה את זכות ההפגנה".
משמח שהדמוקרטיה כה יקרה לליבכם. מה לעשות? חשבתם על הפגנות לא אלימות אולי? "אתם, הקפלניסטים, יש לכם 50 חברי כנסת, חמישה עיתונים, מה אתם צריכים גם לשרוף את הרחובות? אם יש לך כוח ותקשורת ואתה עדיין חוסם כבישים - אתה סתם מתעלל בנהגים, אבל אם אתה ציבור של 80-100 אלף איש, ואין לך אפשרות להשמיע את קולך בכנסת כי לא נבחרת, אין לך עיתון, כי עשו עליו חרמות של פרסומות - הדרך היחידה להביא לציבור את הקול שלנו זה על ידי הפגנות. חבל שכך, אבל מה עוד יש לנו?"
× × ×
מה שיש לפלג זה ארגון מופתי למדי שהתחשל בשנים של אופוזיציה נרדפת. כך, יוזמות כמו "צבע שחור" או "החוטפים הגיעו" שולחות התרעות טלפוניות על ניסיונות מעצר ומסייעות למנוע מעצרים בפועל - מוקדנים שפועלים בהתנדבות לאורך כל שעות היממה מקבלים דיווחים על מעצרים בזמן אמת ושולחים התרעות לעשרות אלפי מנויים שממהרים למקום. ברוב המקרים זה עובד - בחסות ההפגנה נמנע המעצר. למעלה ממאה אלף חרדים, מכל הזרמים, רשומים בארגונים האלה.
ארגונים מהסוג הזה הם חלק מהתשובה לחידת הזנב והכלב. שלא כמו הרוב החרדי, הפלג הירושלמי רגיל להיאבק. מאז פקיעת חוק הפטור מגיוס באמצע 2023 - שהפכה ביום אחד עשרות אלפי צעירים חרדים מהמיינסטרים לעריקים ולעבריינים נרדפים, לתחושתם - הפלג היה שם. הוא ידע לספק רשת ביטחון ואופרציית מחאה.
ומה שבאמת הפך את הפלג למוביל הדרך של החברה החרדית זו העובדה העגומה שמנקודת מבט חרדית, הוא צדק מההתחלה וכל השאר טעו. הרבנים שניסו להידבר עם המדינה, להשתלב, שסמכו על השרים ועל הצבא, יצאו קצת טמבלים. נתנו אצבע, המדינה רצתה את כל היד - לשיטתם, כן? בפועל, המדינה רצתה אצבע והם לא נתנו אפילו גזיז ציפורן. לעומת הקיצוניות האטרקטיבית של הפלג, רבני המיינסטרים מפגינים חולשה מנהיגותית בשלל תחומים, ודאי מאז לכתו של הדור הכריזמטי של הרבנים שטיינמן, קנייבסקי והרב שך - זה דור אפרורי וחסר כריזמה שקשה לו לנסח אידיאולוגיה פוזיטיבית.
יש גם איזושהי חולשה אידיאולוגית מובנית בתוך המיינסטרים החרדי, שמעולם לא הגדיר לעצמו מה הוא רוצה מהמדינה הציונית. הפלג הירושלמי הרבה יותר חד ובהיר - רבני הפלג אמרו אותו הדבר משנת 1999, אז נוסדה ועדת טל, ועד היום. הם מדברים ברור ופועלים מהר. אין להם אילוצים פוליטיים או משמעת קואליציונית, הם ארגון גרילה - מה שמושך מאוד את הצעירים החרדים, שהם למעשה רוב החברה, ובעקבותיהם את הפוליטיקאים שהקצינו את הרטוריקה, הולכים לכלא לבקר עריקים ונוהגים בפועל כאנשי הפלג.
4 צפייה בגלריה
הפגנת הפלג הירושלמי נגד הגיוס לצה"ל
הפגנת הפלג הירושלמי נגד הגיוס לצה"ל
הפגנת הפלג הירושלמי נגד הגיוס לצה"ל
(צילום: Jack Guez/AFP)
"זה היה ברור מלכתחילה", אומר מנקס. "אמרנו להם שמבחינה אסטרטגית, ברגע שהאויב נוגע לך בציפור הנפש, אתה לא עושה איתו משא ומתן, לא על העין שלך ולא על הלב שלך ולא על הילד שלך".
האויב זה המדינה? "האמת, האויב האמיתי הוא בג"ץ, לא המדינה, כי כשהשאירו את הנושא במישור הפוליטי, אז בסופו של דבר מעולם לא דרשו מאיתנו להתגייס. רצון העם שנתגייס? אולי, אבל תמיד יש לו דברים יותר חשובים, לימין יש את ארץ ישראל, לשמאל יש את הדברים שלהם. בסופו של דבר, העם החליט שנושא הגיוס לא במקום הראשון. אם זה באמת היה במקום הראשון, אז כל המפלגות הציוניות היו מתחברות ודורשות מאיתנו מאה אחוז גיוס.
"זה מה שקרה בתקופה האחרונה: הם ראו שצדקנו, אמרנו להם, בג"ץ לא אמר 'שבו למשא ומתן', בג"ץ אמר 'שוויון בנטל', אל תיכנסו בכלל לסיפור הזה. לפני 12 שנה, לפני הרפורמה המשפטית, לפני המלחמה, הרבה יותר קל היה להגיד 'לא' מהיום. כשנבחרה ממשלת הימין על מלא, עשו קידושים בבתי הכנסת, כן? ממשלה שלא השיגה לציבור החרדי כלום, פשוט כלום. מעולם נציגי הציבור החרדי לא היו כאלה אימפוטנטים כמו בקדנציה של ממשלת הימין על מלא. ולכן השבר שיש בציבור המיינסטרימי, שרואה שאנחנו דואגים לכל העצורים שלהם, שאנחנו מראים שלא ייתכן שבני תורה ייעצרו בעוון לימוד תורה, כל זה גורם לשטח המיינסטרימי לבוא אלינו".
אברהם מנקס, מהפלג הירושלמי: "התווית השלילית שהדביקו לפלג זה לא בגלל השמאל, דווקא החרדים והימין גרמו לזה. ינון מגל אמר, 'החרדים הם אחלה, רק הפלג הירושלמי...' לכל ציבור יש שעיר לעזאזל"
במדינת ישראל אתה משיג דברים רק כשאתה הופך שולחן. הידברות מנומסת לא שווה כלום. מסקנה עגומה, ודי נכונה, שנשמעת מחרדים שבאים מהמיינסטרים, כמו שלמה קוק. "זה תהליך. גם מי שהיה מאוד נחרץ נגד הפלג הבין את טענתם", הוא אומר. את היחסים בין הפלג למיינסטרים ממחיש קוק בבדיחה ששמעתי מכמה אנשים: בן אדם מגיע בפסח עם ארבעת המינים לבית הכנסת, אומרים לו - השתגעת? ארבעת המינים בפסח?! הוא אומר, כן! וממשיך לבוא עם ארבעת המינים כל השנה. בסוכות, כשכולם מגיעים עם ארבעת המינים, הוא אומר: אמרתי לכם!
ארבעת המינים אלה ההפגנות. "למיינסטרים", אומר קוק, "היה קשה להשלים עם הגישה האקטיביסטית של הפלג. הם ניסו להגיע להבנות עם הממשלה, עם נתניהו - הכל כדי להמשיך את השיח, להסתדר, להתפשר, רק לא לשלוף את ארבעת המינים. כרגע אנחנו מבינים שאולי הגיע הזמן, שהאיש מהבדיחה צדק ושהפלג הירושלמי אמר זאת כבר מזמן: הם שונאים אותנו, הם רוצים לגייס את כולנו, הם רוצים לחלן את כולנו, אין בכלל מקום לשיח. בעיניים החרדיות, מי שנכנע אולי לקיצוניים זה דווקא שלטון הימין, שלא נותן כלום, לא מעביר חוק".
כך או אחרת, לפי ישראל כהן, פרשן חרדי, הפוליטיקאים החרדים היום מרוצים, בחצי קריצה, שיש מי שעושה את העבודה השחורה שלהם: "המיינסטרים הבטיח - תתייצבו ותקבלו פטור. אבל מאז שבוטל החוק, המיינסטרים החרדי הפך לעבריין. ועבריינים, לכלא. בתפיסת העולם החרדית רואים בזה המשך רדיפות. תנועת ההשכלה, רדיפת היהדות, הרומאים, היוונים וכל הצוררים. ככה חרדי תופס את זה. נהיה כבוד לשבת בכלא. תכף בחורות ישאלו בשידוכין, ‘נעצרת?’".
"המיינסטרים", אומר יאיר אטינגר, כתב ופרשן לענייני חרדים בכאן 11, "כלומר אגודת ישראל, דגל התורה, 90 אחוזים מהציבור החרדי, אף פעם לא הניף את דגל הציונות, אבל חי במדינה וניסה לשתף פעולה. כאשר אנחנו עם הגב לקיר, וזו תקופה של גב לקיר, הם נשארו ללא תשובות אמיתיות. אתה שומע היום את הרב דוב לנדו, שיושב על אותו כיסא שישבו עליו הרב שך, הרב אלישיב והרב שטיינמן, והוא מדבר דיבורים אנטי-ציוניים במובהק - תחשוב, הרב דוב לנדו הוא בעצם מנהיג רוחני של מפלגת שלטון בישראל - והוא מדבר כמו אנשי הפלג בדיוק, אז מה ההבדל בינך לבינם, למה אתה בתוך הפוליטיקה? להביא חוק פטור מגיוס לא הצלחת. הפלג הירושלמי נותן את הטון ומאתגר את ההנהגה הממוסדת.
"אגיד לך עוד משהו: לדעתי המפלגה החרדית הכי חשובה בבחירות הקרובות זאת המפלגה שלא מתמודדת. 'מפלגת' הפלג הירושלמי. הפוליטיקאים של ש"ס ודגל התורה מאוימים ממנה, ונמצאים בלחץ היסטרי כי הם יודעים שחלקים גדולים מהרחוב החרדי מאמינים לפלג יותר מאשר למפלגות".
אולי התוצאה של כל הבלגן הזה יכולה להיות מהפך פוליטי, כלומר שבירת הקשר הגורדי בין החרדים לימין. יותר ויותר אנשים מדברים על זה. למשל, העיתונאית שרי רוט מ"חרדים10".
"אני מאז ומתמיד טוענת שחבירה של החרדים לממשלת שמאל תוכל לעזור בנושא הזה, ועכשיו הם מבינים את זה בעצמם", היא אומרת. "אם החרדים ישכילו לשבת בממשלה שהיא לא ימנית על מלא - זה יהיה טוב. אני חושבת שממשלה כזאת אולי תוכל להביא איזשהו פתרון לבעיה שמלווה את המדינה כמעט מראשיתה.
העיתונאית החרדית שרי רוט: "אם החרדים ישכילו לשבת בממשלה שהיא לא ימנית על מלא - זה יהיה טוב ועשוי לפתור את בעיית הגיוס. השקפת עולמם של הרבנים נוטה שמאלה"
"השקפת עולמם של הרבנים גדולי ישראל, לפחות המדינית, נוטה יותר שמאלה מאשר ימינה. תראה כמה מאמרים יש ב'יתד נאמן' נגד עלייה להר הבית ונגד מעשי לאומנות של בן גביר, כמה פעמים גפני נאם בכנסת נגד בן גביר, הם יושבים באותה ממשלה כי לא הייתה להם ברירה אחרת. החרדים שהרגישו לא רצויים נאחזו בשולי גלימתו של נתניהו, שלא באמת יכול לתת להם את הסחורה. אין לו לגיטימציה ציבורית מספיקה. חסידות גור קלטה את זה כבר לפני יותר משנה, דגל התורה קלטה את זה עכשיו, והם מתחילים לדבר בגלוי על זה שהם יסכימו להצטרף לממשלת שינוי. אני לא יודעת אם ממשלה כזאת תרצה אותם, אבל לחרדים יש בשלות - אני מדברת על הרבנים, לא על המצביעים. אבל הם ילכו ברובם המכריע אחרי הרבנים. אחרת, אני לא רואה פתרון. לא לשאלת הגיוס, וממילא גם לא למדורת השנאה בין חילונים וחרדים".
הבכיר בפלג הירושלמי שמבקש להישאר בעילום שם מתנסח אפילו יותר בחריפות. "אם המיינסטרים החרדי, דגל התורה והחסידים וש"ס וכל אלה, היו אנשים פחות מושחתים, עם כל הג'ובים והמכרזים ועטיני השלטון שהם נצמדו אליהם, הם היו עושים מה שצריך לעשות ומחזירים את עצמם לימים היפים של המפלגות החרדיות שהיו לשון מאזניים. למה לנו להיות בכיס של גוש הימין? מה אתם צריכים את גוש הימין? נתניהו גרר את החרדים למלחמת עולם עם מערכת המשפט, עם כל מערכות השלטון, עם כל המדינה בעצם - ומה שקורה זה שעכשיו הציבור החרדי חוטף את מה שנתניהו צריך לחטוף. אני רואה בזה מסר פשוט לחרדים: חבר'ה, תקשיבו, אתם בצד הלא נכון של המפה, תעשו חישוב מסלול מחדש".