ימי תשובה, ושיאם ביום הכיפורים בבתי הכנסת ברחבי הארץ, הם עת ממוקדת וטעונה של תפילה. זמן שבו גם מי שביומיום אינם מתייצבים אל מול ארון הקודש, מקפידים לשמוט את הבלי הקיום כדי להתחבר לסדר ולנוסח התפילה הקולקטיבי של העם היהודי. ולא רק בעת הזו: רבים מאיתנו שאינם מאמינים ואינם מקיימים אורח חיים דתי או הלכתי, נוטים לפנות אל התפילה, בעיקר בעתות מצוקה ומשבר, ולהיאחז בכוח עליון כבגלגל הצלה של הנפש.
אלא שתפילה, אומר ד"ר שרגא ביק מהחוג למדעי הדתות באוניברסיטה העברית, חוקר יהדות ונצרות שמתמקד בריטואלים של תפילה, היא לא סחר-מכר עם אלוהים, ולא דרך להשיג ממנו דברים.
אז מה זו תפילה?
"פעולה פולחנית שתכליתה להביא את בני האדם לעבוד את האל, דרך שימוש במילים ובעיקר בגוף, שכן הרבה מאוד בתפילה מתרחש דרך הגוף – ההתנודדות, התנועה. הרי בתפילת יום הכיפורים לא ניתן לכתוב את התפילה על פתק ולשלוח לבית הכנסת, אלא אדם חייב להיות בבית הכנסת עצמו למשך שעות רבות, לעמוד על הרגליים, הידיים אוחזות בסידור, לזוז, לנוע, להשתחוות. ולכן תפילה היא התרחשות גופנית ברורה".
אז מה מקומה של הנפש, של הכמיהה?
"נכון שהרבה פעמים חושבים על תפילה כמשהו שמקורו בהתפרצות ספונטנית בלב, באינטימיות שקטה, אלא שהתפילה היהודית מתרחשת דרך הגוף כולו, כאשר אני עם אנשים אחרים לידי, בבית הכנסת, כאשר כל אחד שומע את קולו של האחר. כמובן שלצד התפילה הקולקטיבית יש גם מודל של תפילה אישית, אבל היא רק חלק מהריטואל, אלמנט אחד בתוך פאזל שלם".
רשימת משאלות לאל
אחת מדמויות המופת של החברה היהודית והישראלית בעת הזו היא רייצ'ל גולדברג-פולין, אמו של הירש גולדברג-פולין ז"ל שנרצח בשבי חמאס. מיד לאחר ה-7 באוקטובר, כאשר התוודענו לדמותה, לימדה אותנו רייצ'ל לא רק גדלות רוח וקשר עם האלוהים, אלא גם סוג של תפילה אישית שהפכה לתפילה קולקטיבית.
"גדלתי בשיקגו למשפחה חילונית, ואף על פי כן, שלוש פעמים בשנה נהגו הוריי לקחת חופש מעבודתם, וכולנו הלכנו יחד לבית הכנסת", היא מספרת. "אלה היו הימים הנוראים, ראש השנה ויום כיפור. התפילות היו ארוכות ומסתוריות, לא היה לנו מושג מה פשר המילים במחזור ולא הכרנו את הכוריאוגרפיה ואת כללי הטקס: מתי יושבים, מתי עומדים, מתי פוסעים לאחור ומתי לפנים. היינו כמו זרים שנקלעו למחול מורכב בארץ לא נודעת.
"במבט לאחור, זה נראה כמתכון מובהק לאסון: כמו מי שמחליט פעם בשנה לרוץ מרתון בלי להתאמן או לעסוק בפעילות גופנית לאורך השנה. אם בדרך נס הוא מצליח להגיע לקו הסיום, הוא יהיה נתון בכאבים גדולים ולא ירצה לאתגר את עצמו שוב. במקרה של משפחתי, משמעות הדבר הייתה שתחלוף שנה תמימה בטרם נשוב וניכנס שוב לבית הכנסת. ועד אז, תם הטקס, שלום ולהתראות".
גולדברג-פולין מודה שבתחילה, מעשה התפילה נראה מורכב ומבלבל. "על פניו, יש תחושה שאנו עורכים רשימת משאלות ומגישים אותה לאיזה רעיון של האל, שהוא לכשעצמו חמקמק וקשה לתפיסה. ואולם, המילה 'תפילה' עצמה היא שרומזת למה שאנו שואפים לחולל בעזרת ההזדמנות המעניינת שנפלה לידינו".
רייצ'ל גולדברג-פולין
(Ohad Zwigenberg, AP)
כלומר?
"המילה 'להתפלל' היא פועל מבניין התפעל שיש בו הוראה חוזרת — פעולה שאנחנו עושים כלפי עצמנו. השורש פ.ל.ל. נושא גם משמעויות של שיפוט והערכה. ולכן, במקום לראות את התפילה כרשימת קניות המופנית ליישות חיצונית, למעשה, כשאנו מתפללים אנו עוברים תרגיל של התבוננות פנימית ואפילו בחינה עצמית. זה לא קל, וזה גם לא אמור להיות קל. אנחנו שואלים 'מה חשוב לנו, במה עלינו להתמקד, מהי תכליתנו כאן, מה משמעותנו'", מדגישה גולדברג-פולין את מה שהפך להיות מזוהה מאוד עם המורשת שהותיר אחריו בנה, הירש, שנרצח בשבי.
רייצ'ל גולדברג-פולין: "במקום לראות את התפילה כרשימת קניות המופנית ליישות חיצונית, למעשה, כשאנו מתפללים אנו עוברים תרגיל של התבוננות פנימית"
ומהי תפילה מבחינתך?
"בתקופת החגים הרצינית והחגיגית אני נזכרת בשיחה שקיימתי עם חברה לפני שנים: 'ברגע שאאמין שיש אלוהים, אתחיל להתפלל ולקיים עמו קשר', היא אמרה. הבנתי את כוונתה, אבל חשבתי שבמערכות יחסים אחרות, הנוסחה היא הפוכה. קודם פוגשים מישהו ואז חושבים 'האדם הזה נראה מיוחד, ואולי כדאי להשקיע בהיכרות מעמיקה איתו'. ואז אנחנו מתחילים לחשוב עליו ולפעול בהתאם: להזמין אותו לקפה, להתקשר לדרוש בשלומו, להציע לו להצטרף להליכה, לקפוץ אליו כשהוא חולה. וכך, לאט לאט ובמאמצים, אנו יוצרים קשר, ויום בהיר אחד נדהמים לגלות שנולדה מערכת יחסים. יהודים מאמינים שהעשייה היא מאבני היסוד של הבניין העתידי, וכך עם המשפחות שלנו, החברים, בני עמנו ובוראנו. הקשרים מתהדקים באמצעות פעולות ומעשים. לפעמים פירוש הדבר הוא להתחיל, גם בלי לדעת מראש כיצד זה יסתיים", אומרת גולדברג-פולין ומפנה למשנתו של הרב אברהם יהושע השל ז"ל, שאמר שיהודי נדרש לבצע "קפיצת מעשה" ולא "קפיצת אמונה".
למה הכוונה?
"שעליו לחרוג מצרכיו ולעשות יותר ממה שהוא מבין, כדי להבין יותר ממה שהוא עושה. 'חשתי שרגליי התפללו', תיאר הרב השל את ההליכה לצד ד"ר מרטין לות'ר קינג בצעדה למען זכויות אדם בשנת 1965 בסלמה, אלבמה. זוהי תמצית התפילה. לא רק להרהר או להאמין, אלא לעשות", מסכמת גולדברג-פולין.
סדר ונוסח קבוע
פרופסור אלישבע באומגרטן, דיקנית הפקולטה למדעי הרוח וחוקרת היסטוריה דתית של ימי הביניים באוניברסיטה העברית, אומרת שעדויות ראשונות לתפילה ולפנייה אל האלים או לכוחות-על יש בכל התרבויות כבר מהתקופה הפרה-היסטורית: "ההנחה הסוציולוגית היא שאנשים תמיד התפללו ופנו לכוחות גדולים מהם, כי תמיד היו נסיבות שלא ידענו להתמודד איתן בעצמנו. כבר מתחילת הסיפור המקראי רואים שהאדם מדבר עם אלוהים ומבקש ממנו בקשות, ואלוהים מציב עצמו כמי שנותן מענה לבקשות ומחליט את ההחלטות. יש תפילה אישית ויש מאורגנת ויש ביניהן הבדלים. כשמתפללים יחד צריך להיות סדר ונוסח קבוע".
ומה נוסד קודם?
"ברור שהתפילה האישית נוסדה קודם. מתוך האישי נולדו קהילות ובתוך הקהילות התפתחו תפילות".
ד"ר ביק: "כולנו יודעים שכאשר אנחנו נקלעים למצבים שדורשים עזרה – רודף אחרינו אריה, אנחנו חולים, הבן שלנו נפצע בעזה – אנחנו באופן אוטומטי מבקשים בקשות ופורץ מתוכנו משהו שאפשר לקרוא לו תפילה. אלא שתמיד מתקיים מתח בין הצד הריטואלי הקולקטיבי שנשען על תפילה כאלמנט מסודר ומובנה, לבין תפילה אישית, חופשית ומשוחררת, שהיא מעין תגובה לתפילה הממוסדת".
ומה היחס אל התפילה ביהדות?
"בתנ"ך עצמו אין מצוות תפילה. היא מתעצבת להיות משהו עם חוקים וכללים רק לקראת סוף המאה הראשונה והופכת לחובה דתית מרכזית, גם ביהדות וגם בנצרות, ומתגבשת אז לכדי כלי עוצמתי שמכונן קהילת רגשות, ומפעיל אפקט דומה על הנפש: כמו שכולנו עומדים בצפירה ביחד, ככה אנחנו מתפללים ביום הכיפורים בבית הכנסת ביחד, בוכים ביחד בכל נדרי או זזים ומתחננים ביחד. הרי גם אדם חילוני לא יתפלל לבד ביום הכיפורים, אלא יגיע לבית הכנסת ויתפלל בקהילה. הרגשנו את זה גם בכיכר החטופים, כאשר ההמון הפך לקהילה רגשית שחבריה עמדו וצעקו 'את כולם עכשיו' ועבר בנו רטט קולקטיבי", אומר ביק.
(שלו שלום)
למי צעקנו?
"זו שאלה טובה ולכל אחד יהיה את ההסבר שלו למי הוא מתפלל, אבל מה שקודם לכך זו השותפות הקהילתית העצומה שמבטאת כמיהה משותפת, וזו אחת התכליות המקוריות של התפילה הקולקטיבית שהיא מעבר לתפילת היחיד. תפילה היא לא מצב שבו אדם אמור לעמוד ולבקש, ומדמיין שאם יצעק מספיק חזק אז יש איזה אל בשמיים שאוסף מספיק בקשות ואז מי שביקש מספיק יפה משאלתו תיענה".
אבל זה מה שאומרים לנו: תתפללו, תבקשו, תתמקדו ותשיגו.
"קיימות מחלוקות גדולות בדיוק סביב השאלה הזו גם אצל הוגים בשלהי העת העתיקה, שכבר אז טענו שהתפילה לא אמורה לשנות שום דבר. אי אפשר לתמרן את אלוהים, הוא לא עושה קסמים ולא נענה לבקשות, אלא התפילה היא אקט של התמזגות או שיחה עם האלוהות, עבור חלק מההוגים בניסיון של הנפש להידמות או להתקרב לאלוהי, עבור אחרים כחלק מעבודת האל, אבל כך או כך בלי מטרות תועלתניות חומריות. ואם נסתכל על המציאות, קשה למצוא סימוכין לכך שהתפילות עוזרות במובן התועלתני הישיר. רק חלק קטן מהאנשים יעידו על עצמם שהתפילות שלהם באמת התקבלו.
ד"ר שרגא ביק: "כולנו יודעים שכאשר אנחנו נקלעים למצבים שדורשים עזרה, אנחנו באופן אוטומטי מבקשים בקשות ופורץ מתוכנו משהו שאפשר לקרוא לו תפילה"
"צריך להבין שעבור מרבית ההוגים התפילה היא לא מנגנון למניפולציה על האלוהות או לקבלת הטבות מאלוהים דרך פעולת התפילה. ולראייה, המקום שניתן לבקשות אישיות בתפילות היהודיות למשל הוא מצומצם, ונמצא בשולי התפילה. התפילה היא כללית, היא לא נועדה לרגע קונקרטי או לאדם קונקרטי, אלא היא קודם כל שיחה עם אלוהים או עמידה לפני אלוהים, כחלק מעבודת האל", מסכם ד"ר ביק.
לדבריו, הדרך שבה בני אדם עובדים את האלים שלהם באלפיים השנים האחרונות — ובכך הם שונים מבני אדם בתקופות מוקדמות יותר — היא בצורה מילולית, מה שהופך את השפה לכלי הפולחן העיקרי שלנו, בין האם מדובר בתפילה שמתרחשת בציבור, או באופן פרטי, בבית.
(אלכס קולומויסקי)
בגדים נקיים ולבנים
אז אם תפילה היא בראש ובראשונה פולחן של האדם את אלוהים יותר מאשר דרך להשיג ממנו דברים – מדוע כאשר אנחנו נקלעים למצוקה, הפנייה האוטומטית שלנו היא לאלוהים שיציל אותנו, על אף שאנחנו יודעים שברוב מכריע של המקרים המשא ומתן הזה נועד להיכשל? ד"ר ביק אומר שלמרות שאנחנו לרוב מודעים לחוסר התוחלת המעשי של הפנייה לאל, עדיין יש בנו תקווה שאולי יש בה יכולת להשפיע על מציאות חיינו.
"כשאנחנו מתפללים אנחנו משיימים את הרצון שלנו, אומרים ומגדירים מה אנחנו רוצים שיקרה. והשיום של הבקשה שאותה אנחנו מפנים לדמות על טבעית עם שלל התניות סביב התפילה, יש בה פעולה פסיכולוגית חזקה ומאוד בסיסית. עצם הבקשה והמאמץ, בין אם זה בצום או בשירה או בניעה משותפת, בהתרכזות או בהכרה ש'עכשיו אני מתפלל ולובש בגדים נקיים ולבנים ומתרכז ועומד בשקט' – מעניקים לנו מזור פסיכולוגי", מוסיפה פרופסור באומגרטן.
גפן אנגלרד-ענתבי היא דרמה-תראפיסטית ומרצה במכללת לוינסקי וינגייט, שהקימה את המרכז הראשון בארץ, ואולי גם בעולם, לטיפול רגשי באמצעות תפילה. לטענתה, תפילה היא כלי בעל עוצמה רבה בתוך הטיפול הפסיכולוגי.
את המרכז הקימה לפני כשנה כחלק מעבודת הדוקטורט שהיא כותבת בבר אילן וכיום הקליניקה שלה מקבלת באופן קבוע עשרות מטופלים שמגיעים לטיפול רגשי בשיטות פסיכולוגיות מקובלות, כשאחד הכלים המרכזיים במהלך הטיפול הוא תפילה.
איך תפילה הופכת לכלי טיפולי פסיכולוגי?
"כאשר הקשר עם אלוהים נכנס לקליניקה, הוא לא רק מטמון של הנפש, אלא גם מהווה נייר לקמוס שבעזרתו אנחנו בוחנים מצבים שונים בנפשו והתנהלותו של האדם, כולל מערכות היחסים שלו. בקשר של המטופל עם אלוהים טמון כל כך הרבה מידע נפשי יקר ערך, כולל התייחסות לדפוסי התקשרות ראשוניים עם ההורים ועם דמויות מפתח, שלא הייתי מצליחה להגיעה אליהם ממקומות אחרים, וזה אחד הדברים שמתקיימים במהלך הטיפול בתפילה".
שאלת המחקר המרכזית שלה הייתה מהי התנועה שמתחוללת בנפש בעת כניסה לטקס תפילה חיה; מה מגלה אופן תפילתו של אדם על עולמו הפנימי. "הנחת היסוד טוענת שהתפילה — המעשה האנושי הקדום ביותר, פנייה אל מה שגדול מן האדם — מאפשרת לנו להבחין בדברים שקורים בתוך נפשו של המטופל".
ומה עם התפילה בשעת משבר, כפנייה אל כוח עליון?
"יש רגעים שבהם מרגישים שסירת חיינו מטלטלת וכל אחד חווה את זה במקום אחר – מול בן הזוג, בקריירה, במשהו אישי – ואז האדם מחפש את התפילה כגורם שמחזיק עבורנו את הכאב, את הפער שמתקיים בין המציאות לבין איך שהיינו רוצים שהיא תתקיים. היו למשל הרבה חטופים שחזרו ודיברו על כך שבמהלך השבי הם ניהלו שיחות עם אלוהים, וממש הרגישו שיש מי שמחזיק להם את היד.
"הפעולה הנפשית של התפילה מגלמת בתוכה במקביל גם כניעה וגם וכמיהה: מצד אחד זה המצב שלי, אני חטוף בעזה, ומצד שני יש לי מישהו שיכול להחזיק לי את התקווה שאצא מפה. ראינו שהיו הבדלים בקשר של החטופים עם אלוהים. לפי העדויות שלהם עצמם, היו מי ששאלו את אלוהים מה שלומו. היו מי שהבטיחו לו הבטחות. היו מי שביקשו ממנו סימנים. אצל כל אחד המנגנון היה אחר, אבל בכל המקרים התרחש קשר עם כוח שהם האמינו שמחזיק להם את היד, והם התפללו באמונה גדולה".
ומי שלא נולד בבית אמוני, איך הוא מגיע אל האמונה הזו?
"זה אף פעם לא חיצוני, זה תמיד פנימי. אמונה מתרחשת באמת ברגע שבו סקרת את העולם הפנימי ואת באמת מאמינה שאת ראויה בעיני עצמך. כאשר זה מתרחש, התהליך הפנימי של חיבור והתפתחות מגיע, ומדובר במהלך מדהים".
