איש, אני מניח - אפילו לא טולסטוי בשעתו - לא מתכנן לכתוב ספר של 3,053 עמודים, וגם הסוציולוג פרופ' עוז אלמוג לא תיכנן. אבל יצא לו.
זה קצת מבהיל, אני יודע (ואולי גם הוא), ולכן הספר הזה לא באמת יכול להיכרך בשום כריכייה מוכרת, או להיות מונח בחנות ספרים סטנדרטית, אבל הוא עדיין יוצא במלואו (בדיגיטל, בהוצאת עברית), והוא משמעותי, והוא מרתק לקריאה; מדובר במחקר הארוך (דה!), המקיף, והמעמיק ביותר שפורסם אי פעם בנושא האחד שעומד להכריע את הבחירות הקרובות, ואולי את גורל ישראל עצמה: הציונות הדתית.
המגזר האחד החשוב ביותר בישראל, מיליון הישראלים שאין מגוונים ואחידים מהם - כיפות סרוגות, רקומות, חרד"לים, חסד"לים, מתנחלים, מתיישבים, מזבולון המר ועד דניאלה וייס, מגאולה כהן ועד הרב בא-גד, מעמית סגל ועד בצלאל סמוטריץ', מחילי טרופר ועד לימור סון הר-מלך - המגוון הטבעי, האקלימי, הגאוגרפי הזה; המגזר שרצה, עד שכמעט הצליח, להפוך לאדון הארץ. המגזר שבו השקיע אלמוג את שלוש השנים האחרונות.
"זה המגזר, בה"א הידיעה, יותר מהחרדים אפילו, שמסכן כיום את מדינת ישראל", הוא מנחית מיד, "משום שאחרי שלוש השנים האחרונות הם עדיין אומרים: נו, זאת רק פוליטיקה, ביבי הוא רק בן אדם, סמוטריץ' אמנם נגד גיוס חרדים אבל מצד שני הוא תומך בהתיישבות והוא בסדר ונחמד וככה - והדבר הנורא הוא שלידם יש חצי מדינה שזועקת: זה לא צודק ולא מוסרי! אבל להם זה לא מפריע. כאילו, סליחה, אתם באמת חושבים שהאנשים האלה, שאתם יורקים להם עכשיו בפנים, ירגישו אחר כך שהם אחים שלכם? איפה אתם חיים?".
בצלאל סמוטריץ'
(צילום: ריאן פרויס)
הדחיפות והחרדה הממשיות האלה לקראת תוצאות הבחירות הקרובות הניעו את אלמוג לחקור יותר ויותר, לעומק ולרוחב, את הציונות הדתית ומה שאירע לה בעשורים האחרונים. זה הפך לאובססיה שהפכה ל-3,000 עמודים, "פאזל עם אלפי חתיכות, וידעתי שאני ארכיב את כולו כי זו הדרך היחידה לראות אותו, וזה מסע מייגע, כמו מרתון, רק שכשאתה מגיע חסר נשימה לסוף מתברר לך שהמסלול לא הסתיים, וכל הסתעפות מובילה לעוד הסתעפות", הוא מתאר.
התוצאה, "ניצחון הכיפות הסרוגות? הסיפור המלא" (הוצאת עברית), היא ספר מחקר עצום ממדים שאין דרך לקרוא את כולו במכה, או שתיים, או אפילו עשר, אבל הוא כולל, אכן, את סיפורו המלא (וגם המצולם) של מגזר שנציגו בשנות ה-70, יו"ר המפד"ל יוסף בורג, היטיב להגדיר אותו כשנשאל מה חשוב יותר בזהותו הציונית-דתית, והגיב בתשובה: "המקף", כלומר עצם החיבור בין השתיים.
ו"ניצחון הכיפות הסרוגות" באמת עובר דרך כל התחנות שהחזיקו את המקף הזה בחיים: מהישיבות הציוניות הראשונות, חמ"ד, המזרחי, תנועות הנוער הציוניות-דתיות, החרד"ליזציה, גוש אמונים ותנועת ההתנחלויות, צמיחת הכהניזם והטרור היהודי, אוסלו, רצח רבין, ההתנתקות, נוער הגבעות, ההתיישרות עם נתניהו, ולבסוף הרפורמה המשפטית ו-7 באוקטובר, הכל ברזולוציה חסרת תקדים שנכנסת גם לקודי לבוש ודיבור, תרבות ואמנות, מגמות בזוגיות ובמשפחה, מאבקים רבניים ומגדריים, מה לא.
× × ×
באמת, רק תוכן העניינים של הספר מתפרס על פני 15 עמודים. ואתם אומרים לעצמכם: טוב, עוד לא היה מגזר בישראל שזכה לבדיקת דימות ברמה כזאת, והיופי הוא שבסוף זה גם קריא מאוד, משום שאלמוג לא כותב לעולם עבור האקדמיה, אלא בדיוק כפי שכתב את מחקריו-ספריו הפופולריים הקודמים, "הצבר - דיוקן", "פרידה משרוליק - שינוי ערכים באליטה הישראלית" ו"דור ה-Y - כאילו אין מחר" (יחד עם זוגתו, תמר אלמוג); בשפה נגישה לחלוטין.
מה בשורה התחתונה (או באלף השורות התחתונות)? ובכן, אולי התזה החשובה ביותר של אלמוג היא זו שקובעת שהציונות הדתית נידונה לנצח להזדנב מאחור ולנסות ליישר קו עם איזו אליטה חילונית הולכת ומצטמקת, רק כדי להיעלב ממנה בכל פעם מחדש ולהרוס הכל.
"זה ספר על ההרס המצטבר של החברה הישראלית, ולצערי הרב, הגורם המרכזי שגרם לשחיקה הזו ולפירוד ולקרע, והביא אותנו לסף תהום, הוא ההקצנה שהמגזר הזה היה חוד החנית שלה. הוא היה הקטר של ההרס", אלמוג קובע.
כלומר, מבחינתו מדובר בסיפור טרגי. או כמו שהוא מיטיב לאבחן את הדיסוננס: המגזר הזה מורכב ממיליון הישראלים הנחמדים, המסורים, האדיבים, הרהוטים והמשכילים ביותר (ברובם) שתפגשו באופן אישי, ובו-זמנית הקיצונים והאלימים ביותר כקולקטיב פוליטי ובלתי אישי - מי שתמיד רצו דבר אחד: להגיע למקום שבו נמצאת ההגמוניה החילונית-ליברלית, רק כדי לגלות שהאליטה ההיא כבר זזה למקום אחר, בלעדיהם.
לאלמוג יש דוגמאות בשפע. קחו למשל את מפעל ההתנחלויות, שהעניק לציונות הדתית תחושת חלוציות והובלה מהסוג שהיה שמור עד אז רק לקיבוצים ולהתיישבות העובדת. אבל הסכמי השלום עם מצרים והסכמי אוסלו המחישו לה שישראל המיינסטרימית כבר זזה למקום אחר. או קחו למשל את הרגע שבו הציונות הדתית הפכה דומיננטית ביחידות השדה הלוחמות בצה"ל, רק כדי לגלות שהאליטה כבר זזה למודיעין, ל-8200 ולהייטק. או קחו את הצפת התקשורת בנציגי הציונות הדתית, רק כדי לגלות בסוף שערוץ הדגל שלה - 14 - הוא שופר תעמולתי, חד-צדדי וכוזב. ולבסוף: קחו את ממשלת הימין על-מלא והאסונות שבאו בעקבותיה. "מה שאמור היה להיות רגע השיא של הימין הדתי - ההוכחה ליכולתו לצבור לא רק כוח פוליטי אלא גם להנהיג את המדינה על פי דרכו - הפך למקור של מפח נפש עמוק", אלמוג אומר.
כתוצאה מהמרדף משורבב הלשון הזה אחרי ההגמוניה החילונית-ליברלית, הפך סיפור חייה של הציונות הדתית למה שאלמוג רואה כ"תסכול מעמדי כרוני", וכך התחיל - ומעולם לא נגמר - העצב הגדול של הישראלים שבסך הכל רצו להיות טובים יותר מכל השאר, אבל מבלי לצאת מעורם השמרני, הדתי, הכוחני, שהדלק המניע אותו היה ונשאר, על פי אלמוג, "עלבון שחוזר על עצמו כל הזמן, והתחיל כבר בהסכם השלום עם מצרים, אבל התחזק מאוד בעקבות אוסלו ורצח רבין וכמובן ההתנתקות, שמהם צמח הפייק הזה לגבי 'החילונים שרוצים להרוס אותנו'".
"נתניהו חילץ אותם מאשמת רצח רבין וצמח מזה. הוא כמו שחקן חיזוק בספורט שהופך את הקבוצה שלך למנצחת, ואז לא מעניין אותך מה הרקע שלו. כל עוד הוא מנצח בשבילנו, היתר לא חשוב, ונתניהו הוא חתיכת ווינר, והוא סיפק להם את הניצחון"
אבל אחרי רצח רבין באמת האשמנו את המגזר כולו.
"יש בספר פרק ארוך שמראה כמה הם הקדישו לנקות את עצמם מזה - כי ככלל, זה מגזר שלא לוקח אחריות, וזה מגיע כיום עד אי-לקיחת האחריות על נוער הגבעות. הם כל הזמן רק מטיחים באחר, מאשימים, לא עושים שום חשבון נפש. להגיד לך שהייתה אחריות גם לשמאל באוסלו? ברור. היו תמימות, עיוורון נורא, גם אנחנו סיפרנו לעצמנו סיפור, בוודאי. אבל אצלם, תסכול אוסלו לא צמח מהחזרת שטחים או ביטחון, אלא פשוט מעלבון. גם ההתנתקות לא הייתה חשש ביטחוני ממשי שלהם, אלא עלבון. זה תמיד אותו סיפור; הם בונים לעצמם נרטיב שבו הם כאילו איזו אליטה מובילה, ובסוף המציאות כל הזמן מנחיתה אותם לקרקע".
נוער הגבעות
(צילום: מתוך פייסבוק)
זה קרה גם בסיפור הרפורמה המשפטית?
"הרפורמה המשפטית היא סיפור מדהים בעיניי; קבוצה אדירה מונעת משנאה לישות מדומיינת שהיא 'השמאל', כשאין באמת שמאל פוליטי בישראל, הוא קטנטן, וכשהם אומרים 'שמאל' הם מתכוונים פשוט לחילונים, רק לא נעים להם להגיד. וזה מאפיין אותם; רתיעה שנובעת מרגשי נחיתות ומ'אנחנו רוצים להיות כמוכם'. הם לא אומרים את זה, אבל הם זקוקים לאשרור. זה חוסר נינוחות כרוני, מעמדי, שנאה כלפי מי שהם רוצים להיות כמותם, אבל מי שכל הזמן שמים להם ראי ואומרים: חברים, תשמעו, עם כל הכבוד, אתם לא הכי דמוקרטים בעולם".
הפגנה נגד המהפכה המשפטית
(צילום: דנה קופל)
× × ×
הוא בן 66, אלמוג, הסוציולוג הישראלי הידוע מכולם, בוודאי הנפוץ ביותר תקשורתית, האיש שמספר הטלפון שלו הופיע לאורך שנים אצל רוב תחקירניות ישראל תחת "סוציולוג ואם צריך מישהו שידבר בנושא" - כמעט כל נושא - ולא במקרה. אלמוג יודע להיות נחרץ, פסקני, גורף. שפת גופו משדרת דחיפות, להיטות, ואפשר להתווכח עם נטייתו לאמירות גורפות בווליום גבוה, אבל לא עם הדרך החדה והמהירה שבה הוא מעמיד טיעון או הבחנה משכנעים.
כשהוא מנסה לנמק במחקר, למשל, את האופן שבו הציבור הציוני-דתי הצליח לדבריו לנוע לאורך השנים מממלכתיות וגישת "הארץ יפה, החייל קדוש, המשפחה חמה, השבת מרגשת, האמונה מנחמת, העם אחד" לפתרונות של אלימות ובמקרים מסוימים אף כהניזם, קריאות לסירוב פקודה ושנאה למוסדות המדינה, הוא טוען: "אין פירוש הדבר שרוב הרבנים תמכו באלימות - הם לא - אלא שהשפה הדתית העניקה לעיתים למאבק הפוליטי ממד מוחלט, וככל שהמאבק נעשה מוחלט, כך הצטמצם המרחב לפשרה ולציות לחוק".
אלמוג בא למחקר הזה ממקום כמעט אישי; הוא עצמו נולד להורים (זאב אלמוג, לשעבר מפקד חיל הים; וד"ר גאולה אלמוג, חוקרת ספרות ילדים) שגדלו בבתים דתיים, נפגשו בגרעין של בני עקיבא ויצאו בשאלה; הדת, הוא כותב בהקדמה לספר, לא עזבה את הבית ונותרה בו "כמצווה ולא כהלכה" גם כשהוא עצמו הפך "רחוק מן האמונה הדתית כרחוק מזרח ממערב. אני רואה בה חולשה אנושית, שריד עיקש של עולם ישן ותמים ההולך ונשחק, ועוד יישחק, אל מול האמת העירומה".
מבית ילדותו הוא המריא לקריירה אקדמית משגשגת, השלים דוקטורט בסוציולוגיה, פרופסורה בחוג ללימודי ארץ-ישראל באוניברסיטת חיפה, והפך לחוקר ישראליות בולט ומתוקשר במיוחד לאורך ארבעה עשורים.
בשנים האחרונות הוריד הילוך; הוא יצא לגמלאות מהאקדמיה, כיכב פחות בתקשורת ושקע למעמקי הסיפור של הציונות הדתית, שתופסת את עצמה לאורך שנים, לדבריו, כקורבן של מערכת - תרבותית, משפטית, אקדמית, תקשורתית - שנוטה נגדה, ולכן מרשה לעצמה לזנוח את הממלכתיות ולעבור לראות בכל המחנה הליברלי לא רק יריב פוליטי, אלא אויב ממשי. עד למצב שבו, כמו שאלמוג כותב, כל פינוי יישוב נתפס כהתנכלות למפעל ההתיישבות כולו, וכל חקירה של פעיל ימין היא לא אכיפת חוק אלא "רדיפה", וכל פסיקת בג"ץ היא לא רק הכרעה משפטית שנויה במחלוקת אלא הוכחה ל"אקטיביזם שיפוטי".
התוצאה? אלמוג מצביע על היצמדות המגזר לנתניהו, הטמעת הכהניזם, התגברות האלימות, ניסיון הרפורמה המשפטית הכושל, או כמו שהוא מנמק את זה: "הכל עניין של 'אני לא מצליח להצטיין, להוביל, ואני מקנא', ותכפיל את זה בתרבות שנשלטת על ידי גברים - וגברים הם קפסולה של אגו - ובעובדה שזה ציבור שיש לו מגע הדוק יותר עם הפלסטינים, כי הרי השכנים שלנו הם סיפור קשה, והאלימות והזדוניות שלהם בלתי נתפסות לפעמים, והציונות הדתית נמצאת בנקודות החיכוך, הם ספגו המון נפגעים - באינתיפאדות, ביישובים - וזה יוצר זעם עצום. ובקצה של הזעם הזה, תמיד יש את הקיצונים שיפרקו אותו".
ועדיין, הכהניזם מעולם לא היה חלק זהותי מהציבור הזה - אחרי טבח מערת המכפלה הוא בכלל הוצא מחוץ לחוק - אבל בהדרגה זה השתנה וקיבל אצל חלקים מסוימים לגיטימציה. איך אתה מסביר את זה?
"היה פה תהליך זוחל שבו הכהניזם נכנס עקב בצד אגודל דרך דמויות כמו מיכאל בן ארי ואיתמר בן גביר, ובהדרגה שורה של רבנים מובילים במגזר לא התנגדו לזה, ובסוף המגזר הצביע לאיחוד הזה עם הכהניזם, לא רק כי הם רצו לנצח, אלא כי הם לא ראו בזה בעיה מוסרית. זה לא זר להם. אם זה היה גוף זר מבחינתם, ההשתלה הזו הייתה נדחית".
איתמר בן גביר
(צילום: אלכס קולומויסקי)
אתה מתעסק גם באופן שבו הם מזהים את נתניהו כ"מנהיג בחסדי האל", אבל נדרשים לעקם עוד ועוד מהערכים שעליהם חונכו - ניקיון כפיים, אחריות אישית, אחדות ישראל - כדי להמשיך לדבוק בו. למה הם לא מתנערים ממנו?
"קודם כל, נתניהו חילץ אותם מאשמת רצח רבין וצמח מזה. מעבר לזה, הוא כמו שחקן חיזוק בספורט שהופך את הקבוצה שלך למנצחת, ואז לא מעניין אותך מה הרקע שלו. כל עוד הוא מנצח בשבילנו, היתר לא חשוב, ונתניהו הוא חתיכת ווינר, והוא סיפק להם את הניצחון. על זה התלבש כמו כפפה סיפור הרדיפה והמשפט שלו - כי עכשיו 'מערכת המשפט מנוולת, לכן היא התנפלה עליו', הכל הסתדר מבחינת הסיפור הגדול שלהם".
בנימין נתניהו
(צילום: מעיין טואף/לע"מ)
אבל, כמו שאתה כותב, ההיצמדות אליו אילצה אותם להקריב עוד ועוד, ולמעשה לעבור לתמוך בערכים הפוכים משלהם.
"ברור. לכן לאורך זמן התמיכה שלהם נסדקה; קודם כל הכישלון שלו - מר ביטחון הכל יכול שלהם - וראינו מה קרה; והם ראו את התנהלות השקר והפייק שלו בשנים האחרונות, והם לא אוהבים את הקבוצה שהוא טיפח סביבו - אנשים כמו דיסטל-אטבריאן, אמסלם, גוטליב, ואטורי - ולא רואים בהם אנשים איכותיים, ובקצה הם גם מבינים עד כמה תופעת הביביזם, שהיא ביסודה תופעה פשיסטית של פולחן אישיות והגנה בכל מחיר על אדם שכאילו אין לו תחליף, חמורה וזרה להם, וגם לא יהודית. כל זה יושב עליהם, כי זה בכל זאת מגזר למדן, חוקר, משכיל - ובסוף אתה שואל: מה קרה לכם? חברים, זו כבר לא פוליטיקה, תחזרו למוסר הבסיסי".
כמה מהם נבוכים או לא מזהים את עצמם כשהם מסתכלים על ההנהגה הפוליטית הנוכחית שלהם?
"לא מזמן פורסם ב-ynet סקר עם נתונים בלתי נתפסים על תחזית ההצבעה שלהם (הסקר העלה תמיכה של 30 אחוז בסמוטריץ' ופייגלין, 17 אחוז בליכוד, 12 אחוז בעוצמה יהודית - ר"ש) ואפילו אני תפסתי את הראש. זה דבר בלתי נתפס אחרי כל מה שעברנו, ובטח כשיש לך אלטרנטיבה כמו איזנקוט, שבטח לא חשוד בשמאלנות ויש לו קאדר דתיים שלם במפלגה, או בנט - שהם שתו את דמו בקשית - או ליברמן, שהוא בטח לא שמאל. ועדיין, אלה התוצאות. אז חלקם מרגישים נורא, אבל האינדוקטרינציה שהם עברו בנוסח 'מה יהיה פה אם חלילה לא יהיה גוש ימני' חזקה כל כך, שזה לא מזיז אותם".
איך הם מיישבים לעצמם את הדיסוננס לגבי הפטור משירות לחרדים בזמן שהם וילדיהם משרתים בלי סוף?
"תאוריית הדיסוננס של פסטינגר אומרת: או שאתה סוגר באמצעות תירוץ, או שאתה משנה דעה, או שאתה מכחיש ומדחיק. והם בהכחשה. אנשים יכולים להגיע לעיוורון נורא, והעיוורון הזה מדרדר אותנו על עבר פי פחת. אבל אני עדיין מאמין גדול בכוחם של האמת והצדק, ובזה שהרוע נושא על גבו חגורת נפץ עצמית. ויכול להיות פה גם תהליך של נפילת חומת ההכחשה. אבל כרגע, לפי כל הסקרים וההיכרות שלי איתם, יש עדיין תרבות של עיוורון והכחשה".
× × ×
איך הצליחה בסוף הציונות הדתית להפוך את המדינה על פיה? אלמוג מצביע על האופן שבו הליברליות אולי מנצחת בחיי היום-יום של המגזר, אבל החרד"לות שולטת פוליטית ובמוסדות החינוך שלו. הוא גם מזהה את הרגע שבו עלתה מחדש השמרנות במערב - כחלק מהריאקציה הכללית לתרבות הפרוגרס - כזמן שבו המגזר יכול היה, סוף-סוף, לטעון שהוא אליטה חדשה אמיתית שמייצגת חירות ודמוקרטיה, בזמן שדווקא האליטה החילונית-ליברלית היא הפנאטית, הכוחנית והמנותקת.
"הכל עניין של 'אני לא מצליח להצטיין, להוביל, ואני מקנא', ותכפיל את זה בתרבות שנשלטת על ידי גברים - וגברים הם קפסולה של אגו - ובעובדה שזה ציבור שיש לו מגע הדוק יותר עם הפלסטינים, הם ספגו המון נפגעים, באינתיפאדות, ביישובים, וזה יוצר זעם עצום"
מעבר לזה, אלמוג מצביע שוב ושוב על האופן שבו מגזר שמורכב מ"אנשים טובים, מסורים למשפחתם ולקהילתם, נכונים להתנדב ולתרום, בעלי תחושת אחריות, מחויבות ומוסר עבודה" משמש לבסוף בשירות תפיסה אלימה "שמייחסת קדושה טרנסנדנטלית לאדמה, רואה במדינה כלי להגשמת חזון גדול ממנה", מתייצבת מאחורי פוליטיקה של "לאומנות ואתנוצנטריות יהודית" ולבסוף מכילה עשבים שוטים ואלימים, שאינם צומחים, כפי שהוא מאבחן יפה, על אספלט.
כל זה מוביל אותו, בסיום המחקר, לשילוב של פסימיות עמוקה לצד אופטימיות זהירה. הבחירות הקרובות, הוא אומר, "הן לא על שמאל וימין אלא על דבר אחד: על מוסר. על מצפון. ואם הממשלה הזו והגוש הזה לא ייענשו כמו שבכל דמוקרטיה הם היו נענשים, הרבה ישראלים יגידו: זו מדינה שאין בה צדק, מוסר ומצפון, ואני מתבייש בה, והם יעזבו בדמעות. לא כולם, אפילו לא רובם, אבל הייאוש יוציא החוצה קבוצה גדולה מספיק כדי שזה יהיה אסון, ויקרה לישראל מה שקרה בירושלים ובטבריה. זה יקרה בשקט, בדיוק כמו שזה קרה בתנועה הקיבוצית: אנשים פשוט לא הופיעו יותר באספות. עד עכשיו, כולל ברפורמה, החילונים עדיין היו באספה, התווכחו. עכשיו אנחנו כבר בשלב ה'אתם תמשיכו להתווכח, אנחנו נעזוב'. חלקם יהפכו למהגרים פנימיים, יתרמו פחות ופחות, וכשהם יידרשו להקריב קורבן ויידעו שהשלטון במדינה יורק להם בפנים, שהם פראיירים ואלה לא הערכים שלהם, המוטיבציה שלהם לעשות את זה תרד מאוד, והדרך החוצה תהיה מבחינתם סלולה".
אז אתה פסימי.
"כן. תראה, המושג ישראל ויהודה לא צמח בוואקום. אחרי שלוש השנים האחרונות, אני חושב שאצל רוב רובם של החילונים כבר אין ספק שאנחנו חיים כאן בשני עמים, עד עכשיו הם היו יחסית בהודנה, אבל בסוף זה מגיע להתנגשות אלימה, עד שאחד העמים אומר: אני עוזב. וזה המצב אצלנו. הרבה חילונים כבר התעייפו. הם יעזבו".
אתה עצמך תעזוב?
"בשלב הנוכחי, על אף שאני פטריוט ישראלי והמקצוע שלי הוא החברה הישראלית, בפעם הראשונה האפשרות לעזוב היא לא בלתי ריאלית בשבילי. אם הגעתי לנקודה שבה אני כבר לא יכול לחיות מצפונית במדינה הזו, אני אמצא את עצמי, בדמעות, גם כאדם זקן, מחוץ למקום הזה".
למעשה, בני הזוג אלמוג כבר מחלקים את זמנם בין ישראל לאתונה, "רק בעיר הזו נמכרו כמה עשרות אלפי דירות לישראלים - רובם עוד לא עוברים לגור שם, אבל הם עשו עוד צעד", אלמוג אומר, ובו-זמנית נדהם מול הביטול שבו הציונות הדתית מתייחסת לאפשרות עזיבתו של ציבור חילוני גדול. "זו האשליה שלפיה אפשר להמשיך למתוח את הציבור החילוני-ליברלי כמעט ללא גבול", הוא כותב. "הוא יפגין - ויחזור הביתה. הוא יאיים - ויירגע. הטייסים יתרגזו - וימשיכו לטוס. הרופאים ידברו על רילוקיישן - ויישארו בבתי החולים. כולם יכולים להתפלץ, אבל בסוף הם יקבלו את הגזרה".
זה, כמובן, בלתי אפשרי לאורך זמן, ואלמוג מזהיר שהציבור הציוני-דתי חי בסרט בעניין הזה, כפי שהוא חי בסרטים רבים נוספים, למשל ש"ארץ ישראל השלמה קום תקום", ש"לנתניהו אין תחליף", ש"עם לבדד ישכון", שהבעיה הפלסטינית תיפתר "באמצעות שילוב של סבלנות, נחישות וכוח" בלבד, ועוד.
ועדיין, על אף שהוא רואה במגזר ובסרטים שבהם הוא חי סכנה משמעותית להמשך קיומה של ישראל, הוא גם מאמין ביכולת המגזר להשתנות ושונא את הכינוי "אוכלי מוות". "הוא ביטוי רע, מעליב, לא הגון. אני מבין מאיפה זה צמח, אבל זה מסוג הדברים שרק מזינים את השנאה והנקמנות שלהם. וגם אצל החילונים בשמאל הקיצוני לא חסרים דוגמטיים וקיצונים שפועלים מתוך שנאה וסטריאוטיפים".
איפה הוא בכל זאת אופטימי? במגזר עצמו, הוא אומר, המגמות הליברליות ינצחו בסוף. "תסתכל על השינוי החברתי החרישי שהם עוברים. על השינוי ביחס ללהט"בים אצלם, למשל, או לאמנות ותיאטרון. ויהיה שם דור צעיר שיבוא חשבון - כמו שקרה לחילונים אחרי מלחמת יום הכיפורים. ועל אף שעכשיו אתה רואה עלייה ברמת האמונה לכל אורך החברה הישראלית, כי זה קורה תמיד אחרי טרגדיה, בשלב הבא תופיע התפקרות דתית, גם אצלם".
פרופ' עוז אלמוג
(צילום: איליה מלניקוב)
אבל יש אצלם גם מגמה הפוכה של התחרד"לות.
"האורתודוקסיה, אין מה לעשות, לא יכולה לסגור פער עם ערכי הליברליזם הדמוקרטי, גם לא בקומבינות כאלה ואחרות. אז שמים את הבובו, שזה הצניעות לכאורה, אבל הכל מקרין סקס אפיל. אתה גונב גבולות כל הזמן, ובשלב מסוים זה מכרסם, ולהערכתי בתוך 20–30 שנה לא תהיה ציונות דתית, בוודאי לא בגודל הנוכחי שלה".
ומה יהיה אופייה?
"הם יתפכחו. גם פוליטית וגם יבינו את מגבלות הכוח. הרי גם בוויכוח סביב החזרת החטופים היו להם טיעונים ראויים - כמה לשחרר, מתי וכו'. אבל האופן שבו הם ניגשו לזה היה מזעזע. הביטול, הזלזול, העובדה שלא הבינו מאיפה באה המחאה, למה אנשים חוששים שנתניהו מנהל את זה עם ערמת חמאה על הראש - ומתוך הרצון שלהם להיות הגמוניים באה הרשעות הזו, שבפירוש פגעה בקוד הציוני המוסרי הבסיסי. בדיוק כמו שקרה גם עם ריסוק מעמד בית המשפט דרך דמוניזציה לעומדים בראשו וליועצת המשפטית והפגיעה באנשים האלה, שהם בסך הכל משרתי ציבור - רבים מהם דתיים. איזו מין תרבות זו? אני קורא לזה דיסנסי - הגינות. שיחזרו להגינות. זה כל מה שאנחנו מבקשים מהם".
