הרגע הכי משמח של מיכל גולדן בשנים האחרונות לא היה כשחתמה על מסמכי הגירושים שלה מבעלה, איש התקשורת שי גולדן. גם לא כאשר פגשה גבר חדש והרגישה שוב פרפרים קטנים בבטן. זה קרה לה דווקא ארבעה חודשים לאחר גירושיה, כשנחתה באי היווני אגיסטרי כדי לפגוש שם חברה חדשה, אביטל שוץ, שהכירה דרך חברות ושהייתה גם היא לאחר פרידה מזוגיות ארוכת שנים.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
״עליתי לטיסה מלאת חששות״, נזכרת גולדן, ״הרגשתי לבד. הקורונה עדיין הייתה פה, ישבתי לבד בטיסה עם מסכה, והייתי במצב נפשי מורכב. לקח לשי ולי כמה שנים להתגרש, ועל המטוס ידעתי שזהו, עכשיו אני לבד".
איך משם הגעת לתחושת אושר עילאי?
"כשהגעתי לאגיסטרי, חיכתה לי שם אביטל עם רעיון למיזם משותף. בגיל 51 עליתי לראשונה על אופניים, ומצאתי את עצמי רוכבת כשהשיער מתבדר מתחת לקסדה. הרגשתי חופש עמוק שאין לתאר. כשאת מתגרשת את בהתחלה על גבול השיתוק. את שוכחת את הכוחות שלך, את באבל מטורף, את באובדן, מה את עושה עם הדבר הזה? והטיול הזה היה קפיצה קוונטית לחופש״.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
גולדן (53) מחכה לי בפתח ביתה היפה בבנימינה, המקום שבו הקימה עם שי את משפחתם ושבו גדלו שני ילדיהם (אייל, בן 22, מטייל ביפן ונועה, בת 19, מדריכת חי״ר בצבא). זו שעת בוקר מאוחרת והיא מלאת אנרגיה, לאחר שהתעוררה בחמש וכבר הספיקה לעשות את ריצת הבוקר שלה ולענות למיילים. אלה ימים של התרגשות עבורה: מיזם טיולי הריצה הנשיים שלה ושל שוץ, Fun and Run, תופס תאוצה, וכעת יוצא לדרך המחזור הרביעי.
כבר תשע שנים שגולדן רצה, מגיל 44. זה החל כאשר יום אחד, בישיבת ועד הכיתה של בתה, הגיע גבר ושאל אותה אם שי כבר נרשם לקבוצת הריצה של השכונה. ״עניתי לו, 'נראה לך?', והוא אמר, ׳אשתי נרשמה׳, ואני חשבתי, וואט דה פאק? אשתו תרוץ ואני לא? לא יכול להיות. למחרת בחמש בבוקר התייצבתי בקבוצת הריצה. מאז, תשע שנים, אני רצה חמש פעמים בשבוע".
בגיל 49 עשתה קורס מאמני ריצה בווינגייט והקימה מועדון ריצה לנשים בבנימינה. ״הריצה זה החדר משלי״, היא אומרת, ״כל אישה צריכה זוג נעלי ספורט, לפתוח את הדלת ולצאת לכבוש את המרחב. כבר עשיתי חצי מרתון, פעמיים. אני, שביסודי צחקו עליי וקראו לי ׳שומנים׳, רצתי, וכל קילומטר הזעתי את כל מי שהייתי פעם. זו החוויה הכי חזקה, שאני יכולה לעשות את זה וברגליים שלי. הריצה זה הסופר־פאוור שלי, גלולת הקסם הכחולה. הכוחות שלי נאספים שם. זה איפשר לי לאהוב את הגוף שלי".
וקיבלת גם כוחות בתהליך הגירושים.
"כן, הריצה ליוותה אותי בגירושים. להתגרש זה דבר קשה מאוד. את מתמודדת עם אובדן גדול של זהות. היום כל אישה גרושה היא סופרוומן בעיניי".
"מאישה על עקבים שיוצאת להרצות למנהלים, הפכתי לאישה שיוצאת עם הילדה לגן השעשועים. הייתי אבודה בדיוק כשאצל שי הקריירה נסקה. האיזון בבית התפרק"
היא נולדה וגדלה בחדרה, רביעית מחמישה ילדים. בצבא שירתה כפקידת מבצעים. אחר כך עשתה תואר ראשון ושני בתקשורת ותואר שני בלימודי נשים ומגדר באוניברסיטת חיפה. את שי גולדן, שסיפור חייו נחשף לראשונה במלואו בסדרת הדוקו ״מחוברים״ (הוא גדל בבית יתומים עם אחיו ואומץ על ידי בני הזוג גולדן, שנפטרו בינתייים), הכירה ב־1997 כשעבדה כמנהלת הדרכה בבנק לאומי. שי היה אז סטודנט מבריק למשפטים והגיע למיונים של שירות הלקוחות.
הוא התקבל מיידית?
"לא רצו לקבל אותו, כי מה קשור שי לבנק? ואני הודעתי שהוא חתיך, והוא התקבל. אני הייתי מדריכה והוא החניך. התחיל פלרטוט און אנד אוף עד שנהיינו זוג. הוא מונה כאחראי למענה על תלונות. ישבנו אחד ליד השני שעות, ובסוף הוא הזמין אותי לדייט״.
הם נישאו שנה לאחר מכן. שנתיים אחר כך החל שי את דרכו בתקשורת באתר ״וואלה״ והפך לכוכב. בהמשך כתב ב״ידיעות אחרונות״, היה עורך המוסף הפוליטי ב״הארץ״, סגן עורך מעריב ומנחה טלוויזיה. היום הוא מנחה בערוץ 14, מרצה ובעל פודקאסט. את הציוצים שלו, שהפכו לימניים, מיכל לא קוראת ולא מתחברת אליהם. ועדיין היא מפרגנת. ״שי מאוד חכם ומאוד חרוץ, יותר חכם ממה שאת חושבת והכי חכם שאני מכירה״, היא אומרת, ״הוא חבר טוב".
בשנים שבהן בעלך הצליח, מה קרה לך?
"הייתי אבודה. האימהות הייתה לי קשה מאוד לצד הקריירה. עזבתי את הבנק אחרי תשע שנים, וחשבתי שאהיה עצמאית ותותחית־על, אבל לא הצלחתי להרים עסק משלי. באימהות הייתה המון בדידות. מאישה על עקבים שיוצאת להרצות למנהלים, הפכתי לאישה שיוצאת עם הילדה לגן השעשועים ורק מחפשת אמא אחרת לדבר איתה. הייתי אבודה בדבר הזה בדיוק כשאצל שי הקריירה מאוד נסקה. האיזון בבית התפרק. שי נהיה מפורסם ועבד קשה, ואני הייתי בבית עם ילדים קטנים. הפכתי לאדם מטפל והרגשתי בצל, בגללי ולא בגללו. הרבה נשים נמצאות במקום הזה. את לומדת שזה התפקיד שלך, לדאוג לילדים ולבעל, ואת שוכחת את עצמך".
ואז, ב־2010, הגיעה העונה ההיא של ״מחוברים״ שבה הקהל נחשף גם אלייך.
"תמיד שואלים אותי 'איך הסכמת?', ואני רק שאלתי איפה חותמים כי חשבתי שזה נכון. מבחינתי זה היה נס מוחלט שאני פאקינג עשיתי משפחה ורציתי שכל העולם ידע את זה. היה לי עניין לדבר ושישמעו אותי, וזו זכות גדולה שהייתה לי במה בטלוויזיה. כמובן, גם שי סיפר שם על עצמו. הוא אדם עם סיפור חיים קשה מאוד. זו הייתה חוויה חזקה".
מה עשתה ״מחוברים״ לזוגיות שלכם?
"בהתחלה היא עשתה טוב. היה בינינו שלב אינטימי של שיחות וצילומים, וזה ייצר קירבה גדולה והיינו במשימה משותפת. זה היה מרגש ומשמעותי. כשהתוכנית עלתה לאוויר זה היה טורנדו. ישבתי בבית בחרדות. חברות שלי ניתחו אותי לפי מה שראו בטלוויזיה, ואני הרגשתי שאני לא הדבר הזה שעל המסך. זה נרטיב שעורכי טלוויזיה סיפרו עליי. והטוקבקים, השם ישמור".
למה? מה קרה?
"היה פרק אחד נוראי שעלה לאונליין ביום כיפור, וכל היום לא הפסיקו לבחוש בו. אמרתי שם משהו לא טוב על אבא של שי, כבר לא זוכרת מה. ופתאום כולם אמרו, 'איזו מפלצת'. קודם היה לי תפקיד חיובי בבית, של מי שמחזיקה את המשפחה, ופירקו אותו ממני. את לא שולטת על מה שאנשים חושבים".
במבט לאחור, היא אומרת, "מחוברים" הייתה תחילת הסוף של נישואיה. "שנינו זזנו מהמקומות שהיינו בהם. אי־אפשר לצאת משם אותו דבר. הרגשתי שהיכולות שלי לא מחוברות לאישה על המסך ושאני רוצה ויכולה יותר מזה. מצאתי את עצמי בפאנלים בטלוויזיה, ולא רציתי שהסיפור שלי כ'אשתו של' יהיה העניין, אלא המסר שלי".
מה קרה לך, בדיעבד?
"מצאתי הזדמנות לראות את עצמי ואהבתי את עצמי. ריגשו אותי נשים שכתבו לי מה עשיתי להן. הבנתי גם שנכון, יש לשי סיפור מטלטל ונכון, לא השאירו אותי בבית יתומים, אבל מה נשאר מהסיפור שלי? גם לי היה עצוב, הרגשתי שנים אבודה בעולם. גם לעצב שלי יש מקום. אבל בהשוואה למה שקרה לשי, חשבתי שאין לי לגיטימציה להיות פגיעה. אני צריכה להתמודד. אני צריכה לתפקד. ופתאום, לראות את עצמך על מסך זו חוויה משמעותית. זה חתיכת מפגש. כאילו, שלום מיכל, ברוכה הבאה".
פגשת את עצמך לראשונה.
"כן. הבנתי שיש לי כוחות".
עברו עוד כמה שנים עד שהזרעים שניטעו ב"מחוברים" הפכו לפרידה של ממש. בסופו של דבר, אחרי שלוש שנים של הליכי פרידה, בני הזוג גולדן התגרשו רשמית בדצמבר 2020. ״בהתחלה עשינו נסטינג (הילדים נשארים בבית וההורים מגיעים לסירוגין, אמ״ר), ואז התחילה הקורונה. שי אמר, 'לא מתגרשים בקורונה, בואי נחכה'. יש נשים שגירושים מפתיעים אותן והן צריכות להתמודד עם זה. זה לא היה המקרה שלנו. יום אחד אני אמרתי 'בוא נתגרש', ויום אחר הוא אמר את זה".
מתי גירושים הפכו להיות אופציה מבחינתך?
"זה לא קרה מיד אחרי 'מחוברים'. היו שנים שנהנינו מההצלחה שלו, אבל לא הצלחתי לייצר את המקום שלי בתוך הזוגיות. הסתובבתי בעולם ולרגעים אמרתי, בא לי יותר, בא לי אחר. מצד שני, עבורי גירושין זה כישלון. לי יש צ׳ק ליסט. אני צריכה להיות אישה נשואה עם ילדים מהממים ובית יפה. בכל פעם שעלתה המחשבה להתגרש היא נמחקה, כי עלה פחד בלתי הגיוני".
ויום אחד הרצון עלה על הפחדים.
"היה בוקר אחד שיצאתי לסיבוב הקבוע עם הכלבה, ואמרתי לעצמי, מאמי, יותר מפחיד שתישארי ככה לנצח. ושם יכולתי להתחיל באמת לזוז. זה לא משנה שגם הוא כל הזמן אמר 'בואי נתגרש'. לאף אחד לא היה אומץ להפוך את זה לקונקרטי. זה מפחיד. מה יקרה עם הבית? עם הילדים? תהיה לי זוגיות? אני גם המשפחה של שי. אני הבית שלו. הוא בא בלי משפחה ובלי בית. אנחנו המשפחה. זה אישיו".
"היום אני רוצה זוגיות, אבל לא כזו שחיים בה יחד. שאף אחד לא יזיז לי את הכוס במטבח. את יכולה לספוג ילדים שעושים לך בלגן, לא בן זוג"
איך עוזבים גבר שאת הבית שלו?
"קשה מאוד. הלכתי לטיפול והייתי אומרת למטפלת: 'מה יהיה עם המשפחה?'. היא אמרה, ׳רק העובדה שאת רוצה - זו סיבה מספיק טובה להתגרש׳. הייתה לנו מטפלת זוגית שאמרה לי חד־משמעית, ׳אי־אפשר להתגרש מאדם מאומץ, שאין לו הורים׳. ואני האמנתי לה. יצאתי ממנה ואמרתי לשי, ׳עזוב, בוא נמשיך ביחד׳. אני מניחה שלשי יש נרטיב אחר. היה שלב שבו הוא עבר אירוע לב, נכנס לחרדות ואמר אחרי הטיפול, ׳אנחנו צריכים להתגרש׳, אבל יש להגיד את זה ויש באמת להתגרש. אני לא חוויתי את החוויה שמישהו עוזב אותי. התהליך היה משותף ועצוב נורא".
מה היה הרגע הכי קשה?
"בערב ראש השנה בשנה שעברה, שנה אחרי הגירושים, שי החליט שהוא רוצה לעשות את החג בנפרד, ואני מצאתי את עצמי בוכה. הבנתי שהמשפחה שלנו כנראה לא תמיד תהיה יחד בחגים. לראות את זה בפעם הראשונה בעיניים ולהבין בגוף, שהמשפחה התפרקה, זה כאב גדול. בשנה הראשונה את רק אוספת את הרסיסים. את מאבדת את הזהות ואת המשפחתיות שלך, הפרנסה משתבשת. את מאבדת את מי שאת, ואצלי זה חזק יותר כי הייתי אשתו של שי גולדן. עד היום אנשים חושבים שאני אשתו ואני מתקנת, 'אני גרושתו'".
איזה יחסים יש לכם כיום?
"אנחנו חברים. השיחות הכי טובות שהיו לי בחיי היו איתו. הוא איש מבריק עם אמביציה שמימש את היכולות שלו, וזה הצמיח את שנינו. יש לנו ילדים מדהימים וזו גאווה ענקית של שנינו. יש בינינו הסכם גירושים יפה מאוד. שי, שגר היום ברמת־גן, הוא אדם מאוד נדיב בכל הקשור לכסף".
גולדן כבר הספיקה להתאהב שוב, והייתה בזוגיות כמעט שנה עם גבר גרוש מעמק חפר. ״בהתחלה הייתי מאוהבת מאוד והיינו דבוקים אחד לשנייה. זה נהיה לי צפוף. זה לא קורה לכולם?".
לא בהכרח.
"אוקיי (צוחקת). גם שם מצאתי את עצמי הופכת למישהי ששוכחת לפעמים את הרצונות שלה. לתת לאחר את המקום על חשבוני זה הדפוס שלי, ואני עובדת על זה בטיפול. היום אני רוצה זוגיות, אבל לא כזו שחיים בה יחד, שאף אחד לא יזיז לי את הכוס במטבח. את יכולה לספוג ילדים שעושים לך בלגן, לא בן זוג".
החברה של גולדן ושוץ מציעה טיולי בוטיק ביוון המשלבים ריצה בנופים יפהפיים, לנשים בכל הגילים, פנויות ובעלות משפחה, שרוצות מקום לעצמן בעולם. הרעיון נולד כשגולדן חיפשה עם מי לטייל בחו"ל וגילתה שרוב חברותיה הנשואות מעדיפות לטייל עם המשפחה. שוץ (46), מנהלת שיווק ומפיקה, הכירה את גולדן לאחר שהיא עצמה נפרדה לאחר 15 שנה מבן זוגה, והצטרפה לקבוצת הריצה שלה. בהמשך הפכה למאמנת ריצה בעצמה והשילה 35 ק״ג ממשקלה.
גולדן: ״כשהתגרשתי הייתי לבד. גיליתי שאין לי עם מי לטייל. אין לי עם מי ללכת לסרט. אין לי עם מי להחליט החלטות. הייתי צריכה למצוא מי אני, מה אני עושה. הייתי בחרדה קיומית. את רוצה חברות שיבינו אותך, אבל יש להן חיים. מה שמשמעותי מאוד זה חברות גרושות, כי הן היו שם ויודעות להגיד לך שיום אחד תשבי בבית על הספה ותגידי, 'שיחקתי אותה'.
"ואז אביטל נסעה לבד לאגיסטרי, אי יווני יפהפה. ראיתי את התמונות שלה כשהיא רוכבת על אופניים חשמליים עם סלסילה ולובשת בגד ים, וקינאתי - גם אני רוצה. הסתכלתי על הנופים ושאלתי, מאיפה יש לה אומץ לעשות את הדבר הזה? זה חלום שהיה בתוכי, לנסוע לבד ליוון. בשלב מסוים אביטל העלתה את הרעיון של חופשות ריצה ביוון, והחלטתי להצטרף אליה לשם ולראות את האי. שנה אחר כך יצאה קבוצה ראשונה של נשים במסגרת המיזם".
למה טיולי נשים?
״עשיתי תואר שני בלימודי מגדר ואחרי 'מחוברים' עבדתי במרכז סיוע לנפגעות תקיפה מינית. גם אחרי שעזבתי את המרכז לא עזבתי את הפמיניזם, וחשוב לי להנכיח נשים - דרך טיולים, דרך הרגליים. אני מתרגשת מהחיבור עם נשים. לנשים כיף ביחד. הן אומרות לנו, 'אני לא מכירה אף אחת, אני אהיה לבד, איך אסתדר?', וכבר במטוס הן מתחברות.
"אני מרגישה היום אחריות לאפשר לנשים לא להרגיש בדידות כמו שאני הרגשתי כשהתגרשתי בתקופת הקורונה. מישהי כתבה לי בפייסבוק, 'אני בתהליך גירושים וחושבת לבוא'. כתבתי לה, 'איזו אמיצה את, להתגרש זה חרא בלבן, הייתי שם'. זו זכות לייצר לנשים מרחב לחופש, זה משוגע".
במה החברה שלך שונה מחברות אחרות שמציעות טיולים דומים?
"בסוף נשים מתחברות למי שאני: בת 53, לא רצה מהר, לא מאוד רזה. המודל שאני מציגה הופך את זה לאפשרי ולנגיש. נשים התחילו לרוץ בזכותי וזה היה מרגש ומפתיע, ועכשיו יבואו לטייל איתנו. אני מרגישה שלפעמים אני מסתובבת בעולם עם מצ׳טה ומפלסת דרך לאחרות. זו הסיבה שאני עושה טיולי נשים, אני מפלסת להן את הדרך".
הכתבה התפרסמה במגזין "לאשה"
