לתחילת הדרך שלנו במערכת החינוך מכינים אותנו היטב: קורסי הכנה לכיתה א', סיור בבית הספר היסודי, פגישות עם הצוות החינוכי, מפגשים עם ההורים והילדים... אבל מה עם סוף הדרך? איך זה שלפני רגע התרגשנו עם הילד ביום הראשון בבית הספר, צילמנו אותו מתחת לקשת הבלונים, והיום הוא כבר עולה לכיתה י"ב? איפה הקשת עכשיו ואיך זה שאף אחד לא מכין אותנו לשלב שבו הילד שלנו, ואנחנו איתו, עומדים לסיים את מערכת החינוך? השמצנו אותה לא מעט לאורך השנים, אבל מה מחכה מהצד השני? על הידוע אנחנו מקטרים, אבל מכירים. לעומת זאת, מהלא ידוע אנחנו חוששים.
מה עובר על המתבגרים שלנו, שלנצח יהיו הילדים שלנו אבל הם כבר גברים ונשים, עם הכניסה לכיתה י"ב? איך נוכל ללוות אותם בפרידה הזאת? מה עובר עלינו ההורים עם סיום הפרק הזה בחיי ילדינו? הרי אנחנו זוכרים את עצמנו - כאילו זה היה אתמול - באותו מעמד בדיוק, שרים "עוף גוזל" על במה מאולתרת במגרש הכדורסל של התיכון בטקס סיום י"ב, ולמחרת מתפזרים כל אחד לדרכו.
כדי לענות על כל התהיות האלה גייסתי את מיכל וניר דוד, הורים לתאומים בני עשר ומחנכים בתיכון עודד בקדימה־צורן. למעשה, החופש הגדול האחרון כבר כמעט מאחורי הילדים שלנו. "1 בספטמבר הבא יהיה הראשון שבו התלמידים שלנו לא יילכו לבית הספר בפעם הראשונה מאז שהם זוכרים את עצמם. התאריך הזה עבורם, וגם עבור ההורים שלהם, יהיה עוד יום בלוח השנה. מעתה החודשים יולי־אוגוסט כבר לא מייצגים את הרעיון שהם ייצגו כל שנות חייהם", אומר ניר.
זה שיר פרידה
"במהלך כיתה י"ב עסוקים בספר המחזור, במסיבת הסיום, בנשף. לבית הספר מגיעים נציגי הצבא, המכינות, שנות השירות והעתודה, ולאט־לאט מתגבשת ההבנה לקראת פרידה. אבל התלמידים לא באמת מבינים את משמעות הפרידה, עד הפרידה עצמה", מתאר ניר.
"לכן, בתוכנית הלימודים המחנכים מקדישים את הזמן מתחילת השנה לדבר על פרידה ועל סופים: מה זה בשבילי ואיך אני מרגיש, איפה אני ביחס לעבר שלי וביחס לעתיד ולמטרות שלי. אנחנו יוצרים עזיבה מדורגת. זו התעסקות שנתית - והשנה הזאת מסתיימת מוקדם.
"אני מציע גם להורים לדבר על נושא הפרידה עם הילד, אפשר גם לדבר על הפרידות ממסגרות שאנחנו עברנו בחיים. לפעמים השיתוף שלנו עוזר לילד להיפתח ואפילו לייעץ לנו מה היינו צריכים לעשות. בדרך הזאת אנחנו מבינים את המחשבות ואת הרגשות שלו".
מיכל וניר דוד
(צילום: אלבום פרטי)
ניר דוד: "כשרץ מרתון נכנס לאצטדיון ב־200 המטרים האחרונים, מה הוא עושה? מגביר את הקצב. אצל התלמידים קורה ההפך: כשהם נכנסים לי"ב הם מורידים הילוך"
עד עכשיו הייתה לילדים שלנו משימה עיקרית אחת בבית הספר: ללמוד, כמובן, לצד האתגרים החברתיים, אבל תכלס לרוב הם לא נדרשו לג'נגל בין משימות מעולמות שונים. "לנו כמבוגרים יש הרבה תחומי אחריות, אז זה מובן לנו מאליו", אומרת מיכל. "אבל עבורם זו הפעם הראשונה שבה הם פוגשים את הג'אגלינג הזה: לנהל את הזמן בין המיונים לצבא ולמכינות, העבודה, לימודי הנהיגה, גם זוגיות לפעמים, ובין להחזיק את הכאן והעכשיו של הבגרויות. עדיין אין להם את המיומנות הזאת, לכן חשובה התמיכה שלנו כהורים".
ניר: "חשוב להבין אותם. לא פשוט לנהל את המחר תוך כדי שאתה מנהל את היום־יום".
אין מועד ב' לי"ב
אחד האתגרים בשנת הלימודים האחרונה הוא נפילת המתח. "עבור רוב התלמידים הכניסה לי"ב מלווה בהכרזה 'אני איתכם סיימתי', כאשר בפועל יש עוד דרך לפניהם בי"ב. אבל הם כבר בתוכניות של היום שאחרי", אומר ניר.
"כשרץ מרתון נכנס לאצטדיון ב־200 המטרים האחרונים, מה הוא עושה? מגביר את הקצב. אצל התלמידים קורה ההפך, כשהם נכנסים לי"ב הם מורידים הילוך. לילדים יש מאבק פנימי, ואנחנו כמורים וכהורים צריכים לעזור להם - לשמר אותם בתיכון, לעודד אותם להמשיך להיות בתנועה. הם כבר רואים את האור שבקצה המסדרון, אבל הם עדיין במסדרון. אלה הבעיטות של התינוק בחודש התשיעי שרוצה לצאת, אבל לך תסביר לו שעוד מוקדם מדי".
תלמידות בבית הספר
(צילום: תומר שונם הלוי)
"בי"ב הנוכחות הפיזית והנפשית הולכת ומתמעטת", מסכמת מיכל. "האתגר שלנו הוא לשמור אותם בתיכון פיזית ונפשית מול כל ים ההצעות שיש להם לחלק הבא של החיים שלהם. אין מועד ב' לי"ב".
מה אתם שומעים מבּוֹגרים שלכם, שיכול להאיר עוד פן בנושא?
מיכל: "יוצא לי לשמוע מהרבה בוגרים שלנו את המשפט 'הייתי חוזר עכשיו לתיכון' וגם לשמוע אילו דברים הם היו עושים אחרת, למשל לומדים יותר לבגרויות או נבחנים בבגרות שלא ניגשו אליה. הם מבינים את הטעויות האלה בדיעבד. חשוב שההורים יהיו שם כדי לתת את הפוּש האחרון בזמן אמת".
ניר: "עבור רוב הילדים המסגרת של בית הספר היא כמו שמיכה שעוטפת אותם, והאמת היא שגם את ההורים. זו מסגרת מוכרת וידועה שמתחילה ומסתיימת מדי שנה באותם תאריכים וכוללת פעילויות דומות: טיולים, אירועים, מבחנים, ימי הורים - הכול ברור מאוד. כל הברור הזה מסתיים בבת אחת, וקשה להבין את זה".
ומה לגבי הקטע החברתי? זה גם אישיו.
ניר: "המעגל החברתי של בית הספר ליווה אותם עד היום, ובתיכון יש הרבה סיטואציות חברתיות מגבשות כמו המסע לפולין והטיולים השנתיים. אך המסגרות שמחכות להם לאחר מכן - שנת שירות / מכינה / צבא - מייצרות דבק מסוג אחר, ואז נוצרים מעגלים חברתיים חדשים שלפעמים יבואו על חשבון המעגל החברתי הישן.
"כשאני פוגש בוגרים שלנו ושואל, 'עם מי אתה בקשר מהכיתה?', אני מקבל מבט חצי מתנצל של 'תשמע, לא יוצא'. ברגע אחד התיכון מתרחק מחלקם מרחק שנות אור. הורים לילדים שנשארים תקופה אחרי התיכון בלי מסגרת, כמו אלה שמתגייסים מאוחר או לא מתגייסים מסיבות שונות, צריכים להיות ערים לנושא החברתי".
הגענו לדבר עלינו: אז מה עובר על ההורים לתלמידי י"ב?
מיכל: "הורה שיוצר קשר קרוב עם המחנך חווה גם הוא פרידה. ההורים היו יכולים להתקשר אליי, לבכות ביחד במשבר, להתרגש ביחד מהישג, ומעכשיו כבר לא יהיה להם למי להתקשר ועם מי להתייעץ. המחנך לפעמים הוא עוד מבוגר משמעותי, עוד מישהו לסמוך עליו".
ניר: "ההורים היו רגילים למסגרת החינוכית - לרשום את הילד לבית הספר, לקנות ספרי לימוד, ללכת לאסֵפות הורים, להתכתב בקבוצות הווטאספ הכיתתיות, לשמוע דיווחים מהמורה... ואז בבת אחת זה מסתיים, כך שגם ההורים עוברים פרידה.
התפיסה שלנו כמערכת היא שצריך להיות קשר ישיר שלנו מול התלמידים וגם מול ההורים. לדבר ישירות להורים כדי שהקשר יהיה קרוב ויאפשר גם להם פרידה מיטבית".
במה הילדים שלנו שונים מאיתנו כשעמדנו לסיים את התיכון?
ניר: "אנחנו סיימנו י"ב עם הרבה פחות ידע. הילדים היום מגיעים הרבה יותר מוכנים. הצבא מגיע לבית הספר, יש מידע נגיש ברשת, יש אפליקציות שמעדכנות אותם במצבם במערכת הצבאית, יחידת 'מיטב' מאפשרת להיות בקשר עם הצבא, ויש מכינות קדם־צבאיות שלא היו בזמננו, בטח לא בהיקף הזה.
"אני שמח שיש להם יותר אפשרויות בחירה ויותר ידע ממה שהיה לנו. הידע נותן תחושת שליטה, ותחושת שליטה מפחיתה חרדה. הורה שרוצה לעזור לילד, צריך לחשוף אותו למידע הזה. לצד התהליך הרגשי של הפרידה חשוב לעשות את התהליך האינטלקטואלי של רכישת מידע שמצמצם חרדות. ההורים צריכים לרכוש את הידע כדי לצמצם את החרדות שלהם עצמם, ואז כדי לעזור לילדים".
מיכל דוד: "זו פעם ראשונה שהם פוגשים את הג'אגלינג הזה: לנהל את הזמן בין בגרויות, מיונים לצבא, עבודה, לימודי נהיגה וגם זוגיות לפעמים"
תנו עצה אחרונה לדרך.
מיכל: "חשוב שיהיה בבית דיבור על משמעות של פרידה, של סגירת פרק בחיים, שהנושא יהיה על השולחן. לא בטוח שהילדים יבינו אותו, אבל תדאגו שיהיה שיח רגשי בבית בשנה הזאת: לשאול את הילד ממה הוא חושש וממה הוא מתרגש ושמח. לעשות רפלקציה על הפרק בחיים שנקרא '12 שנות לימוד'".
ניר: "לעזור לילד לתכנן את היום שאחרי בלי לדלג על היום הזה. חשוב לבדוק איתו מה קורה עם המיונים לצבא ולמכינה, אך חשוב לא פחות לבדוק מה קורה עם הנוכחות בבית הספר והבגרויות, לדעת להחזיק את הילד בהווה, כי הוא חמקמק מאוד. זה גם מודלינג שלנו ההורים: להראות לו את סדר היום שלנו מול התוכניות לשבוע הבא. יש דברים שצריכים לקרות היום כדי שהתוכניות לשבוע הבא יוכלו להתממש. אי אפשר לקפוץ בזמן".
הכתבה פורסמה במגזין "לאשה"
