לפני ארבע שנים החיים של ענת וסיון פרג' התהפכו ללא הודעה מוקדמת. הם בדיוק היו באמצע פרויקט ענק במסגרת העסק שהקימו - סניף של חברת התאורה הבינלאומית MK בישראל. שבעה רחובות במרכז ירושלים הוארו במיצג תאורה מרהיב וקושטו, וענת הרגישה קצת סחרחורת באחד הימים אבל החליטה להמשיך כרגיל. למחרת שוב הראש הסתובב, אבל למי יש זמן להתעכב כשפרויקט בסדר גודל כזה נמצא בהקמה ויש דדליין לסיום. ״יכולתי להתנדנד ברחוב מהסחרחורת, זה היה ממש חזק", נזכרת ענת. "למדתי להמשיך הלאה ולא להתייחס".
לא הלכת להיבדק?
"בסופו של דבר הלכתי לבדוק ולא ראו כלום, אבל הרופאה אמרה: ׳יודעת מה? נשלח אותך גם לסי־טי ליתר ביטחון׳. אז עשיתי סי־טי, ואחרי כמה ימים ירדנו דרומה לתת הצעה לפרויקט תאורה באילת. פתאום היה לי טלפון מהרופאה: ׳אני צריכה שתבואי אליי׳".
ענת, אם לקצר סיפור ארוך, אובחנה עם מנינגיומה, גידול שפיר במוח שיושב על מערכת העצבים המרכזית. מה הביא לבשורה הלא פשוטה הזו? האם זה היה סטרס? עבודה מאומצת? ריצה במרוץ העכברים? בני הזוג פרג׳ מודים שכל התשובות נכונות.
ענת: ״גילינו שהגידול כרגע קטן ויש עוד זמן לחשוב אם להסיר אותו. אמרתי, ׳אין מצב שאני עוצרת עכשיו את הכול ונכנסת לניתוח ראש שאני לא יודעת מה הוא אומר׳. אני, שכל החיים שלי תמיד מסודרים ואני תמיד בשליטה ומניעה אנשים, היה לי קשה לדעת שאני צריכה לעשות פאוזה ולטפל בעצמי. לא הסתדר לי. חוץ מזה, פחדתי מהניתוח, מהמחשבה שפותחים לי את הראש ואולי אשאר נכה ולא אקום מזה. פתאום עולה פחד מהמוות, שהילדים שלי יישארו לבד".
בעצם החלטת להישאר עם הגידול.
"כן. במשך התקופה הזאת המשכתי לעבוד, ליצור, להוביל פרויקטים גדולים, אבל מאחורי הקלעים ידעתי שיש בפנים משהו שמחכה להחלטה שלי. פחדתי לעצור הכול, את ההתפתחות המקצועית, את העשייה, את העסק שבניתי בעשר אצבעות. הרגשתי שאם אעצור אולי לא אצליח לחזור לאותו מקום, אולי אאבד את התנופה, אולי אאבד את עצמי. המחשבה להכניס את החיים שלי להולד הייתה מאיימת לא פחות מהגידול עצמו. במשך זמן ארוך שכנעתי את עצמי שאפשר להמשיך כרגיל, עד שיום אחד הבנתי שאני לא ממשיכה כרגיל – אני ממשיכה למרות, ושזה מחיר שאסור לשלם לאורך זמן".
סיון: ״עבורי זה היה מפחיד. ענת הייתה יושבת מולי על כיסא, ופתאום זזה כמו מגדל פיזה ומאבדת שיווי משקל, עד שהרופא שלה אמר, ׳תעצרו׳. הבנו שצריך לטפל בזה".
פתאום ראיתי אותה בוכה
סיון פרג' (56) הוא צלם ונצר למשפחת הצלמים המיתולוגית. ענת (54) היא מנהלת העסק הזוגי שלהם. ב־30 השנים האחרונות הוא עבד כצלם של אירועים עסקיים, כנסים ומוצרים לחברות, ויחד גם נדדו בעולם בעקבות הלקוחות שלהם. הם עבדו מסביב לשעון בסטודיו המצליח שלו, ובמקביל גידלו שלושה ילדים. לפני כארבע שנים עשו הסבה לתחום התאורה, ודווקא אז התגלה הגידול.
ענת: "הייתי שלוש שנים במעקב, וכל פעם הרופא אמר לי, ׳זה קצת גדל׳, עד שבשלב מסוים הוא אמר שברגע שהוא גדול מדי יהיה מסובך להסיר אותו, וגם שיש 98% סיכוי שהגידול הזה שפיר, אבל נגלה מה הוא בדיוק רק אחרי שנוציא אותו. פתאום הבנתי לעומק את המצב. התייעצתי עם סיון, וביחד הבנו שאני צריכה להיכנס לניתוח ושאין לי ברירה".
סיון: ״ובכל הזמן הזה ענת טיפלה בהקמת המיצג בירושלים וניהלה את כל הלוגיסטיקה, הייתה בשטח עם הצוותים. מצאתי את עצמי מצלם אותה הרבה. לא דיברנו על זה בינינו, אבל פחדנו שאלה הצילומים האחרונים. וכמובן, אף אחד לא ידע למה אני מצלם.
סיון: "הגידול של ענת היה סטירה לפנים. התבוננו על החיים והבנו שחוץ מעבודה לא הספקנו כלום. כל השנים רצנו סביב עצמנו ולא נתנו שום דבר לנפש"
"יום אחד היינו בסיור לוקיישן באילת לקראת פרויקט שבמסגרתו עמדנו להאיר את המרינה של העיר. פתאום ראיתי את ענת בוכה. ניגשתי אליה, התחבקנו והיא אמרה לי: ׳אני לא יודעת אם אזכה לראות את המיצג׳. כמובן שמיד אמרתי לה ׳אל תדברי שטויות׳. ענת היא אשת ברזל, לראות אותה נשברת היה לי קשוח".
איך חיזקת אותה באותה תקופה?
"אני קצת רומנטיקן, אז שלחתי לה כל יום שירים לטלפון. ידעתי שיהיה בסדר, כי ענת חזקה".
סיפרתם לילדים?
ענת: ״כל התקופה הזו, יותר משלוש שנים, הסתרנו מכולם וגם לא סיפרנו לילדים. השבעתי את סיון שלא יספר לאף אחד. רק האחיות שלי ושל סיון ידעו. הילדה הייתה בצבא והילד במבחנים, ולא רציתי להפריע להם ולהסיט אותם ממה שהם עושים. סיפרנו להם רק שבוע וחצי לפני הניתוח, כשנקבע התאריך. הם כעסו שלא שיתפתי אותם, אבל זו הייתה בחירה שלי. גם אמא שלי לא ידעה, לא רציתי להכביד עליה ושחלילה יקרה לה משהו מהלחץ. סיפרתי לה רק אחרי הניתוח והיא כעסה עליי".
סיון: "בדיעבד היינו צריכים לספר קודם. אנחנו סגורים, לא מדברים. הילדים היו בשוק".
באוגוסט 2023 נכנסה ענת לניתוח ראש. "אני זוכרת את עצמי שוכבת באלונקה ובוכה לפני הכניסה לניתוח״, היא מספרת. ״זה היה פחד מטורף. אף פעם לא פחדתי כמו בנקודת הזמן ההיא, ואיך שמצאתי את עצמי ערה בחדר ההתאוששות, כבר רציתי לדעת שהכול בסדר, וישר ניסיתי לקום ולהחזיר בשנייה את הטירוף של החיים שאני חיה. סיון ניסה להרגיע אותי להוריד הילוך. זה לא עזר".
סיון: "שלושה ימים במקסימום היא הייתה במיטה".
ענת: "שבוע אחרי זה חזרתי לשטח. לא נתתי לזה למשוך אותי למטה. הכנסתי הילוך לזינוק בעלייה והאצתי. התכחשתי לעובדה שעברתי ניתוח ולא רציתי שירחמו עליי. עסקים כרגיל".
מה בכל זאת השתנה בחייכם?
סיון: "הפסקנו לחגוג ימי הולדת. את גיל 50 לא חגגנו כי ידענו שיש לנו ניתוח לעבור באופק, ומאז זה די נשאר ככה. הגידול של ענת היה סטירה לפנים. התבוננו על החיים והבנו שחוץ מעבודה לא הספקנו כלום. כל השנים רצנו סביב עצמנו ולא נתנו שום דבר לנפש. כשאנשים היו שואלים מה החוגים שלנו, גילינו שאין לנו. לא מזמן שכרנו משרד במתחם העסקים ׳גרין וורק׳ בקיבוץ יקום, ושמענו שיש שם חדר כושר. היינו פעמיים".
ענת: ״אמרתי שמעכשיו אני אקח את הכול יותר בפרופורציות ואתן יותר זמן לעצמי, אבל בפועל זה לא קרה ולא קורה, כי אני לא יכולה להעביר סמכויות לאחרים ולתת למישהו לעשות משהו בשבילי. כשאני מביאה את הצוות של מתקיני התאורה, אני חייבת להיות שם יחד איתם. כן למדתי להסתכל על הגוף שלי לא כמשהו שמובן מאליו, אלא כשותף למסע".
סיון: ״היום, כשיש לה תור לרופא, היא רצה, ולא דוחה שבע פעמים את התור כמו פעם. שנינו קיבלנו פרופורציות בחיים".
ענת: "למדתי שהזמן שלנו יקר מדי בשביל לבזבז אותו על מה שלא מזיז אותנו קדימה, ושהקול הפנימי הוא מצפן, ואם מתעלמים ממנו, הגוף כבר ימצא דרך להזכיר".
הגיעה מישהי יפה
סיון הוא האמצעי מבין שלושת ילדיהם של סמי פרג׳ ז״ל ושל טניה, היום בת 80. סמי, יליד בגדד, החל לעבוד כבר בגיל שמונה בחנות הצילום של דודו. ב־1952, כאשר עלתה המשפחה ארצה, הקים את חדר הפיתוח הראשון שלו באוהל במעברה.
לימים הקימו סמי ואחיו פרי את אימפריית הצילום "פוטו פרג׳". מה שהחל כחנות צילום בפתח תקווה המשיך לחנות ברחוב דיזנגוף בתל אביב ולמוסד שאליו נהרו מפורסמים כדי להצטלם. סמי גם היה מי שהביא את פיתוח הצבע לישראל ואת הפיתוח המהיר של צילום מהיום למחר, וצילם דורות של ילדים. בשנות ה־80 נפרדו דרכיהם של שני האחים, וסמי חזר לחנות המקורית בפתח תקווה.
ענת: יותר משלוש שנים הסתרנו מכולם את הגידול שלי וגם לא סיפרנו לילדים. לא רציתי להפריע להם. סיפרנו להם רק שבוע וחצי לפני הניתוח"
ענת נולדה במושב נווה ירק, הצעירה מבין ארבעה ילדים. היא הכירה את סיון כשהייתה בת 16 והגיעה להצטלם לתעודת זהות בחנות בפתח תקווה שבה עבדו הוריו. סיון בדיוק שהה במקום. ״אבא שלי אמר, ׳הגיעה מישהי יפה, תלך אתה לצלם אותה׳", הוא נזכר.
ענת: ״אחרי כמה ימים הבאתי פילם לפיתוח ומסרתי את הטלפון שלי. סיון התקשר אליי ומאז אנחנו ביחד. היו פערים. אני באתי מבית של מושבניקים, וסיון הגיע מבית של צלמים שהתחככו בעולם הגדול".
בצבא שירתו יחד בדובר צה"ל. באמצע הייתה גם פרידה של שנה וחצי. ״נפרדנו כשאני רציתי להעביר את הקשר לפסים יותר רציניים. סיון לא בדיוק היה בעניין של מיסוד הקשר".
איך התרחש הקאמבק?
סיון: "ב־1991 פנו אליי לעשות את הצילומים ל'עושים רעש', מסע ברחבי הארץ של דידי הררי עם מיכל ינאי. בת הזוג שלי לא הייתה בעניין של להצטרף אליי. חיפשתי חברה שתצטרף אליי למסע ומבינה קצת את התחום, וידעתי שהיחידה שאני יכול לסמוך עליה זו ענת. היא הפתיעה אותי עם תשובה חיובית ויצאנו ישר לשטח. אחרי שלושה חודשים שהסתובבנו יחד באוטו חזרנו לקשר זוגי".
הם נישאו ב־1995 בחתונת פאר ב״גן אורנים״, ועברו להתגורר במושב נווה ירק. בתם הבכורה לי (28), עבדה איתם עד לפני חצי שנה וכעת עובדת בחברת ייעוץ אסטרטגי, ובנם סאן (25) לומד משפטים באוניברסיטת רייכמן. "הילדים שלנו הלכו כל יום אחרי בית הספר לאכול צהריים אצל אמא שלי, כי אנחנו כל הזמן עבדנו", אומרת ענת.
במרוצת השנים הפכו בני הזוג פרג׳ לידועים בעולם העסקים הישראלי. הם השיקו את תחום הצילום לחברות עסקיות, עבדו מול 120 חברות גדולות במשק ופתחו מרכז צילום עסקי במתחם הבורסה ברמת גן. ענת ניהלה מהיום הראשון את החברה המשפחתית. "תמיד הגענו לכל מקום כפאוור קאפל״, מודה סיון. ״אני גם לא יכולתי ללכת בלעדיה. היא המנוע".
ענת: "בהתחלה היה קשה מאוד לעבוד יחד, והיו תככים ועימותים והבאנו את העבודה הביתה, אבל בשלב מסוים למדנו לעשות הפרדה".
אף אחד מהילדים לא ממשיך איתכם.
סיון: "סאן היה צלם טוב, ויום אחד הוא אמר לי, ׳אבא, אתה לא תכעס אם זה יהיה רק התחביב שלי?׳. הוא לא רצה להמשיך בדרך המשפחתית. נתתי לו להגשים את חלומותיו. גם אני רציתי בנעוריי ללכת ללמוד ב'תלמה ילין' כדי להיות שחקן ורקדן, ובבית אמרו לי שאין מצב. ראיתי את המבט של אבא והבנתי שאני לומד רק צילום. הייתי חייב להמשיך את השושלת".
אביך נפטר לפני עשור.
"המוות של אבא היה די שוק. הוא נפטר מסרטן די בהפתעה ועבד כמעט עד הסוף. רק חודשיים לפני שנפטר, כשהרגיש שהוא לא יכול להרים את המצלמה, החליט להפסיק לעבוד. הוא רצה שיזכרו אותו כסמי הצלם שתמיד צוחק. אני עוד זוכר איך אבא צילם את הגעת סאדאת לישראל, ואיך שזה הסתיים אסף אותי ונסענו למעבדה לפתח את התמונה כדי שתהיה בשבע בבוקר מודבקת על חלון הראווה. כדי להגדיל תמונה בשחור־לבן לגודל שני מטרים היינו צריכים לעבוד עם הידיים.
"לפני שנתיים וחצי הצגתי תערוכה לזכרו של אבא שלי. 70 תמונות ענק שמספרות את סיפור המדינה מתקופת המעברה ועד ימינו דרך כל האירועים ההיסטוריים שהוא תיעד. התערוכה הבאה שלי תהיה על התקופה שאחרי חתימת הסכם השלום עם מצרים, כשאבא נסע לשם לצלם את הנופים כדי לקדם את היחסים בין שתי המדינות. הוא גר במצרים שלושה חודשים, ובגלל שדיבר ערבית התקבל כאחד מהחבר׳ה אצלם. זה חומר גנוז שלא פורסם".
החלטנו לצאת מהבוץ
נקודת המשבר המקצועית של בני הזוג קרתה לפני שש שנים. "פתחנו סטודיו של 250 מ״ר, היינו בשיא שלנו, ואז הגיעה הקורונה ומצאנו את עצמנו יושבים בבית", מספרת ענת. "כלכלית נפגענו והיו משברים בזוגיות. ספרנו על השקל מה אנחנו מוציאים. היה מתח. לא ישנו בלילה. הפרנסה של שנינו נפסקה, ויש שני ילדים ובית שצריך להכניס אליו כסף".
סיון: ״החלטנו לצאת מהבוץ ולהרים את הראש למעלה. זוג לא חזק לא היה שורד את המשבר הזה. הבנתי שתחום הצילום אולי לא נגמר, אבל הוא השתנה. מהקורונה הפכתי להיות סטודיו נייד וחיפשנו אפיקים חדשים".
לפני שלוש שנים עשו בני הזוג הסבה מקצועית ורכשו את הזכיינות הישראלית לחברת התאורה MK - מותג ענק הפרוש על פני 120 מדינות, וידוע כמי שאחראי לתאורה בניו יורק בכריסמס. ענת נחשבת כיום לאחת הנשים היחידות בעולם שמתמחות בהקמת פארקי תאורה, תחום שנחשב גברי כמעט לחלוטין. במקביל סיון הוא עדיין צלם של כ־20 חברות במשק שרצות איתם 25 שנה, ״ולא הרגשנו שנכון לעזוב את זה״.
בין היתר הקימו בני הזוג את טיילת האורות באילת, שכוללת 16 מיצגי אור קבועים. עבודה אחרת שלהם, שנחנכה ב־2022 על כביש האהבה בכניסה לאילת, זכתה בפרסים בזכות 60 עמודי תאורה עם אלמנטים שתלויים עליהם. בנוסף, 150 אלף מבקרים הגיעו לתערוכת האורות שהקימו בגן הבוטני בירושלים.
בנובמבר נפתח לראשונה בישראל Lumagica - פארק התאורה הבינלאומי שמתקיים בו־זמנית ברחבי העולם. באותו הערב ממש נפתחו פארקים כאלה גם בווינה, בהמבורג, במינכן, במראנו שבאיטליה, בוורשה ובכמה מדינות באסיה. כל מדינה בונה את המיצגים שלה לפי הסיפור שהיא רוצה לספר. "העובדה שנתנו לנו זיכיון כשכל העולם נגדנו, היא הדבר הכי מחבק שיכול להיות", אומרת ענת.
התערוכה, הממוקמת בגני יהושע (ותינעל ב־15 בינואר), כוללת פסלי תאורה עצומים, שכולם נבנו בישראל ומוצבים לאורך מסלול של קילומטר. בין היתר מוצגים, למשל, זוג רקדנים בגובה 4.5 מטרים או זוג ידיים משולבות.
בקיצור, אחרי שעבדתם קשה 30 שנה, עכשיו אתם עובדים קשה יותר.
שניהם צוחקים. ״אנחנו עובדים פיזית קשה יותר, אבל ההנאה גדולה יותר״, אומרת ענת. ״נסענו בשנתיים האחרונות 180 אלף קילומטר באוטו. הרעיון הוא להביא אור, תקווה ושמחה לאנשים דרך פרויקטים עם המון צבע ואושר. זה כמו לונה פארק".
הזוגיות שלכם השתנתה בעקבות השינוי המקצועי?
סיון: ״במשך 25 השנים שעבדנו בצילום כמעט לא נהנינו. כשהחלטנו לעשות את המעבר לחברת MK התחלנו להשקיע בזוגיות שלנו. לפני שנתיים יצאנו לחופשה זוגית בפעם הראשונה בחיים.
"החלטנו לא לעבוד בסופי שבוע, לא להביא עבודה הביתה. אנחנו מחוברים יותר ומחזיקים ידיים יותר. החיבור והאהבה עוצמתיים יותר, ועד היום היא מפטרת אותי 30 פעם ביום".
הכתבה פורסמה במגזין "לאשה"
