בחודש יוני האחרון התחשק לסול מואיסיינקו לאכול ארוחת בוקר בבית קפה לפני שתתחיל המשמרת שלה בעבודה. היא הייתה שמחה שתצטרף אליה חברה, אבל שוב ישבה לבדה. במשך חמש שנים לא יצאה מביתה בגלל מצבה הנפשי, וכשהתגברה על הקושי גילתה שלא נותרה לה אפילו חברה אחת.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
"התרגלתי ללכת לבד להצגות ולסרטים, לפני כמה שבועות אפילו הלכתי לפארק מים לבד", מספרת מואיסיינקו (26), מוכרת בחנות פרחים שמתגוררת בחולון עם אמה, הוריה של אמה ואחותה בת ה-13. "אבל פתאום בבית הקפה קרה משהו. ראיתי איך קבוצות של חברות יושבות יחד, מדברות, צוחקות, והתחלתי לבכות. לא הצלחתי לבלוע את הכריך שלי. הרגשתי שאני נחנקת. שאלתי את עצמי איך הגעתי למצב הזה. אני, שתמיד הייתי הילדה החברותית, שהיה לי ים חברות והייתי החוט המקשר בין כולן, אם מישהו היה אומר לי בגיל 14 שככה ייראו חיי, הייתי צוחקת לו בפנים".
האמת היא שמואיסיינקו יודעת איך הגיעה למצב הזה. דיכאון קליני והתקפי חרדה שתקפו אותה מגיל צעיר ולא אובחנו בזמן, הובילו אותה לסבול מגיל 19 מאגורפוביה (פחד ממקומות פתוחים). במהלך כמה שנים לא יצאה מהבית, והקשרים החברתיים שלה התנתקו.
אחרי שקיבלה סוף-סוף עזרה נפשית מתאימה ויצאה שוב לעולם, גילתה שמלבד בני משפחתה היא נמצאת בו לגמרי לבד. בהתחלה התנחמה בכך שהיא יכולה שוב לצאת מביתה, לראות את הים שכל כך אהבה, לעבוד ואפילו לחזור לעולם הדייטים, אבל הרגע ההוא בבית הקפה גרם לה להבין שלכל זה אין משמעות אם אין לה חברות.
כבר באותו ערב החליטה לעשות מעשה: לפרסם בקבוצת הפייסבוק Secret Tel Aviv (שמונה קרוב ל-400 אלף חברים) פוסט אמיץ במיוחד. "לא יודעת אם הקבוצה מתאימה, אבל אנסה", כתבה. "אני סול, בת 26 מחולון. סבלתי מחרדות מאוד קשות ואגורפוביה. במשך חמש שנים לא יצאתי מהבית. בשנתיים האחרונות ברוך השם כן. אבל נשארתי די לבד. כל החברות המקסימות כבר לא חברות. די סובבו לי את הגב כולן. הייתי ממש רוצה להגדיל את המעגל החברתי שלי. קצת מביך לרשום את זה, אבל גם להיות לבד לא פשוט. אולי הבקשה קצת חצופה, אבל אני לא מעוניינת שירחמו עליי וישלחו הודעות בגלל הפוסט. מחפשת באמת חברה".
מה קרה אחרי פרסום הפוסט?
"הלכתי לישון בלי לחשוב יותר מדי. לא האמנתי שהוא יזכה להתייחסות. בבוקר התעוררתי והייתי בשוק. ראיתי שהוא קיבל יותר מאלפיים לייקים ושבתיבה שלי חיכו יותר מ-300 הודעות!".
"בסגר ישבתי על החוף והגיע שוטר. אמרתי לו: 'חמש שנים סבלתי מאגורפוביה וסוף-סוף אני יכולה לצאת'. קיבלתי דוח, אבל זה היה שווה את זה"
ומצאת בזכותו חברות?
"לצערי עדיין לא. למרות שהדגשתי שאני לא מחפשת רחמים, רוב ההודעות היו בעיקר כאלה ששיבחו אותי על האומץ, שכתבו שמבינים מה אני עוברת ושהיו שמחים לעזור. היו הרבה בנות שאינן בסטטוס שלי, נשואות עם ילדים, שהציעו להיפגש ולדבר. התחושה שקיבלתי היא שרובן רצו להיפגש איתי לא למטרת חברות אמיתית אלא כדי לעזור ולתמוך. אני מעריכה את זה, אבל זה לא מה שאני מחפשת. אני נמצאת כרגע בטיפול. אני לא זקוקה לתמיכה נפשית. יש לי מספיק עזרה מקצועית לדבר על הבעיות שלי ועל מה שעברתי. אני מחפשת חברת אמת! מישהי כמוני שגם לה, עקב סיבות שונות, אין כרגע מעגל חברתי. מישהי שתרצה לבלות ולכייף איתי. מישהי שתדבר איתי על מה שקורה בחיי כרגע, לא על מה שקרה לי בעבר".
היא נולדה באוקראינה, וכשהייתה בת שנתיים הוריה נפרדו. אמה עלתה איתה לישראל בעקבות הוריה וסבתה שעלו כמה שנים קודם לכן. "אחרי שעלינו לישראל לא היה לי קשר עם אבא שלי", היא מספרת, "הוא התחתן והקים משפחה חדשה".
היא ואמה עברו לדירה קטנה בחולון שבה הן גרות עד היום - דירה שרכשו הוריה של האם ושהתגוררה בה גם הסבתא רבתא, קלרה. "אני וסבתא רבתא שלי ישנו באותו חדר מאז שהייתי תינוקת. היא הייתה כל עולמי. בגלל זה אני חושבת שלא הפריע לי שאין לי אבא. מדי פעם הייתי שואלת עליו, אבל לא הרגשתי שאני זקוקה לו.
"בכל יום, כשהייתי חוזרת מבית הספר, סבתא קלרה הייתה מחכה לי ומנופפת לי לשלום מהחלון. אם הילדים בשכונה היו עושים לי משהו רע, היא הייתה יורדת וצועקת עליהם: 'שאף אחד לא יעז להתעסק עם הנכדה שלי'".
כשהייתה בת 11 עבר לגור איתם בן זוג של האם. בהיותה בת 13 נולדה מאותה מערכת יחסים אחותה הקטנה, וכמה שנים אחר כך בן הזוג של אמה הלך לעולמו.
גם אבא שלה אינו בין החיים. קצת לפני שמלאו לה 14 סיפרו קרובי משפחה שנשארו באוקראינה שהוא שם קץ לחייו. "לא לקחתי את זה קשה מדי. אפילו לא בכיתי. היה לי רק טיפה עצוב. למרות שהוא לא חסר לי בחיי, תמיד חשבתי שכשאגדל אוכל לעשות איתו קלוז'ר. לטוס לאוקראינה ולשאול אותו מדוע ויתר עליי. באותו רגע הבנתי שמעולם לא הכרתי את אבא שלי ושלעולם לא אכיר אותו".
למרות הנסיבות המשפחתיות הלא פשוטות, היא מספרת שעד גיל 14 היו לה בסך הכל חיים מאושרים. "הייתי ילדה שמחה, עד שסבתא רבתא שלי נפטרה בפתאומיות. היא הייתה בת 82, בריאה ובתפקוד מלא. יום אחד, כשהייתי בבית הספר, היא יצאה לסידורים והתמוטטה ברחוב. היה לה אירוע מוחי. זה השפיע עליי מאוד. במשך חצי שנה סירבתי לצאת מהבית. הפסקתי ללכת לבית הספר. הייתי מתעוררת כל יום בצהריים, אוכלת, רואה סדרות וחוזרת לישון".
איך אמא שלך והסבים קיבלו את זה?
"הם לא אהבו את זה, אבל היה להם קשה להילחם איתי. שלושתם עבדו, אמא כמוכרת בחנות בגדים, סבא בחברת מטבחים וסבתא כאחות במכון דיאליזה. כולם היו בהישרדות יומיומית".
נשמע שהיית זקוקה לעזרה נפשית. בית הספר לא התערב?
"אף אחד לא עשה דבר. לא רק שנשארתי כל אותה תקופה בבית, גם סבלתי מהתקפי חרדה לא מאובחנים. יום אחד התמוטטתי על הרצפה בסלון. אמא שלי וסבתא שלי גררו אותי לרופא. אני אומרת 'גררו' כי לא הרגשתי את הרגליים. הייתה לי סחרחורת, הרגשתי שאין לי אוויר.
"נתנו לי 'כדורים נגד סחרחורת', ומהר מאוד הרגשתי מעולה. חזרתי לעצמי. יצאתי מהבית, חזרתי לבית הספר, לחיי החברה, בגיל 17 אפילו הייתה לי אהבה ראשונה: נער בן גילי שאיתו יצאתי חצי שנה. רק היום אני יודעת שה'כדורים נגד סחרחורת' היו למעשה כדורי הרגעה".
רק בלי טיפול פסיכולוגי. סוג של פלסטר.
"בדיוק. הפצע לא טופל, ובסוף נפתח מחדש".
על פניו, חייה של מואיסיינקו חזרו למסלול. בתחילת כיתה י"א פרשה מהלימודים כי התקשתה להשלים את הפער. היא עבדה כקופאית בסופר וחיכתה לגיוס בקוצר רוח, השתוקקה למסגרת. היא אפילו ניסתה להקדים את הגיוס. בגיל 18 הגיע הרגע המיוחל: היא התחילה טירונות. בהתחלה הייתה באופוריה. "אהבתי את המדים ואת הבנות ששירתו איתי, הייתי מאושרת". אבל שבוע לאחר מכן החלה לסבול מגעגועים עזים הביתה והשיא היה כשנדרשה להשתתף במטווח. "אני לא יודעת להסביר את זה, אבל הרגשתי שאני לא מסוגלת להחזיק את הרובה ולירות. כבר בדרך למטווח נלחצתי נורא. המפקדת ניסתה להרגיע אותי. אמרה שיהיה בסדר. אבל אז החיילת שלפניי ירתה, והרעש כל כך הבהיל אותי שמיד קמתי מהפחד. האחראית על המטווח צעקה 'אסור לקום במטווח', אבל לא יכולתי לשלוט בעצמי. רצו להעניש אותי. כל כך התעצבנתי וכאן עשיתי טעות. הלכתי הביתה".
ככה? באמצע טירונות?
"כן. היום ברור לי שזה לא היה חכם, שצבא זה לא בית ספר. התקשרו אליי, הסבירו לי שזו נפקדות ושזה עלול להיחשב לעריקות, אבל התעלמתי. חזרתי הביתה ועבדתי כמלצרית".
כמה חודשים אחר כך הגיעה המשטרה הצבאית לביתה והיא נשלחה ל-79 ימי מאסר. "ישנתי בתא קטן, לא הייתה טלוויזיה. היה מותר רק לקרוא. בבקרים היו תורנויות ניקיונות ובלילות תורנות שמירה. זה היה סיוט".
אחרי שהשתחררה מהכלא קיבלה פטור מהצבא. היא חזרה הביתה והחליטה לחגוג את היציאה לחופשי עם חברותיה הטובות. "היינו אז חבורה, בנות שאני ליכדתי ביניהן. אחת שהייתה איתי בגן, שנייה שגרה בשכנות אליי, שלישית שלמדה איתי ביסודי. יצאנו יחד לבר, ואחרי 20 דקות התחלתי להרגיש לא טוב: סחרחורת, תחושת מחנק וחולשה ברגליים. לא זכרתי את מה שעברתי בגיל 14, לא קישרתי בין הדברים. הייתי בטוחה שפיזית משהו אצלי לא בסדר. אמרתי לחברות שאני חוזרת הביתה. איך שנכנסתי הביתה, הרגשתי טוב. כאילו כלום לא היה".
ומה קרה אחרי זה?
"התחילה תקופה משוגעת. מסע של שנתיים שבהן ביקרתי רופאים בלי סוף. גם בבית לא תמיד הרגשתי טוב, אבל בכל פעם שהייתי יוצאת, התחושות התעצמו: סחרחורות, לחץ בחזה, תחושת מחנק בגרון, הקאות. הלכתי שוב ושוב לרופאת המשפחה, למוקד, לבתי חולים. פעם נכנסתי למיון של וולפסון וצעקתי: 'אני עוברת התקף לב'. הרופאים ניסו להרגיע אותי. אמרו שאני צעירה מדי. בסוף עשו לי אק"ג ושלחו אותי הביתה. בכל פעם, אחרי שהיו עושים לי בדיקות, הייתי נרגעת מעט, ואז שוב מרגישה תסמינים ובטוחה שיש לי מחלה שלא מצליחים לגלות. רופאת המשפחה אמרה לי: 'אני עושה איתך עסק. אני שולחת אותך לבדיקת אקו-לב. תבטיחי לי שאם היא חוזרת תקינה, את מבינה שהכל בסדר אצלך'".
והיא חזרה תקינה?
"כן. ואז הרופאה אמרה לי: 'מדובר בחרדה'".
מואיסיינקו התחילה לקחת כדורי הרגעה (אלפרליד) שסייעו בהתחלה, אך יעילותם נחלשה אחרי כמה חודשים. היא עברה לציפרלקס, שלא עשה לה טוב, וחיכתה לתור לפסיכיאטר. "בינתיים הסתגרתי בבית כי לא הייתי מסוגלת לצאת יותר. החרדה השתלטה עליי סופית. בכל פעם שניסיתי לצאת מהכניסה של הבניין שלי, התקפי החרדה תקפו אותי בעוצמה. המשכתי לקחת אלפרליד, אבל זה כבר לא עזר. כך יצא שקרוב לחמש שנים לא יצאתי".
מה עשית בבית?
"ישנתי הרבה, צפיתי בטלוויזיה ואכלתי. העליתי המון במשקל, יותר מ-40 קילו. המשפחה שלי רצתה שפסיכיאטר יבוא לראות אותי, אבל אמרו להם שאני צריכה לגייס כוחות ולבוא אליו או שנשלם על פסיכיאטר פרטי שיגיע הביתה. לא היה לנו כסף ולא יכולתי לצאת".
לאט-לאט התנתק הקשר עם החברות הטובות. בהתחלה עוד דיברו בטלפון, נפגשו איתה לזמן קצר בכניסה לבניין. בשלב מסוים גם זה נפסק. "חלקן אפילו אמרו לי בפנים שהן לא יכולות להתמודד עם מה שיש לי", היא אומרת. "שזה עושה להן לא טוב".
אחרי קרוב לחמש שנים שבהן הייתה בבית, החליטה שכבר אין לה בשביל מה להתעורר בבוקר. "היו לי הרבה פעמים מחשבות אובדניות, אבל זה היה רגע שכבר ממש תכננתי הכל. איך אעשה את זה ומתי. התוכנית הייתה לבלוע כדורים באמצע הלילה, אחרי שכולם ילכו לישון. אספתי את כל הכדורים שהיו לי במגירה: כדורי ההרגעה, אנטיביוטיקה, משככי כאבים. כתבתי מכתב התאבדות. כל פעם הוספתי לו משהו. כתבתי למשפחה שלי שאני אוהבת אותם, שאני מצטערת אבל שאני לא יכולה להמשיך לחיות ככה ושישמרו על אחותי הקטנה.
"ואז קרה משהו הזוי: אחותי התעוררה לשירותים, באה ונשכבה לידי. היא לא עשתה את זה כבר המון זמן, מאז שהייתה קטנה. פירשתי את זה כסימן מאלוהים או מסבתא רבתא שלי - שאני צריכה לחכות קצת, שיהיה טוב בסוף. למחרת השמדתי את מכתב ההתאבדות ואמרתי לאלוהים, 'בבקשה, תראה לי את הדרך לצאת מזה'. זמן קצר אחר כך הגיעה הקורונה".
"למצוא חברות דומה מאוד לדייטים. הייתה מישהי שהתכתבתי איתה, ופתאום היא הפסיקה לכתוב. עשתה לי גוסטינג"
באופן אירוני הקורונה עזרה לה. בתקופה שבה כולם הסתגרו בבית, היא סוף-סוף יצאה ממנו. "בשלב מסוים הודיעו שמי שמתקשה להתמודד נפשית יכול לקבוע תור טלפוני אצל פסיכיאטר", היא מסבירה. "נכנסתי לאפליקציה וקבעתי לתור הפנוי הראשון. כבר באותו הערב התקשרה אליי פסיכיאטרית. אחרי שסיפרתי לה כל מה שעובר עליי היא רשמה לי כדורים (סרנדה) ואמרה לי להתחיל עם מינון של רבע כדור ושהיא תתקשר אחרי שבוע לבדוק איך זה משפיע. מדי שבוע היא התקשרה, ובכל פעם הגדילה לי את המינון. כשהגעתי ל־150 מ"ג פתאום התחלתי להרגיש טוב, שיש בי סוף־סוף כוחות לצאת".
בשבוע הראשון העזה לעשות רק סיבובים קצרים מסביב לבניין. לאט-לאט הגדילה את הרדיוס, וכעבור חודש אזרה אומץ ונסעה בערב לחוף הים. "כל הדרך פחדתי שתתקוף אותי שוב החרדה. כשהגעתי לים, הסתכלתי על הגלים, והבנתי שהחרדה כבר לא מלווה אותי - הרגשתי תחושת אושר שאי-אפשר להסביר במילים".
למרות שבאותה תקופה רוב הזמן היו סגרים, מואיסיינקו ניצלה כל הזדמנות כדי לצאת החוצה. "פעם אפילו קיבלתי דוח", היא נזכרת. "ישבתי על חוף הים והגיע שוטר. הוא אמר לי, 'את יודעת שיש סגר?'. עניתי, 'כן, אבל חמש שנים סבלתי מאגורפוביה וסוף-סוף אני יכולה לצאת. אני יכולה להראות לך את המסמך מהפסיכיאטרית שלי'. זה לא עניין אותו. הוא רשם לי דוח על 500 שקל. אבל לא היה לי אכפת. מבחינתי זה היה שווה".
זמן מה אחר כך חזרה מואיסיינקו לעולם העבודה. תחילה עבדה כמסדרת סחורה בחנות פארם, בהמשך מצאה את עבודתה הנוכחית בחנות הפרחים, וגם התחילה לצאת לדייטים. "הכרתי דרך טינדר ופייסבוק. כבר בשיחת הטלפון הראשונית סיפרתי לכל בחור מה עברתי בשנים האחרונות. הרוב לא נרתעו מזה". בשלב מסוים הבינה שיותר מלזוגיות, היא כמהה לחברות.
תחילה ניסתה לחדש את הקשר עם החברות הישנות שלה. זה לא צלח. "לחברה אחת, למשל, שלחתי ביום ההולדת מתנה מושקעת: בושם עם בלונים ופרחים. היא כתבה לי תודה, אז כתבתי לה: 'אשמח שניפגש, נחגוג את יום ההולדת שלך'. על זה היא כבר לא ענתה ולא יצרה עוד קשר. אחרי זה חשבתי שכמו שאפשר להכיר בני זוג דרך אפליקציות, אולי אפשר להכיר ככה גם חברות. חיפשתי בפייסבוק וגיליתי שיש כל מיני קבוצות שהמטרה שלהן היא להגדיל את מעגל החברים. נכנסתי אליהן וזה לא הוביל לכלום".
לא הביך אותך לכתוב פוסט כזה?
"כמו שכתבתי בפוסט, זה הביך קצת. אבל אני לא מאמינה בלהסתיר את האמת: שסבלתי מחרדה. זו גם אחת הסיבות שהסכמתי להתראיין. חשוב לי לעורר מודעות כלפי התקפי חרדה. הייתי שמחה לחסוך מאחרים את מה שעברתי. לאורך השנים ביקרתי אצל כל כך הרבה רופאים, ומלבד רופאת המשפחה בסוף, אף אחד לא הפנה אותי לפסיכיאטר. היו לי כל כך הרבה קריאות לעזרה, ולא עשו עם זה כלום. רופאים צריכים להבין שחרדה היא מחלה שאפשר למות ממנה".
ואת עדיין מקווה למצוא חברות.
"כן. היו רק שתיים שפנו אליי וחיפשו חברות, אבל זה התמסמס. זה מצחיק, אבל מתברר שלמצוא חברות דומה לדייטים. את מתחילה להתכתב, בודקת אם יש כימיה. מישהי שהתכתבתי איתה פתאום הפסיקה לכתוב. עשתה לי גוסטינג. אני מקווה שבזכות הכתבה אמצא את החברה המתאימה".
