עורכת הדין רבקה מלר־אולשיצקי נהגה במכוניתה בדרך לפגישת עבודה עם פסיכיאטר שהיה אמור לשמש עד מומחה לטובת לקוחה שלה, נפגעת גילוי עריות. בדרך עלו לה הבזקי זיכרון לא ברורים. בפגישה, כשהפסיכיאטר הסביר לה שהלקוחה שלה סובלת מתופעה הנקראת דיסוציאציה - חוויה של התנתקות הקורבן מהאירוע - היא הבינה שגם היא סובלת מאותה תופעה ושהבזקי הזיכרון שעלו לה בדרך אינם אלא אירועים אמיתיים שקרו לה בגיל שלוש.
מלר־אולשיצקי (בת 70 פלוס), יו"רית שדולת הנשים לשעבר ופעילה חברתית, הייתה אז באמצע שנות ה־50 לחייה, והבינה שגם היא, כמו מאות לקוחותיה, הייתה קורבן לפגיעה מינית מתמשכת בילדותה.
בימים אלה יוצא לאור ספרה "תעצומות" (הוצאת ידיעות ספרים), ספר ביוגרפי למחצה המביא בגוף ראשון את הפגיעה שעברה בקיבוץ שבו גדלה בצפון הארץ. הפוגע היה אביו של אחד הילדים בקבוצתה. "הדרך מתארכת", היא מתארת בספרה את רגע ההארה. "לפתע כמו נפתח לפניי מסך ותמונות מבזיקות מול עיניי, מדלגות על מחסומי הזמן והמקום. מעולם לא חוויתי תמונות דומות. הכל חשוך. היכן אני? אני יודעת. זהו חדר הילדים בלינה המשותפת בקיבוץ. ומיהו הגבר גדל הגוף האוחז בחוזקה בגוף הילדה שלי ומרתק אותי אל גופו? אני מזהה אותו לפי ריחו, ריח של סבון גס וזיעה חריפה. הריח מחליא אותי. אני מנסה לעצור את נשימתי. הריח הדוחה ממלא את נחיריי... הנה הוא ניגש אליי ושולף אותי ממיטתי. אני רועדת. שלא ייגע בי. הוא תופס אותי בגסות, מתיישב על הכיסא ומושיב אותי על ברכיו. הוא אוטם את פי בידו האחת ובשנייה מצמיד בכוח את גבי לאחורי גופו. הגוף מזועזע. כואב לי כאילו נחתכתי במקל חד... הוא מתנשף, מחזיר אותי למיטה והולך".
תמיד היו סימנים שהיא לא רצתה לראות. למשל, כשהייתה בת 13, המציל בבריכה הסתכל בכף ידה ושאל: "תגידי, ילדונת, ידוע לך על פגיעות קשות שקרו בילדותך המוקדמת?". היא זוכרת שגל חום הציף אותה באותו רגע כי משהו ממה שאמר נשמע לה מוכר, אבל היא הכחישה.
בגיל מאוחר יותר, כשהלכה לטיפול של תרפיה בריקוד, המטפלת העלתה את האפשרות שנפגעה מינית בילדותה. ושוב הכחישה.
"במשך עשרות שנים לא הייתי מודעת למה שעברתי, אבל הגוף רשם וזכר", היא אומרת. "כל אירוע כזה נרשם בגוף, גם אם ברמת המיינד זה לא היה. אני זוכרת שכשהייתי יושבת במשרד והיה מתקרב אליי גבר, הייתי קופצת בלי שום הסבר. פעם עורך דין צעיר שעבד איתי אמר לי, 'מה יש לך? למה את נבהלת כל פעם שאני מתקרב?'. לא ידעתי מה לענות, לא הייתה לי שליטה על זה. זו תגובה של הגוף על משהו שהוא זוכר, אבל את לא. קשה מאוד לילדה כל כך צעירה להתמודד עם אלימות כזאת, אז הדרך שבה היא מגינה על עצמה זה להיות במצב של דיסוציאציה, זה לא היה ולא קרה".
"היו ימים שלמים שאמא שלי לא אכלה כדי שאחי ואני לא נהיה רעבים. זה היה קשוח, כי הם באו ממשפחות אמידות"
אז איך את יכולה להיות בטוחה שזה אכן קרה ואת לא מדמיינת?
"לאורך כל חיי סירבתי להאמין שזה קרה, נמנעתי והתעלמתי, לא התעסקתי בזה למרות שהיו סימנים לדברים שקרו שחששתי לראות. בנסיעה ההיא לא היה אפשר יותר להתעלם מהפלאשבקים. הזיכרונות הקפואים כאילו הפשירו בבת אחת".
יש לך עדות מוחשית יותר, מעבר לזיכרון?
"פתאום הסתדרו לי דברים לא מוסברים שעברתי. למשל, אחרי שעזבנו את הקיבוץ התחילו לי פרכוסים והיה חשד לאפילפסיה. ההורים שלי אספו פרוטה לפרוטה ונסעו לנוירולוג מומחה בירושלים ששלל את זה, אבל לא היה לו הסבר למה זה קורה. היום כבר יודעים שיש קשר סיבתי בין פרכוסים ועוויתות אפילפטיות ובין פגיעה מינית מתמשכת בילדות. היה גם מקרה שהלכתי עם ההורים שלי לים עוד כשהיינו בקיבוץ - זה זיכרון מאוד מוקדם - וכשנכנסתי למים צרחתי מרוב ששרף וכאב לי שם (באיבר המין. ד"ח). אף אחד לא חשב ולא קישר".
כשהבנת מה קרה לך, ניסית להתעמת עם הקיבוץ או עם התוקף?
"לא, כבר לא היה טעם. עברו הרבה שנים מאז, חלה התיישנות, ואני לא בטוחה שהתוקף עצמו עוד חי. אם הייתי יכולה הייתי חושפת אותו, כי אני בטוחה שאני לא היחידה שהוא פגע בה".
כמה מתסכל שאת לא יכולה לעשות עם זה כלום?
"אבל עשיתי. בכך שייצגתי אחרות, בכך שאני מבינה את מה שעובר עליהן ואת החשיבות של ההליכים שהן מנהלות מול התוקפים שלהן, אף על פי שלא עסקתי בצד הפלילי של תוקפנות מינית, אלא רק בתביעות אזרחיות של נפגעות לפיצויים. ואני מקווה שיותר ויותר נשים יפנימו את זה שיש להן כוח והן יכולות לתבוע על נזק, כי הכיס כואב לפעמים לא פחות מאשר הרשעה פלילית".
"איך מכל ענפי המשפט בחרתי להתמקד בהגנה על נשים נפגעות תקיפה מינית? ברור שיש קשר למה שעברתי, אבל לא הייתי מודעת לזה"
חיי עוני מחוץ לקיבוץ
מלר־אולשיצקי, אלמנה, אם לשלושה וסבתא לחמישה, נולדה בקיבוץ לזוג ניצולי שואה מפולין ומצ'כיה, ונקראה על שם בתו הקטנה של אביה שנרצחה שם. הוריה נפגשו במחנה מעבר באיטליה בדרך לארץ והתמקמו בקיבוץ. כשרבקה הקטנה הייתה בת שלוש וחצי, כמה חודשים אחרי שהחלו התקיפות המיניות, הם עזבו בכעס לפתח תקווה.
"בקיבוץ היה חוק הלינה המשותפת, אסור היה לילדים לישון בבית ההורים ואסור היה להורים לבקר אותם מחוץ לשעות הביקור", היא מספרת. "אבא שלי, שכבר איבד בת אחת בשואה, לא היה רגוע שאני ישנה בבית הילדים. יכול להיות שהוא הרגיש משהו בהתנהגות שלי. הוא כנראה הגיע לבית הילדים לראות שהכול בסדר איתי, הציץ מהחלון וראה את מה שהאיש הזה עשה לי. הוא מעולם לא דיבר על זה, אבל זה הגיוני, כי אני יודעת שההורים שלי עזבו בריב. הוא כנראה גם הלך למזכירות וסיפר מה הוא ראה, אבל הפוגע היה אחד ממייסדי הקיבוץ, לעומת אבא שלי, פליט ניצול שואה שבאותה תקופה נחשב לאפר ואבק. הוא לא סיפר לאמא שלי, היא כבר הייתה בהיריון מתקדם עם אחי והוא לא רצה לצער אותה. היא סירבה לעזוב, רצתה להישאר בקיבוץ, אבל הוא כנראה אמר לה שהוא רב עם המזכירות ושחייבים לעזוב, ובכך בעצם הוא חילץ אותי משיני הטורף. מי יודע עוד כמה שנים הייתי נתונה להתעללות של הפדופיל הזה אם הם לא היו עוזבים".
איך את יודעת שאבא שלך ידע, אם הוא לא סיפר?
"מדי פעם הוא זרק מילה פה, מילה שם, היו הרבה רמזים לאורך השנים שלא ממש הבנתי, אבל אחרי שזה הכה בי והבנתי מה קרה לי, פתאום היה בהם היגיון. למשל, הוא כל הזמן דיבר נגד הלינה המשותפת וטען שזה לא מקום מוגן לילדים, שקורים שם דברים איומים ונוראים".
המשפחה עזבה לצריף רעוע ודולף בפתח תקווה עם שירותים בחצר וחיה בעוני נורא. האב, שהיה אינטלקטואל, בן למשפחה עשירה ומיוחסת בפולין שהחזיקה בבעלותה מפעל טקסטיל גדול, נאלץ לעבוד בארץ כפועל ייצור, אך סירב בתוקף לקבל פיצויים מגרמניה. "ההורים שלי עזבו את הקיבוץ חסרי כול. שניהם איבדו את כל משפחתם בשואה, והיה ממש רעב בבית. היו ימים שלמים שאמא שלי לא אכלה כדי שאחי ואני לא נהיה רעבים. זה היה קשוח מאוד, כי הם באו ממשפחות אמידות וגדלו ברווחה גדולה, הם לא היו רגילים לחיים כאלה", היא מספרת.
"כשהציעו לי לעמוד בראש השדולה היה לי משרד עורכי דין פרטי ויכולתי לעשות הרבה מאוד כסף, אבל בחרתי לקחת את התפקיד בהתנדבות"
מלר־אולשיצקי למדה בבתי ספר דתיים ולא התגייסה לצה"ל מטעמי דת. במקום זאת היא התנדבה במוסדות של נוער בסיכון, ובמקביל החלה ללמוד משפטים בשלוחה של האוניברסיטה העברית בתל אביב. "קראתי את הספר 'בית דין' של קוונטין ריינולדס, על עורך הדין המבריק היהודי־אמריקאי סמואל לייבוביץ, שהיה לוחם זכויות אדם, והחלטתי שזה מה שאני רוצה", היא מספרת. "החלטתי שאני הולכת לחפש צדק, תיקון, בעיקר לנשים. זה לא היה מובן מאליו, נשים למדו אז בעיקר הוראה וסיעוד, רק 8% מכלל הסטודנטים למשפטים במחזור שלי היו נשים. אמא שלי אמרה לי, 'מה פתאום? לכי תהיי מורה, זה מקצוע של נשים', אבל אבא שלי האינטלקטואל נתן לי רוח גבית ואמר, 'נשים יכולות לעשות הכול'".
בטח ההורים שלך היו גאים בך מאוד.
"הם לא ידעו מה זה להיות גאים. הם היו אודים מוצלים מכל משפחתם, עקורים משורש, פליטים תלושים ללא משפחה, הם מעולם לא חיבקו ולא החמיאו. להפך. תמיד הייתי מצטיינת, בולטת ויפה, ואמא שלי ראתה בזה משהו מסוכן. בתור ניצולת שואה היא ידעה שהכי חשוב לא לבלוט, לא להיראות, להתחבא".
תקציבים שווים ופיצויים
אחרי שסיימה את לימודיה והוסמכה כעורכת דין, מלר־אולשיצקי החלה לעבוד כמזכירת איגוד עובדי הבנקים בהסתדרות ועסקה בעיקר בקידום נשים וזכויות נשים בעבודה בבנקים. "לא הייתה אז אפילו מנהלת סניף אחת, ואני זוכרת שבאחת הישיבות באחד הבנקים הגדולים, שאלתי את היו"ר למה הוא לא מקדם נשים לעמדות ניהול. הוא ענה לי, 'על גופתי המתה נשים ינהלו לי פה סניפים'. 20 שנה אחרי, כבר הייתה אישה שכיהנה כמנכ"לית - גליה מאור, בבנק לאומי".
בהמשך עבדה מלר־אולשיצקי כסגנית מנהל מחלקת תביעות בחברת הביטוח "מגדל", ובסוף שנות ה־70 פתחה משרד עצמאי בתל אביב שעסק בעיקר בנפגעות תקיפה מינית בהיבט האזרחי, כלומר תביעות פיצויים מהתוקפים. במקביל הייתה יו"רית הוועדה הארצית לקידום עורכות הדין בלשכת עורכי הדין ואף ערכה מחקר על אפליית נשים בעולם המשפט ומיעוט נשים בתפקידי שפיטה. "היום, תודה לאל, התמונה התהפכה, בין היתר בזכות העבודה שלנו", היא אומרת.
בשנת 1997 נבחרה לעמוד בראש שדולת הנשים, אחרי שצברה שורה של הצלחות משפטיות הנוגעות לשוויון ולקידום נשים. "בשנת 1986 כתבתי מאמר דעה בעיתון 'מעריב' תחת הכותרת: 'נשים הסירו את הכבלים', ואז פנו אליי מהשדולה וביקשו שאצטרף לצוות המשפטי שלהם בהתנדבות", היא מספרת. "כמובן, הסכמתי מיד. לימים התקדמתי לעמוד בראש הצוות, ואחרי כמה שנים הציעו לי לעמוד בראש השדולה. אף על פי שבאותו זמן היה לי משרד עורכי דין פרטי ויכולתי לעשות הרבה מאוד כסף, בחרתי לקחת את התפקיד בהתנדבות".
"כיו"רית שדולת הנשים ניהלה את המאבק המשפטי של אליס מילר להתקבל לקורס טיס, ובעזרת הבג"צ שהגישה בשמה פתחה בפני נשים דלתות לקורסים צה"ליים יוקרתיים. אחד המאבקים הזכורים שניהלה בשם השדולה, היה מאבקה של קבוצת אליצור חולון בכדורסל נשים לקבל תקציבים כמו קבוצת הגברים המקבילה. "השגתי פסק דין תקדימי של מימון גדול יותר ב־50% לקבוצה", היא אומרת.
"היו רמזים לאורך השנים שלא ממש הבנתי. למשל, אבא שלי כל הזמן דיבר נגד הלינה המשותפת וטען שזה לא מקום מוגן לילדים, שקורים שם דברים איומים ונוראים
עוד לפני עידן Me Too היא פעלה רבות לקידום החוק למניעת הטרדות מיניות שנחקק ב־1998. "אני שמחה מאוד על מהפכת Me Too אבל ללא הפעילות שלנו זה לא היה מתקבל בכזו טבעיות. אני גאה שהיה לי חלק בזה".
עדיין יש מקום לגוף כמו שדולת הנשים? המשימה לא הושלמה?
"אמנם עשינו כברת דרך, אבל עוד לא הגענו, יש עוד הרבה מה לעשות. נשים עדיין מקבלות 25% פחות על כל תפקיד לעומת גבר שעובד באותו מקום ובאותו תפקיד. עדיין יש פחות חברות כנסת, פחות שרות, פחות מנכ"ליות במשרדים ממשלתיים ובחברות ממשלתיות. תראי מה קורה במקומות שבהם נשים מצליחות לפרוץ את תקרת הזכוכית, פתאום יש ירידה במעמד ובשכר של המקצוע".
בסוציולוגיה קוראים לזה פמיניזציה.
"בדיוק. ככל שיותר נשים נכנסות למקצוע מסוים, הוא נעשה פחות נחשק ופחות יוקרתי. תודה לאל שיש נשים שפרצו דרך, אבל זאת בדיוק הבעיה, שקוראים להן פורצות דרך".
לרפא את עצמי בעצמי
הספר "תעצומות" נכתב בשני קולות מקבילים המשלבים מציאות ודמיון: אחד מביא את העולם הגשמי של המספרת, עורכת דין במקצועה המייצגת בעיקר נפגעות תקיפות מיניות, והשני הוא מסע רוחני גבוה ומסתורי המתקיים בתודעה אחרת, שבו היא פוגשת מורי דרך רוחניים כמו פרויד ויונג ומנסה לרפא את עצמה באמצעותם.
"במשרד, כשהיה מתקרב אליי גבר, הייתי קופצת בלי שום הסבר. פעם עורך דין שעבד איתי אמר לי, 'מה יש לך? למה את נבהלת כל פעם שאני מתקרב?'"
אחרי שהבנת שנפגעת מינית בילדותך, פנית לטיפול?
"לא הייתי צריכה, טיפלתי בעצמי. אחד הדברים שהכי עניינו אותי חוץ ממשפטים היה פסיכולוגיה, קראתי המון ולמדתי המון, אני אוטודידקטית, ידעתי איך להתמודד ולרפא את עצמי בעצמי.
"מה שעברתי זה גילוי עריות, הוא היה אבא של אחד הילדים, ובקיבוץ כולם היו אבות של כולם. זו פגיעה קשה באמון, כי פגע בי אדם שאמור היה לשמור עליי".
איך התקיפה שעברת השפיעה על חייך?
"זה עיצב אותי במידה רבה. ידוע שהאישיות שלנו מתעצבת בגיל הרך. קשה לי לתת אמון באנשים וכל חיי הייתי צריכה להיות בשליטה. מצד שני זה גם הניע אותי. למה בחרתי להיות עורכת דין ולוחמת צדק? ואיך מכל ענפי המשפט בחרתי להתמקד בהגנה על נשים נפגעות תקיפה מינית? ברור שיש קשר ויש השפעה, אבל לא הייתי מודעת לזה".
מה הביא אותך להיחשף בספר?
"זה תהליך שהבשיל לאט־לאט מרגע הגילוי ועד שהתחלתי לכתוב. יש ערך גדול לקבל אומץ ולעמוד חשופה בצריח, לבוא ולהגיד: 'תראו אותי, גם אני נפגעתי'. קול פנימי אמר לי: 'לא מספיק שתדברי בשם אחרות, את צריכה להיות אמיצה מספיק כדי לדבר בשם עצמך עם כל היתרון שיש לך בנושא'. זה דורש אומץ לב, לא פשוט להיחשף כך, אבל זה היה חזק ממני. בסוף גיליתי שיש לזה גם אפקט מרפא".
הכתבה פורסמה במגזין "לאשה"
