זה קרה באחד מימי הצילום של הסרט "לשחרר את שולי סאן" בטוקיו. צוות ההפקה המקומי, שכולל את המפיקה הישראלית־יפנית סיון נאקמורה, דאג לקבל את כל האישורים לצלם באזור גולדן גאי שבשכונת שינג'וקו, טוקיו, כולל מהאיגוד המקומי וכן מאנשי היאקוזה, המאפיה היפנית.
רובע שינג׳וקו הוא אחד ממעוזי הפעילות של היאקוזה, ארגון הפשע האכזרי ביפן. הארגון מחלק את תחומי האחריות על רחובות העיר בין ארגוני מאפיה מקומיים ותחומי הפרוטקשן של כל אחד מהם. הפקת הסרט הישראלי הורשתה לצלם בבר מסוים וברחוב שבו הוא שוכן, אך לרוע המזל העשן שיצא ממכונת העשן שהופעלה לצורך הצילומים חדר לרחוב סמוך ועורר את זעמו של איש המאפיה האחראי. מבט מצמית אחד ממנו, ואיש ההפקה היפני רץ בבהילות, רועד מפחד, לקרוא לנאקמורה. יום הצילום עמד בפני סכנה ממשית.
אנשי הצוות הישראלים לא הבינו את גודל האירוע, אבל נאקמורה, שמתגוררת ביפן זה 25 שנה, ידעה בפני מה היא עומדת. "קדתי בפניו, התנצלתי, אמרתי שאנחנו מכבדים אותו ושזה לא יקרה שוב - וזה לא עזר", היא אומרת. "הוא המשיך לצעוק. זו הייתה סיטואציה מלחיצה".
למרבה המזל, כעבור כמה דקות מורטות עצבים, העשן התפזר. ההתנצלויות וההבטחות של נאקמורה עזרו לפייס את המאפיונר הזועם, והצילומים נמשכו. מכאן ואילך הישראלים נאלצו להפנים את החוקים הקשוחים של העיר היפנית. "היו רגעים שהרגשתי כמו שוטרת", היא אומרת. "הקפדתי שאנשי הצוות לא יעשנו סיגריות במקום שאסור, שלא ייכנסו עם נעליים למקום שבו חייבים לחלוץ אותן".
שמלה ורודה ואהבה
עם צאתו לאקרנים נהפך "לשחרר את שולי סאן" לסיפור הצלחה, שהביא לאולמות כמיליון ישראלים בפחות מ־30 יום.
נאקמורה עצמה היא סיפור הצלחה שאפשר בקלות לעשות עליו סרט. לפני 25 שנה, כשהיא בתחילת שנות ה־20 לחייה, הגיעה ליפן בעקבות האהבה. בלי חברים, בלי משפחה ובלי שידעה את השפה או את הקודים התרבותיים והעסקיים, היא הצליחה בעשר אצבעות לבנות עסק מצליח כבעלים ומנכ"לית של SivanS, חברת פרסום שמעסיקה עשרות עובדים ומייצגת בהצלחה יזמים ישראלים ובינלאומיים. לא מובן מאליו עבור אישה במדינה זרה, קל וחומר במדינה כל כך שונה מישראל.
"לאמא הייתה מכולת בשכונה. אז לא היה מקובל שאישה תנהל מכולת, אבל היא ניהלה את הספקים ביד רמה, ותמיד אמרה לי שאישה צריכה שיהיה לה גב כלכלי משלה"
כעת היא מתהדרת בטייטל נוסף - מפיקה. "מעולם לא הפקתי סרט", היא מפתיעה. "מפיק הסרט הישראלי אסף נאווי פנה אליי וביקש שאעשה להם חיבור עם משרדי הפקה ביפן. הוא הגיע לטוקיו, עשינו ראיונות לכמה משרדים, אבל משהו בי לא היה שקט. לישורת האחרונה הגיע משרד שהיו איתו קצרים בתקשורת. אמרתי לאסף שזה לא הולך למקום טוב, והצעתי את עצמי. אמרתי, 'לא עשיתי סרטים, אבל אני לומדת מהר ואין אופציה שזה לא יצליח'. הוא אמר 'אני מאמין בך'. המון אנשים מסביבו חששו, אבל הרגשתי חסרת פחד. הורדתי את כובע המנכ"לית ונהייתי המפיקה בפועל שמגשרת על הפערים בין ישראל ליפן".
האם המחאות הפרו־פלסטיניות הגיעו גם לשם?
"יש פה ושם הפגנות בטוקיו, אבל באופן אישי ומקצועי לא הרגשתי אנטישמיות. בתחילת המלחמה העסקים היפניים חששו ולקחו צעד אחד אחורה בהתקשרויות עם חברות ישראליות, אבל זה כבר לא כך. היפנים מעריכים מאוד את הטכנולוגיה הישראלית, ואנחנו לא מערבבים בין פוליטיקה לעסקים. השגריר והנספח הכלכלי עושים עבודה נהדרת, והמשכנו את העשייה המקצועית עם הפנים קדימה".
ביקור משפחות
נאקמורה נולדה לפני 47 שנים כסיון פחימה בכפר סבא למשפחה מסורתית ממוצא מרוקאי, הקטנה מבין שישה ילדים. "הסוררת, השובבה והמעיזה", היא מעידה על עצמה. אבא שלה עבד במפעל ייצור והיה יד ימינו של רב השכונה שבה גרו, ואמא שלה ניהלה את המכולת השכונתית. "אמא שלי היא ההשראה ללב היזמי שלי", מספרת נאקמורה. "כשהייתי בת חמש אמא פתחה מכולת בשכונה, 'המכולת של גוטה'. אז לא היה מקובל שאישה תנהל מכולת, אבל היא ניהלה את הספקים ביד רמה, כולם אהבו אותה, והיא מאוד נהנתה מהעבודה. היא תמיד אמרה לי שאישה צריכה שיהיה לה גב כלכלי משלה, ודחפה אותי לעבוד מגיל צעיר".
"הגענו הביתה לארוחת ערב של ראש השנה. אבא שלי דיבר איתו בפנטומימה, אמא בצרפתית, סבתא במרוקאית, והוא ענה להם ביפנית. זה היה כל כך מצחיק"
בצבא שירתה כפקידה פלוגתית בהנדסה קרבית, ואחרי השחרור עבדה כדי להגשים את החלום להגיע לאוסטרליה. "החלטתי לטוס לבד, היה חשוב לי החופש שלי", היא אומרת. "ההורים נתנו לי את ברכת הדרך, ולאבא הייתה אזהרה אחת בלבד - שלא תחזרי לי עם גוי".
את הטיול התחילה בלאוס ובתאילנד, ואז הגיעה למלבורן. באחת המסיבות שפקדה בעיר האוסטרלית ניגש אליה גבר יפני. "אני זוכר אותך", הוא אמר והצביע על השמלה הוורודה שלבשה. "ראיתי אותך במסיבה בקופנגן לפני כמה חודשים, היית עם אותה שמלה". "קודם כול התפדחתי שהוא ראה אותי עם אותה שמלה", אומרת נאקמורה. "אמרתי לו בחיוך, 'אתה יודע, יש לי עוד בגדים'. הסתכלתי לו בעיניים ופתאום הרגשתי ניצוץ, ידעתי שהאיש הזה עומד להיות בעלי למרות כל מה שנצטרך לעבור".
אחרי כמה חודשים באוסטרליה הם הגיעו לביקור ביפן להכיר את המשפחה שלו. "אמא שלו לא הסכימה שנישן באותו חדר, ישנו בחדרים נפרדים כמעט חודש. לא ציפיתי לזה, זה הזכיר לי את המשפחה המרוקאית שלי", היא אומרת. "זו הייתה ההיכרות הראשונה שלי עם המנטליות היפנית".
משם נסע הזוג המאוהב לטיול של כמה חודשים באירופה שהסתיים בישראל, בהיכרות עם המשפחה של סיון. "אבא שלי לא הסכים לפתוח לי את הדלת. הוא אמר, 'את לא הבת שלי, אמרתי לך לא להביא גוי הביתה'". אחרי שבועיים היא מצאה את עצמה עם אמא שלה ועם בן זוגה היפני אצל רב בכפר סבא "ואמא מבקשת ממנו לשכנע את אבא שלי לקבל אותנו". הרב דיבר אל לבו של האב, והדרך שלהם הביתה נסללה.
4 צפייה בגלריה
שלישיית מה קשור ב"לשחרר את שולי סאן"
(צילום: לאל אהרון אוטניק, באדיבות סרטי יונייטד קינג)
"הגענו הביתה לארוחת ערב ראש השנה. אבא שלי דיבר איתו בפנטומימה, אמא בצרפתית, סבתא במרוקאית, והוא ענה להם ביפנית. זה היה כל כך מצחיק". כמעט שמונה חודשים הם התגוררו בארץ, ניסו לבנות לעצמם עתיד, אבל המצב הביטחוני שבר אותו, מה שהעמיד את סיון בפני החלטה מהקשות שקיבלה בחייה: האם לעבור איתו ליפן או להישאר בארץ בלעדיו. "אני זוכרת לילה של בכי בלי הפסקה, ללא שינה", היא אומרת. "הייתי בסערת רגשות, איך אני הולכת לעזוב הכול? עוד לא עשיתי כלום, לא למדתי באוניברסיטה אפילו. מה עם המשפחה שלי? מצד שני, לא רציתי להפסיד את אהוב לבי. בסוף החלטתי לעזוב והוא אמר שיתגייר למעני. וכך היה".
הוא ידע עם מי הוא מתחתן
השניים הגיעו ליפן, הוא התחיל לעבוד, והיא נשארה לבד בבית. "בלי תואר, בלי לדעת את השפה, כשאנגלית היא לא שפת האם שלי. ניסיתי להתקבל לעבודה בתחום השיווק, שלחתי קורות חיים וקיבלתי המון תשובות שליליות. חיפשתי את עצמי. יום אחד נכנסתי לחנות, קניתי אגרטלים ופרחים יבשים ועשיתי סידורי פרחים. שמתי אותם בסלסילת האופניים שלי והתחלתי לעבור מבית לבית בשכונה, במטרה למכור אותם. אף אחד לא פתח לי את הדלת. חזרתי הביתה מיואשת, אפילו הדבר הקטן הזה לא הצליח לי. כשבן זוגי הבין מה עשיתי הוא אמר, 'ברור שאף אחד לא פתח לך את הדלת - זו יפן".
"עבדתי בחברת השקעות יפנית עם חוקים נוקשים מאוד. העובדות עשו עליי סוג של חרם. אולי כי הצלחתי, אולי כי אני זרה. לא הוזמנתי לאירועים, אפילו את ארוחת הצהריים אכלתי לבד"
את ההזדמנות הראשונה שלה היא קיבלה ממו"לית של מגזין באנגלית שפונה לשוק היפני. "כשהזמינו אותי לריאיון הייתי בהיי, קניתי חליפה, הגעתי שעה לפני המועד, עוד לפני שהמקום נפתח. חיכיתי בחוץ בהתרגשות. במהלך הריאיון המנכ"לית שאלה אותי על הניסיון התעסוקתי שלי. אמרתי לה בכנות, 'אין לי ניסיון, אבל אני יכולה להגיד לך שאם תיקחי אותי לא תצטערי, יושבת מולך אישה עם המון תשוקה, רק תיתני לי צ'אנס'. היא הסתכלה עליי ואמרה, 'אוקיי, את מוכנה לעבוד תמורת 700 דולר לחודש? אמרתי 'כן', ידעתי שזה זמני. התקבלתי לתפקיד תקציבאית, מכרתי פרסומות בעיתון, ודי מהר הכפלתי את המשכורת שלי כי עבדתי לפי עמלות".
זה היה ראיון העבודה הראשון והאחרון שלה. בהמשך כבר הלקוחות פנו אליה בהצעות עסקיות. עבודתה הבאה הייתה בחברת השקעות, בתפקיד מנהלת קשרי לקוחות. "זו הייתה חברה יפנית קונסרבטיבית, אולד סקול", היא אומרת. "סבלתי שם, אבל לא היה לי אכפת כי ידעתי שזה חלק מהתהליך שאני צריכה לעבור כדי להצליח".
למה סבלת?
"הייתי המון לבד. הנשים היפניות שעבדו בחברה עשו עליי סוג של חרם, אולי כי הצלחתי, אולי כיוון שאני זרה. לא הייתי מוזמנת לאירועים ולארוחות ערב, אפילו את ארוחת הצהריים אכלתי לבד. בנוסף, החוקים בחברה היו נוקשים מאוד: אסור לבוא עם בושם, אסור למרוח לק, צריך להגיע עם איפור עדין ואסור לאחר אפילו בדקה, כי אז מורידים לך מהשכר. עם כמה שהיה קשה, זו הייתה ההזדמנות שלי ללמוד על התרבות העסקית היפנית".
ב־2011, אחרי שרכשה ניסיון במשרד יח"צ ובמשרד פרסום, העזה נאקמורה לעשות מה שמעטות עשו לפניה: לפתוח משרד פרסום בוטיק שנותן מעטפת של שירותים הכוללת גם את הקריאייטיב המסורתי וגם אסטרטגיה, מיתוג ועוד. הסלוגן של המשרד היה "בגלל שאנחנו שונים". די מהר היא קיבלה את הלקוח הראשון שלה, ועוד איזה לקוח - קבוצת פיאט ביפן.
איך זה קרה?
"אחרי שפתחתי את החברה הייתי בכנס פיננסים לנשים, וראיתי מישהי שנראתה לי מעניינת. ניגשתי אליה והצגתי את עצמי. התברר שזו הייתה טיזיאנה אלמפרזה, מנהלת שלוחת פיאט ביפן. אחרי הכנס שלחתי לה אימייל אחד ועוד אחד, והיא לא ענתה. לא ויתרתי. התקשרתי אליה, אמרתי, 'אני לא רוצה להציק, תני לי פרויקט אחד, אני אעשה אותו ללא תשלום, ותראי מה אני שווה'. היא הסכימה. לקחתי את הפרויקט, תקתקתי אותו והצלחנו. היא הייתה בהלם. בסוף הפכנו למשרד הפרסום הראשי של הקבוצה. הם עבדו אז עם חברות הפרסום הכי גדולות. לקחת חברת פרסום קטנה ולתת לה תקציבים גדולים כל כך זו הייתה הצהרה, אבל היא לא פחדה. היא ראתה את הרעב שהיה לי, את התשוקה, את הדרייב להצלחה ואמרה, 'אני מאמינה בך'. התוצאות היו מיידיות, המכירות זינקו, ובמשך 15 שנים עבדנו איתם".
כיום SivanS מעסיקה כ־50 עובדים ונחשבת לחברה בגודל בינוני. היא מחזיקה בין היתר בתקציבים של חברת המכוניות אסטון מרטין, רשת מלונות הילטון, סן פלגרינו וגם של חברות ישראליות בתחום ההייטק. "העובדים שלי יודעים שאני לא מוכנה לקבל אמירות שליליות בזמן העבודה. אנחנו משתמשים במילים חיוביות, כי רק ככה גדלים. המילה היפנית לקשה היא 'מוסקשי'. אם אחד העובדים אומר בפגישה את המילה 'מוסקשי', אני מוציאה אותו מהחדר. אצלי אין קשה אלא מאתגר".
איך הצלחת להתגבר על המחסומים השוביניסטיים שאופייניים לחברה היפנית?
"כיום יש לא מעט נשים יזמיות ביפן, יש יותר נשים בתפקידי מפתח, יותר נשים בפוליטיקה, יותר נשים בתפקידי מחקר. כשהתחלתי זה לא היה ככה, אבל אף פעם לא נתתי לזה לשבור אותי. את אמא שלי, שהייתה ההשראה שלי, קצת שבר שאבא שלי לא תמך בה, הפריע לו שכל הספקים הגברים מסתובבים סביבה. אצלי זה לא היה כך, הבעל שלי תמך בי. לא תמיכה כלכלית, אלא רגשית. אם הוא לא היה תומך בי, לא הייתי יכולה לשרוד שם".
למה?
"ביפן מקובל שכשמתחתנים ומביאים ילדים, האישה הופכת לעקרת בית. כשהתחתנו הודעתי לו חד־משמעית שאני לא אהיה עקרת בית, לא אהיה אישה קטנה. הוא ידע עם מי הוא מתחתן. היה לי חשוב להצליח במדינה הזרה והקשה הזו. אמנם בדרך שמו לי הרבה רגליים, והסיכויים שלי היו קלושים, אבל לא היה לי ספק שאצליח ואעשה מה שאני רוצה, כי היה לי את הדרייב והרצון. בעלי, אדם מאוד פתוח, חם ויצירתי, תמך בי והיה גאה בי, והיה לנו חיבור מיוחד, ועדיין, בסוף שילמתי מחיר".
איזה מחיר שילמת?
"בזמן הקורונה החלטנו להפריד כוחות והתגרשנו. החלטתי להישאר ביפן כי זה הבית שלי, אני חיה שם יותר מהזמן שחייתי בישראל. אחרי הגירושים, בזכות הגב הכלכלי שלי יכולתי להמשיך הלאה, בלי רעשי רקע".
יורש העצר
בנם, עילאי (ביפנית הוא קרוי ראיי שפירושו "הדבר הבא", "העתיד"), בן 19. "הוא ילד יפני עם הטמפרמנט הישראלי שלי", היא אומרת. אחרי שנתיים של לימודים בלונדון ובאוסטרליה הוא עומד כעת לפני כניסה לאוניברסיטה, עדיין לא יודע שאמו מתכננת לצרף אותו לחברה שלה. "הוא יורש העצר", היא אומרת בחיוך ובעיניים נוצצות. "היה חשוב לי להיות אמא מאושרת, בעיניי אמא מאושרת היא אמא טובה".
"כשהתחתנו הודעתי לבעלי חד־משמעית שאני לא אהיה עקרת בית. הוא תמך בי והיה גאה בי, ועדיין, בסוף שילמתי מחיר: בקורונה החלטנו להפריד כוחות והתגרשנו"
לפני שבע שנים פתחה נאקמורה שלוחה של המשרד שלה בארץ. זה התחיל עם עובד אחד, היום היא מעסיקה חמישה עובדים. "חברות ישראליות פונות אלינו כשהן רוצות לפתוח שלוחה ביפן", היא אומרת. "אם אין להן נציגים ביפן, הן פונות למשרד שלנו בארץ ומקבלות מענה מהיר".
4 צפייה בגלריה
"אבא שלי לא הסכים לפתוח לי את הדלת. הוא אמר, 'את לא הבת שלי. אמרתי לך לא להביא גוי הביתה'"
(ריאן פרויס)
דרך נוספת שלה לשמור על הקשרים בין ישראל ליפן היא באמצעות המגזין היפני המקוון "ישרארו", שעוסק כל כולו בישראל - עולם העסקים, לייף־סטייל, טכנולוגיה, תרבות, אופנה, תיירות וכל פעילות רלוונטית אחרת. בקרוב החברה שלה תהיה אחראית על הביתן הישראלי בתערוכת אקספו שתתקיים באוסקה.
לפני כשנה הקימה חברת בת נוספת, "סיון לאב". "זה היה החזון שלי - האבּ עסקי". לאחרונה אירחה בו 20 סטארט־אפים וסיפרה להם את סיפורה האישי. להרצאה היא קראה "מתשוקה להצלחה". "אם יש לך את התשוקה בלב ובנפש ואת לא מוותרת ולא מאבדת את הרעב להצלחה - את תצליחי", היא אומרת. "עד היום לא איבדתי אותה. כל הזמן אני מחדשת ומאתגרת את עצמי. אני רוצה להגיד לנשים, אל תפחדו, תהיו אמיצות, תעזו. אם יש לכן חלום, לכו על זה, תממשו את התשוקות שלכן".
יש לך תוכניות לנוח מתישהו?
״אולי בפנסיה, לפרוש לטוסקנה עם כן ציור". זה התכנון".
הכתבה פורסמה במגזין "לאשה"
