בשלוש בבוקר ב־7 באוקטובר, כמה שעות לפני שהחלה המלחמה, התעוררה ארי נקמורה (42) במיטתה עם דפיקות לב מהירות במיוחד והזעה מוגברת. היא הייתה לבד, משום שאוהד נהרין (73), בעלה, הכוריאוגרף של להקת ״בת שבע״ ואחד מיוצרי המחול המוערכים בעולם, היה בחו"ל. "הלב שלי דפק כל כך מהר, שהייתי בטוחה שאני עומדת לחטוף התקף לב״, היא נזכרת. ״לא ידעתי מתי זה עומד להיפסק. הזמנתי אמבולנס כי לא הייתי בטוחה ממה אני סובלת וביקשתי מאחיו של אוהד, שגר מחוץ לתל אביב, להגיע לאיכילוב".
בחדר המיון לקח קצת זמן עד שהבדיקות הבהירו שהיא סובלת מהתקף חרדה קשוח, ואין כאן אירוע לבבי. אבל כיוון שאחיו של נהרין הוא איש מד״א, הוא החל לקבל סביב שבע בבוקר הודעות על אירוע חריג שמתרחש בעוטף עזה. ״את האזעקות שהיו בתל אביב בכלל לא שמעתי״, מודה ארי. ״הבת שלי, נוגה, הייתה בבית וסיפרה לי אחר כך מה קורה״.
מה הייתה התגובה הראשונה שלך כשהבנת שפרצה כאן מלחמה?
"עדיין יש לי לב כבד על מה שקרה, וכל המצב גרם לי לשאול כל מיני שאלות על מה שאני מרגישה. אבל אני חיה בישראל כבר 17 שנה והייתי כאן במלחמות. תמיד נשארתי פה, ואף פעם לא הרגשתי שאני צריכה לברוח למקום אחר. היו לנו בבית שיחות אם להמשיך לרקוד, ואני עדיין בהתבוננות לגבי מה אנחנו מרגישים".
הבית של ארי נקמורה ואוהד נהרין ברחוב שקט במרכז תל אביב הוא בועה שמשלבת בין ישראל ליפן. שולחן האוכל שלצידו אנחנו שותות תה ירוק ואוכלות שוקולד מריר מכוסה בספרי ילדים יפניים בצבעוניות מרהיבה, שהביאה לאחרונה מביקור בבית הוריה ביפן. היא נסעה לשם עם בנה אסא, שנולד לפני שנה ושלושה חודשים אחרי הרבה שנים של ניסיונות. ״האימהות גרמה לי להתגעגע להורים שלי ולאחים שלי״, היא אומרת ומחייכת כשהיא מציגה לי תמונות מהביקור שבו הוריה ראו את הנכד לראשונה.
הטוקבקים ברשת שצקצקו על כך שבגיל 72 אוהד נהרין הוא אבא לתינוק לא עניינו אותה, גם בגלל העובדה שהיא לא מדברת עברית ולא יכולה לקרוא את הטוקבקים – השפה בבית היא אנגלית מתובלת עברית ויפנית. חוץ מזה, אפשר לומר שארי נקמורה היא כבר יותר ישראלית מיפנית.
היא נולדה וגדלה בכפר קטן במחוז נאגנו, יפן, בתם הצעירה מבין שלושה של יושיקו, עקרת בית, וקיקו, מרצה לפיזיקה ומתמטיקה באוניברסיטה.
בגיל שש, אחרי שראתה בספר ילדים חצאית טוטו ורצתה גם כזו, החלה לרקוד בלט קלאסי. בגיל 15, אחרי שנים תחת משטר קפדני ונוקשה של בית הספר למחול שבו רקדה בכל יום במשך שעות ארוכות, זכתה בתחרות מקומית וקיבלה מלגה לבית הספר לבלט במלבורן, אוסטרליה. ״היה קשה מאוד לעבור לשם, והוריי התגעגעו אליי אבל גם שמחו בשבילי״, היא אומרת. ״כולנו ידענו שקריירה של רקדנית היא קצרה ומתחילה מוקדם, ואני רציתי שיהיו לי אפשרויות. כשעזבתי את יפן בגיל 15 התרגשתי מאוד אבל זה גם היה קשוח, כי העבודה בסטודיו הייתה אינטנסיבית והייתי עצמאית לגמרי. הלכתי לבד למכולת והייתי אחראית על התשלומים שלי. גרתי עם שותפה שלמדה איתי בכיתה. ואת יודעת, גיל ההתבגרות זו תקופה מאוד אמוציונלית. לא דיברתי אנגלית בכלל, כך שבמשך שנתיים כמעט לא הוצאתי מילה. למזלי נהניתי מהריקוד, אבל היו לי כל הזמן משברים ואתגרים, והיו בחינות שאם את לא עוברת אותן את עפה מבית הספר, כך שהיה סטרס קבוע ומתמשך. את צריכה לשמור על הגוף בכושר ולהקפיד על המשקל שלך. זה כמו להתכונן לאולימפיאדה. במבט לאחור אני מבינה כמה קשה זה היה״.
"רקדתי בלט קלאסי במשך כמה שעות כל יום, גם בסופי השבוע. אלה היו חיי, לא שיחקתי עם ילדים ולא היו לי הרבה חברים"
60 ערים, 30 אודישנים
אחרי שלוש שנים סיימה את בית הספר האוסטרלי אך לא צורפה ללהקת המחול של מלבורן, מה שהיה אמור להיות הצעד הבא בקריירה, משום שהייתה זרה ללא ויזת עבודה. היא עזבה את אוסטרליה ונדדה בין מדינות באירופה במטרה למצוא עבודה כרקדנית בלהקה. היא עברה בין 60 ערים בשמונה חודשים, ישנה בהוסטלים, ופעם אחת גם בתחנת רכבת. אחרי 30 אודישנים הצליחה לבסוף להתקבל ללהקת המחול של ויקטור אולאטה במדריד ועברה לגור בספרד. ״קיבלתי הרבה תשובות שליליות ואז מצאתי את העבודה במדריד, ושוב הייתי במדינה עם עוד שפה חדשה שאני לא מבינה (צוחקת). גם כאן הייתי צריכה להתחרות מול אחרות, כי מי שטובה מקבלת תפקידים טובים יותר, והצלחתי. רקדתי הרבה וטיילתי הרבה בספרד".
ארבע שנים לאחר מכן ביקרה חברה בלהקת הבלט של מונטריאול, השתתפה בשיעור, ומנהלי הלהקה הציעו לה להישאר.
עברת ילדות והתבגרות לא שגרתיות.
"הרגשתי כל הזמן שיש לי רק חלום אחד, להיות רקדנית בלט, זה היה הדבר היחיד שהיה לי בראש. באותה תקופה לא היה אינטרנט, וכדי לראות רקדניות שאני אוהבת, הייתי צופה במופעי מחול בווידיאו מאות פעמים. הלכתי כל יום לשיעורי בלט קלאסי במשך כמה שעות. לא שיחקתי עם ילדים אחרים, ולא היו לי הרבה חברים. רקדתי כל הזמן בסטודיו, גם בסופי השבוע. אלה היו חיי. היום יש לי כמה חברות ילדות מהסטודיו לריקוד ביפן. אנחנו שומרות על קשר למרות שכולנו נדדנו בעולם כרקדניות. האם זו הייתה ילדות מאתגרת? נראה שכן, אבל אני לא יכולה לומר שאני מתחרטת, כי זה כל מה שהכרתי.
אוהד נהרין: ״רצינו להתחתן 17 שנה, והצעתי לה נישואים כל שבוע. פתאום חבר סיפר לי על האפשרות להתחתן ביוטה בזום, שבוע אחרי היינו נשואים"
"הבת שלי נוגה בת 16. היא שחקנית כדורעף, לומדת בווינגייט בתנאי פנימייה ומקווה להתקבל למשחקים האולימפיים. זה מה שהיא רוצה. היא הגיעה לשם לפני שנתיים, בגיל 14 וחצי, ואני נזכרת בעצמי בגיל הזה ומבינה שכשאת יודעת ומחליטה מה את רוצה להיות באופן ברור כל כך, זה קצת סוגר לך את האופציות. יש משהו נכון בלהישאר פתוחה, אבל אלה החיים שרציתי״.
ההחלטה הטובה בחיי
את נהרין פגשה בשנת 2008 במונטריאול, כשהגיע ללמד את הלהקה שבה רקדה. הוא דיבר על מחול ועל החיבור של ריקוד לחיים, ונקמורה בת ה־23 נשבתה בקסם. נהרין התאלמן מאשתו הראשונה, הרקדנית מארי קאז'יווארה, שנפטרה ב־2001 מסרטן בגיל 50, ואחרי ההתאהבות בנקמורה הזמין אותה לעבור איתו לישראל. היא שלחה לו הודעה, בכתב, שהיא לא רוצה להפסיק לרקוד בלט קלאסי ושמחול בסגנון של ״בת שבע״ זה פחות בשבילה. הוא כיבד את החלטתה, אבל השניים שמרו על קשר עד שהחליטה להגיע לארץ בשבילו.
"כשאמרו לי שאני בהיריון, לא יכולתי להאמין עד שילדתי, כי עברתי הפלות קודם. כמעט לא רציתי להכיר בזה, כדי שלא יכאב לי אם אאבד את ההיריון"
לקח לך קצת זמן להבין מה את רוצה.
״נכון, הגעתי לישראל בגלל החיים האישיים שלי ולא בגלל בת שבע. כשאוהד אמר לי, 'בואי איתי לישראל', לא היה לי הרבה מה להפסיד כי הייתי בת 23. כשאת צעירה, קל לך יותר לקבל החלטות. אין לך פחדים בגיל הזה והלב שלך חופשי. כשהוא הציע לי לעבור לגור איתו, הייתה לי תחושת בטן ברורה שזה האיש שלי. זה גם היה ברגע הנכון. אם מישהו היה מבקש ממני דבר כזה היום, אני לא יודעת אם הייתי מקבלת כזו החלטה. רק בגלל שהייתי צעירה היה קל עבורי ללכת על זה, כי חשבתי שאם זה לא יעבוד אני פשוט אלך. לא הייתי קשורה ומחוברת לשום מקום באמת. ההחלטה לנסוע אחרי אוהד היא הטובה ביותר שעשיתי בחיי. הוא מדהים וקיבלתי את כל הדברים שלא יכולתי לחלום עליהם.
"כשהוא הציע לי להתחתן איתו כמעט לא הכרנו אחד את השני אבל זה הרגיש נכון. אמרתי כן. זה קצת כמו סיפור אגדה. היו לנו בעיות, כי אני לא יהודייה, אז הרבה שנים לא התחתנו. היה מרגש לדבר על חתונה, אבל להתחתן באמת היה כאב ראש".
תל אביב קיבלה את ארי נקמורה בחיבוק חם. היא רקדה בבת שבע, ואחרי שנוגה נולדה החלה לעצב את התלבושות למופעי הלהקה ("עבודה אחרונה", "ונצואלה", "הורה", "יאג", "2019", "מומו" והמופע האחרון, "ZO”).
״בלהקה נהניתי מהחבר׳ה הטובים שהיו סביב אוהד. הרגשתי שאני גרה בתוך בועה, נמצאת עם רקדנים וחברים שלו. כשאני חושבת על העבר אני מרגישה שהלב שלי שמח. רק להכיר אותו היה מרגש״.
בשנת 2015 הם התחתנו ביפן בטקס יפני מסורתי, לבושים קימונו. "זה היה כשהבת שלי הייתה בת שש. כמה ימים לפני כן הלכנו לחזרה במקדש עם נזיר שהסביר לנו את הטקס, והיא בכלל לא שיתפה פעולה ולא רצתה לעשות שום דבר שביקשנו. היא הייתה כל כך נסערת, שכמעט בעטה בפסל של בודהה. ביום החתונה היא לא רצתה לצאת מהחדר ואמרה, 'לא בא לי, אני לא באה, לכו בלעדיי', אבל לקחנו אותה איתנו, כמובן. פחדתי שהיא תתעצבן באמצע הטקס, בעיקר משום שטקס מסורתי במקדש הוא שקט מאוד, אבל בסופו של דבר היא הייתה מקסימה וזה נעשה זיכרון יקר של שלושתנו".
הנישואים האלה לא הוכרו בישראל. "אני כבר 17 שנה עם אוהד, אבל זה מרגיש פחות״, היא מחייכת. ״אני נהנית מהדברים שמגיעים אליי באופן לא מתוכנן. זה מה שלמדתי אחרי שידעתי בגיל צעיר מה אני רוצה. הבנתי שכל מה שתכננתי הלך אחרת מהמתוכנן: לא תכננתי לגור בישראל, לא תכננתי שיהיו לי ילדים. הדברים פשוט באו אליי והחיים קרו״.
חתונה בזום
לפני שנתיים, אחרי 15 שנה ביחד, הם התעוררו בבוקר והחליטו שהם רוצים להתחתן בחתונה אזרחית. זו הייתה חתונה מקורית במיוחד: בזום, עם שופטת ממדינת יוטה שבארצות הברית. ״אין לנו טבעות כי אנחנו איטיים בדבר הזה״, אומר אוהד, שבדיוק חזר מטיול קצר בעיר עם אסא הקטן (המטפלת שלו נשארה בזמן הזה בבית), ומצטרף לריאיון.
למה החלטתם להתחתן עכשיו רשמית?
אוהד: ״רצינו להתחתן במשך 17 שנה, והצעתי לה נישואים כל שבוע. פתאום חבר סיפר לי על האפשרות להתחתן ביוטה בזום, שבוע אחרי זה היינו נשואים. עורך הדין שלנו פה דיבר עם שופטת ביוטה שמוסמכת לחתן, והיום אנחנו מוכרים כזוג נשוי בישראל".
ארי: "אתה לא מציע לי נישואים יותר, אני מתגעגעת לזה".
אוהד: "אני יכול להציע לך שוב".
שנה לאחר שנישאו אזרחית, נכנסה ארי להיריון בהפריית מבחנה. נוגה כבר הייתה בת 14 וחצי. ההיריון הזה הגיע אחרי שנים של ניסיונות כושלים ואכזבות שוברות לב. ״אחרי שנוגה נולדה היה לי חלום שיהיו לי שלושה ילדים בהפרשי גיל קטנים, אבל היו לי קשיים להיכנס להיריון וזה לקח שנים. הייתי בהיריון כמה פעמים, עברתי הפלות, והבנתי שזה נפוץ מאוד. עשיתי כמה הפריות מבחנה, ואז, לפני שנים, החלטתי להפסיק לנסות. קרה לי נס שהצלחתי".
מה גרם לך להחליט לנסות שוב להרות?
"אפשר לומר שההיריון הזה קשור למלחמה. אחרי 7 באוקטובר הבנתי מה חשוב - לא הקריירה ומה שבחוץ, אלא המשפחה והבית שלך. בגיל 39 אמרתי לאוהד, 'בוא ננסה פעם אחרונה. נותרו לי ביציות מופרות מוקפאות, והטכנולוגיה היום יכולה לחולל ניסים'.
"כשאמרו לי שאני בהיריון, לא יכולתי להאמין עד שילדתי, כי עברתי הפלות קודם. חייתי בזהירות, כל פעם שאכלתי סלט או הכנתי למישהו קפה דאגתי. לא חייתי, רק שרדתי כל יום ויום עד הלילה. לא רציתי לדבר על זה. כמעט לא רציתי להכיר בכך שאני בהיריון עד הלידה, כדי שלא יכאב לי אם אאבד אותו. הייתי מלאת פחדים. זה נושא רגיש מאוד בחיי במשך שנים, והיה בי כל כך הרבה פחד. כשילדתי הרגשתי שצריך להעריך את הרגע שהדברים הסתדרו.
"למה הצלחתי להיכנס להיריון דווקא בגיל 39? אי־אפשר לדעת. אני כן זוכרת שלפני כן התחלתי לאכול בשר אחרי עשור של צמחונות, הייתי בשמש. כשמשהו לא נכון בהיריון, את מרגישה את זה כבר מהשבוע הראשון, וההיריון הזה הרגיש נכון מההתחלה. היינו בהתרגשות, אבל גם דאגנו".
אוהד בן 73, זה לא טריוויאלי שהוא אבא לתינוק.
"למרות שהוא סופרמן אמיתי יש לו כאבי גב, והוא בוחר לשבת ולשחק במקום להרים אותו ולהסתובב איתו על הידיים. אסא מביא לו כל כך הרבה שמחה. אני אוהבת לראות אותו נהנה איתו. זה שילוב של לזכור איזו תקופה נפלאה הייתה לנו עם נוגה ולחוות את השמחה הזאת שוב דרכו. הוא גם אבא נהדר לנוגה, גיליתי שקשה לא פחות להיות הורים לבני נוער, ואוהד נהדר אליה — הוא ונוגה יוצאים לנסיעות יחד רק כדי לבלות זמן איכות".
"כשאוהד אמר לי, 'בואי איתי לישראל', לא היה לי הרבה מה להפסיד. כשאת צעירה, קל לך יותר לקבל החלטות, אין לך פחדים, והלב שלך חופשי"
איך נוגה הגיבה לאח החדש?
"היא התרגשה מאוד, היא חיכתה כל כך הרבה לאח קטן. אני חושבת שהם יהיו חברים טובים לנצח. כל כך נהניתי לגדל אותה, ואני מרגישה שעכשיו קיבלתי מתנה, הזדמנות לחוות את זה מחדש".
במופע החדש של בת שבע, ZO, את לא רוקדת, אבל עיצבת את התלבושות.
“כבר היו יצירות של אוהד שלא השתתפתי בהן כרקדנית, זו לא הפעם הראשונה. הרגשתי את המאבק של אוהד במהלך העבודה על ZO. לא דיברנו על זה, אבל הרגשתי שהוא היה עצוב מאוד״.
נכון לעכשיו החוזה שלה עם הלהקה הסתיים, והיא עוד לא יודעת אם תשוב. ״אני לא בטוחה שאני רוצה לחזור למה שעשיתי קודם״, היא מודה בכנות. ״אוהד מאמין שאני יכולה לחזור, אבל תובעני מאוד לעבוד בבת שבע. אני מתגעגעת לראות את החברים על בסיס יומיומי, וכיף להיות חלק מקבוצה, אבל כרגע אני אמא במשרה מלאה ואין לי שום תוכניות אחרות״.
הכתבה פורסמה במגזין "לאשה"
