"רוצה לפרוק, אבל מפחדת"
ולדה בריק, בת 24 מפרדס חנה, סטודנטית לנטורופתיה וליוגה־תרפיה
סיפור ההישרדות שלי: "הייתי בנובה עם בן זוג, היינו אז ביחד שנה. התחבאנו במתחם עד 8:20, כשהמחבלים כמה מטרים מאיתנו. אחר כך ברחנו רגלית ורצנו 15 ק״מ, שמענו יריות וצעקות. אחרי ארבע שעות מצאנו מכתש והתחבאנו בו עד שהגיע רכב ואסף אותנו למושב פטיש, שם היינו עד הערב".
הפרידה: "חצי שנה אחרי האירוע סיימתי את הקשר עם בן הזוג. הרגשתי שהוא לא הבין אותי, לא הכיל אותי. הוא התגייס למילואים, ואני כעסתי עליו שהוא מכחיש את מה שעברנו. הייתי חסרת סבלנות, בלי כוח לאף אחד, לא לעולם וגם לא אליו, וחתכתי את זה.
בחודשים הראשונים אחרי שנפרדנו הכחשתי לגמרי שהייתי בנובה. לא הייתי מספרת. אחר כך היו תקופות שראיתי את עצמי רק בתור ולדה, שורדת הנובה, והצגתי את עצמי ככה. אם היו קובעים איתי דייט, הייתי מבריזה, מבטלת ברגע האחרון או נעלמת, עושה גוסטינג. היה לי קשה להתמודד עם דברים. פחדתי מעצמי, מגברים, מהעולם.
"הרגשתי שלא מגיע לי להיות בזוגיות עם בן אדם נורמלי, שאדם נורמלי לא יבין אותי, ומי ירצה לצאת עם מישהי שיש לה כזה תיק? חשבתי שאם אמצא מישהו נורמלי יקרה לי משהו רע, כי כשהייתי בזוגיות טובה קרה משהו רע. קיבלתי את זה שאשאר לבד כל החיים. זו הייתה התקופה הכי חשוכה שלי.
"חצי שנה אחרי הפרידה הבנתי שאני לא יכולה להכחיש יותר שאני במקום לא טוב. התחלתי לדבר על זה עם חברות ומשפחה, וזה נתן לי כוחות לראות את החיים קצת אחרת".
ולדה בריק: "פחדתי מגברים, מהעולם. הרגשתי שלא מגיע לי להיות בזוגיות עם בן אדם נורמלי. קיבלתי את זה שאשאר לבד כל החיים"
לספר או לא לספר: "כשאני יוצאת לדייט ראשון עם מישהו, אני כל הזמן עסוקה בשאלה אם לספר שהייתי בנובה. קשה לי להיות נוכחת עד שאני מספרת. ואז איכשהו השיחה מגיעה למלחמה, מדברים על מילואים או על החטופים, וזה הרגע שלי. אני מרגישה את דפיקות הלב. מצד אחד אני רוצה לפרוק ומצד שני מפחדת שזה ירחיק. אני חוששת שאולי הוא יחשוב שיהיה לי התקף חרדה באמצע הדייט, שאולי יהיה לו קשה להתמודד עם המציאות הזו, שאולי הוא פוחד להתעסק ברגשות. לרוב אני מספרת, כי זה יושב לי בגרון ורק בא לי להוציא את זה. היו פעמים שלא סיפרתי, אבל זה היה עם כאלה שלא ראיתי איתם המשכיות.
"פגשתי גברים שממש היה אפשר לראות עליהם שהם נבהלים. אני אומרת, 'הכול טוב, אני ממש בסדר', אבל הם חוטפים שוק. עם מי שמגיב ככה אני לא ממשיכה לצאת, כי זה מראה לי שהוא לא יודע להכיל ושהוא מפחד מרגשות. מבחינתי זה פקטור, שהוא יכיל ויקבל את הסיפור שלי.
"מצד שני, יש כאלה שמתעניינים בהגזמה, שואלים וחוקרים, וכל הדייט סביב זה. אני יכולה לענות על שאלה־שתיים, אבל לא יותר מזה. אז אני מתחילה לזוז באי־נוחות, כדי שהצד השני ישים לב שלא מתאים לי. לפעמים אני מרַצה וממשיכה לדבר, לפעמים אני עומדת על שלי ואומרת 'פה אנחנו עוצרים', ולפעמים אני מזיזה את השיחה למקום אחר. זה תלוי בבן אדם.
"יש גם מקרים שאני מספרת, והבן אדם לא מניד עפעף, עובר הלאה לנושא אחר כאילו לא אכפת לו שהייתי שם. אני לא אומרת כלום במקרה כזה, כי אני לא יודעת מאיפה מגיעה האדישות".
שידוכים: "כל הזמן ניסו לשדך לי פוסט־טראומטיים, כאילו זה מה שאני צריכה. יצאתי לכמה דייטים עם מישהו כזה, שהיה באחד הבסיסים בדרום שהייתה אליו חדירת מחבלים ב־7 באוקטובר. הקשר הלך ממש טוב, עד שהתחלתי להאמין שאני יכולה לצאת רק עם אנשים כאלה. הייתה לנו שפה משותפת, היה כיף ופרפרים וחיבור טוב. יצאנו שלושה־ארבעה חודשים, אבל זה לא המשיך כי הטראומה לא יכולה להיות מהות הקשר".
הסטטוס הנוכחי שלי: "מכל הדייטים שהיו לי בשנה האחרונה, לא המשכתי עם אף אחד יותר משתי פגישות. אני חושבת שאני הבעיה ולא הם. אני צריכה לאהוב ולהכיל את עצמי במאה אחוז לפני שאכיל מישהו אחר.
"הדייטים שלי השתנו מאוד מאז השבת ההיא. לפני כן הייתי תמימה, האמנתי ששום דבר לא יכול לפגוע בי, שאין רע בעולם. הייתי מסתובבת בשעות הקטנות של הלילה ולא חוששת. מאז 7 באוקטובר נפגע האמון שלי בעולם וגם בגברים. התחלתי לחוות חרדה חברתית, אני ביישנית יותר, שותקת יותר. אני חושבת שייקח זמן עד שמישהו יצליח להכיר אותי באמת, כי ייקח זמן עד שאני אכיר את עצמי בגרסה החדשה.
"רק לפני ארבעה חודשים התחלתי טיפול, ואז הכול נפתח. אני בעלייה בחודשים האחרונים בזכות הטיפול, בזכות העובדה שאני לא מתכחשת יותר לחיים. עכשיו אני מבינה שאני הרבה יותר מרק שורדת נובה".
"הייתי בניתוק מעצמי"
דניאל גלבאום, בת 24 מפתח תקווה, משרתת במילואים, בקרוב סטודנטית למשפטים ופסיכולוגיה
סיפור ההישרדות שלי: "שלושה שבועות לפני 7 באוקטובר חזרתי מהטיול הגדול בדרום אמריקה. לנובה הלכתי עם אחותי ועם עוד כמה חברים. לא היה לנו כוח ללכת, אבל בסוף שוכנענו לבוא. הגענו למתחם המסיבה ב־1:30, פגשתי הרבה חברים. הלב היה מלא.
"כשהתחיל המטח יצאנו עם הרכב מהשטח עד שלא היה אפשר להמשיך, ואז רצנו בשדות. ראיתי מאות אנשים רצים לכל כיוון, היו יריות בלי הפסקה, וכל כמה שניות מישהו אחר נפל. ואז ראינו טנדר מגיע לכיוון שלנו. היו בו בני זוג שברחו מאזור המסיבה. עלינו 16 אנשים לבגאז' הפתוח והם לקחו אותנו לנתיבות. משם חזרנו הביתה.
"מיד אחרי שחזרתי התגייסתי למילואים. זו הייתה הסחת דעת בשבילי. הייתה לי אחריות ולא היה לי זמן לחשוב על משהו אחר, בטח לא על דייטים".
פוסט־טראומה: "אני לא יכולה להשוות את עצמי למי שהייתי קודם. היו לי הרבה תוכניות, רעיונות וחלומות שהתנפצו ברגע. חזרתי לגור אצל ההורים. הביטחון בעצמי ובעולם ירד. פוסטר חטופים ברחוב הוא טריגר. ענן בשמיים שנראה כמו יירוט גורם לדפיקות לב מואצות. אם אני בכביש מהיר ורואה אדם שיוצא מרכב שעומד בצד הדרך, מבחינתי הוא מחבל שרוצה לרסס אותנו. אני מתחילה לחשב מה נתיב הבריחה שלי. חיים את זה כל יום, וזה בהכרח פוגע בפן הזוגי".
הזוגיות הראשונה אחרי הנובה: "זה היה אחרי שישה חודשים. הכרתי מישהו במסיבה והייתה לנו תקופה מדהימה ביחד. הוא ידע שאני שורדת - אי אפשר היה לא לדעת, כי הסיפור מופיע באינסטגרם ובפייסבוק שלי. הוא מאוד הבין והכיל, ניסה לשאול, אבל לא הצלחתי לפתוח. הייתי אז בהלם, לא עיכלתי מה עברתי ולא נתתי לזה את המקום. לא הייתי במצב להכניס בן אדם ללופ הלא מובן שחוויתי, לרבדים העמוקים של הטראומה. הייתי בניתוק מעצמי. באיזשהו אופן אני עדיין ככה. הקשר נגמר אחרי תשעה חודשים".
דניאל גלבאום: "יצאתי לדייט בבר וחטפתי התקף חרדה. התאבנתי, נאטמתי, קפאתי. זה יוצר מבוכה כשאת עם אדם שלא מכיר אותך"
לספר או לא לספר: "הסיפור של הנובה עולה תמיד בדייט הראשון, כי אני לא מסתירה - זה מופיע כאמור באינסטגרם שלי, בכתבות שעשו עליי, בסיקור של מסע הסברה שהשתתפתי בו. זה מעניין אנשים ואני מבינה את זה. אני ממש מחכה שהם ישאלו אותי כדי שנדבר, ויאללה, נמשיך הלאה לנושא הבא. לפעמים לא נעים להם לשאול. הם ניגשים בזהירות, אומרים, 'את יכולה לספר רק אם זה בסדר מבחינתך', ואז אני מספרת וזה משאיר אותם בשוק.
"היה מישהו אחד שבדייט הראשון זרק לי איזה משפט שהוא לא רוצה לצאת איתי בגלל הנובה. הוא דאג שאהיה רגישה מדי בגלל מה שעברתי ושהוא לא יידע להכיל ולהתמודד עם זה. נעלבתי מאוד. הרגשתי שהולכים איתי על ביצים כשבפועל אני לא רוצה את היחס הזה".
טריגר בזמן דייט: "לפני כשנה יצאתי לדייט בבר בתל אביב וחטפתי התקף חרדה מכמות האנשים. התאבנתי, נאטמתי, קפאתי. זה יוצר מבוכה כשאת עם אדם חדש שלא מכיר אותך. הוא שם לב לזה, הוציא אותי מהאזור ההומה ונסענו הביתה".
הסטטוס שלי כיום: "אני בקשר כבר ארבעה חודשים עם מישהו לא ישראלי. הכרתי אותו כשטסתי לוושינגטון לכנס הסברה של הנובה. הוא שמע שם את הסיפור שלי וזה גרם לו לרגשות חזקים. לצאת עם מישהו לא ישראלי יכול להיות מאתגר. חווינו משבר לאומי שהוא לא בהכרח יכול להתחבר אליו כמו מי שהיה פה.
"לפני כמה שבועות הוא ביקר בארץ, נסענו לצפון, ובאיזשהו שלב ראיתי שלטים בערבית, ופתאום הגיע הפחד. תפסתי אותו, נעצתי בו ציפורניים מרוב חרדה. זה לא נעים, אבל הוא היה מאוד מכיל.
"אני לא יושבת במיטה ובוכה, אלא מנסה להמשיך את החיים, מתפקדת, משדרת סוג של עסקים כרגיל. אני בת 24, אנשים בגילי עברו מילואים, להרבה יש חברים מהנובה. זה סטנדרטי שתהיה לך שריטה כשאתה יוצא לדייטים במדינת ישראל. בסוף זה מה שהדור שלנו מתמודד איתו כרגע".
"אל תשאל אותי על זה"
נטע כהן, בת 30 מהרצליה, מנהלת פרויקטים ב"וולט" ועובדת בעמותת הנובה. משתתפת בסרט התיעודי "אחרי המסיבה" של כאן 11
סיפור ההישרדות שלי: "הגעתי למסיבה ב־4:30 בהחלטה ספונטנית. כשהתחילו הטילים ורצינו לצאת מהמתחם, היה פקק גדול ביציאה וחיכינו שישתחרר. רק ב־8:30 יצאנו משם. עלינו לכביש אבל הייתה ניידת שהכווינה אותנו חזרה לשטח. ברחנו רגלית עד שהגענו לקיבוץ צאלים. היינו שם עד שאישרו לצאת מהקיבוץ".
פוסט־טראומה: "אחרי חמישה ימים כבר יצאתי מהבית, נכנסתי לאוטו ונסעתי ל'מרחב מרפא'. אמרתי להם 'טפלו בי'. אחרי חודשיים חזרתי לעבודה, אבל הרגשתי ביקום מקביל, בן אדם אחר. לא באמת הייתי אני. הייתי תלושה, לא אותה נטע, לא אותם רצונות, תחביבים, חברים. כלום. החיים הקודמים היו בדיליט.
נטע כהן: "אני אשמח שלא ישאלו אותי על זה בדייט הראשון. כיום אני גם יודעת להגיד שלא בא לי לענות. אני אומרת, 'אל תשאל, זה לא מתאים'"
"בשנה הראשונה הרגשתי שיש לי דרך ארוכה לעבור עם עצמי. זה היה כמו ללמוד ללכת מחדש. לא הייתי אז אדם שיכול להתחיל קשר. לא היה לי את זה בראש בכלל. להכיר מישהו? קודם רציתי להכיר את עצמי. גם לא הייתי מעוניינת להגיע ממקום חלש למערכת יחסים.
"בשנה השנייה הרגשתי שאני בתהליך מתקדם. למדתי שיש דבר כזה שנקרא צמיחה מטראומה, למדתי לאהוב את הלבד שלי, לגלות על עצמי דברים, לחבק את החיים החדשים. בשלב הזה הראש שלי היה יותר פתוח לדייטים. כיום אני לא באפליקציות, אבל מכירה דרך חברים או באירועים חברתיים".
טריגר בזמן דייט: "לפני כשנה יצאתי לדייט עם בחור שפגשתי בסדנה. הוא היה הכי ג'נטלמן, בא לקחת אותי וסגר מקום במסעדה ביפו. בשנייה שירדנו מהאוטו עבר מישהו שדיבר בערבית, והתחלתי להתכווץ. אחר כך עבר אופנוע והרעש גרם לי להתנתק לכמה רגעים. וזה דייט ראשון. בגלל שהייתה לי היכרות מוקדמת עם הבחור והוא ידע על הסיפור שלי, הוא קיבל והכיל. כיום בסיטואציה כזו אני לא מתנצלת, לא מתביישת ולא נבהלת מהתגובה שלי. מראש אני גם מעדיפה לא להיפגש באזורים עמוסים באנשים. לגבי אותו קשר, יצאנו עוד פעם וזה לא התחבר".
לספר או לא לספר: "אני אשמח שלא ישאלו אותי על זה בדייט הראשון. אני מבחינתי אחכה לפגישה השנייה או השלישית. לא אפרט את כל הסיפור למי שאני לא מכירה. בכלל, ככל שישאלו אותי יותר - ככה פחות יתחשק לי לדבר על זה. אפילו החברות הטובות נזהרו לפני שהן שאלו אותי מה היה שם. כיום אני גם יודעת להגיד שלא בא לי לענות. יותר מזה, אני אומרת, 'אל תשאל, זה לא מתאים'. פעם לא הייתי יודעת לעצור. הייתי יכולה להתכווץ ועדיין לדבר ולספר". בשורה התחתונה: "אני סוחבת את הנובה איתי, לטוב ולרע".
לא לתת לטראומה לבודד אותך
קרן גילת, מאמנת לזוגיות ותקשורת, ראש בית הספר לאימון הוליסטי במכללת רידמן, מסבירה: "נשים רבות נושאות איתן טראומות מודחקות שבאות לידי ביטוי בזוגיות, אבל הנובה היא מקרה אחר. זו טראומה קולקטיבית, והיא ברורה וידועה לכולם. היא לא רק נחלת האישה שנושאת אותה, אלא נחלת הכלל. מספיק שהיא אומרת 'הייתי בנובה', והשאר מובן. לא אמורה להיות בושה סביב זה ולא אשמה, ואין סיבה להסתיר. זה משהו שקרה לך ולא מעיד עלייך, ובטח שלא מוריד מערכך".
איך מתמודדים עם זה בזמן דייט? למשל, עם גברים ששואלים יותר מדי?
"כדאי לבדוק עם עצמך כמה מתאים לך לשתף. אם את מקבלת מהצד השני תחושה של מציצנות, בטח שלא צריך לתת יותר מידע ממה שאת מרגישה נוח איתו. אם לא נוח לך, כדאי להגיד שאת מבינה את הסקרנות וככל שהיחסים יתקדמו, אם יתקדמו, תרגישי יותר בטוחה ופתוחה לשתף".
ומה לגבי הצד השני – גברים שלא מתייחסים בכלל וממשיכים לדבר על משהו אחר?
"אם יש גבר שלא מסוגל להכיל את זה, או שהוא מחפש ודאות או בחורה מהניילונים, תודה רבה וביי. זה סנן מעולה".
איך מתמודדים בדייטים כשמשהו באמון הבסיסי שלך בעולם נפגע?
"יש לזה שני פנים: מצד אחד אנחנו לא רוצות לתת אמון עיוור, כי זה לא פוגש את המציאות, אבל כן אמון סלקטיבי, פרסונלי, אמון בבן אדם. אחד הדברים שנמצאו כעוזרים ביותר לאנשים עם פוסט־טראומה הוא מערכות יחסים קרובות, כולל רומנטיות, לכן לא כדאי לוותר על זה, לא לתת לטראומה לבודד אותך.
"צריך לזכור שמלבד PTSD, פוסט־טראומה, יש גם PTG, צמיחה מטראומה. בעקבות המלחמה ראיתי ממש התעוררות בשדה של יצירת זוגיות. יש פחות פחד ממחויבות ויותר רצון להתחזק ולמצוא משמעות".
זוגיות של שני פוסט־טראומטיים יכולה לעבוד?
"בטח, זה יכול לעבוד בצורה נפלאה. הסיכוי להתאהבות הוא גבוה בקרב אנשים שעברו אותו דבר: הם מבינים יותר זה את זו ויכולים להעניק את התמיכה ואת העזרה הנדרשות. הם שופטים פחות. יש קרבה ורקע משותף".
