קולה של נעמי רביע
יש לה ליקוי ראייה חמור בגלל דימום מוחי, ושלושה מתוך ארבעת ילדיה מאובחנים על הרצף האוטיסטי. כשהיא מראיינת אמהות אחרות, היא מרגישה שליחות
ביום העצמאות 2022 נעמי רביע (49), שדרנית בגלי צה"ל ומנחת "קולה של אמא", קיבלה פרופורציות לגבי מה שחשוב בחיים. היא נתקפה בכאבי ראש בלתי נסבלים, שום משכך כאבים לא עזר, והיא הלכה לישון במחשבה שמחר בבוקר יהיה טוב יותר.
״קמתי בלילה לשירותים ופתאום אני קולטת שאני לא רואה שום דבר בעין ימין", היא משחזרת. "חשבתי לעצמי, טוב, אני כנראה מדמיינת מתוך שינה, שפשפתי עיניים וחזרתי לישון. בבוקר אותו דבר. שוטפת פנים, ולא רואה. הבנתי שמשהו לא תקין. זה היה בשישי בבוקר, אז התקשרתי לעורכת מהרדיו ואמרתי לה: ׳תקפיצי מישהו דחוף לשדר את קולה של אמא, אני הולכת לרופא׳. בעלי ואני טסנו למרפאה, רופא עיניים קיבל אותי ואמר: ׳תקראי את את המספרים על הלוח׳. אמרתי לו: ׳איזה לוח, דוקטור?׳".
אם לקצר סיפור ארוך: רביע הובהלה למיון והתגלה כי דימום מוחי פגע לה בראייה: צבר כלי דם נקשרו זה לזה (״זה נראה כמו פטל״) ובועית דם פקעה בתעלת עצב הראייה הימני. היא נותחה בדחיפות ובהמשך עברה לגור אצל אמה למשך שישה שבועות, "כי הרופא אמר שעד שהגולגולת לא מתאחה, אני לא חוזרת הביתה. הוא ידע שיש לי ילדים עם צרכים מיוחדים ושאני אהיה חייבת מנוחה מלאה״.
"אמרו שאני סתם היסטרית"
שנה לאחר הניתוח היא חזרה לעבודה ברדיו, אבל נאלצה בצער להפסיק עם התחביב שלה, ריצות מרתון (״הרופא אמר, תעברי להליכות״). היא גם לימדה את עצמה להוריד הילוך כשהגוף מאותת להרגיע. ב״קולה של אמא״, התוכנית שהיא מנחה כבר 13 שנה, היא יודעת שלהיות אמא לביאה זה אפשרי רק אם יש לך להקה של אמהות, חברות ובנות משפחה, שתומכת בך מאחור.
רביע היא אם לארבעה: אסף (17), יואב (16), נדב (13) ויעל (11), שלושה מהם מאובחנים על הרצף האוטיסטי. יעל אובחנה בשנה האחרונה.
היא נולדה וגדלה ברחובות, הצעירה אחרי שני אחים. את דרכה ברדיו הצבאי החלה כשהייתה חיילת בשנת 1994. 18 שנה הייתה מנחת ״אוטונעמי״, שרצה עד שילדה את בתה הצעירה. לאורך השנים הייתה ראש מחלקת קריינים וגם לימדה באוניברסיטת אריאל. כיום היא אזרחית עובדת צה״ל בתחנה. את "קולה של אמא" היא מנחה משנת 2012, ובימים אלה גם את ״יהיה בסדר״.
"לבת שלי היה עיכוב שפתי, היא התחילה לדבר חתולית, הכול היה ׳מיאו מיאו׳, חשבנו שזה מתוק ואז גילינו שהיא תקועה בגיל שלוש"
ב־2008, כשנולד בנה הבכור, הבחינה כבר בגיל שלושה חודשים שההתפתחות שלו לא תקינה. ״אני בן אדם סקרן", היא אומרת, "מאגר בלתי נדלה למידע בלתי נחוץ. במקרה הזה זה היה נחוץ. הבנתי שמשהו כאן לא בסדר מבחינה תקשורתית. כיוון שהייתי אמא לילד ראשון, כל הזמן אמרו לי 'עזבי, את סתם היסטרית, שחררי'. אבל כשנולד הבן השני שלי, שנה ושלושה חודשים אחריו, ראיתי את הפערים ביניהם, לטובת הצעיר. הלכתי לרופא התפתחותי שאמר לי: ׳לבכור יש איחור שפתי כי אתם בית דו־לשוני׳ (בעלה, אנתוני, עלה מאנגליה, אמ"ר). אמרתי: ׳וואלה, אתה אמריקאי, דוקטור. אצלך זה היה ככה בבית?׳
"פנינו לאלו״ט ושם אמרו: ׳לא טעית, הילד באמת על הרצף׳. וכך, בגיל שנתיים וחצי הוא אובחן, ואני הרגשתי הקלה. קיבלתי גושפנקה שאני לא משוגעת, שהאינסטינקטים שלי כאמא נכונים״.
במה השתנו חייך מאותו רגע?
"סידרתי את שעות העבודה שלי כך שהן יהיו 9:00 עד 12:00, ואז אהיה פנויה. תוך דקה וחצי ארגנתי שהילד ייכנס למעון יום שיקומי, ומסלול ההמראה שלו משם היה עקבי. הוא רכש שפה והתפתח מדהים.
"כשהבכור היה בן ארבע וחצי, נולד הבן השלישי. בהיריון איתו הייתי בבהלה אטומית. כשגיליתי שיש לי עוד בן, פחדתי פחד מוות, כי ידעתי ש־80% מהמאובחנים על הרצף הם בנים. בגיל ארבע הוא אובחן עם היפראקטיביות והפרעות קשב בעקבות אירוע קשה בגן. בגיל שמונה, כשהיה בכיתה ג׳, הוא אובחן על הרצף, ושיטת הטיפול בו השתנתה".
ואז החלטת להיכנס להיריון בפעם הרביעית.
"מלכתחילה רציתי ארבעה ילדים, כי לי היו שני אחים שהיו קרובים וחברים, והיינו שניים מול אחת. בנוסף, בעלי דתי ורציתי שתהיה לו את המצווה של פרו ורבו, מה שאומר מינימום שלושה ילדים. וחוץ מזה, רציתי מאוד בת. היא הייתה התינוקת הכי מתוקה בעולם, בונבוניירה. היה חיבור מיידי ביני ובינה. אושר. פתאום הבנתי מה אמא שלי אמרה לי כשאני נולדתי אחרי שני בנים, איך אחרי הלידה היא אמרה: ׳תודה, אלוהים׳".
בשנה האחרונה היא גם אובחנה על הרצף.
"זה התחיל מאיחור שפתי. היא התחילה לדבר חתולית, הכול היה ׳מיאו מיאו׳. חשבנו שזה נורא מתוק. ואז, ככל שהשפה התפתחה אצל בני גילה, גילינו שהיא תקועה בגיל שלוש. באמצע גם הייתה קורונה והמצב היה עוד יחסית סביר ובשליטה. בגיל שמונה, קלינאית התקשורת אמרה לנו, ׳נתתי לה את כל הכלים שיכולתי לתת׳. ככל שהילדים האחרים דיברו יותר בשטף, וככל שהשיח הפך להיות גם שיח לא מילולי ויותר שפת גוף, התחילו בעיות של ויסות חושי והיא התכנסה בחדר. לבסוף היא אובחנה. אגב, אין אף מחקר שקובע נחרצות שאוטיזם הוא גנטי. יודעים על קבוצת גנים שעשויה להיות אחראית לזה, אבל לא בודדו את כל הגנום".
איך מתנהל כיום הטיפול בילדים?
"כל הטיפולים שלהם כרגע הם רק במסגרת בית הספר, כי אני לא יכולה לנהוג ואין לי איך לקחת אותם לטיפולים נוספים. שדה הראייה לא חזר אליי במלואו, ובהגדרה אני לקוית ראייה בדרגה חמורה. בעלי לא אוהב לנהוג, אבל אין לו ברירה".
"החיילים גילו מה זה טרנזיסטור"
ב־7 באוקטובר התחננה לעלות לשידור או להגיע לתחנה אפילו לעבודות הפקה. ״כשהבנתי את גודל האירוע, הסברתי שב׳צוק איתן׳ 'קולה של אמא' הייתה שישה ימים בשבוע. דני זקן, שהיה אז מפקד גל״צ, אמר ׳את צודקת׳ והתחלנו לשדר כל יום. אחת העורכות של התוכנית היא חיילת מכרם שלום שהייתה כלואה בבית בממ״ד כמה שעות, כמו יתר תושבי העוטף, ואחרי כמה שבועות היא חזרה לערוך, עם כל הקושי״.
למה היה חשוב לשדר יומיום במלחמה?
"במלחמה הזאת, בניגוד למערכות קודמות, חזרנו 40 שנה אחורה לזמנים שבהם אין טלפונים. תקשורת עם מכתבים. ילדים בני 18 שרגילים לשמוע מוזיקה בספוטיפיי גילו מה זה טרנזיסטור. גלי צה״ל חילקה 120 טרנזיסטורים לחיילים, כדי שיאזינו לנו בכל היחידות כשהם נכנסים לעזה ולבנון".
"במלחמה חזרנו לזמנים שבהם אין טלפונים. בני 18 שרגילים לספוטיפיי גילו מה זה טרנזיסטור, גל"צ חילקה טרנזיסטורים לחיילים"
את מורן אלמוג (הריאיון איתה בהמשך) הכירה דרך התוכנית. אלמוג הגיעה כאורחת, ורביע התאהבה בכריזמה שלה והציעה לה לעשות פודקאסט שייתן הרחבה לשיחות הקצרות שלהן ברדיו.
"באוקטובר 2022 מורן עלתה לדבר עם ערן אליקים שהחליף אותי (בחופשה המחלה), וסיפרה על סרטן השד שלה. העלינו את הבן שלה, דור, בהפתעה להגיד כמה אמא שלו תותחית. לפני שנה הוא נפצע אנושות באסון קריסת המבנים, היחיד ששרד בין 22 חיילים, והעלינו אותה לשידור כשבוע אחרי פציעתו. הוא עוד היה מונשם ומורדם. השמענו לה שוב את השיחה ההיא. בסוף הריאיון אמרתי לה שאני מבטיחה לה שכאשר דור יחלים, שניהם יתארחו אצלי באולפן. זה עוד לא קרה, אבל בראש השנה שעבר, כמה חודשים אחרי הפציעה, אמרנו, 'נעשה תוכנית מיוחדת', ומורן שידרה איתי את ראש השנה".
ואיך נולד הפודקאסט?
"באותו זמן התחלתי להשתעשע ברעיון של הפודקאסט, כי היו כל כך הרבה סיפורים חזקים של אמהות, והפורמט של התוכנית לא נתן מספיק מקום לראיונות עומק. תשמעי, הבכור שלי רק בכיתה י״ב. אני צריכה את הקול של האמא באמת, ומורן היא אשת צבא, אם לשני חיילים. היא עשתה מילואים והקימה אוגדה. היא בדיוק קולה של האמא האמיתית. אני שם כדי לנווט כאשת רדיו".
על מה אתן מדברות שם?
"כולם שומעים את סיפורי הגבורה של הלוחמים, והפודקאסט מביא את סיפורי הגבורה של האמהות. הן סועדות את הילדים וצריכות מקום פורקן לכאבים שלהן. את לא יכולה להיות לביאה בלי תמיכה. לא משנה מה חווית בחיים שלך, ברגע שאת אמא ויודעת איזה קושי זה לגדל ילד, את מרגישה את כאבה של אמא אחרת גם אם אין לך ילד בצבא. כשהתחלתי את התוכנית אמרתי, בחייאת ראבקום, אין לי כוח לשאול ׳אז מה את מבשלת לו לשבת?׳ ו׳איך זה לעשות לו כביסות?׳. לא הייתה בשבילי המתקתקות הזו, אבל בסוף הבנתי שזו שליחות״.
איזו שיחה את לא שוכחת? "באחת התוכניות הקראנו הודעה של אמא שהחלימה מסרטן וכתבה לבן שלה: ׳אמא לא צריכה טיפולים, אתה יכול להילחם בשקט׳. כמה ימים אחר כך העלינו אותה לשידור. הבנתי שהוא שמע את הריאיון מעזה וזה הקל עליו".
קולה של מורן אלמוג
היא הגיעה לדרגת סא"ל (כולל מילואים בלבנון), התגברה על סרטן השד, ובנה הוא היחיד ששרד באסון קריסת המבנים בעזה. כשהיא מראיינת אמהות אחרות, מבחינתה זה כמו טיפול פסיכולוגי
בינואר 2024, יום לפני שדור, הבן של סא"ל (במיל') מורן אלמוג, נפצע אנושות באסון קריסת המבנים בעזה, הוא התקשר אליה, הודיע שיקפוץ מחר לקחת משהו מהבית עם חבר, ושתכין להם הרבה אוכל. ״אני הייתי בכלל בצו 8 בלבנון, כקצינת לוגיסטיקה", היא מספרת. "ארבעה חודשים בקושי ראיתי את הבית. כשדור התקשר אמרתי למפקד האוגדה שלי: ׳שומע, חמוד? ביי, הבן שלי יוצא. לא ראיתי אותו חודשיים, אני נוסעת הביתה להכין לכל הפלוגה אוכל'.
"נסעתי הביתה מלבנון, שלוש שעות עד נס ציונה. בדרך התקשרתי לקצב שלי, שיכין לי נתח של כבש, והוא הסביר לי איך אני עושה את זה בתנור. בשתיים בצהריים ראיתי שהם לא מגיעים. התקשרתי לדור והוא לא ענה. הייתי רגילה שהוא לא עונה. לא חשבתי לרגע שמשהו לא בסדר".
לא הגיעו אלייך שמועות?
"אם הייתי בחמ״ל שלי בלבנון, הייתי בטח מקבלת את הידיעה. למזלי הייתי בבית. בארבע וחצי התחלתי לקבל ווטסאפים מחברים שלי מהצבא, קצינים בכירים. ׳מורן, מה קורה? איפה את?׳. חשבתי שהם משועממים. הם כבר ידעו, אבל אסור היה להם להודיע לי שום דבר״.
בשש ושבע דקות הגיעה הדפיקה בדלת והבשורה: דור נפצע אנוש באסון שבו נהרגו 21 חיילים. הוא בסכנת חיים, אבל הוא בחיים.
איך הגבת?
״ברחתי למרפסת במטרה לקפוץ. שכחתי שיש לי עוד ילדה, הורים, בעל. היה הלם של ׳עזבי, תגמרי עם זה, אין לך מה לעשות פה יותר׳. הקצינים לא ידעו להגיד לי פרטים ועוד היה צו איסור פרסום. הדבר היחיד שאני זוכרת הוא את בעלי, זיו, אורז מזוודות בקור רוח מופתי. הוא הבין שצריך להגיע מהר רק כדי להיפרד ממנו. יצאנו לבית החולים וחזרנו הביתה אחרי חצי שנה.
״את מה שעבר עליי בנסיעה לבית החולים אני לא מאחלת לאף יצור אנושי. כל צה״ל היה על הקו שלי: מפקדים, חברים, מהרגע שהבינו שאני כבר יודעת היה מבול של טלפונים וברשתות כתבו להתפלל לשלומו, ואני מבינה כל הדרך שאני לא רואה את הבן שלי יותר.
"הדבר היחיד שהרגיע אותי זאת מגי, חברה טובה שלי, שהיא מנהלת מפקדת מרחב ר"ם 2 דרום. היא התקשרה אליי ותוך כדי הצעקות שלי אמרה: ׳מורן, הוא חי, ראיתי אותו נכנס לחדר ניתוח׳. כשנכנסתי לבית החולים ראיתי גפרור שרוף ושמחתי שכולם טעו, כי זה לא הבן שלי. זה מישהו אחר שנפצע מאוד־מאוד קשה. הלב כואב לי, אבל זה לא דור. התחלתי לשכנע את כולם שיש כאן טעות. כמובן, מיד הראו לי את הקעקוע שיש לדור, של שמש גדולה לזכרו של החבר הכי טוב שלו, עמית מגנזי, ילד שגדל אצלנו בבית. הם היו אמורים להיות ביחד במסיבה של הנובה, אבל דור נרדם ולא הגיע. עמית נרצח בנובה. תביני, דור נשרף כולו, אבל הקעקוע לא נשרף, וככה זיהיתי אותו״.
"נכנסתי למנופאוזה בגיל 42"
מורן אלמוג (50) החלה את דרכה כמדריכת חי״ר ועלתה בסולם הדרגות הצה״לי. היא האישה הראשונה בצה״ל שיש לה רישיון די-9. לאורך השנים עברה את 'חומת מגן', 'עופרת יצוקה', ההתנתקות, לבנון השנייה. היא עשתה תפקידי חי״ר שונים ובתפקיד האחרון הייתה ראשת ענף משאבי אנוש של זרוע היבשה. לפני חמש שנים פרשה מצה״ל בדרגת סא"ל, וכיום היא אזרחית עובדת צה"ל באמ"ן.
היא צאצאית של משפחות פלדמן ולרר, ממקימי נס ציונה, ילדת הסנדוויץ׳ בין שני בנים של חבר אגד וגננת, שניהם בפנסיה. את בעלה הכירה בצבא.
עוד לפני הפציעה של דור עברה כמה משברים בחייה. בתה הבכורה, רומי (21), שמשרתת היום כקצינה, התמודדה עם בעיית גסטרו שבגללה הסתובבה 12 שנה עם צינור בבטן. היא עצמה אובחנה בגיל 40 עם סרטן שד ועברה טיפולים קשים, ולא ויתרה גם כשהסרטן חזר שוב והיא חזרה לטיפולים. ״ב־2014, ב'צוק איתן', שימשתי כראשת ענף תקינת אמצעים במטה הכללי ופיקדתי על חמ״ל גדול במטכ״ל", היא מספרת. "חייתי בסיר לחץ. לא אכלתי, לא ישנתי, לא שתיתי. 56 יום לא הייתי בבית. ובאחד הדיונים נגעתי לעצמי במחשוף והרגשתי גוש. ככה זה התחיל. אמרו לי שאני צריכה לעבור כריתה מלאה וסירבתי. עברתי שני ניתוחים מורכבים, הוציאו לי מאז גם את השחלות, ונכנסתי למנופאוזה בגיל 42.
"בבית החולים ראיתי גפרור שרוף והתחלתי לשכנע את כולם שיש כאן טעות, שזה לא דור. ואז הראו לי את הקעקוע של דור לזכר עמית מגנזי שנרצח בנובה וזיהיתי אותו"
״אנחנו משפחה למודת ידע במשברים, אבל מסע השיקום של דור היה המשבר הגדול שידענו. אף אחד לא יכול להבין מה זה שהבן שלך בדקה הופך להיות גפרור שרוף, סיעודי, מורדם ומונשם. את לא יודעת מה יקרה עוד שנייה ואת צריכה להחזיק את המצב כי יש מיליון אנשים מסביבך.
״כל הזמן היה מצב של שיפור ואז רגרסיה. זו רכבת שדים ואת שואלת, 'אז עכשיו הוא הולך למות?', והייתי צריכה במשך חצי שנה לעבור עוד שעה ועוד שעה ולהחזיק את עצמי״.
מתי הבנת את גודל הנס? ניצול יחיד לצד 21 הרוגים.
"כשעברו הימים והגיעו אלינו מפקדים וחברים שלו. בגלל שאני גם אשת צבא ציירו לי על מפות מה קרה. הבנתי שהמחלקה שלו מתה, הוא נשאר לבד. אחר כך הגיעו ההורים שקברו את הילדים שלהם. היה להם חשוב לשמוע איפה הילד שלהם עמד בדקה האחרונה".
באיזה מצב הוא התעורר?
"העיניים שלו היו סגורות והוא היה בטוח באיזשהו שלב שהוא חטוף במנהרות של חמאס. כשהייתי נכנסת לטיפול נמרץ, לבושה בחליפה מיוחדת, הוא היה אומר לי, ׳ששש׳. הוא זכר את כל האירוע, אבל כל יום הזכרתי לו שהוא בבית חולים".
איך סיפרתם לו מה קרה?
"אחרי שהוא התחיל לנשום בלי צינורות, המליצו שנקרא לעובדות סוציאליות, אבל אני אמרתי, 'אנחנו משפחה של מפקדים'. הגיע הסמג״ד שלו, בני, שהפלתי עליו תיק של החיים, ובני אמר לו: ׳אני הולך להקריא לך עכשיו את שמות החברים הגיבורים שלך שלא איתנו״.
"אני כועסת כי לא למדו כלום"
דור אלמוג (24) עבר שיקום שנמשך שנה, ובתקופה האחרונה הפך לשגרירם של הפצועים בהרצאות בארץ ובחו״ל, שבהן הוא גם מגייס תרומות להנצחת חבריו. לצידו החברה שלו, שהכיר אחרי הפציעה בבר שכונתי.
"פיקדתי על חמ״ל גדול במטכ״ל, חייתי בסיר לחץ. לא אכלתי, לא ישנתי, לא שתיתי. 56 יום לא הייתי בבית. באחד הדיונים נגעתי לעצמי במחשוף והרגשתי גוש"
מורן גם היא מעבירה הרצאות וגם, כאמור, מקשיבה לאמהות אחרות בפודקאסט ״קולה של אמא״ לצד נעמי רביע. ״כשעברנו לשיקום, נעמי שאלה אותי: ׳מה דעתך שנעשה פודקאסט עם כל הסיפורים המטורפים על חיילים שנפצעים ואף אחד לא שומע אותם?׳. כאילו הביאו לי אבירה על סוס לבן, מיד הבנתי שזה הולך להיות הטיפול שלי ושל המשפחה שלי, כי אני לא בן אדם של פסיכולוגים, ואם אני אדבר עם משפחות אחרות, ארפא את עצמי״.
יש בך כעס?
״אני לא פוליטיקלי קורקט בשום מצב ויש בי כעס. עד היום לא באמת ישבו איתנו והסבירו לנו מה קרה ולא למדו מזה. על זה אני כועסת, כי אחרי המקרה של דור קרו מקרים דומים, גם אם, ברוך השם, לא כאלה חמורים".
איך את מסבירה את השיקום המדהים של בנך?
"מגיל שש הוא מתאגרף MMA ואמנויות לחימה. הוא תמיד היה צ׳אק נוריס כזה. על היד יש לו קעקוע מטורף שאומר 'זה לא משנה כמה תחטוף, זה משנה איך תקום מזה׳.
״דור עשוי מחומרים שאת לא רואה אצל נער בגילו. הוא נשרף בכל הגוף, התפוצץ, ידיים ואצבעות, פגיעת ראש, לסת ואוזניים. מהרגע הראשון הוא נתן לנו השראה. הרופאים היו בשוק, דור שבר להם את כל הסטטיסטיקות, איך הוא קם מהמיטה לכיסא גלגלים ולקביים ועבר 24 ניתוחים שקילפו לו את כל העור בהרדמה כדי שהעור יתחדש. הוא בגמילה מקטמין שטיפל בכאבים שלו. הוא צולע קצת, אבל הוא ה׳רוקי׳ שלנו. הדור הזה כותב את ההיסטוריה. אם יש בית ספר לחוסן בחיים, זה בית ספר שהוא נמצא בו. הייתי כמובן מוותרת על זה".
הכתבה פורסמה במגזין "לאשה"
פורסם לראשונה: 01:32, 25.09.25
