שיחת הזום עם חנינת השם גורדון תופסת אותה בתאילנד. אבל אם דמיינתי אותה בחופשה טרופית, כזו שכוללת קוקטייל, בריכה ושעות של בטלה, מהר מאוד מתברר שטעיתי. בגיל 60 היא מבלה את ימיה דווקא באולם האימונים, שם היא מלווה את שלושת בניה המתאגרפים: אהבת השם, רוח השם וכיבדיה משאלתי. בין אימון לאימון היא מצלמת אותם, דואגת לתזונה שלהם, מעסה אותם ובעיקר מעניקה להם, לדבריה, את מה שאף מאמן לא יכול: "תמיכה רגשית".
מהיום הראשון שנהפכה לאמא, מספרת חנינת השם, היא תמיד הציבה את ילדיה במקום הראשון. בשנים האחרונות, מאז שבעלה נפטר ובמקביל נהיו חלק משבעת ילדיה ספורטאים תחרותיים מהבולטים בענף, היא נהפכה לחלק בלתי נפרד מהצוות שמלווה אותם לכל תחרות בעולם. מבחינתה, גם היום, כשהם כבר בוגרים, תפקידה לא השתנה: להיות שם בשבילם.
"אנחנו קמים כל בוקר מוקדם לאימונים", היא מספרת, "נחים קצת וחוזרים לאימונים. בזמן הפנוי המעט שיש לי, אני גם מתאמנת בעצמי. אני לומדת כל הזמן דברים חדשים. עכשיו אני עושה הסמכה כמאמנת מוביליטי (אימון פונקציונלי המתמקד בשיפור טווחי תנועה. י.מ) ואני מקווה ללמד את זה בעתיד".
החיבור שלה לעולם הכושר לא התחיל עם הילדים. עוד לפני שנישאה והרבה לפני שמשפחת גורדון נהפכה לשם מוכר בעולם אומנויות הלחימה, היא עבדה כמדריכת כושר במשרה מלאה בהונג קונג, שם נולדה תחת השם גרייסי. שם מתחיל גם הפרק הראשון בסיפור המרתק של "משפחת גורדון", כזה שלדברי Mama G (ככה ילדיה קוראים לה), כבר משך את תשומת לבם של כמה מפיקי סרטים.
זרה בהונג קונג
היא נולדה, כאמור, בהונג קונג לאב ממוצא תאילנדי ולאם ממוצא ספרדי, ולדבריה תמיד הרגישה לא שייכת למקום שבו גדלה: "הונג קונג הייתה אז קולוניה בריטית. כולם חשבו שזה המקום המושלם לחיות בו, אבל אני אף פעם לא התחברתי לתרבות ולאנשים. בגלל שהוריי לא היו סינים, גם נראיתי שונה מרוב סובביי. כשהייתי נערה תמיד אמרתי לאבא שלי שאני רוצה לעזוב. הוא שאל אותי 'לאן?', ולא ידעתי לענות. רק ידעתי שאני לא רוצה להישאר שם".
מאחר שבאותה תקופה עוד לא נולד האינטרנט ואנשים היו סקרנים לדעת כיצד חיים אנשים במערב, החל שם טרנד של חברים לעט. "היה פעם מגזין שהופץ רק בארצות הברית והופיעו בו תמונות של נשים וגברים אסייתיים עם ביוגרפיה קצרה עליהם. מנויי המגזין באמריקה היו שולחים מכתבים לאנשים שמצאו חן בעיניהם. זה לא בהכרח היה למטרות רומנטיות, אלא גם לחברויות ולהרחבת אופקים. בת דודה שלי, ששלחה את פרטיה למגזין והתכתבה עם כמה אנשים מהמערב, הציעה לי גם לנסות. שלחתי תמונה די ישנה שלי וכתבתי על עצמי כמה שורות: שאני צמחונית, אוהבת אורח חיים בריא, לא מעשנת, לא שותה אלכוהול ועובדת כמדריכת כושר. כעבור כמה חודשים התחלתי לקבל מכתבים. את אחד מהם אהבתי במיוחד".
"בגלל שחייתי בהונג קונג ולא נראיתי סינית, הייתה לי ילדות קשה. היה לי חשוב שהילדים שלי לא יעברו חוויה דומה". חנינת השם גורדון
על המכתב היה חתום עזריאל גורדון, כירופרקט יהודי שגר בפנסילבניה. היא הרגישה מיד שיש להם הרבה במשותף. "גם הוא היה מדריך כושר מוסמך ובעברו באדי־בילדר תחרותי", היא מספרת. "כמוני, גם הוא לא עישן, לא שתה אלכוהול וחי אורח חיים בריא. אבל מה שתפס אותי באמת היה שהוא כתב שהמטרה שלו בחיים היא לעזור לאנשים ולהפוך את העולם לטוב יותר. זה מאוד דיבר אליי. גדלתי בחברה חומרנית מאוד, ופתאום הכרתי מישהו שלא דיבר על כסף או על הצלחה אלא על נתינה ועל משמעות. בשבילי זה היה כמו משב רוח רענן".
אז כתבת לו מיד חזרה?
"כן. כתבתי לו מכתב של חמישה עמודים, שבו סיפרתי בהרחבה על עצמי וצירפתי כמה תמונות עדכניות. כעבור זמן קצר קיבלתי ממנו מכתב נוסף, שבו הוא ביקש את מספר הטלפון שלי. באותם ימים שיחה בינלאומית הייתה עניין יקר מאוד, אבל הוא התקשר אליי. בסוף השיחה הוא הציע לי נישואים. מיד השבתי 'כן'. עד היום אנשים מתקשים להאמין לזה, אבל הרגשתי שאנחנו אותו אדם. אותו ראש. אותם ערכים".
העובדה שהוא היה יהודי לא הפריעה לך?
"למדתי תנ"ך בבית הספר, אז ידעתי מי הם היהודים ומהי ישראל, אבל מבחינתי זו הייתה בעיקר היסטוריה. מה שהיה חשוב לי באמת היה שהוא האמין באלוהים. גם אני האמנתי באלוהים, ובמובן הזה הרגשתי שאנחנו מאמינים באותו אלוהים: זה שברא את השמיים, את הארץ ואת בני האדם. מבחינתי זה היה הרבה יותר משמעותי מההגדרה הדתית".
באהבה אין גיל
אבל היה פרט אחר: עזריאל היה מבוגר ממנה ב־22 שנה, גרוש ואב לשניים. חנינת השם, לעומת זאת, הייתה רק בת 20. אלא שגם זה לא הרתיע אותה. "בתמונות הוא בכלל לא נראה בן 40 ומשהו", היא אומרת. "הוא היה בכושר מדהים, נראה צעיר וחי בדיוק כמו שאני חייתי. מבחינתי הגיל היה רק מספר".
אהבת השם גורדון
בתום חודשיים של התכתבויות הגיע עזריאל לראשונה להונג קונג כדי לפגוש אותה, הכיר את בני משפחתה, והשניים התארסו באופן רשמי. לאחר מכן חזר לארצות הברית כדי לסגור את המרפאה שלו, ועם השלמת הסידורים עבר להתגורר איתה בהונג קונג. עזריאל, שנולד בשם דניאל אך שינה את שמו לאחר בר המצווה, עודד את גרייסי לבחור לעצמה שם עברי. "הוא אמר ש'גרייס' פירושו חן, וחיפש שם עברי עם משמעות דומה", היא מספרת. "ככה קיבלתי את השם חנינת השם".
כעבור שנתיים, ולאחר הולדת בנם הבכור, עזבה המשפחה את הונג קונג ועברה לפנסילבניה. עבור חנינת השם, המעבר לארצות הברית סימן גם את תחילתו של מסע רוחני עמוק יותר. החיים לצד בעלה היהודי עוררו בה סקרנות הולכת וגוברת. "היו לי המון שאלות", היא מספרת. "עזריאל לא ניהל אז אורח חיים דתי. הוא סיפר לי קצת על היהדות שגדל עליה, אבל זה לא הספיק לי. התחלתי לקנות ספרים, לקרוא וללמוד בעצמי".
"תמיד גרנו בישראל בשכירות. אני חיה מכספי הפנסיה של בעלי, והילדים עוזרים לי בהוצאות. כרגע גר איתי בבית אהבת השם, אבל הוא מתחתן ב־23 באוגוסט ויעבור לבית משלו"
ככל שהעמיקה בלימוד, הרגישה לראשונה בחייה תחושת שייכות: "פתאום הרגשתי שמצאתי את המקום שלי". את השבת החלה לשמור ביוזמתה, הרבה לפני שבעלה הצטרף אליה. "הפסקתי לענות לטלפונים, ובכל יום שישי, כשעזריאל היה חוזר מהעבודה, הוא היה מוצא בית חשוך. זו הייתה החלטה שלי". משם הדרך לגיור הייתה טבעית: "ככל שלמדתי יותר, כך הרגשתי שזה המקום שאליו אני שייכת".
ב־1997, כשהשניים כבר היו הורים לשלושה, חלמה חנינת השם חלום שהוביל לאחת ההחלטות המשמעותיות ביותר שקיבלה המשפחה: "חלמתי שאלוהים אומר לי שאנחנו צריכים לעבור לחיות בישראל, אבל עזריאל מאוד לא התחבר לרעיון. בתקופה הזו היו גם הרבה פיגועים בארץ. כשאמרתי לו שאלוהים אמר לי שאנחנו צריכים לעבור, הוא ענה: 'לי אלוהים לא אמר כלום'. היה קשה לשכנע אותו, אבל הוא רצה לשמח אותי, אז הוא הסכים שנעשה ניסיון. באותם ימים כמה מהשכנים שלנו ניסו למכור את הבית שלהם במשך שנים ולא הצליחו. אמרנו שנעמיד גם אנחנו את הבית למכירה, ואם הוא יימכר, זה סימן שאנחנו צריכים לעבור לישראל. המתווכת לא האמינה שזה יקרה. היא אמרה לנו: 'אין לכם סיכוי'. אבל כעבור שבועיים היא התקשרה והודיעה שיש קונים. היא הייתה בהלם, ואנחנו ידענו שזה נס, שזה סימן".
ואז עליתם ארצה.
"כן. ואני זוכרת היטב את הרגע שהמטוס נחת בישראל. בכיתי והגוף שלי לא הפסיק לרעוד. בהמשך פגשתי רב שאמר לי שהנשמה שלי הייתה במעמד הר סיני ושהרגשתי שאני חוזרת לעם שלי. פתאום הכול התחבר לי. הבנתי למה בישראל אני מרגישה הכי בבית".
לכל שם יש סיבה
אם יש דבר נוסף שהפך את משפחת גורדון למזוהה כמעט כמו הישגיה בזירה, הוא השמות יוצאי הדופן של שבעת הילדים של הזוג: עוצמת השם (40), תשורת השם (31), אמונת השם (28), כיבדיה משאלתי (26), שמחת השם בליבנו (24), רוח השם בחיינו (22) ואהבת השם (20).
הראשון נולד עוד בהונג קונג, השניים שאחריו בארצות הברית, וארבעת הצעירים כבר בישראל. מאחורי כל אחד מהשמות האלה מסתתר סיפור. "מההתחלה אני ובעלי ידענו שאנחנו לא רוצים לתת לילדים שלנו שמות סטנדרטיים", היא מספרת על ילדיה שאת כולם ילדה בלידת בית. "תמיד אהבנו את הדרך של האינדיאנים: שנותנים לילדיהם שם שמבטא את המקום הרוחני שבו היו כשהילד נולד. לבכור קראנו עוצמת השם כי הרגשנו שאנחנו זקוקים לעוצמה בחיים שלנו. אחריו לקח לי הרבה זמן ללדת שוב, עברתי סיבוכים והפלות. כשנולדה לנו בת, תשע שנים אחרי זה, בחרנו לקרוא לה תשורת השם, כי מבחינתנו היא הייתה מתנה מאלוהים. את השם אמונת השם בחרתי באופן ספונטני אחרי הלידה. כתבתי מראש רשימה של כל הדברים שרציתי שיקרו בלידה, וכל אחד מהם התגשם".
"אני אומרת להורים, 'תשלחו את הילדים ללמוד אומנות לחימה. הבנים ממושמעים יותר, והבנות לומדות להגן על עצמן. כשיודעים להילחם, כבר לא צריך להילחם. זה משנה את שפת הגוף, ואנשים מבינים שלא כדאי להתעסק איתך"
נהגתם לקרוא לילדים בשמם המלא?
"כשהם היו קטנים, תמיד. גם האחים קראו זה לזה בשמות המלאים. רק כשגדלו והתחילו להיפגש יותר עם חברים, החלו להיווצר כינויים. אני זוכרת שהרבה פעמים כשהיו מתקשרים אלינו הביתה ומבקשים לדבר עם אחד הילדים בשם המקוצר, עזריאל לא אהב את זה. למשל, מישהו היה מבקש לדבר עם 'שמחה', והוא תמיד היה מתקן: 'שמחת השם בליבנו'. אני עדיין קוראת להם לרוב בשמם המלא, אבל הם כבר משתמשים בעיקר בכינויים: 'אמון', 'רוח', 'כיבדי'. לאהבת השם קוראים הרבה פעמים רק 'אהבה' או אפילו 'אבשה'".
אחרי שעלו לישראל נדדה המשפחה בין כמה יישובים. תחילה התגוררו במושבה מול הכנרת, משם עברו לאפרת שבגוש עציון, ולבסוף קבעו את ביתם בשילה. שם חיו במשך 16 שנה, גידלו את ילדיהם והפכו את היישוב לביתם.
כיום שבעת ילדיהם פזורים בין ישראל לארצות הברית, אבל עולם הספורט ממשיך לחבר כמעט את כולם. עוצמת השם חזר לאחרונה מבוסטון כדי לגייס משקיעים למותג "גורדון" המשפחתי. תשורת השם מנקה חלונות בסנפלינג ולומדת עיסוי רפואי; אמונת השם הוא מאמן אִגרוף תאילנדי; שמחת השם בליבנו היא אקרובטית שבימים אלה מופיעה בקרקס בפלורידה, בעוד שכיבדיה משאלתי, רוח השם ואהבת השם גורדון, הם אלופי אגרוף וקיקבוקס המעוטרים בתארים בינלאומיים.
שלושתם הגיעו להיכל מנורה לרגל GFN - גורדון פייט נייט. אירוע האגרוף התאילנדי והקיקבוקס הגדול ביותר שנראה בישראל. האחים נכנסו לזירה בפעם הראשונה ביחד לקרבות מרכזיים, מול לוחמים בינלאומיים. בנוסף לאחים, התחרו באירוע מיטב הלוחמים המובילים של ישראל שהתחרו גם הם ביריבים מרחבי העולם.
עבור חנינת השם זו ללא ספק אחת הפסגות המרגשות בחיי המשפחה. אבל לצד ההתרגשות הגדולה, מרחפת תחושת עצבות: האדם שעודד את ילדיו מהרגע הראשון ללכת בעקבות החלומות שלהם לא היה שם כדי לראות איך הם ממשיכים להגשים אותם. "בהתחלה, כשהילדים נכנסו לענף האגרוף, לא אהבתי את זה", היא מודה. "הייתה קשה לי המחשבה שהם יקבלו מכות. כשכיבדיה משאלתי אמר שהוא רוצה לעבור לארצות הברית להתאמן ב־MMA (אומנויות לחימה משולבות), זה כבר היה יותר מדי בשבילי כי זה הרגיש לי יותר מדי אלים. ביקשתי מעזריאל שינסה לשכנע אותו להישאר בארץ, ואני זוכרת שבעלי אמר לי: 'הוא חייב ללכת אחרי החלום שלו, לא אחרי החלום שלנו'". בדיעבד הבנתי עד כמה הוא צודק.
טרגדיה משפחתית
אבי המשפחה נפטר לפני שש שנים בגיל 76. לדברי חנינת השם, מותו נבע מתשישות כרונית. "עזריאל נהג לעבוד בלי הפסקה, ובגיל מסוים יש לזה מחיר", היא מסבירה. "אני תמיד משווה את זה לסוללה. אם לא נותנים לה להיטען, בסוף היא פשוט נגמרת. המוות שלו היה מהיר מאוד. הוא פתאום הרגיש לא טוב, היה מאוד חלש ועייף, ואז פשוט לא התעורר. היה לי קשה מאוד להתרגל לחיים בלעדיו. יותר מכול אני מתגעגעת לשיחות שלנו. יכולנו לדבר שעות על הכול: על החיים, על פוליטיקה, על הילדים. היה לנו כל כך הרבה במשותף, וכמעט תמיד הסכמנו על הכול".
אחרי מותו של עזריאל עברה חנינת השם עם חלק מילדיה להתגורר בזכרון יעקב. "תמיד גרנו בישראל בשכירות", היא אומרת. "הבית בשילה היה גדול מדי ויקר מדי, אז עברנו לבית קטן יותר. אני חיה היום מכספי הפנסיה של בעלי ובנוסף הילדים עוזרים לי בהוצאות. כרגע גר איתי בבית אהבת השם, אבל הוא מתחתן ב־23 באוגוסט (עם תצפיתנית בצה"ל. י.מ), ומן הסתם יעבור לבית משלו".
מתי הבנת שהילדים שלך מוכשרים במיוחד בספורט?
"אני ובעלי תמיד התאמנו, אז מגיל צעיר הם חיקו אותנו. מה שכן, לאט־לאט התחלתי לשים לב שיש להם כוח ויכולות שלא רואים בדרך כלל אצל ילדים אחרים. למשל, אף פעם לא לימדנו את הילדים לשחות, לרכוב על אופניים או להחליק על סקטים. הם פשוט עשו הכול לבד. בהתחלה חשבתי שככה זה אצל כולם. רק כששמעתי שהורים אחרים מספרים שהם צריכים ללמד את הילדים שלהם את הדברים האלה, אמרתי לעצמי, 'וואו, רגע, מתברר שזה לא מובן מאליו'. ככה הבנתי שיש להם כישרון מיוחד".
לאט־לאט התחלתי לשים לב שיש להם כוח ויכולות שלא רואים בדרך כלל אצל ילדים אחרים. למשל, אף פעם לא לימדנו את הילדים לשחות, לרכוב על אופניים או להחליק על סקטים. הם פשוט עשו הכול לבד"
לאורך השנים הייתה קנאה בין הילדים?
"מעולם לא, ואני חושבת שזה קשור לכך שהם גדלו בחינוך ביתי. הם בילו הרבה מאוד זמן יחד, עשו דברים יחד, חלקו תחומי עניין ומטרות דומות, ולכן נוצר ביניהם קשר חזק מאוד. תמיד הם תמכו אחד בשני. הדבר שאני הכי גאה בו הוא לא בהכרח ההישגים שלהם, אלא העובדה שהם באמת אוהבים אחד את השני ושמחים בהצלחה זה של זה".
היא מספרת שההחלטה שלה ושל בעלה לעבור לחינוך ביתי החלה עוד כשהיו הורים לילד אחד בארצות הברית: "אני זוכרת שעוצמת השם חזר הביתה מבית הספר והתחיל להשתמש במילים לא יפות, מילים שהיו מאוד נפוצות אצל ילדים אמריקאים. היינו בהלם. בנוסף, בבית שלנו הקפדנו מאוד על תזונה בריאה, והילדים היו מציקים לו בגלל האוכל שהבאתי לו. הוא כל כך התבייש שהוא זרק אותו לפח. אמרתי לעצמי, 'אלוהים אדירים, אם ילד הולך לבית ספר שבו הסביבה כל כך מנוגדת לערכים שלנו, הוא לא יוכל לעמוד על הערכים שלו לאורך זמן'. התחלנו לחשוב על חלופה, ובסוף מצאנו עבורו מורה פרטית שהייתה מגיעה אליו כל יום".
כשעלו לארץ, תחילה ניסו לשלב את ילדיהם במערכת החינוך הציבורית, אבל ראו שהבעיות חוזרות על עצמן. מה גם שבישראל לא היו רגילים לראות ילדים בעלי מראה אסייתי, והם סבלו מהצקות בגלל מראם החיצוני. "גם אני עברתי את זה כשהייתי ילדה", היא אומרת. "בגלל שחייתי בהונג קונג ולא נראיתי סינית, הייתה לי ילדות קשה. זה השפיע עליי לאורך כל החיים. היה לי דימוי עצמי נמוך מאוד בגלל הדרך שבה התייחסו אליי. היה לי חשוב מאוד שהילדים שלי לא יעברו חוויה דומה. חשבתי שהדבר החשוב ביותר הוא להגן עליהם. חברנו לעוד כמה משפחות שלימדו בחינוך ביתי, ויצרנו קהילה שבמסגרתה הגיעו מורים שונים, והכול היה בסביבה מאוד אוהבת ותומכת".
ובכל זאת, הילדים לא היו מוגנים לחלוטין מדעות קדומות. חנינת השם זוכרת מקרה שכאב לה במיוחד: "כשתשורת השם הייתה בת שש, היא עמדה מחוץ לספרייה, וחבורת ילדים התקהלה סביבה וצעקה לה 'סינית, סינית, תסתכלי איך את נראית. מי ירצה להתחתן איתך?'. לא הייתי שם כשזה קרה וכשהיא חזרה הביתה היא לא אמרה לי דבר. שכנה שנכחה במקום סיפרה לי על זה".
ואיך זה היום?
"כולם רוצים להיות חברים של הילדים שלי, אבל כשהם היו קטנים זה לא תמיד היה פשוט".
בדיעבד היא מאמינה שדווקא החוויות האלה הובילו חלק מילדיה לעולם אומנויות הלחימה: "לפני שהבנים התחילו להתאמן, היו ילדים שניסו להציק להם, לדחוף אותם ולהתנכל להם. הם תמיד החזירו. אני זוכרת שכל פעם שזה קרה הייתי מאוד נבוכה, כי לא רציתי שהם יריבו. אבל כבר בגיל צעיר ראיתי שהם חזקים מאוד מבחינה מנטלית ויודעים להגן על עצמם. ומרגע שהתחילו להתאמן, אף אחד כבר לא הציק להם. בהתחלה, כאמור, לא אהבתי את זה, אבל עם השנים הבנתי עד כמה זה חשוב. היום אני אומרת לכל הורה: תשלחו את הילדים שלכם ללמוד אומנות לחימה. הבנים נעשים ממושמעים יותר ופחות נכנסים למריבות, והבנות לומדות להגן על עצמן. כשיודעים להילחם, בדרך כלל כבר לא צריך להילחם. זה מעניק ביטחון עצמי, משנה את שפת הגוף, ואנשים מבינים שלא כדאי להתעסק איתך".
"אני עדיין קוראת לילדים בשמם המלא, אבל הם כבר משתמשים בעיקר בכינויים: 'אמון', 'רוח', 'כיבדי'. לאהבת השם קוראים הרבה פעמים רק 'אהבה' או אפילו 'אבשה'"
איך מגדלים ילדים אלופים? מה המתכון?
"תמיד הייתי מעורבת מאוד בחיים של הילדים שלי, וכל אחד מהם ידע שהוא חשוב לי. מעבר לזה, גידלנו אותם על ערכים. הם ידעו שיש להם אחריות, ושבשביל כל דבר צריך לעבוד קשה. הם לא קיבלו שום דבר בקלות. אם הם רצו משהו, הם היו צריכים לעבוד בשבילו. תמיד אני אומרת להורים צעירים: תנו לילדים שלכם את מה שהם צריכים, לא את מה שהם רוצים. את הדברים שהם רוצים, הם צריכים להרוויח בעצמם. אחרת הם אף פעם לא ילמדו להעריך את הדברים האלה, ויחשבו שמגיע להם הכול.
"כשהילדים שלי, למשל, רצו להוציא רישיון נהיגה, הם יצאו לעבוד וחסכו כסף כדי לשלם על שיעורי הנהיגה שלהם. אחד הבנים סיפר לי שפעם חבר שאל אותו, 'מה, ההורים שלך לא משלמים על השיעורים?'. זו הייתה הפעם הראשונה שהוא בכלל שמע שיש הורים שעושים את זה. הילדים גם ידעו שכל אחד צריך להיות שותף בעבודות הבית. כולם ידעו לנקות ולעזור. אם הם אהבו משהו שהכנתי, אפילו עוגיות, וביקשו שאכין עוד, הייתי אומרת להם: 'אם אתם אוהבים את זה, תלמדו להכין את זה'. לשמחתי, הם תמיד הבינו את הגישה ומעולם לא התלוננו".
הכתבה פורסמה במגזין "לאשה"
