פרופסור דבי טויבר, חוקרת ביולוגיה מולקולרית במחלקה למדעי החיים, אוניברסיטת בן־גוריון בנגב. בת 48, נשואה ואמא לשתיים, גרה בלהבים.
מה את חוקרת?
"אנחנו מנסים להבין למה אנחנו מזדקנים, כדי למנוע את מחלות הזִקנה. במרוצת השנים אנחנו צוברים נזקים בדי־אן־איי, שהוא ספר ההנחיות של הגוף. כשהנזקים מצטברים, הם מחלישים את המערכת, ובמקום לבצע את התפקיד שלהם, התאים מתעסקים כל הזמן במצבי חירום ובטיפול בבעיות. אנחנו לא יכולים למנוע את הפגיעות האלה כי הן קורות באופן טבעי, אבל אולי אנחנו יכולים לתקן אותן טוב יותר ולעצור את אפקט הדומינו לפני שמתפתחת מחלה".
איך עושים את זה?
"אני מתמקדת במחלות נוירודגנרטיביות כמו אלצהיימר ופרקינסון. רק 5% מחולי האלצהיימר חולים בגלל גנטיקה, אצל 95% הנותרים הסיכון עולה ככל שמזדקנים ומגיע ל־1 מ־3 בגילאי 80 ומעלה. אנחנו מנסים להבין מה בהזדקנות גורם למחלות, מה משתבש בדרך ואיך אפשר לזהות את השיבוש הזה מוקדם. אנחנו מזהים את הטרג'קטורים, אותן נקודות פיצול שבהן התא מחליט לאן הוא הולך, אם לכיוון הזדקנות פתולוגית או הזדקנות בריאה. אם נזהה את זה מוקדם, אולי נוכל להגן על התא ולהסיט אותו לכיוון עמיד ובריא יותר".
באילו כלים אתם משתמשים כדי לחקור את התהליך הזה?
"אנחנו משתמשים בריאקציות כימיות, במודלים של חיות כמו תולעים, זבובים ועכברים, וגם בתאים אנושיים. יש לנו טכנולוגיה שמאפשרת לקחת תא עור מאדם ספציפי, להפוך אותו לתא גזע וממנו לגדל למשל נוירונים, כדי לחקור מה קורה לו במוח. כדי לא לחכות עשרות שנים, אנחנו משתמשים במודל של תאים וחיות שלא יכולים לתקן את נזקי הדי־אן־איי כמו שצריך. אצל העכברים, למשל, הנזק מצטבר כל כך מהר, שאחרי שלושה שבועות הם נראים זקנים וחולים במחלות דומות לאלצהיימר.
"באחד הניסויים קיבלנו דוגמה תאית ממשפחה שבה לשני ההורים הייתה בעיה באותו גֶן שמתקן נזקים. ההורים היו בסדר, אבל הילדים שקיבלו את שני העותקים הלא תקינים חיו עד גיל שנתיים מקסימום. זה אומר שיש סף של כמה נזק אפשר לספוג ולהישאר בריאים".
אותו גן שאחראי על התיקון משתנה עם השנים?
"כן. בהתחלה אנחנו מייצרים ממנו מיליונים. הוא מטפל בנזקים ועושה את זה טוב, אבל לא מושלם. צריך להבין שבכל יום יש בכל תא בגוף שלנו בין אלף למיליון פגיעות חדשות, והגן לא יכול לטפל בכולן. ככל שאנחנו חיים יותר, הנזקים שלא טופלו הולכים ומצטברים. בו־זמנית הכמות של הגן יורדת. אנחנו לא יודעים למה בדיוק, ככל הנראה הוא התעייף בגלל הסיגנלים של הסטרס".
אי־אפשר לשכפל אותו?
"כשמוסיפים עותק שלו, כמו שעשה פרופ' חיים כהן במחקר שלו, העכברים חיו 10% יותר. אבל כדי להוסיף עוד ממנו צריך להגיע לכל תא ותא בגוף, ויש מיליוני תאים. במקום לשכפל אנחנו רוצים למצוא דברים שיפעילו אותו ושיגרמו לו לעבוד קשה יותר גם אם יש פחות ממנו".
מה קורה לתאים כשהם משתבשים?
"תאים שלא מרגישים טוב יכולים 'להתאבד' כדי לא לחלות. סרטן, למשל, הוא מחלה של זִקנה, והתאים האלה, האלטרואיסטיים, יתאבדו כדי לא להיות סרטניים. זה אולי נשמע טוב, אבל אם יותר מדי תאים מתאבדים, המוח מתכווץ ואנחנו מאבדים רקמה. אפשרות אחרת היא להפוך לתאים 'סנסנטיים', מעין פנסיונרים שעושים חצי עבודה ומפריעים לשכנים על ידי שליחת סיגנלים של דלקת. במחקר שלנו אנחנו מנסים למנוע מהתאים להגיע למצבים האלה".
"בכל יום יש בכל תא בגוף שלנו בין אלף למיליון פגיעות חדשות. ככל שאנחנו חיים יותר, הנזקים שלא טופלו הולכים ומצטברים"
יש לנו יכולת למנוע את הנזקים האלה?
"יש לנו שליטה על חלק מהדברים. למשל, בכל המחקרים רואים שמסת שריר טובה, דיאטה בלי מזון מעובד, רשת תמיכה (חברתית ומשפחתית) טובה ושינה מספקת, עוזרות להזדקנות בריאה יותר. אנחנו יודעים שמי שחי באורח חיים יושבני ואוכל אוכל מעובד נמצא בסיכון להזדקנות מואצת. עשינו ניסוי שבו האכלנו במזון עתיר שומן עכברים שהיה פגם באחד הגנים שלהם, שאחראי על תיקון נזקי הדי־אן־איי. הם הידרדרו מאוד מבחינה קוגניטיבית לעומת עכברים שאכלו אוכל בריא. אז אמנם אנחנו כרגע לא יודעים אם הגן שלנו פגום, אבל נוכל לסייע לעצמנו אם נאמץ אורח חיים בריא".
את מצליחה ליישם אורח חיים כזה?
"אני מנסה להישאר פעילה, תמיד הייתי".
אולי תיקחו קבוצת עכברים ותשמיעו להם בכל שלוש שעות אזעקות, ותבדקו אחרי שלושה שבועות את קצב ההזדקנות שלהם. אפשר לנחש שהסטרס המנטלי שכולנו חיים בו מאיץ את קצב ההזדקנות.
"אנחנו יודעים שסטרס גורם להזדקנות מזורזת ושלאחריו אנשים מידרדרים מהר יותר בהרבה פרמטרים, אבל אני מאמינה שהדבר הפיך ובר תיקון. לאחרונה התחלנו מחקר ב־PTSD (פוסט־טראומה). אנחנו מנסים להבין ברמה המולקולרית מה קורה שם כדי להציע התערבויות שימנעו את ההידרדרות הזאת".
מה תהיה מבחינתכם פריצת הדרך?
"זיהוי הנקודה שבה התא מחליט אם ללכת לכיוון מחלה או להיות תא בריא, והדבר השני הוא לדחוף את התאים ללכת לצד הבריא".
את רואה עתיד שבו בבדיקת דם פשוטה נוכל לדעת אם הגנים שלנו במסלול של הזדקנות פתולוגית?
"ההזדקנות היא לא תהליך אחיד. חלק מהמבוגרים יתמודדו עם סרטן, חלק עם מחלות לב, חלק עם אלצהיימר. המטרה היא להבין מה עומד על הפרק מבחינת הגוף שלי במחלות הקשורות לזקנה ולהבין מה הטיפול המותאם אישית לכל אחד מאיתנו כדי למנוע אותה, ואם תהיה מחלה, שתהיה התערבות שתוכל לעכב אותה באופן ניכר. אני פחות רוצה לחיות עד גיל 150, אני רוצה לחיות בריאה, בלי מחלות כרוניות כואבות".
מתי כל המחקרים שאתם עושים יגיעו לבני האדם?
"באקדמיה זה קשה כי צריך תקציבי עתק. האופציות הן לעבוד עם חברה קיימת, למכור את הפיתוח או להקים סטארט־אפ ולגייס מימון. כרגע אנחנו עובדים עם מודלים אנושיים ומקיימים שיתוף פעולה עם בית חולים אסותא כדי למצוא את אותם מסלולי התקדמות של האלצהיימר. אחרי שנעבור את שלב הפיילוט נחשוב על הצעד הבא".
"כל המחקרים מראים שמסת שריר טובה, דיאטה בלי מזון מעובד, רשת תמיכה טובה ושינה מספקת גורמים להזדקנות בריאה יותר"
הערת שוליים
מה משך אותך דווקא לתחום הזה?
"אני אוהבת פאזלים. המוח הוא פאזל ענק, והזיכרונות שלנו הם מה שהופך אותנו למי שאנחנו. לאבד את הזיכרונות שלנו זה לאבד את עצמנו, אז מניעת ניוון עצבי ומחלות הקשורות לגיל עוזרת לנו להישאר 'עצמנו'".
איזו תכונה חשובה במיוחד לחוקרת?
"עמידות, היכולת לקום ולהמשיך הלאה כשיש מכשולים, יצירתיות, חשיבה מחוץ לקופסה ופרטנר אמיתי לדרך, שיתמוך ויבין מה חשוב להתפתחות הקריירה".
מה תעשי עם מלגה של מיליון דולר?
"הייתי מגייסת עוד חוקרים שיעזרו לנו לקדם את הפרויקטים שלנו".
הכתבה פורסמה במגזין "לאשה"
