במשך שנים חיפשה הפסיכולוגית פרופ' אנג'לה דאקוורת מאוניברסיטת פנסילבניה את הנוסחה הסודית להצלחה בחיים: האם יש משהו שמייחד את אלה שמגיעים להישגי שיא? לפני כעשור, אחרי שנים של מחקרי שטח נרחבים, היא ניפצה את מיתוס הכישרון המולד באמצעות חקירה לעומק של מונח ה-Grit (שילוב של תשוקה עמוקה עם התמדה חסרת פשרות). בעזרת כלים מדעיים היא הסבירה למה Grit הוא התכונה המבדילה בין מצליחנים לאלה שלא.
מאז נהפכה הגישה שלה למדוברת ונחקרת מאוד בעולמות הניהול, החינוך וההתפתחות האישית.
אך לצד העמקת ההבנה שלו הלכו והתעוררו גם קולות ביקורתיים. האם באמת הכול טמון בנו? האם נסיבות החיים לא מכתיבות אף הן את סיכויי ההצלחה שלנו? ועד כמה הוגן לדרוש מאדם להישען על כוחות פנימיים בלבד?
פרופ' דאקוורת לא התבצרה בעמדתה, ובנחישות האופיינית לה המשיכה לחקור את הנושא. בספרה החדש שיצא לאור לאחרונה, Situated, היא לא חוזרת בה מחשיבות הנחישות הפנימית אך מוסיפה לצידה נדבך חשוב לא פחות: הצלחה אמיתית נובעת גם מהאופן שבו אנו בוחרים את המצבים ואת הנסיבות שבהם אנו פועלים ומעצבים אותם. Grit הוא גורם מפתח, אבל מימוש הפוטנציאל המלא שלו מחייב סיטואציה מטפחת - וגם בהקשר הזה יש הרבה דברים שאנחנו יכולים לעשות.
"אחרי שבחנתי מה קורה בתוך הראש של אנשים מצליחים, התחלתי לתהות מה יכול להיות מיוחד גם בסביבה שלהם", היא כותבת בספרה. "אילו מצבים מובילים אדם, מוכשר ובעל GRIT ככל שיהיה, להצליח? בהדרגה הבנתי ש־GRIT הכרחי להצלחה, אבל לא מספיק. המצב והסיטואציה שבהם אנחנו פועלים חשובים הרבה יותר מכפי שנדמה. במקום רק לצוות על עצמנו לעבוד קשה יותר, אנחנו צריכים לחפש מנטורים מתאימים, עמיתים תומכים, מרחבים פיזיים שמקדמים אותנו ותרבויות שייתנו לנו השראה".
(צילום: נוצר בעזרת Gemini)
ראיונות העומק שקיימה עם מצליחנים שונים חידדו את הדרכים לטפח בצורה פרואקטיבית את הסביבה שבה אנו פועלים כדי לאפשר לנו למצות את מלוא ה־GRIT שלנו. ויש גם כמה רעיונות מקוריים שכדאי שנכיר.
1. כוח רצון הוא דווקא הכלי הכי פחות יעיל
חלק גדול מהמחקרים על שינוי התנהגות התמקד במשך שנים בכוח הרצון: ביכולת שלנו להתאפק, להתגבר על פיתויים ולהכריח את עצמנו לעשות את מה שאנחנו יודעות שטוב עבורנו. אפילו עלתה השאלה אם אפשר לאמן את כוח הרצון כמו שריר, כלומר להעמיד את עצמנו שוב ושוב בפני משימות קשות וכך לחזק את היכולת להתמיד.
בספרה Grit הראתה פרופ' דאקוורת שהתמדה לאורך זמן, כשהיא מחוברת לתשוקה ולמטרה משמעותית, היא מרכיב חשוב בדרך להישגים. אבל המחקר שלה בשנים האחרונות הוביל אותה למסקנה מפתיעה: אולי השאלה אינה רק כמה כוח רצון יש לנו, אלא כמה אנחנו בכלל צריכים להשתמש בו.
כבר במאמר שפרסמו פרופ' דאקוורת, פרופ' ג'יימס גרוס ופרופ' תמר גנדלר ב־2016, הם הראו ששליטה עצמית אינה חייבת להתחיל ברגע שבו הפיתוי כבר נמצא מולנו. אפשר להתערב קודם, בסיטואציה עצמה: למשל, להרחיק את הטלפון הסלולרי, לא להכניס הביתה את המזון שעושה לנו חשק או לבחור מיקום שקל יותר להתרכז בו. מחקרים מאוחרים יותר של דאקוורת ועמיתיה מצאו שאסטרטגיות כאלה נקשרו ליותר זמן תרגול ולציונים טובים יותר בקרב תלמידים, לעומת אלה שהסתמכו בעיקר על כוח הרצון.
מכאן מגיעה הטענה הפרובוקטיבית שלה ב־Situated: כוח רצון הוא אולי הדרך הכי פחות יעילה לשנות את ההתנהגות שלנו. לא מפני שאין בו ערך, אלא מפני שהוא דורש מאיתנו לנצח שוב ושוב את אותו קרב. במקום לשאול "איך אני מחזקת את כוח הרצון שלי?", דאקוורת מציעה לשאול "איך אני יכולה לעצב סיטואציה שבה אצטרך פחות ממנו?".
2. מה קובע? המטר המרובע שסביבנו
הדבר המשמעותי ביותר, טוענת פרופ' דאקוורת, שאדם יכול לעשות כדי למנף את הסיטואציה שלו, הוא לבחון את המרחב האישי סביבו ולעצבו מחדש. המטר המרובע שסביבכם - כל מה שנמצא בטווח הראייה ובהישג היד שלכם - ישפיע באופן לא פרופורציונלי על מה המחשבות שלכם ובעקבות זאת על מה שתעשו בנידון. המטרה: להפחית חיכוכים סביב פיתויים אפשריים, למשל, כאמור, להזיז דברים שאת לא רוצה לאכול או לשתות ולהרחיק הסחות דעת מהמטרה.
במחקריה בחנה פרופ' דאקוורת את הרגלי הלמידה של סטודנטים ושאלה היכן הם מניחים את הטלפון כשהם לומדים. כאשר ניתנו להם חמש אפשרויות, החל מ"ממש לידי, כשהמסך וההתראות פועלות" ועד "הטלפון נמצא בחדר אחר לגמרי". התוצאות היו חד־משמעיות: ככל שהטלפון היה רחוק יותר, כך השתפרו הביצועים האקדמיים.
אחד הדימויים שבהם היא משתמשת בהקשר למרחב האישי הוא האיור המפורסם של לאונרדו דה־וינצ'י, "האדם הוויטרובי": גוף האדם במרכזו של מעגל, מוקף במרחב שהוא יכול לראות ולהגיע אליו. המרחב הזה, לדברי פרופ' דאקוורת, צריך להיחשב בעינינו כחלק בלתי נפרד ממעגל ההחלטות היומיומיות שלנו. הוא לא תפאורה ניטרלית אלא משתתף פעיל בחיינו ולכן גם משהו שאנחנו יכולים לעצב כך שיעבוד לטובתנו.
"האדם הוויטרובי"
3. למגנט סוגים שונים של מנטורים
הפרואקטיביות של מצליחנים נמצאת גם בתחום המנטורינג שהם מקבלים. נהוג לחשוב, כותבת פרופ' דאקוורת, שאנחנו משיגים מנטור רק אם יש לנו מזל. מחקר עדכני של מכון גאלופ מצא שכ־60% מהבוגרים העובדים בארצות הברית מציינים שאין להם אפילו מנטור אחד בעבודה. מחקרים אחרים מצאו שמספרם של אלה שחושבים שמנטורינג בעבודה הוא עניין חשוב כפול מאלה שיש להם כזה.
פרופ' דאקוורת גילתה במחקריה שהמצליחנים לוקחים אחריות להביא את המנטורים לחייהם. הם לא מחפשים את העשירים או את המפורסמים דווקא, אלא אנשים רגילים שאליהם הם יכולים להיקשר ולחלוק חוויות חיים דומות. "מגנטים של מנטורים", היא כותבת, "לא מושפעים רק מסוג מנטור אחד אלא משלושה סוגים: מנטורים לנקודת זמן ספציפית, בצומת קבלת החלטות למשל; מנטורים לתקופה מסוימת שמלווים אותנו במהלך פרויקטים מסוימים; ומנטורים לחיים שמלווים לאורך שנים רבות, מכירים אותנו לעומק וממשיך לתמוך בהתפתחות האישית והמקצועית שלנו".
לדברי פרופ' דאקרוות, מנטורים לא נמשכים למי שמבקש מהם משהו, אלא לאנשים שמביאים איתם סקרנות, הכנה והכרת תודה, ובעיקר לאנשים שמפיקים משהו מהקשר. מי שמגיעה לשיחה מוכנה, שואלת שאלה טובה, מקשיבה באמת, מודה על העזרה ובעיקר חוזרת אחרי כמה שבועות ומספרת מה עשתה בעקבות העצה שקיבלה - מאותתת שהזמן והניסיון של המנטור שווים את ההשקעה. למעשה, מגנט למנטורים הוא זה שמצליח להפוך את העזרה שקיבל למשהו שמייצר ערך לשני הצדדים.
גורם נוסף שממגנט מנטורים הוא הנכונות שלנו לשמש כמנטורים לאנשים אחרים, לא רק משום שהעזרה לאחרים מרחיבה את רשת הקשרים שלנו, אלא משום שהיא הופכת אותנו לחלק מרשת של אנשים שלומדים, מתפתחים ומעבירים ידע הלאה. כלומר, כדי למשוך אנשים שרוצים לקדם אותנו, כדאי להתחיל להיות אדם שמקדם אחרים.
4. לבנות סיטואציה מיטיבה גם לאחרים
הנה עוד זווית מעניינת: הסיטואציה המיטיבה שאנו בונים לעצמנו היא מהותית להצלחה, אבל אפשר לקחת אותה שלב נוסף וליצור סיטואציה מיטיבה כזו גם לאחרים. "אחריות סיטואציונית", מכנה זאת פרופ' דאקוורת, והיא מהותית במיוחד עבור אלה שעדיין לא יכולים לעצב את הסביבה שלהם בעצמם.
זה בולט במיוחד בהורות. קל לומר לילד שהוא צריך להיות יותר מרוכז, להתאמץ יותר, להתמיד או לשלוט בעצמו. אבל ילד קטן לא יכול לבחור בעצמו את רוב התנאים שמקיפים אותו. לכן, הורות טובה אינה רק לבקש מהילד להיות אדם מסוים, אלא לשים אותו בסיטואציות שמעודדות אותו להיות כזה.
דוגמה בולטת שהיא מביאה היא של שחיין העבר האמריקאי ושיאן העולם, מייקל פלפס. אמו, דבי פלפס, זיהתה שבבריכה בנה מתפקד אחרת: שם הוא מצא עניין, ריכוז וביטחון, והצליח לתעל את האנרגיה שלו למשהו שבו הצטיין. במקום להתעקש שהוא יתאים את עצמו לסביבה, היא עזרה לו למצוא סביבה שמתאימה ליכולות שלו, ומשם בנתה סביבו מערכת שתאפשר להן להתפתח.
כשאנחנו לוקחות אחריות על התנאים שמאפשרים לאחרים להצליח, מסבירה דאקוורת, אנחנו לא רק עוזרות להם, אלא גם מעצבות את העולם שבו אנחנו פועלות. העיקרון הזה לא שמור רק להורות. מנהלת שיוצרת תנאים שבהם העובדות שלה פורחות, למשל, לא רק עוזרת להן אלא גם בונה לעצמה צוות מתפקד, מחויב ועצמאי יותר. אישה שעוזרת לחברתה לזהות את החוזקות שלה ולמצוא את המקום שבו הן יכולות לבוא לידי ביטוי, מחזקת גם את רשת התמיכה שלה. סיטואציה מיטיבה לאחרים היא בסופו של דבר גם סיטואציה מיטיבה עבורנו.
שאלון לבדיקה עצמית: עד כמה הסביבה שלך עובדת לטובתך?
מרחב
- אני שומרת על פיתויים (כמו ג'אנק פוד או הטלפון שלי) מחוץ לטווח הראייה וההשגה.
- אני מארגנת את המרחב האישי שלי כך שהבחירות שאני רוצה לעשות - להתאמן, לקרוא או ללכת לישון בזמן - יהיו קלות, זמינות ומושכות יותר.
קולגות
- יש לי עמיתים ששומרים עליי מחויבת למטרות שלי, ואני עושה אותו דבר עבורם.
- האנשים סביבי יודעים דברים שאיני יודעת, וביחד אנחנו חכמים יותר.
- יש אנשים שתלויים בי, ואני יודעת שהנוכחות והמחויבות שלי חשובות להם.
מנטורים
- כשאני לא יודעת מה לעשות, יש לפחות שני אנשים שאני יכולה לפנות אליהם כדי לקבל עצה.
- אני עובדת על פרויקט עם מישהו יותר מנוסה או מיומן ממני, שממנו אני יכולה ללמוד.
- יש לי לפחות מנטור אחד שאיתו אני מתכוונת להישאר בקשר לאורך זמן.
תרבות ארגונית
- הארגון שבו אני עובדת מאתגר אותי אבל גם תומך בי.
- אני חיה ועובדת בסביבה שמאפשרת לי לקדם את המטרות והאינטרסים שלי.
תוצאות
תני לעצמך נקודה אחת על כל היגד שנכון לגבייך וסכמי את מספר הנקודות. ככל שהציון שלך קרוב יותר ל־10, כך הסביבה שלך פועלת יותר לטובתך. בדקי באילו תחומים את יכולה לשנות ולשפר.
פרופ' אנג'לה דאקוורת
(צילום: Angela Duckworth)
נחישות לא מספיקה כדי להציל נישואים
פרופ' דאקוורת (56) לא מסתפקת בדוגמאות של אחרים. בספר היא מספרת בכנות יוצאת דופן גם על המשבר שחוותה בנישואיה ליזם הנדל"ן ג'ייסון דאקוורת. אחרי שנים של "רומן מהאגדות" כדבריה ושני ילדים, הגיע המשבר הכלכלי של 2008 שהוביל את העסק של ג'ייסון לקשיים. שניהם הגיבו באופן שהיה מוכר להם היטב: עבדו קשה יותר, קמו מוקדם יותר, נשארו ערים עד מאוחר יותר וניסו לפתור את הבעיה באמצעות יותר מאמץ.
אבל זה לא עבד. להפך: שניהם נשחקו, והנישואים הגיעו למשבר עמוק. ואז, כותבת פרופ' דאקוורת, הם הבינו שהם מנסים לפתור את הבעיה באמצעות שינוי של עצמם במקום לבחון את הסיטואציה. השינוי הגיע כשהם הרחיבו את המבט מעבר לשניהם. הם פנו למטפלים אישיים ולמטפל זוגי, ג'ייסון הקים מועצת יועצים וחיפש עמיתים דרך ארגון של יזמים, וגם היא החלה להפוך את העבודה שלה למאמץ קבוצתי יותר. בהדרגה הם הרחיבו את ההסתכלות מהזווית הפנימית לזווית החיצונית תוך יצירת תנאים מיטיבים יותר שבהם יוכלו לפעול, וגם הנישואים ניצלו.
זה, מבחינת פרופ' דאקוורת, המסר החשוב ביותר: לפעמים הבעיה אינה שאנחנו לא מתאמצים מספיק, אלא שהסיטואציה שבה אנחנו מנסים להצליח אינה תומכת בנו מספיק. באהבה ובעבודה הגריט עדיין חשוב, אבל גם אנשים מלאי נחישות צריכים סיטואציה שבה הנחישות שלהם יכולה לבוא לידי ביטוי, ועליהם ליצור את הסביבה - כולל החפצים, האנשים והמקומות - שתוציא מהם את המיטב.
הכתבה פורסמה במגזין "לאשה"
