זהבה סליצקי (בת 102)
שורשים: "נולדתי בשם זויה בקייב, אוקראינה. הוריי היו ציונים ביסודם, וכשהייתי בת שנתיים עלינו לארץ והתיישבנו בחיפה. כאן קיבלתי את השם זהבה. אמי עבדה כאחות במשך זמן קצר, ואת אבי ייעדו לסלול כבישים. הם החליטו שזה לא בשבילם ופתחו מסעדה ברחוב שפירא, מול בית הספר עממי א'".
אהבה ומשפחה: כשהייתי תלמידת תיכון הכרתי את בעלי, חיים, בבריכת שחייה שהייתה על שפת הים. הוא היה חבר אגד, מסודר ומבוסס. בדור שלנו מי שהייתה מבוססת לא חשבה על עבודה, ומי שסיימה תיכון נחשבה משכילה. בראש מעייניי היו המשפחה, הילדים והבעל.
"גידלנו משפחה לתפארת. נולדו לי שלושה בנים, וכשבני בכורי היה בן 21 וחצי, בעלי נזכר שהוא לא סיים את העבודה ונולדה לנו בת רביעית. התחלנו ירח דבש שני. יש לי 18 נכדים ו־20 נינים. כל אחד מילדיי שנולד הוא הדבר שהכי ריגש אותי בחיים, וכל נכד ונין שנולד המשיך את ההתרגשות.
פרידה: היו לי חיים נוחים וטובים יחסית, עם בעל אוהב והרמוניה בינינו. ידענו לוותר ולבוא אחד לקראת השנייה. היינו נשואים 65 שנים, עד שהוא נפטר לפני 21 שנים. הייתי מאוד עצובה ולא שקטה לאחר מותו. הבנתי שהבדידות היא הדבר הנורא ביותר ואף בית יפה לא יציל אותי ממנה. החלטתי שאני רוצה ללכת לבית מוגן, ומאז אני כאן, עצמאית לחלוטין, טפו טפו טפו".
הסוד לחיים ארוכים וטובים
אופטימיות: "תמיד הייתי אופטימית ומאושרת בחלקי, הסתכלתי על חצי הכוס המלאה, ידעתי ליהנות ולא לחפש בעיות מתחת לאדמה. נושא הבריאות הוא גנטי. אמנם אבא שלי היה אדם חולני, אבל אמא הייתה אישה בריאה שנפטרה בגיל 95".
תנועה: "מאז שאני זוכרת את עצמי אני מקפידה לעשות התעמלות, לשחות, ללכת לים. בעלי ואני היינו חברים בחוג המשוטטים, יצאנו לטיולים רגליים".
משפחה: "אני מאמינה שחלק נכבד מהסיבה שהגעתי לגיל הזה הוא הילדים שלי, יש לי משפחה שמאוד מעורבת בחיי, ואני גאה ושמחה בכל אחד ואחת מהם".
"נושא הבריאות הוא גנטי. אמא שלי הייתה אישה בריאה עד שנפטרה בגיל 95"
שרלוט ארמן (בת 101)
שורשים: "נולדתי בברלין בשנת 1924, וכשהייתי בת 14 הצלחנו לברוח מגרמניה ברגע האחרון. היגרנו לצ'ילה והייתי מרוצה מאוד שם. שם התחתנתי עם קורט וגידלנו את שלושת ילדינו. הייתי אמא במשרה מלאה, ובעלי היה מהנדס בניין".
עלייה: "בשנת 1985, כשבצ'ילה התפשטו גלי מחאה נגד המשטר הצבאי של הגנרל אוגוסטו פינושה והשלטון פעל באלימות לדכא אותן, החלטנו לעזוב. בחרנו לעלות לארץ ממניעים ציוניים. הייתי בת 61 כשהגענו ארצה, ורק אז למדתי עברית".
פרידה: "לפני עשור בעלי נפטר. שלושת הילדים, ששת הנכדים ועשרת הנינים לא מתגוררים בארץ. כשעזבנו את צ'ילה הילדים כבר היו גדולים וכל אחד מהם עזב למקום אחר בעולם".
הסוד לחיים ארוכים וטובים
עניין: "חשוב להיות עסוקים ולעשות כל מה שיכולים בהתאם לגיל. אני משחקת ברידג' פעמיים בשבוע והולכת לכל החוגים שאפשר, כדי להפעיל את הראש".
תנועה: "אני מגיעה בכל יום לבריכה ועושה הליכה במים".
חברה: "חשוב מאוד להיות בחברת אנשים, לא כדאי להיות לבד".
"אני משחקת ברידג' פעמיים בשבוע והולכת לכל החוגים, כדי להפעיל את הראש"
בודי ייגר (בת 101)
שורשים: "נולדתי בעיר יאשי ברומניה. בהתחלה המצב של היהודים היה טוב, אבל אז נכנסו הנאצים ועשו פוגרום בעיר. אמא שלי נפצעה ונשארה קטועת רגל. באותה תקופה הייתי חברה בתנועת הנוער 'גורדוניה', והתקבלה הודעה שבני נוער יכולים לצאת מרומניה ולעלות לישראל. לא רציתי להשאיר את אמא שלי במצב הזה, אבל הוריי החליטו בשבילי".
עלייה: "הדרך לישראל היתה ארוכה ומסוכנת. שטנו לטורקיה ומשם עברנו לסוריה והגענו לראש הנקרה. הבריטים תפסו אותנו והכניסו אותנו למחנה מעצר בעתלית. אני לא יודעת איך, אבל התנועה הקיבוצית הצליחה לשחרר אותנו מהמעצר, וכך הגעתי לקיבוץ חניתה עלית.
"היו בקיבוץ שני אנשים וחצי, עוני גדול, אבל גם שמחה גדולה. עבדנו בעבודות קשות, בקטיף, בלול. עשיתי מטעמם קורס של חובשת צבאית, ובליל הגשרים (מבצע של הפלמ"ח ב־1946 נגד נתיבי אספקה של הבריטים. ג"ה) טיפלתי בפצוע שהגיע אלינו באישון לילה. הלילה של כ"ט בנובמבר, שבו האו"ם הצביע על הקמת מדינה יהודית, היה המסיבה הכי גדולה ושמחה שהשתתפתי בה".
משפחה: "בחניתה פגשתי את בעלי מאיר, גם הוא יליד יאשי שהגיע אחריי לקיבוץ. הוא השתלב יפה מאוד בארץ, עבד בחברה ביטחונית גדולה וקיבל פרס מפעל חיים שם. נשארנו בקיבוץ עד שילדתי, ואז עברנו לחיפה. למדתי בקורס אחיות ועבדתי בבית היולדות 'אמהות' עד לסגירתו. בהמשך מוניתי לראש מדור רפואה במשרד הביטחון, עד היציאה לפנסיה".
פרידה: "בעלי נפטר בגיל 92, חיינו יחד 70 שנה. להגיד שהחיים השתנו אחרי מותו זה יהיה בלשון המעטה. גידלנו שני ילדים, יש לנו נכדים ונינים, ויש לי נחת מכולם. כולם דואגים לי ותמיד יש מישהו מהמשפחה שמגיע לבקר".
הסוד לחיים ארוכים וטובים
תחושת שליחות: "אדם צריך שיהיו לו אידיאלים, תחושת שליחות, רצון להגשים ולהשלים מטרות, לא רק במחשבה אלא בעשייה".
תזונה: "אני אוכלת מה שבא לי, אבל מעט ורק כשאני רעבה".
מוח: "אני משתתפת בחוג לשיפור הזיכרון, ומאז אני כבר לא שוכחת כמו קודם".
"אני אוכלת מה שבא לי, אבל מעט ורק כשאני רעבה"
חנה לדרמן (בת 100)
שורשים: "נולדתי בגרמניה וגדלתי בעיר אסן. בשנת 1934, אחרי שהיטלר עלה לשלטון, אבא שלי פוטר מהעבודה. אמרו לו 'יודן ראוס' ('יהודים החוצה'). הוא התייחס לעניין ברצינות ועזב לאחיו בפריז, אבל לא הצליח להסתדר שם. נודע לו שיש משרד של הסוכנות היהודית בצרפת, הוא הגיע אליו ומשם נפתחה הדרך לעלייה לארץ. אמא שלי, שתי אחיותיי ואני הגענו בעקבותיו לפריז, ומשם עלינו והתיישבנו בחיפה".
ציונות: "באוקטובר 1946 היה לי הכבוד להשתתף במבצע '11 הנקודות' - פרויקט של הקמת 11 יישובים בנגב, בהובלת הסוכנות היהודית ולוי אשכול. הגעתי לחצרים עם 30 חברים נוספים. זה החלק שלי במפעל הציוני, כיום כבר אין הרבה אנשים שיכולים לומר את זה על עצמם.
"לא היה קל ללון באוהל, לחיות בלי מים זורמים ולהיות מוקפים בשלוש גדרות שביניהן מוקשים, כדי שהערבים לא יפגעו בנו. היינו צעירים וחשבנו שכך זה צריך להיות. חיינו חיים צנועים מאוד, אבל עם כל הקושי, בשעות הערב שמחנו ורקדנו והרגשנו שאנחנו מצילים את המולדת".
אהבה ומשפחה: "בקיבוץ חצרים הכרתי את בעלי צבי, ושם גם נולדה בתנו הבכורה. בגלל החום הכבד והתנאים הקשים החלטנו שאת עצמנו אנחנו יכולים להקריב, אבל לא את הילדה. עברנו לחיפה. בעלי היה חבר אגד, היו לנו חיים רגילים ונוחים וגידלנו בנחת שני ילדים. כיום יש לי חמישה נכדים ועשרה נינים, הגדולה בהם חיילת. בעלי נפטר לפני 18 שנה".
סגירת מעגל: "בשנות ה־80, ראשי העיר אסן הזמינו לביקור את התושבים שהתגוררו בה בעבר. באתי עם קרובת משפחה והצמידו לנו סטודנטית שטיילה איתנו בעיר. באחד הימים היא הגיעה למלון שבו השתכנו ושאלה מה נרצה לעשות. אמרתי לה שאני רוצה לבקר בבית שבו התגוררנו, וציינתי את הכתובת. היא פרצה בצחוק גדול. שאלתי אותה 'למה את צוחקת?', והיא הצביעה על המלון. מתברר שהוא שכן בכתובת שבו היה בית הוריי".
הסוד לחיים ארוכים וטובים
חברה ותעסוקה: "כל אדם, בפרט בגיל מבוגר, צריך חברת אנשים ולהיות עסוק. שני הדברים האלה תורמים לאריכות ימים. אני לבד כי בעלי לא איתי, אבל אני לא בודדה. יש לי אמנם דירה קטנה, אבל הדברים החשובים לי הם חברה ואווירה טובה".
"כל אדם צריך חברת אנשים ולהיות עסוק. אני לבד כי בעלי לא איתי, אבל אני לא בודדה"
לאה הרן (הרצברג) (בת 101)
שורשים: "נולדתי בצ'כיה. אבא שלי היה ממובילי ההסתדרות הציונית במדינה, כך שלמדתי עברית כבר שם. ב־1939 יצאנו לכיוון ישראל, לקחנו את הרכבת האחרונה שעזבה. הגענו לחיפה, וכעבור כמה ימים חברה של אמא שלי לקחה אותי ואת הבת שלה לצופים. המדריכה מיד נתנה לי תפקיד בהצגה. הייתי צריכה להגיד 'הנה הגיע מכתב מאמא'. אני זוכרת שבלילה לפני ההצגה לא ישנתי מההתרגשות".
גיוס לארגון "ההגנה": "אחרי התיכון התנדבתי ל'ההגנה' ועזרתי להקים את חיל הנשים. באותה תקופה חלק מהבנות התגייסו לפלמ"ח, אבל היו בנות שלא גויסו כי לא הייתה עבורן מסגרת מתאימה. הפתרון היה להקים מחנה גיוס - מנהלת בית הספר הפכה למפקדת המחנה, אחת המורות הייתה שלישה, ואני וחמש נשים נוספות היינו מפקדות - סרג'נט. מאחר שלא היו דרגות, לקחתי סרטים, גזרתי וכתבתי עליהם את התפקידים של כל אחת מאיתנו.
"לימדנו את הבנות תרגילי סדר, איך מצדיעים. אני הייתי אחראית על הבנות הכי אומללות. פעם באו אליי בריצה ואמרו לי שאחת הבנות מאיימת להתאבד. ראיתי אותה עומדת על כיסא, וחגורה מסביב לצוואר שלה קשורה לתורן של האוהל. אמרתי לה, 'אל תקפצי, את תפילי את האוהל'. היא ירדה מהכיסא".
משפחה: "אחרי תקופת ההגנה הגעתי לקיבוץ רמת דוד. באותו זמן היה לי חבר ועמדנו להתחתן, אבל הוא נהרג. חזרתי הביתה לחיפה ובהמשך הכרתי את בעלי נפתלי בנהריה. הייתי שם בחופשה, פגשתי אותו, אמרתי לו 'שלום', הוא אמר 'שלום'. ככה זה התחיל. התחתנו, נולדו לנו שני ילדים, יש לנו חמישה נכדים ונינים".
פרידה: "בעלי שירת בצבא הקבע ובהמשך עבד ברפאל. אני עבדתי מהבית, הכנתי תיקים וארנקים ומכרתי לחנויות. בנוסף התנדבתי בארגונים שונים. לפני 15 שנה הוא נפטר".
הסוד לחיים ארוכים וטובים
תנועה: "הגנטיקה חשובה, אבל צריך לעזור לה. בדיור המוגן אני מקפידה להיות בתנועה כל היום, הולכת כמה שאני יכולה, עושה התעמלות, עסוקה בחוגים ומפעילה את הראש".
תמיכה: "גם המשפחה חשובה, לפחות הידיעה שהם שם, גם אם אני לא רואה אותם כל הזמן".
"אני מקפידה להיות בתנועה כל היום, עסוקה בחוגים ומפעילה את הראש"
- חמש הנשים שמתראיינות בכתבה מתגוררות בבית הורים "פסגות הכרמל" בחיפה. הכתבה פורסמה במגזין "לאשה"
