כששולמית נדל מספרת שהיא החימש - בתו של הנין - של עמרם בלוי, ממייסדי נטורי קרתא, אנשים מגיבים בכל מיני דרכים. תלוי מול היא היא עומדת. "לחרדים יש ריספקט אליי. גדלתי במשפחה מוכרת ומכובדת במגזר החרדי. חילונים לא מכירים את עמרם, רק את השם ׳נטורי קרתא׳, ומיד אומרים, ׳ואוו, אז איפה את היום?׳. כן, הצל המשפחתי מעיב עליי, כי אני לא ממש בתלם. השתדלתי כל חיי לא לשים את הייחוס הזה בפרונט, לא כי זה לא חלק ממני, אלא משום שלא הייתי רוצה שיתפסו אותי כחרדית לשעבר, שהוא מקום שנתון לשיפוטיות. אני רוצה שאנשים ישפטו אותי לפי איך שאני מתנהגת היום ולא לפי העבר".
ילדות: לא חגגנו ביום העצמאות
היא בת 25, נולדה וגדלה במודיעין עלית וביישוב חשמונאים, השנייה מבין ארבעה ילדים, אמא מורה לשעבר ואבא בעל חנות ממכר קוגל לשעבר וכיום קבלן. בילדותה חונכה במוסדות הקפדניים של ״בית יעקב״, ורק בנעוריה עברה לאולפנת ״נריה״ והחלה לשאול שאלות על זהות. בגיל 16 החלה לצאת בשאלה ובגיל 17 עזבה את בית ההורים לצמיתות.
מה את יודעת על עמרם בלוי, סבא של סבתא שלך?
"לא הכרתי אותו, הוא נפטר לפני שנולדתי. מהסיפורים שמעתי שבחר להתריס ולהתחתן בשנית עם גיורת (רות בן דוד. אמ"ר), מי שחטפה את הילד יוסל׳ה שומאכר, למרות שזה לא התאים לו כדמות ציבורית".
איזו ילדות הייתה לך?
"יפה. תמיד הייתי בפעולה וביצירה, רציתי לעשות דברים שוברי שגרה וחקרתי את הגבולות. בכיתה ב׳ החלטתי שכל הבנות מרימות מחזמר שאני כתבתי, וכינסתי את כולן בהפסקה כדי שנעשה חזרות. בכיתה ד׳ הקמתי פינת חי.
"אחת החוויות שאני נושאת איתי עד היום היא שבכיתה ה׳ הלכתי עם סבתא לים, לחוף נפרד, כמובן. הייתי עם בגד ים שלם וצנוע ועם לק בציפורניים של הרגליים ששמתי כשעשיתי בייביסיטר לבני דודים שלי בבית של דודה שהיא אישה פתוחה יותר. סבתא הסתכלה עליי ואמרה: ׳אני מתביישת בך׳.
"אבא שלי מכר קוגל ירושלמי במאה שערים ואהבתי ללכת איתו לשם בכל יום חמישי אחרי הלימודים. הייתי עוזרת לו לסחוב סירים לרכב, עד שבכיתה ה׳ סבתא הודיעה שאסור לי לסחוב כי זה עלול לפגוע לי ברחם".
איזה קשר היה לך למדינה, לציונות?
"לא חונכתי לציונות בכלל. לא הייתה לנו שום זיקה לאומית ולא חגגנו ביום העצמאות. בשונה מהציונות הדתית לא היה בבית מקום ללאומיות. מצד שני, גם לא היינו מדברים בבית בשלילה על הארץ, לא התנגדנו לקיום של המדינה ולא חשבנו שאין לנו חלק במדינת ישראל. היום אני מרגישה שייכות וזהות לאומית".
בבת המצווה קיבלה מצלמה במתנה והתחילה לחקור את העולם דרך העדשה. "בטיול השנתי הייתי מצלמת פריימים מיוחדים. בהמשך קנו לי מחשב והכנתי סרטים ומצגות עם תוכנת מובי מייקר. ההורים שלי אפשרו לי לצלם ולחקור".
כמה הם הכירו את העולם שבחוץ?
"הם שמעו שירים ישראליים ישנים, שמענו בבית הרבה את הדיסק 'ארבע אחרי הצהריים', והביאו לנו ספרים. בכיתה ו׳ גיליתי שבאנציקלופדיה העברית חסרים דפים באות מ׳, בערך של מין או מיניות, והבנתי שמסתירים ממני דברים".
עמרם בלוי, סבא של סבתא של שולמית נדל
(צילום: דוד רובינגר)
איך קיבלו בבית הספר את הסקרנות ואת הידע שלך?
"לא תמיד היה קל. בכיתה ח׳ המנהלת זימנה אותי לשיחה, כי לדבריה אני 'מוציאה לתרבות רעה' את שאר הכיתה. היא תחקרה אותי איך שמעתי על בר רפאלי. בציבור החרדי אין מקום לשיח על עולם האופנה ובטח שלא על דוגמניות".
איך באמת שמעת עליה?
"כצעירה את שומעת מפה לאוזן, מציטוט לשיחות אקראיות של בנות משפחה שיש להן אינטרנט בבית ומרשות לעצמן להיחשף לתכנים חרדיים פחות. אני לא ידעתי מי זאת, מישהי אחרת דיברה עליה, אבל סיפרו למנהלת שזאת אני. מי היה מאמין שיבוא יום ואני אפגש עם בר רפאלי על הסט ואהיה חלק מצוות קריאייטיב עבור המותג שלה".
"גיליתי שבאנציקלופדיה העברית שהייתה לנו בבית חסרים דפים באות מ׳, בערך 'מין', והבנתי שמסתירים ממני דברים"
מתי הבנת שהאולפנה היא לא המקום שלך?
״הרגשתי שהלימודים באולפנה לא מעניקים חוויה של לימוד שורשי ועמוק. הייתי יושבת עם חברים ב'זולה של חצרוני' (מועדון נוער בירושלים. אמ"ר), מבריזה מבית הספר ויושבת בספרייה הלאומית כדי לקרוא את כתבי ניטשה. כל הזמן היו מתחים בין הבית והדת ובין החיפוש שלי".
דירה שכורה: געגועים לזמירות שבת
בגיל 16 עזבה את האולפנה ועברה ללמוד בתיכון אדר בפתח תקווה, ואז החליטה לעזוב את הלימודים וירדה לעבוד בחווה חקלאית בדרום. "התנדבתי שם במסיק זיתים תמורת מגורים. מצאתי את עצמי עם אנשים שנראו לי סליזיים, גברים מבוגרים, ואני הייתי הבת היחידה. הרגשתי שזה לא מתאים לי, וכשהערב היה יורד נתקפתי חשש. הרגשתי לבד".
היא הבינה שלא תוכל לחזור לגור בבית בגלל חיכוכים עם ההורים, עברה לדירת שותפים במרכז ירושלים ולמדה בתיכון אקסטרני.
שולמית נדל
(צילום: אלכס קולומויסקי)
איך הייתה ההרגשה לגור לבד בירושלים בגיל 17?
"מלנכולית. בשישי בערב השותפים שלי היו אוכלים אצל ההורים שלהם או עם סטודנטים שלומדים איתם, ואני הרגשתי תחושת בדידות שעד היום מכווצת אותי כשאני נזכרת בה. היה בי צמא וגעגוע לשירי שבת ששמעתי מסביבי בדירות של השכונה. אלה היו השבתות הראשונות שהפסקתי לשמור שבת, והייתי הולכת ברגל לכנסייה במגרש הרוסים רק כדי לחקור ולהבין מה זה, ופתאום שמעתי מיסה. ממש ירדה לי דמעה מהתרגשות של חוויה שמעולם לא נחשפתי אליה.
"אני זוכרת את עצמי הולכת בעיר ומרגישה שאני לבד בעולם. ידעתי שאין לי גב ושאני צריכה לדאוג לעצמי. זו הייתה הפעם הראשונה שהפעלתי לבד מכונת כביסה. לבשל ידעתי, אבל החוויה הייתה קשוחה, הייתי צריכה להתנהל כמו מבוגרת למרות שהייתי ילדה. נעלמה לי שובבות הנעורים כי כל מעשה שלי וכל שקל שהוצאתי היו צריכים להיות מחושבים. עבדתי במסעדת 'מיץ מרק' במשמרות וגם עבדתי בבר בשוק מחנה יהודה, אבל גיליתי שזה פחות אני. היו מקומות של סכנה, ימים שבהם נסעתי בטרמפים וימים שבהם ביליתי עם חברים חילונים שהציעו לי סמים. רציתי להתקרב אבל גם חששתי מזה. נמנעתי. לא ידעתי לאן זה יוביל וכל הזמן ידעתי שאין מי שישמור עליי אחר כך בבית. הייתי ההורה של עצמי".
בכיתה ה׳ הלכתי עם סבתא לים. לבשתי בגד ים צנוע והייתי עם לק בציפורניים של הרגליים, וסבתא אמרה: ׳אני מתביישת בך׳"
למה לא נעזרת אז בארגונים של נוער חרדי יוצא בשאלה?
"הייתה לי מין 'גאוות יחידה' של אישה אחת, תחושה שאני מסוגלת ליותר ושאם אשתייך לארגונים, הזהות שלי תישאר רק 'חרדית לשעבר'. כיום אני כן נמצאת ב'החצר של יהודה', ארגון מדהים בירושלים שעוזר לי, אני בעיקר מגיעה לשם כדי ללמוד תורה ותניא".
בגלל מצבה המשפחתי המורכב קיבלה פטור משירות צבאי והחליטה לעשות שירות לאומי. היא לימדה בגן אנתרופוסופי דו־לשוני (ערבים ויהודים) ביפו והפסיקה בגלל הקורונה.
הזוגיות המשמעותית הראשונה שלה הגיעה בגיל 19. "הכרנו בתחנה המרכזית בתל אביב, אני התחלתי איתו. הוא נראה לי מוכר. מפה לשם גילינו שבאותו חודש ההורים שלי עברו לגור בבניין שבו התגוררו הוריו. היינו יחד שנתיים וגרנו יחד במעלה גמלא. שמרתי שם על תינוקות ויחד היינו מנקים מתחמים של צימרים ביישוב".
באותן שנתיים בצפון החלה לצלם באופן מקצועי יותר. "כשחברות באו לבקר אותי הייתי מצלמת אותן. התחלתי למקם אנשים בקומפוזיציות מתוך תודעה בוגרת. הבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות - לצלם אנשים, לצלם אופנה. לברוא עולם דמיוני שלא קיים במציאות. קראתי באינטרנט כתבות על אופנה והבנתי שזה מדליק אותי. נמשכתי לאסתטיקה של הצבעים, לחיבור ביניהם. נרשמתי לקורס יסודות הצילום ואחר כך לקורס צילום של רון קדמי".
תיעוד של אוהדי בית"ר ירושלים בצילומים שמוצגים בשבוע העיצוב
(צילום: שולמית נדל)
כשהיא ובן זוגה נפרדו חזרה לירושלים, הגישה תיק עבודות מוצלח והתקבלה למכינה של ״בצלאל״. היא הציגה עבודה בתערוכה ״עדות מקומית״, טסה לרומניה לטיול שלפני לימודים ומצאה את עצמה בשבוע האופנה של העיר סיביו. מארגני התצוגות שהבחינו בבחורה גבוהה עם מצלמה הציעו לה לצלם. שנה אחר כך, מרצה לאופנה שראה אותה שם וזיהה את כישרונה הזמין אותה לצלם בשבוע העיצוב במילאנו. "בכל הזמן הזה לא היה לי עידוד של הורים, הערכה או אישור. כל מה שהשגתי היה מלווה בתחושת החמצה. לא אקבל טפיחה על השכם, הם לא מבינים בזה. הם לא גדלו לזה. אני צריכה לזכור לטפוח לעצמי על השכם. האישור שלי תמיד פנימי, אני לעצמי. וכן, למרות הגובה שלי עדיין יש לי לפעמים חוויה רגשית שלא רואים אותי. אין לי קרקע, אין לי מעטפת ואין עוגן. כיום אנשים יכולים להסתכל עליי מרחוק ולחשוב שאני לא נגישה ואולי מתנשאת, כי הרחקתי את עצמי קצת כדי לא להרגיש שאני עצמי מורחקת".
היא החלה ללמוד לתואר ראשון במחלקה לאומנויות המסך בבצלאל עם מלגה של עמותת ״הלל״, אבל לא סיימה. "זו החמצה", היא אומרת, "בבצלאל נפתחה לי נקודת המבט האמנותית, אבל הייתי צריכה להמשיך לעבוד ולא הייתה לי אפשרות פשוט ללמוד ולהשקיע ולהיות כולי רק בחוויה של יצירה ופיתוח אישי. אני עדיין תחת הפן ההישרדותי".
"במגרש הכדורגל הבנתי שאני למעשה נוכחת ב'טיש חילוני'. באופן אירוני, כאישה מעולם לא נכחתי בטיש חרדי, משום שלא היה לי בו מקום"
בשנתיים האחרונות היא צלמת אופנה ויוצרת תוכן לחברות וללקוחות פרטיים. ״סטודיו ברונזה״, העסק שלה, מספק שירותי ליווי ויזואלי, אסטרטגיה וצילום. בין היתר עבדה עם מותג הקוסמטיקה של בר רפאלי (דרך משרד הפרסום פרסונה), עם המעצבת קיאן פרנקפורט ועם מותג האיפור של נטע אלחמיסטר. "היום אני במקום שמנסה להבין שיש מקום גם לאמנות וגם לכסף, זה עדיין שריר של יוצאים בשאלה, להבין איך זה עובד בחיים האמיתיים. כשאת חרדית שיצאה בשאלה ברור שיש שבר בין החיים הקודמים ובין החיים הנוכחיים, אבל אני נעה בין העולמות ויש לי צמא גם לזה וגם לזה, למרות שהחברים שלי לא מזהים שהייתי פעם חרדית. זה מופיע רק כשאנחנו מגיעים לנושאים של תרבות, ואז מתברר שאני לא מכירה זיכרונות ילדות שיש לחילונים, כמו סדרת הטלוויזיה 'הפיג׳מות'".
תיעוד של אוהדי בית"ר ירושלים בצילומים שמוצגים בשבוע העיצוב
(צילום: שולמית נדל)
היא מתגוררת לבד בשכונת נחלאות ובימים אלה שוקדת על סדרת צילומים בחלונות הראווה של מאה שערים בלילה, בכוונה להפוך אותה לתערוכה. "נסעתי רחוק, לצלם מותגים ואופנה, וכשהרגשתי ש׳השגתי׳ את מה שרציתי, התחלתי לחזור אל המקורות. צילומי הלילה במאה שערים נולדו כשהתחלתי לחפש ייצוג נשי ולחקור היכן נשמעות היום נשים בציבור החרדי".
לצלם אוהדים: "חלקם דרשו שאעזוב את המגרש"
במסגרת שבוע העיצוב של ירושלים שייפתח ב־9 ביולי (ראו בהמשך) ועוסק בנושא ״שער ניצחון״ בהשראת עולמות הספורט, האולימפיאדה והמונדיאל, קיבלה שולמית נדל פנייה מאיתי יעקב, עיתונאי אופנה ב־ynet ומנהל אמנותי של ״השדכן״ (פרויקט המחבר בין יוצרים, מעצבים ובעלי מלאכה מתחומים שונים בירושלים). המשימה: לצלם את משחק הדרבי הירושלמי בין בית״ר ירושלים להפועל ירושלים מנקודת מבטה של צלמת אופנה.
מה ידעת על כדורגל?
״כלום״, היא צוחקת. "כחרדית לא יכולתי להיחשף לזה בכלל. לא הכרתי את זה. כשהגעתי למגרש נדהמתי מהדבקות של האוהדים ומעוצמות הרגש".
מה צילמת?
"בחרתי להתמקד באופנת היציע - סממנים חיצוניים המאפשרים לאדם הפרטי להשתייך לקבוצת אוהדים ולהזדהות עמה באמצעות בחירה מודעת של פריטי לבוש, אקססוריז וסמלים המאפיינים את הקבוצה שאליה הוא שייך. בהתחלה נרתעתי, מעולם לא ביקרתי במשחק כדורגל או במשחקי ספורט בכלל, הזהירו אותי מראש שאני מגיעה למרחב שהאדרנלין ועוצמת הדבקות הגברית שבקהל לעתים אלימה ופחות מסבירת פנים לאישה. עולמות התוכן שמפעילים אותי כצלמת נוטים להיות רכים ורומנטיים, ובין עדת גברים מזיעה לנשים במלמלות - זה שמיים וארץ. הרגע שבו נחתה עליי חדוות היצירה והסקרנות התרחש כשהתחלתי להבחין ביותר ויותר נשים שלוקחות חלק אקטיבי במשחק, שיש להן מקום ושייכות בספורט שנתפס כגברי, שהן לא נמנעות מלהשמיע קול, לקרוא בוז, לעודד ולמתוח את הדיכוטומיה מהפרספקטיבה הישנה שאני באתי איתה".
תיעוד של אוהדי בית"ר ירושלים בצילומים שמוצגים בשבוע העיצוב
(צילום: שולמית נדל)
איך היה החיבור שלך עם האוהדים?
"מהיר. לפגוש אנשים צעירים ומבוגרים יחד, אחוזי דיבוק משותף - הבנתי שאני למעשה נוכחת ב'טיש חילוני', מרחב של השתייכות, טקסיות ואמונה קולקטיבית. באופן אירוני, כאישה מעולם לא נכחתי בטיש חרדי, משום שלא היה לי בו מקום. ודווקא ביציע הכדורגל מצאתי את עצמי מתבוננת בטקס קהילתי שממלא עבור משתתפיו תפקיד דומה.
"מצד אחד, ביציע המזרחי המזוהה עם 'לה פמיליה' פגשתי את האוהדים השרופים שנמנעו מחשיפה. רבים מהם היו רעולי פנים, חבושי כובעים ומשקפי שמש, וכשהבחינו במצלמה ניגשו אליי מיד והבהירו, בנימוס שהיה בו גם ממד מאיים, שאני לא יכולה לצלם אותם. חלקם אף דרשו שאעזוב את האזור. מצד שני היו אוהדים שסימנו לי בהתלהבות להתקרב וביקשו שוב ושוב שאצלם אותם ואת חבריהם. לרגע הרגשתי כמו צלמת מגנטים באירוע משפחתי, הם שאלו בסקרנות עבור איזה ערוץ ספורט אני מצלמת, היכן יתפרסמו התמונות והאם יוכלו לקבל את התמונות אחר כך. רובם בכלל לא הבינו מדוע בחרתי להפנות את העדשה אליהם ולא אל המגרש. מבחינתם, מוקד ההתרחשות היה המשחק עצמו. הרעיון שאפשר להתבונן ביציע כזירה תרבותית או להתעניין בלבוש, בסמלי הזהות ובאופנה שנוצרים סביב הספורט, היה זר להם".
המשפחה שלך לא תגיע לתערוכה שלך. את בקשר איתם?
"אני בקשר חם עם סבתא רבתא שלי (שהיא בתו של עמרם בלוי). היא כמובן לא יודעת איך נראים הצילומים שלי. כל ילדותי ביקרתי אותה בשכונת מאה שערים. בעבר הייתה לה שם חנות סידקית. בשנים האחרונות הייתי מגיעה לשם להיפגש עם סבתא שלי, שהייתה מגיעה אל אמא שלה, וביחד היינו שלוש נשים לומדות בחברותה כל פעם משהו אחר. אנחנו בקשר טוב, ואני נמנעת מלהתריס ולומר להן איך אני חיה כי אני יודעת שזה יכאיב להן ואני אוהבת אותן מאוד. לכן אני חיה עם ממד של הסתרה. אני לא מספרת לסבתא שלי שיש לי חבר או על הפרויקטים שלי בעבודה".
מפגש בין עיצוב, ספורט וזהות
שבוע העיצוב ירושלים 2026 יתקיים בין 9 ל־16 ביולי ויכלול תערוכות עיצוב, מיצבים ואירועים שיוצגו בבית הנסן וברחבי העיר. הנושא השנתי, "שער ניצחון", עוסק במפגש בין ספורט לעיצוב ובתרגום של מושגים כמו "תחרות" ו"שייכות" לשפה חזותית, ובוחן כיצד צבעי קבוצות, סמלים, דגלים, אופנת ספורט ואצטדיונים מעצבים זהות ותודעה קולקטיבית.
אורחות ואורחים שילונו בירושלים במהלך ימי האירוע יקבלו צמיד שיכלול בין היתר שאטל חינמי בין בתי המלון, בית הנסן וסינמטק ירושלים - שם יתקיים במקביל פסטיבל הקולנוע. הכניסה חופשית, פרטים: jdw.co.il
הכתבה פורסמה במגזין "לאשה"
