בכל פעם ששירן מאור אלקיים ניגשת לארון הבגדים בבוקר ושולפת את הז'קט, עוברת בה צמרמורת קלה של התרגשות. זה לא עניין של אופנה, וגם לא רק קוד לבוש פורמלי של מי שנושאת באחד התפקידים המשפיעים ביותר במשק הישראלי. עבורה הגזרה המדויקת שחובקת את גופה היא הגשמת חלום של ילדה קטנה ודי מוזרה מהקריות. "אני זוכרת את עצמי בכיתה ט' צופה בטלוויזיה בתוכנית על אשת עסקים חזקה שלבשה חליפה", היא משחזרת. "אמרתי לעצמי: 'את זה אני רוצה'. כיום, כשאני לובשת חליפה, אני מגשימה לילדה ההיא את החלום. גם אם מקובל ללכת בג'ינס לעבודה, אני לא. אני חייבת לה את זה".
כיום שירן (40) היא האקטוארית הראשית של רשות שוק ההון, סגנית בכירה לממונה וראש החטיבה הפיננסית. תחת ידה עוברים נכסים בשווי דמיוני של 3 טריליון שקל - החסכונות, הפנסיות והביטוחים של כולנו. היא האישה הראשונה בתפקיד, והיא הגיעה אליו כנגד כל הסיכויים, אחרי מסלול חיים שכלל תעודה מלאת נכשלים בחטיבת הביניים, חרם חברתי, הפרעות אכילה ודימוי עצמי נמוך בגלל מורים שאמרו לה: "שום דבר לא יצא ממך".
"הייתי ילדה שונה"
היא נולדה בעכו, בת שלישית במשפחה של הורים שעלו לארץ ממומבאי, הודו. "הם עלו בתקופה של גזענות וספגו עלבונות בגלל צבע העור", היא מספרת. "אבא שלי הגיע בגיל 16 עם אחותו הקטנה והפרידו ביניהם. אותו שלחו לקיבוץ בצפון, ורק כשהיה בן 21 המשפחה עלתה והצטרפה אליו. אמא שלי הגיעה לארץ בגיל 18. בהודו המשפחה שלה הייתה מבוססת, היו להם משרתים, וכאן סבא שלי סלל כבישים כי הוא היה ציוני שרצה להקים את המדינה".
בילדותה התביישה באמא שלה. "הייתי קשה איתה", היא אומרת בצער. "כשהיא דיברה עברית משובשת, הייתי כועסת עליה: 'פה זה ישראל, תלמדי לדבר עברית'. האחים שלי יודעים לדבר הודית, ואני סירבתי ללמוד את השפה.
"הייתי ילדה שונה - שמנה, מדברת מהר מאוד, בולעת מילים, מגמגמת וגם מאוד דעתנית. ההורים שלי אמרו לי כל הזמן, 'שירן, תרגיעי, זה לא מתאים, זה לא נשי, נשים צריכות להיות שקטות ורגועות'. זה חלחל. בבית הספר היסודי הייתי התלמידה הכי גרועה בכיתה, הרגשתי שאני לא מוצאת את עצמי בלימודים, שאף אחד לא מבין אותי, שאני הכי לבד בעולם".
כשהייתה בכיתה ד' החליטה המשפחה לעבור מעכו לקריית ביאליק לטובת שיפור החינוך של הילדים. "ביום הראשון ללימודים זרקו עליי נייר מגולגל וקראו לי לפלפית", היא נזכרת. "הבנות עשו עליי חרם, היה קל להתלבש עליי. לא שיתפתי בבית כי הרגשתי שאין לי את מי לשתף. אמא שלי גילתה את זה רק כשהן עמדו מתחת לבית שלנו, צעקו, קיללו והשפילו אותי.
"בכיתה ו' הייתי מאוהבת בילד, עולה חדש. כתבתי לו מכתב אהבה, ואני זוכרת אותו עומד ברחבה של בית הספר, קורע את המכתב וצוחק עם החברים שלו איך אני, הילדה המוזרה, חושבת שיש לה סיכוי איתו".
גם המערכת לא הציעה נחמה. "לא היה מורה אחד שהאמין בי. המקצוע היחיד שאהבתי והייתי טובה בו היה מתמטיקה, אבל המורה לחשבון הייתה פותחת את השיעור ב'שירן, צאי החוצה'. היא הייתה אומרת לי מול כולם, 'את לא שווה כלום', 'לא יצא ממך כלום'. אני מתה להראות לה איפה אני היום".
בגיל ההתבגרות חברה לחבורת ילדים בעייתיים, הייתה מבריזה מהלימודים, מסתובבת ברחובות, משקרת להוריה. "הם היו מביאים לי מורים פרטיים, הייתי אומרת להם, 'תעזבו אותי, לימודים זה לא בשבילי, זה לא מעניין אותי. הם לקחו אותי לקלינאית תקשורת, אבל לא הסכמתי לשתף פעולה. אמרתי שאנשים יתאימו את עצמם אליי, ואם הם לא מבינים מה שאני אומרת, זו בעיה שלהם".
"רציתי לשבור את תקרת הזכוכית, להראות שנשים יכולות לעשות את זה אפילו טוב יותר מגברים. לנשים יש יתרון באיזון בין שכל לרגש, בירידה לפרטים ובראייה לטווח ארוך"
את כיתה ח' היא סיימה בממוצע 40. אבל אז, בכיתה ט', משהו קרה. "הסתכלתי על עצמי ואמרתי: הביטחון שלך בקרקעית, איפה את רוצה להיות בעוד כמה שנים?". אותה אישה בחליפת עסקים בסדרת טלוויזיה, שאת שמה היא לא זוכרת, נתנה לה מוטיבציה להשתנות: היא קיבלה החלטה ללמוד לבד ועלתה מהקבצה ג' להקבצה א' בכל המקצועות. בסוף השנה היא כבר הייתה תלמידה מצטיינת. "זה לקח זמן", היא אומרת, "היו לי המון שגיאות כתיב, וכל יום הייתי כותבת את המילים שהייתי שוגה בהן שוב ושוב, עד שקלטתי איך כותבים אותן. זכרתי את התרגילים שקלינאית התקשורת עשתה איתי ולימדתי את עצמי לדבר כמו שצריך. הייתי מסתכלת על אנשים ורואה איך הם מתנהגים בסיטואציות מסוימות ולומדת מהם".
הניצחון בלימודים הביא איתו אתגר חדש וקשה: המראה החיצוני. "בי"א היה לי חבר שראה בטלוויזיה את שאקירה ואמר לי, 'תראי איזה טוב היא נראית, חבל שאת לא נראית כמוה'. אמרתי לחברה שלי: 'תראי, בי"ב אני אהיה הפצצה של השכבה'". הרצון להוכיח נהפך להפרעת אכילה קשה. היא הגיעה למשקל של 42 קילו. "הייתי אנורקסית. אוכל היה האויב, הוא גרם לי להתרחק מחברים כדי לא לעמוד בפיתויים. שנאתי את החיים שלי". אבא שלה היה זה שעצר את ההידרדרות ולקח אותה לרופאים, ופעמיים היא התאשפזה. "היו משגיחים עליי לראות אם אני אוכלת, קבעו לי מה לאכול ומתי, הרגשתי שאין לי שליטה על החיים שלי".
משפחה פטריוטית
החשש שלא יגייסו אותה לצבא בגלל תת־משקל היה אחת המוטיבציות להחלים מהפרעת האכילה. "המשפחה שלי פטריוטית מאוד", היא אומרת, "ההורים שלי עבדו בעבודות ביטחוניות ויצאו לפנסיה, ואחרי 7 באוקטובר החזירו אותם לעבודה. עבורם המדינה היא הכול".
בצבא, כמשק"ית מודיעין, שוב נתקלה בחומה כשביקשה לצאת לקצונה והמפקד אמר שהיא לא מתאימה. אבל שירן כבר למדה להפוך את ה"לא" למנוע צמיחה. "התחלתי לתרגל יוגה, קראתי ספרים על העצמה, רפואה סינית, אורח חיים בריא, ותביני שרק בגיל 18 פתחתי ספר בפעם הראשונה".
כשהשתחררה מצה"ל אמרה לאביה שהיא רוצה ללמוד נטורופתיה. "הוא אמר לי, 'מאיפה הבאת את זה? עבדת כל כך קשה להגיע לאן שהגעת, תלכי ללמוד משהו ריאלי'". בבית שבו כולם מהנדסים, כיאה למשפחה יוצאת הודו, שירן הרגישה שאין לה ברירה. "נרשמתי ללימודי סטטיסטיקה באוניברסיטת חיפה והוספתי משאבי אנוש, כדי לאזן את התחום הריאלי", היא אומרת בחיוך. "תוך כדי התואר החלטתי לוותר על משאבי אנוש. אחרי שנה פנו אליי מהאוניברסיטה ואמרו לי שבזכות הציונים הטובים אני יכולה לעבור למסלול של תואר ראשון ושני בארבע שנים. אחת המרצות אמרה לי שיש מסלול יוקרתי שנקרא אקטואריה, שזה תפקיד חשוב ורק הטובים ביותר מתקבלים. לא ידעתי מה זה, אבל אמרתי 'הכי חשוב? אני שם'".
"הוריי לקחו אותי לקלינאית תקשורת, אבל לא הסכמתי לשתף פעולה. אמרתי שאנשים יתאימו את עצמם אליי, ואם הם לא מבינים מה שאני אומרת, זו בעיה שלהם"
היא התאהבה בתחום ממבט ראשון. "רק באוניברסיטה הצלחתי להתגבר על חוסר הביטחון שליווה אותי אז. בזכות העובדה שהייתי סטודנטית מצטיינת, נתנו לי להיות מתרגלת בסטטיסטיקה. לפני השיעור הראשון, כשעמדתי ליד הדלת שמובילה לבמה, כשהיו 40 תלמידים באודיטוריום, נתקפתי בהלה. אמרתי לידיד שהיה איתי שאני לא יכולה לעשות את זה, שאין מצב שאני אעמוד ואדבר מול הכיתה, וכבר הוצאתי את הטלפון להתקשר למזכירות החוג ולהגיד שאני חולה. הוא לא השיב, רק פתח את הדלת, דחף אותי פנימה ואמר 'תתמודדי'. הייתה דקה אחת של שקט שבה אני מסתכלת עליהם והם עליי, ואז אמרתי לעצמי, 'אין ברירה, תתחילי לדבר'. תוך כדי השיעור ראיתי שהם מקשיבים לי, ואחרי השיעור עוד היו כאלה שהודו לי ואמרו שהם הבינו את החומר בזכותי. וזהו, עברתי עוד משוכה".
באותה תקופה היא הייתה בזוגיות צמודה עם החבר שלה מאז סיום התיכון. הוא היה סו־שף שנהפך עם השנים לשף מצליח עם קריירה בינלאומית. "אהבת נעורים מטורפת", היא מספרת. "הוא היה האדם הראשון שראה אותי, שאהב אותי בזכות מי שאני, ובזכותו למדתי לאהוב את עצמי. כשהוא רצה לפתוח קייטרינג לעשירון העליון, השקעתי בו את כל החסכונות שלי, בשבתות ובחופשים שלי הייתי שוטפת כלים בקייטרינג רק כדי להיות קרובה אליו".
בגיל 24 התחתנו, עברו לגור בתל אביב, וכעבור שנה התגרשו. "עם כל האהבה הגדולה שהייתה בינינו, הבנתי שהחלומות שלנו מתנגשים", היא אומרת. "אני רציתי להיות אשת העסקים ההיא מהסדרה שראיתי בכיתה ט', והוא רצה משהו אחר. האמנתי בחלום שלו, אבל רציתי להגשים גם את החלום שלי, ולא היה מקום בקשר שלנו לשניהם".
הגירושים הביאו בדידות. מי שהיה שם בשבילה הוא ליאור, ידיד מהעבודה. "יום לפני הגירושים ברבנות, רגע נורא, בכיתי לו בטלפון. הוא אמר לי, 'שירן, תתלבשי צנוע, אני בא לקחת אותך'. באחת בלילה הוא לקח אותי לכותל ואמר, 'זה המקום לבקש מה שאת צריכה לדרך החדשה'. הידידות נהפכה לאהבה וחתונה. עד היום הוא לא רק בעלי, אלא גם החבר הכי טוב שלי והיועץ הראשון שלי לכל דבר". הם נשואים כבר 12 שנה ומגדלים שלושה ילדים (12, 9, 6).
מתבקש לשאול אם גם בבית את מנהלת הכספים.
"עם בן הזוג הקודם הכול היה על הכתפיים שלי, אני קונטרול פריק והייתי במאה אחוז שליטה על חשבון הבנק. עם ליאור זה אחרת, הוא לימד אותי שאפשר לשחרר. הוא זה שמנהל את הכסף שלנו ואני כמובן שותפה לכול".
שומרת על הכסף שלנו
אקטואריה היא כימות סיכונים בתנאי אי־ודאות. אקטוארים מועסקים בחברות ביטוח, שם הם אחראים, בין השאר, לקביעת תעריפי הביטוח ועתודות הביטוח. בקרנות הפנסיה עוסקים אקטוארים בתכנון תנאי הפנסיה, קביעת עלותה ובהכנת המאזנים האקטואריים. בבנקים ובחברות פיננסיות מועסקים אקטוארים בניתוח ובחיזוי של מצבים כלכליים. מחלקת האקטואריה ברשות שוק ההון מפקחת על האקטוארים בכל החברות ועל התמחור שהם עושים כדי שהציבור יקבל את המוצרים המתאימים לו במחיר הוגן. בנוסף, היא מפקחת על כך שהגופים האלה יהיו חזקים מספיק לשנים רבות קדימה, כשהאזרח יצטרך אותם בבואו לפדות את קרן הפנסיה או ההשתלמות שלו. "כיום יש לנו שוק חזק ויציב, ואני מאוד מאמינה בו", היא מרגיעה.
"עם כל האהבה הגדולה שהייתה בינינו, הבנתי שהחלומות שלנו מתנגשים. אני רציתי להיות אשת העסקים ההיא מהסדרה שראיתי בכיתה ט', והוא רצה משהו אחר. החלטנו להתגרש"
תני דוגמה למשהו שעשיתם למען הציבור.
"לאחרונה, כשהפרמיות של ביטוחי הרכב זינקו, פנינו לחברות בדרישת מידע מעמיקה. ראינו שבחלקן העלייה בפרמיות לא תואמת את הסיכון. הודענו להן: 'אם לא תגישו תעריפים מעודכנים עד סוף החודש, לא תוכלו למכור את המוצר'. בזכות המהלך הזה אנחנו כבר רואים ירידה של מספר דו־ספרתי בפרמיות בחלק מהחברות.
ברזומה המקצועי שלה תמצאו תפקידי אקטואריה בחברות ביטוח שונות, שם התקדמה בצורה מטאורית בסולם הדרגות. לרשות שוק ההון הגיעה בפעם הראשונה לפני גיל 35. "תוך כדי העבודה נשלחתי לקורס העצמה נשית שבסיומו שאלו אותנו, 'איפה אתן רואות את עצמכן בעוד חמש שנים?'", היא מספרת. "אמרתי שאני רוצה להיות האקטוארית הראשית ברשות שוק ההון".
זמן קצר לאחר מכן, האקטואר הראשי פרש, והיא החליטה להגיש מועמדות למכרז. "הלכתי לממונה והוא אמר לי, 'את צעירה מדי, אני מעדיף מישהו עם יותר ניסיון'". היא עברה לסקטור הפרטי, ונהייתה האקטוארית הראשית בחברת
"ביטוח חקלאי". כשנפתח מכרז חדש ברשות שוק ההון, היא ידעה שזה הזמן שלה. "אמרתי שבא לי לשבור את תקרת הזכוכית: להיות האישה הראשונה בתפקיד, האקטוארית הראשית הראשונה שבאה מחברה קטנה, הראשונה שמגיעה מביטוח כללי. בא לי להראות שנשים יכולות לעשות את זה אפילו טוב יותר מגברים. לנשים יש יתרון באיזון בין שכל לרגש, בירידה לפרטים ובראייה לטווח ארוך".
היו עובדים שהרימו גבה לנוכח העובדה שאת אישה צעירה בתפקיד?
"בהתחלה הרגשתי שיש מי שמצקצק, שמעתי אמירות כמו 'בואי, אני אלמד אותך'. ידעתי להגיד, 'כשאצטרך אפנה אליכם'. זה קורה לפעמים עד היום, אבל אני יודעת לעצור את זה. היו גם מי שאמרו לי, 'את לא בבית מספיק', 'הילדים לא רואים אותך', 'את לא שם בשבילם'. בסוף אני נותנת לילדים דוגמה אישית, מראה להם אמא שמגשימה את עצמה, אישה חזקה בזכות עצמה. בזמן שאני נמצאת איתם, אני מדברת איתם המון על החלומות והשאיפות שלהם ואיך להגשים את עצמם".
התפייסות עם אמא
היא מודה שתחום הביטוח בכלל והאקטואריה בפרט גברי מאוד במהותו. "זה מתחיל בחינוך", היא אומרת. "כשלמדתי בתיכון חמש יחידות בפיזיקה, הייתי הבת היחידה. רוב החברות שלי למדו סוציולוגיה או תקשורת. אף שהעולם
התקדם, אני עדיין מרגישה שלנשים אין חיבור לכסף. כשאנחנו יושבים עם חברים ומדברים על פנסיות ועל שוק ההון, אני רואה שהנשים לא מרגישות בנוח לדבר על זה, והגברים מדברים ומשווים השקעות, ואין סיבה. כנשים יש לנו יכולת להסתכל על דברים מזוויות שונות, להעניק ערך מוסף".
הילדה שנכשלה בחטיבה הייתה מאמינה שיום יבוא והיא תהיה אחראית על 3 טריליון שקל?
"אף אחד לא האמין שזה יקרה. אם היית אומרת להורים שלי ששירן תהיה האקטוארית הראשית, הם היו צוחקים. הרבה שנים התביישתי בילדה שהייתי, לא הרגשתי שהיא חלק ממני, כיום אני גאה בה. קיבלתי עם עצמי החלטה שאני חזקה ואני דואגת לעצמי, ועם המון אמונה לקחתי את האתגרים לכיוון של צמיחה. למדתי שלא משנה מה המורים או הסביבה אומרים, הכוח להחליט אם נהיה הצלחה או כישלון נמצא רק אצלנו. הלוואי שמישהו היה אומר לילדה שהייתי, 'את תעברי דברים בחיים, יהיה לך קשה, אבל בסוף תגשימי את עצמך ותהיי במקום בריא'".
משהו נשאר בך מאותה ילדה שעברה חרמות?
"זה כל הזמן שם, מלווה אותי. גם כיום, בגיל 40, אם במשרד הלכו לאכול צהריים ולא הזמינו אותי, תהיה לי צביטה. אולי הם לא רוצים בחברתי. הרבה שנים היה לי קשה, שנאתי את החיים שלי, אמרתי – מה אני צריכה את החיים האלה? כיום אני מחבקת את הילדה הזו ויודעת שאני לא מושלמת, אני שלמה".
דיברת עם הורייך על הקשיים שליוו את ילדותך?
"כשאמא שלי פרשה מהעבודה, השתתפתי במסיבת הפרישה שלה ושמעתי שם איך מדברים עליה. אמרתי, 'זו אמא שלי?'. במשך שנים ראיתי אותה כאישה שלא תמיד עמדה על מה שחשוב לה, שלא הכילה אותי. פתאום ראיתי אותה כאישה חזקה, מצחיקה, שמכילה אנשים אחרים. כיום אני מבינה שהיא הייתה שם בשבילי בשקט שלה, בדרך שלה.
"כשהייתי ילדה הייתי מחוברת מאוד לסבתא שלי, וכשהיא נפטרה שאלתי את עצמי מה אני רוצה לקחת ממנה שיהיה איתי. לא רציתי תכשיטים ולא חפצים, רציתי לקחת איתי את הכוח העצום שהיה בשקט ובשלווה שלה. לימים הבנתי שגם באמא שלי טמון הכוח הזה. היום אני מכה על חטא על כמה שהייתי קשה איתה ושמחה שהייתה לי הזדמנות לתקן את היחסים בינינו".
הכתבה פורסמה במגזין "לאשה"
