בשיאו של החודש התשיעי להריונה, טפו חמסה, דניאלה דואק מתכוננת לקראת אירוע הברית לבנה, שייערך במקום מגוריה - דובאי. על הפרק: סידורי אבטחה קפדניים, אוכל כשר, הטסת אורחים וכמובן, אפקט הוואו. "אני אשכור איזו וילה מהממת, אטיס מוהל מישראל, את המשפחה והחברים מהארץ, וגם מהצד של בעלי יש אורחים מארצות הברית והפיליפינים. וכל זה כשזה לא יום הולדת או חתונה, זו ברית ואי־אפשר לתת התראה מראש, וצריך להיערך ולתפור בגד ויש לי מיליון רעיונות. כמובן, צריך אבטחה ואי־אפשר לקחת סיכון וגם אוכל ואלכוהול כשרים זה מאתגר מאוד כאן. אבל נעשה מה שצריך".
לא פשוט יותר לבוא ללדת בישראל?
"החלטתי ללדת בדובאי, כי בעלי חי כאן. הוא בניתוק תושבות, כלומר, יש מספר ימים מסוים שהוא יכול לשהות בישראל, ולא רציתי לבוא לארץ בלעדיו להרבה זמן. בהתחלה ממש התבאסתי מזה, אבל אז ראיתי את בתי החולים בדובאי והבנתי שהשד לא כזה נורא. אחרי ששמעתי סיפורי לידות של חברות בישראל, יש הבדל. כאן זה מפנק מאוד והרפואה מתקדמת מאוד. יש להן פה בחדר היולדות את כל הפסיליטיז שאת יכולה לחלום עליהם. חדר מטורף כמו בבית מלון, אמבטיה ענקית, שף פרטי שמכין לך אוכל, מרפסת מעלפת, אחות שהיא רק איתך ולא מתחלפת באמצע הלידה. אז אמרתי לעצמי, אם כבר הגורל החליט שאלד כאן, אני אעשה מהלימון לימונדה. אני כן רוצה שאחותי ואמא שלי יהיו בלידה".
אם אתם לא נמנים על 247 אלף העוקבים של דואק באינסטגרם או על 240 אלף העוקבים שלה בטיקטוק, כנראה לא נחשפתם לסיפור הסינדרלה שלה. בגיל 32 היא מתגוררת במגדל פאר בדובאי עם בעלה הטרי, איש הנדל"ן אורי שרף, ומשם משדרת לעוקביה את קורותיה הנוצצים, מלאי הבילויים, המסעדות, תיקי המעצבים והקרוזים שיש לחיים באמירויות להציע.
עכשיו היא מרגישה מצוין, אבל תחילת ההיריון הייתה סופר־מורכבת. "לא הבנתי שצריך לנוח בשלושת החודשים הראשונים והמשכתי כאילו הכול רגיל. חצי שנה לפני עוד סגרנו לנו חופשה מטורפת בקרוז של הריץ קרלטון. הם השיקו אונייה חדשה שהטיול שלה מתחיל בניס וממשיך באירופה בכל מיני איים חלומיים. הגיעו לקרוז הזה אנשים מכל העולם, דוגמניות ובלוגריות. קניתי בגדים בסכומים גבוהים ובניתי לוקים שבסוף בכלל לא לבשתי".
מה קרה שם?
"עד היום אני קוראת לזה טיול הבלהות. הייתי בטוחה שיהיה לי גן עדן, אבל אז הייתה סופה בים, והבחילות של הטרימסטר הראשון הכפילו את עצמן פי ארבעה. זה היה טיול של שבועיים שביליתי בו או בחדר או בבתי חולים בכל מיני מקומות. לא הפסקתי להקיא. כל כוס מים ששתיתי, הקאתי. זה היה ממש כלוב מזהב. באיזשהו שלב היינו בלב ים, ואני מתה ליבשה ובעלי אומר לי 'עם כל הכסף שבעולם אני לא יכול להוציא אותך מכאן. האונייה עוגנת רק עוד עשר שעות ויש לך את כל הלילה'. כשכבר עגנו וחשבתי שאני לא חוזרת לאונייה, הבנתי שאנחנו באי בלי שדה תעופה ואין לי מה לעשות שם. בסוף הגענו לרומא, פינו אותי לבית חולים ונתנו לי עירוי".
בטח לא תרצי לראות ספינה בקרוב אחרי החוויה הזאת.
"יש עכשיו איזו אונייה של הפור סיזנס שאמורה להיפתח, וחשבתי על זה, אבל נראה לי שאני עוד אחכה קצת. אני צריכה להתגבר על הטראומה ובינתיים חייבת קרקע יציבה".
כך זימנתי את בעלי
החיים של דואק (למעשה דואק־שרף, אבל באינסטגרם היא נותרה דואק) לא תמיד סבבו סביב קרוזים של הפור סיזנס. היא נולדה וגדלה ברמת גן ולה אחות המבוגרת ממנה בשלוש שנים. בצבא שירתה בתל השומר כסייעת של רופא שיניים, ואחרי השחרור המשיכה לעבוד כסייעת באזרחות.
"בתחילת ההיריון יצאנו לקרוז של הריץ קרלטון. קניתי בגדים בסכומים גבוהים שבסוף בכלל לא לבשתי. לא הפסקתי להקיא, ביליתי או בחדר או בבתי חולים"
התפנית הראשונה הגיעה בגיל 23, עם "פול האוס", תוכנית רשת יומית ששודרה ביוטיוב וכללה משפיענים שחיים יחד בווילה בקיסריה. "לא הייתי בלוגרית ולא משפיענית, לא חשבתי שזה קשור אליי, אבל ידיד שלי, אביב ראובן, זיהה את זה בי. החלטתי לעזוב את העבודה שלי, ואמא שלי פחדה, כי כבר הייתה לי עבודה מסודרת ופנסיה. אבל אמרתי לעצמי 'בואי נצא מאזור הנוחות ונבדוק', וגיליתי שאני טובה בזה, טובה בלהיות מול מצלמה ולדבר מול קהל. תוך שלושה חודשים צברתי 100 אלף עוקבים. זה היה מטורף, לא יכולתי ללכת בקניון או לקנות משהו במכולת בלי שחבורות של ילדים היו מגיעות אליי. היו לנו הופעות בחנוכה, הפכתי להיות כוכבת ילדים. אני ואביב הפכנו לזוג, והיינו זוג נוצץ ברשת, וזה המשיך ככה איזה שנתיים עד שהגיעה הקורונה".
ומה קרה אז?
"הכול הפסיק בבת אחת, ואז גיליתי מה זה התקפי חרדה. הקורונה שינתה הכול. התבגרתי בבת אחת והבנתי מה זה פחד ומה זה חוסר יציבות. הרגשתי שזה סוף העולם. סבלתי מאלופציה והשיער נשר לי מהראש. הייתי שבורה. נפרדתי מבן זוגי וחזרתי לבית ההורים. המשכתי לעבוד באינסטגרם, שם שיתפתי את הקהל שלי בכול. אלה אנשים שאיתי כבר עשר שנים. הם הכירו אותי בתוכנית ביוטיוב כשהיו ילדים, עברו איתי הכול והיום חלקם כבר נשואים".
את בעלה, אורי שרף (35), יליד ישראל שעבר לארצות הברית בילדותו, הכירה לפני שנתיים, והכול בזכות אור שפיץ. בערך.
"זה היה בדצמבר 2023. בדיוק סיימתי מערכת יחסים רעילה והייתי במצב לא משהו. הייתי עם מישהו במשך יותר משנה, והוא שיקר לי בכל צורה אפשרית. גיליתי בדיעבד שהיו לו תיקים במשטרה, שהוא היה כבר במעצר, שהוא גנב מהאקסית שלו, שהוא גנב לי כסף. דברים נוראיים. הייתי כבר בת 30 וממש רציתי זוגיות. ראיתי את החברות שלי מתחתנות וגם עושות ילד ראשון ושני, ולא הבנתי איך זה יקרה לי בתוך הכאוס הזה של המלחמה, שפרצה חודשיים לפני כן.
"כמה ימים לפני הסילבסטר אני גוללת באינסטגרם, ורואה את אור שפיץ מסבירה על 'הגשמה'. היא אמרה לקחת דף ועט ולרשום בלשון הווה, כאילו זה כבר קורה, בדיוק מה את רוצה לזמן לך. אז לקחתי דף וכתבתי לפרטי פרטים על האהבה שלי שתגיע. איפה נגור ומה הגובה שלו ומה הוא עושה בחיים, ואיך הוא מתנהג אליי ואיך אני והאחים שלו מסתדרים ואיך הוא עם המשפחה שלי. הכול! זה היה קצת מוזר כי הייתי כל כך רחוקה מזה, אבל גם הייתי מרוסקת נפשית והתמסרתי לתהליך. יצאו לי שני דפים מפוצצים וכתבתי את הכי טוב שיש, כמו באגדות. לא התביישתי לבקש את הכי טוב, הכי מטורף, כי זה מה שמגיע לי וזה מה שאני רוצה.
"אור הסבירה שצריך לשים את הדף מתחת לכרית ולקרוא את זה כל לילה, ולהאמין שזה יקרה. הלכתי לישון עם הדף מתחת לכרית, אבל קראתי את זה רק פעם אחת, באותו לילה. יום למחרת חברה שלי שגרה איתי באותו בניין ראתה אותי וזיהתה שבכיתי. היא אמרה לי 'מה את עדיין בוכה על הבחור ההוא? יש לי מישהו להכיר לך. עבדתי אצלו לפני כמה שנים ואני זוכרת את הווייב שלו והוא מתאים לך, אבל הוא חי בדובאי'. נתתי לה אוקיי לברר אם הוא בכלל פנוי.
"נחשפתי לניבולי פה, 'גולד דיגרית', 'זונה של כסף'. בהתחלה אכלתי כאפה, אבל עם הזמן קיבלתי עור של פיל והבנתי שאין לי מה להתבייש"
"ביום חמישי בלילה כתבתי את ההגשמה, ובשישי בערב הוא כבר שלח לי הודעה בווטסאפ. הוא כתב לי 'אני לא כותב טוב בעברית', אז הוא כתב באנגלית ואני עניתי בעברית, וזה היה ממש טוב. השיח זרם. הוא כתב לי שהוא רוצה משפחה ורוצה להתמסד, ואני התחלתי לסמן וי על כל מה שרשמתי. הרגשתי שאני באגדות ועצרתי את עצמי מלהתאהב. אבל באמת - כיוונתי להכי גבוה וקיבלתי הכי גבוה.
"אורי היה אז בארצות הברית וחיכיתי חודש בשביל לראות אותו. לא עשיתי דייטים, ישבתי וחיכיתי בבית, ואז הוא הפתיע והגיע. הוא היה שונה מכל מה שהכרתי. הוא נולד בארץ ובגיל שש עבר לארצות הברית. הוא הגיע להתגייס לצבא, שירת בקרבי, למד בבינתחומי ואז חזר לארצות הברית. הוא עובד שם בנדל"ן וחי בדובאי, ועשה את הכסף שלו בעצמו. סיפור החיים שלו זה משהו שאני גאה בו מאוד, ממש עשה הכול בעשר אצבעות ללא עזרה מהמשפחה".
אחרי כמה זמן הוא הציע?
"חצי שנה, שזה גם היה יותר מדי זמן מבחינתי. ממש הרגשתי שאין בכלל מה להתלבט ועשינו הכול מהר מאוד, והכול היה כיף. אמרתי לו 'יאללה כבר, תציע, אל תבזבז את הזמן'".
החתונה שלכם במרץ 2025, שלכבודה תכננת מחדש את אולם האירועים ב'הילטון', הבאת כלים מהודו, פרחים מהולנד ו־20 נגנים של התזמורת הפילהרמונית – זה היה האירוע שתמיד דמיינת?
"תמיד רציתי חתונה יפה ולבנה, וגם כתבתי בהגשמה שהייתה חתונה מהממת, אבל לא הכול היה מתוכנן. כשיש לך מעצב הוא פותח לך את הראש. וכן, הייתה חתונה גדולה ומפוארת. פשוט יכולתי, אז עשיתי. זכיתי בבן אדם שהוא איתי בווייב, ואחרי החתונה הוא אמר 'יכולנו אפילו להשקיע יותר, תראי איזה כיף היה'".
למה לגור בדובאי בעצם?
"בגלל מזג האוויר, בגלל שהמשפחה שלו חיה בארץ וזה קרוב יותר, ובגלל שבדובאי יש אפס אחוז מיסים, והרבה אנשי עסקים חיים פה בגלל זה. לי לא היה פשוט עם זה בהתחלה. כשהעליתי סטורי שאני עוברת לדובאי ואמרתי שקשה לי, מלא צקצקו כי 'וואלה, מה רע לך?', אבל אני מאוד מחוברת למשפחה ולקריירה שלי, ובאמת שלא היה לי פשוט. בהתחלה כל שבועיים טסתי לישראל. יש לי מלא ימי צילום והשקות וקמפיינים בארץ, ולא באמת אפשר להמשיך לעשות את זה כשאת חיה בחו"ל. מהבחינה הזו יש פה ויתור על עצמי, אבל הבנתי שלהיות עם בעלי חשוב לי יותר. אז כן, ויתרתי על הרבה קמפיינים, כי כשאת עושה קמפיין לחברת אופנה את צריכה להיות בארץ כדי לקבל כל פעם דרופ של בגדים ולהצטלם איתם. נכון שאני לא צריכה כסף כדי לשכור דירה או לסגור את החודש, אבל כן חשוב לי להמשיך לעבוד".
אז מה עושים?
"הסוכנת שלי מוצאת לי קמפיינים שאפשר להסתדר איתם גם מכאן. היה לי קמפיין של קפה, שהייתי צריכה להצטלם עם מקרר בשבילו. הטסתי את המקרר מישראל ולא ידעתי שמשלוחים מישראל לדובאי עוברים בידוק וזה עוצר במכס ליותר זמן. זה מצריך גם סבלנות מצד הלקוח, כי לכי תסבירי לו שהמקרר שלו עכשיו במכס של דובאי. יש גם קמפיינים שאני לא יכולה לעשות כבר. הציעו לי קמפיין של תכשיטים שהם לא זהב אמיתי, ואמרתי ללקוח 'תקשיב, זה לא נראה אמין'. אנשים יודעים שאני עונדת תכשיטים מסוימים, ולי חשוב להישאר אמינה. יש לי את היכולת הכלכלית לעצור ולחשוב מה מתאים ומה לא. אז אין לי הרבה קמפיינים, אבל הקהל ממשיך לגדול כי הוא מבין שזה לא פאלש".
עברת לחיים באלפיון העליון. לזה בטח קל להתרגל.
"יש פה דיסוננס. זה שינוי גדול מאוד מהחיים שחייתי לפני. הבגדים שאני לובשת, המכוניות שאני נוסעת בהן. אני חיה ליד הבורג' ח'ליפה והבגדים שלי זה מותגים ואני אוהבת את זה מאוד, אבל אני גם לגמרי יכולה ללכת ל'פאשן קלאב' ולקנות מכנס מציאה ב־30 שקל. אני לא מרגישה שהשתניתי. הרבה כותבות לי שכיף לעקוב אחריי כי לא עלה לי. אז נכון, אני חיה את החיים הטובים, אבל בשלוש בלילה את גם יכולה למצוא אותי מכינה 'מנה חמה' במטבח. בעלי צנוע מאוד ועם רגליים על הקרקע, ושנינו מוצאים את האיזון".
"לקחתי דף וכתבתי לפרטי פרטים על האהבה שלי שתגיע. לא התביישתי לבקש את הכי טוב, הכי מטורף, כי זה מה שמגיע לי. כיוונתי להכי גבוה וקיבלתי"
היו כל מיני תגובות שהתחתנת בשביל הכסף.
"כשהתחילו ידיעות על החתונה שלי נחשף אליי מלא קהל חדש שלא הכיר אותי ואת האופי שלי, ואז נחשפתי למסה של תגובות רעות כאלה. ניבולי פה, 'גולד דיגרית', 'זונה של כסף' ועוד ועוד. אני ברשת שבע שנים וזו פעם ראשונה שקיבלתי כזה רוע. הופתעתי לגלות שרוב התגובות הרעות היו מנשים. בהתחלה אכלתי כאפה, אני לא רובוט, אבל עם הזמן קיבלתי עור של פיל והבנתי שאין לי מה להתבייש. לא גנבתי מאף אחד ובעלי לא גנב, ואני כל כך שלמה עם האהבה והמניעים שלי, שלא אכפת לי".
ומה עם עין הרע? את לא מפחדת כשאת מראה את התיקים, השעונים, מסעדות המישלן?
"קודם כול, יש הרבה דברים שאני לא מראה. לא כל רכישה אני מציגה ולא כל מתנת יומולדת מאורי אני מראה. וכן, אני עיראקית ואצלנו מאמינים מאוד בעין הרע, זה טבוע בי מהבית, אבל נלחמתי בזה ושחררתי. אני מאמינה בקדוש ברוך הוא ויש רק אחד שיכול למשוך בחוטים. אני מנסה מאוד לא לתת לזה מקום. בישראל מאמינים מאוד בעין הרע. כשנפל לי טיל על הבית כתבו לי שזה בגלל שאני מפרסמת מה שיש לי, שאלוהים מכוון לפגוע באנשים שיכולים להרשות לעצמם לסדר את זה. מה לא כתבו לי".
היה בום מטורף
דואק מתכוונת לטיל האיראני שנפל ביוני האחרון בסמוך לדירתה ברמת גן, שאותה המשיכה לשכור גם אחרי החתונה. "הגענו לישראל לחתונה של חברים בישראל, ואורי אמר שיש דיבור שהולך להתחיל משהו. ביום של האירוע השמיים נסגרו וניסינו למצוא דרכים לחזור, אפילו חשבנו לקחת מטוס פרטי דרך ירדן, אבל אז אמרו לנו שעוד יומיים הכול ייפתח, וחיכינו. כולם היו אצלי בדירה באותו היום, אחותי וגיסי והילדים, כי הם גרים בבניין בלי ממ"ד. בשש וחצי בבוקר הייתה אזעקה, כולנו היינו בממ"ד והיה בום מטורף. אמרתי 'זהו זה, נגמר, הלך עלינו'. כשירדתי למטה לא זיהיתי את השכונה שלי. גם אמא שלי ואחותי גרות שם וכל הבתים נהרסו. העבירו אותנו למלון בנתניה, ושם גיליתי שאני בהיריון. איחר לי ביום וחשבתי שזה מהסטרס, אבל התברר שלא".
איך נראה סדר יום שגרתי שלך בדובאי?
"עכשיו בהיריון אני מרשה לעצמי טיפה יותר לנוח. בבוקר אני בדרך כלל מתאמנת עם מאמנת ישראלית שמגיעה אליי לחדר הכושר בבניין, ואחר כך אני מזמינה או מכינה לי צהריים. יש מישהי שחיה איתנו ודואגת לבשל, אבל אני גם אוהבת מאוד לבשל בעצמי. בנוסף אני מלמדת אותה להכין כל מיני דברים. לימדתי אותה להכין עיג'ות, טחינה וחמוצים.
"הרבה כותבות לי שכיף לעקוב אחריי כי לא עלה לי. אז נכון, אני חיה את החיים הטובים, אבל בשלוש בלילה את גם יכולה למצוא אותי מכינה 'מנה חמה' במטבח"
"אחר כך אני בדרך כלל מצלמת את הקמפיינים שלי או חושבת על תוכן. התוכן שלי מגוון, כי לאנשים נמאס לראות עוד מסעדה. אני עושה חיפוש בטיקטוק לגבי כל מה שחם היום בדובאי. למשל, דובאי היא המקום עם הקינוחים הכי מטורפים, אז אני קונה את הדברים הכי ויראליים ועושה סרטונים. אני גם נפגשת עם חברות בבית, בקניון או במסעדה. תודה לאל שמצאתי פה חברות. בעלי מכיר מלא אנשים שהם לא ישראלים ובנות הזוג שלהם מקסימות, אבל לא ישראליות. אי־אפשר לבוא אליהן בפיג'מה ולדבר על הכול".
מה את מאחלת לעצמך לקראת החיים החדשים כאמא?
"קודם כול לידה קלה וידיים מלאות, ושנהיה הורים טובים. אני באמת מודה על הכול, על הזוגיות הזו, על החיים שאני חיה, על הבייבי. שום דבר לא מובן מאליו, רק שיישאר ככה".
סגנון: קובי בן יהודה, איפור: אורטל אלימלך, שיער: עידן בקשי
הכתבה פורסמה במגזין "לאשה"
פורסם לראשונה: 01:24, 15.01.26
