חן עזראי ישבה על הספה בדירתה הקטנה בפלורנטין, פחות מ־30 מ"ר של קירות שסגרו עליה קצת יותר מתמיד. רגע קודם לכן הסתיימה שיחת הפיטורים ממשרד הפרסום שבו עבדה כקופירייטרית. היא הייתה בהיסטריה, בכתה, ניסתה להבין מה עושים עכשיו. העולם היה בתחילתה של מגפת הקורונה, הרחובות התרוקנו, משרדי הפרסום הפסיקו לפרסם, ובמקום שבו עבדה שלושה חודשים כבר לא היה צורך בה.
ואז, אחרי שהסערה הראשונית שככה, עלתה לה מחשבה. "אולי אנקה בתים? כמה קשה זה כבר יכול להיות כשיש דייסון? ככה חשבתי", היא אומרת היום. "ניקיון הוא רשת הביטחון של המון אנשים. כל אחד מאיתנו אמר לפחות פעם אחת בחיים, 'יאללה, מקסימום אני אנקה בתים'. אז יאללה, מקסימום אני אנקה בתים".
ההחלטה הזו הולידה בסופו של דבר את "יומנה של מנקה" (ספרי ניב), ספר שכתוב בגוף ראשון ומבוסס על התקופה שבה החליפה עזראי את עולם הפרסום הנוצץ בכפפות ובחומרי ניקוי. במשך כחצי שנה היא נכנסה לבתיהם של זרים, ראתה את מה שאנחנו בדרך כלל מסתירים, כתבה על המפגש בין מנקה לבעלי הבית, וגילתה שבכל בית יש סיפור, גם אם הוא מסתתר מתחת לשכבת אבק.
פואטרי סלאם במשקל 100 קילוגרם
עד שהיא הגיעה לבתים של אחרים היא עברה עוד שלבים, בעיקר פנימיים. "חששתי ממה אנשים יגידו", היא אומרת, "לא הבנתי איך הם יקבלו את השינוי הזה. לא ידעתי בכלל איך לחפש לקוחות. מה, לכתוב על זה בפייסבוק, שכל החברים יראו שחן הולכת לנקות בתים?".
ואז הגיעה ההצלה מהמקום שאותו היא מכירה הכי טוב: הכתיבה. "ברגע שאמרתי לעצמי שאני אשתמש בזה ואכתוב על זה תוך כדי, הכול השתנה. כי ברגע שאני כותבת על זה, אני מסתכלת על הכול מהצד. לא ראיתי את הפיטורים ככישלון ולא התייחסתי לעצמי כבחורה קשת היום שמנקה, אלא כחוקרת. לא הייתי עסוקה בלהתבאס איזה חרא החיים שלי, אלא באיזה מעניין זה לראות בתים של אנשים".
היכולת הזאת לקחת חוויה ולצאת ממנה רגע כדי להתבונן עליה מהצד מלווה את עזראי כבר שנים. היא בת 33 ומתגוררת בגבעתיים, גדלה בבאר שבע והייתה "ילדה חננה מצד אחד ומרדנית מצד שני, עם הומור שחור ונטייה טבעית לכתיבה".
אחרי התיכון התגייסה לגרעין נח"ל והייתה לוחמת בקרקל. במסגרת השירות הצבאי שירתה במשך שנה וחצי כלוחמת וחובשת בגבול מצרים, ובהמשך עבדה עם נוער בסיכון. "החלום שלי מגיל צעיר היה להיות רופאה", היא מספרת. "להיות חובשת היה הדבר הכי קרוב לזה. עד היום יש בי לפעמים מחשבה לעזוב הכול וללכת ללמוד רפואה. לפעמים אני מרגישה שטיפול וריפוי הם הייעוד שלי, ולפעמים אני מרגישה שכתיבה היא הייעוד".
אחרי הצבא הגיעה למצפה רמון, לעבודה מועדפת במלון בראשית, שם הכירה במקרה את עולם הפואטרי סלאם, אירוע תחרותי שבו משוררים מקריאים או מדקלמים את השירים שלהם מול קהל. היא ראתה סרטון ואמרה לעצמה: "אני כל כך יכולה לעשות את זה".
כשחזרה לבאר שבע החלה להופיע. אחד הקטעים הראשונים שלה, "עשר סיבות לשכב עם שמנה", נהפך לוויראלי ברשת. "הופעתי, הקהל התפוצץ מצחוק", היא מספרת. "לא קיבלתי בחיים כאלה מחיאות כפיים. הקטע עלה לרשת ושיתפתי אותו לפני שנכנסתי למשמרת בחנות בגדים בלי הטלפון. כשיצאתי להפסקה הטלפון שלי פשוט לא נפתח מרוב הודעות ושיחות".
שנדבר על מה הוביל אותך לכתוב את הקטע?
"הייתי אז בשיא המשקל שלי, סביבות מאה קילו. הכי שמנה שהייתי. לא היה אז את הבודי פוזיטיב ולא היה מגניב להגיד 'אני שמנה ויש לי תחת'. אני אוהבת מאוד לצחוק על עצמי והיה בזה משהו מרענן".
מה היחסים שלך עכשיו עם המשקל שלך?
"אני במשקל הכי נמוך שהייתי בו בשנים האחרונות, הורדתי 30 קילו בשנה האחרונה בזכות המעבר לתזונת קיטו. ועדיין, אני אוהבת את עצמי, בכל משקל. לא אכפת לי מה אנשים חושבים, אני לא שולטת בדעות שלהם ובהתנהגות שלהם, אני זו שחיה עם עצמי, ולא אסתיר את הגוף שלי גם אם למישהו זה לא בא טוב בעין".
רק לא מזמן הייתה כאן סערה סביב אמירה "את אמיצה" לאישה שמנה שלבשה בגד ים.
"גם לי אמרו הרבה פעמים 'איזו אמיצה את'. בזבזתי כל כך הרבה שנים בלשבת בים עם חולצה ומכנסיים. חבל לי על השנים האלה, חבל שהחבאתי את הגוף שלי. אז מישהו יעבור ויחשוב 'איזו שמנה', אז מה? אנחנו נותנים יותר מדי קרדיט לאנשים".
חן עזראי
(צילום: אביגיל עוזי)
הפואטרי סלאם לא נהפך לקריירה.
"לא. הייתי בת 23, צריכה להחליט איזה תואר לעשות. היה איזה לילה שלא הצלחתי להירדם מרוב מחשבות. לפנות בוקר, כשגללתי בפייסבוק, קפצה לי מודעה של בית ספר לקופירייטינג. לא שמעתי בכלל את המילה הזו, לא היה לי מושג מה זה. המודעה הייתה מצחיקה, צינית ומגניבה, אז השארתי פרטים. זה היה קורס של ארבעה חודשים, ואמרתי לעצמי: אסיים אותו ואז אחליט אם אני הולכת לתואר".
חשבתי שיגידו לי "איכס"
בשיעור הראשון היא כבר ידעה שמצאה מקום. "ישבתי בכיתה והרגשתי שזה כל כך בשבילי. הייתי במקום הנכון. הכתיבה, היכולת למצוא תובנות, זה היה בדיוק אני". ב־2018 החלה לעבוד בתחום במשרד קטן, ואז כשעברה למשרד גדול יותר ונחשב יותר, פרצה הקורונה והגיעו הפיטורים.
היא הייתה בת 26 כשהתחילה לעבוד בניקיון. עבדה בחמישה או שישה בתים בשבוע. העבודה הייתה משתלמת כלכלית, אבל לא במובן הקל של המילה. "הזעתי עבור כל שקל", היא אומרת. "זה היה אינטנסיבי מאוד".
גם ההורים וגם החברים תמכו בה. "כשאמרתי לחברים שאני הולכת לנקות בתים ולכתוב על זה, הייתי בטוחה שיגידו לי 'איכס'. אבל הם היו הכי בעדי ודחפו אותי לאורך כל הדרך".
את שיעור הניקיון הראשון שלה קיבלה כבר בבית הראשון. "אי אפשר להתכונן לזה בכלל. זה לא היה בית קלאסי שנותנים לך מפתח והולכים. כל המשפחה הייתה שם, מתארגנים, צועקים, והיו כמויות של עבודה. הבעיה הייתה שעדיין לא היה לי מושג להעריך כמה זמן באמת דורשת עבודה כזו. ניקיתי את הבית הראשון כמו שאני מנקה את הבית שלי, באובר השקעה. הייתי שם 11 שעות".
מה הכי הפתיע אותך?
"חוץ מלראות צעצועי מין בכל מיני מקומות משונים בבית? הפתיע אותי שאנשים סומכים על מישהי שהם לא מכירים ומכניסים אותה הביתה. הם ממש פותחים בפניה את החיים שלהם. הייתי רואה תכשיטים בהישג יד, כרטיסי אשראי במגירה. הם כל כך צריכים מנקה, שלפעמים הם בכלל לא חושבים על הדברים האלה. בתור אדם פרטי הייתי כנראה מסתירה את החפצים האלה".
היית לוקחת מנקה בעצמך?
"אני חושבת שלא. יש לי את הדרך שלי שבה אני מנקה ומסדרת. אבל אולי בעתיד, אם אהיה אמא עייפה, אולי אקח".
בספר את מתארת נערה בת 15 שהתייחסה אלייך בגסות, קראה לך "מנקה", פיזרה פירורים על הרצפה והורתה לך לנקות אותם.
"אמנם רוב החוויות היו חיוביות יחסית, אבל ידעתי שאני עלולה להיתקל בדברים כאלה. יש דברים שאי אפשר לצפות. את לא יודעת לאן אנשים יכולים להגיע. אני מאמינה שהיא לא הבינה עד הסוף את ההשלכות של המעשים שלה".
בחרת לא להתמודד איתה ולא לספר על כך לאמא שלה. אפילו לא גבית תשלום על אותו יום.
"לא אמרתי כלום לאמא, כי הבנתי שיש דברים שלא שווים את האנרגיה שלי. לא לקחתי את זה אישית וגם לא רציתי את הכסף שלה. זה הרגיש כמו שיעור, כמו חוויה שהייתי צריכה לעבור. הבנתי שזה לא שלי ולא אומר עליי שום דבר. אם הייתי נוברת בזה שוב ושוב, היא הייתה מפוררת אותי בכל פעם מחדש".
בספר את מספרת על עוד מקרה שבו לא גבית כסף, בניקיון שעשית אצל אישה אגרנית מדרום תל אביב.
"את רואה בתים מפוארים, ואז את רואה בית כזה ואומרת שזה לא נתפס איך אנשים חיים. את חוזרת לבית שלך, היפה והמואר, עם התקליטים שלך, ומבינה שאת עשירה. לא בכסף, אלא בחיים. במקרה הזה הזמינו אותי לבית של אישה מבוגרת שאין בכוחה לשנות את החיים שלה. הרגשתי שאני צריכה להיות שם כדי לעזור לה באיזושהי דרך. לשים לה אוכל במקרר, לנקות את העובש באמבטיה. לא היה לי ספק שלא אקח על זה כסף".
עזראי ניקתה וכתבה על כך בפייסבוק. בהתחלה חששה מאוד לכתוב על האנשים שאת בתיהם ניקתה. אחר כך קרה דבר מוזר: אנשים התחילו לפנות אליה כדי שתנקה אצלם ותכתוב עליהם. "כנראה הם היו סקרנים לדעת איך אני רואה אותם ומה אכתוב עליהם", היא אומרת. הפוסטים צברו במהירות קהל אוהדים והביאו לה גם הצעות עבודה בכתיבה באתרי אינטרנט, "עם שכר זעום, אז אמרתי לא", היא אומרת.
מגבת כהה ומגבת בהירה
יש אירוניה מסוימת בכך שמי שהלכה לנקות בתים מעידה על עצמה שהיא מתמודדת עם OCD. אבל מבחינת עזראי, מדובר בשני דברים שונים. "לכלוך לא מגעיל אותי, זה לא ה־OCD שלי. מה שמטריד אותי זה חוסר סדר", היא אומרת. "דווקא נהניתי מלנקות בשביל מישהו אחר שצריך את העזרה שלי. במובן מסוים שירתתי את ה־OCD בדרך טובה, וזה עזר לי לאזן אותו בחיים".
בילדותה, היא מספרת, התמודדה עם מחשבות טורדניות והתנהגויות כפייתיות - "להדליק ולכבות את האור שמונה פעמים, אחרת המשפחה שלי תמות, דברים כאלה", היא אומרת. "או שיש לי מגבת כהה לשיער ומגבת בהירה לגוף, ואי אפשר להחליף ביניהן".
עם השנים למדה להתמודד בעצמה, בין השאר באמצעות תרגול של חשיפה לדברים שמפריעים לה. "הבנתי שזה מעסיק אותי כל היום ואני לא יכולה יותר לחיות ככה, אני לא יכולה שזה ינהל אותי", היא אומרת, "אז טיפלתי בעצמי. למשל, הייתי שמה בכוונה חולצה כהה בין החולצות הבהירות בארון, יוצאת לעבודה ומנסה לא לחשוב על זה".
במשך שנים לא עברה אבחון רשמי, ורק אחרי פרסום הפוסטים על הניקיון בפייסבוק, שבו התייחסה גם להפרעה, זה קרה. "פנו אליי מהסדרה 'מצב נפשי' בכאן 11 והציעו לי להשתתף. הייתי על תקן 'זו שלא יודעת אם יש לה OCD'. הם שלחו אותי לאבחון ותיעדו את התהליך. היה משהו מרגיע בלקבל פתק מרופא שאומר שהאבחנה שלי הייתה נכונה, ושיש עוד אנשים כמוני".
היום, היא אומרת, ה־OCD עדיין קיים, אבל לא מנהל אותה.
את יכולה לדמיין חיים עם בן זוג מבולגן?
"זה יכול להיות מאתגר מאוד. כשאני מגיעה לבית של גבר, אני מסתכלת על הדברים האלה. הבית שלי אולי לא הכי נקי, אבל הוא מאוד־מאוד מסודר. אם הוא לא מסודר, אני יודעת שמשהו לא טוב עובר עליי. אז אני לא חושבת שאוכל לצאת עם אדם שהוא לא מסודר. בסופו של דבר, אני לא רוצה להקשות על עצמי".
כשאת נכנסת כיום לבתים של אנשים, את מחפשת את האבק הנסתר?
"כן, אבל תמיד הייתי כזו, עוד לפני העבודה בניקיון".
בסופו של דבר, הניקיונות נמשכו כחצי שנה. עזראי נפצעה ביד ולא יכלה להמשיך לנקות, גם לו רצתה. באותה תקופה כבר התקבלה שוב לעבודה במשרד פרסום. "חשבתי שאולי אעשה ניקיונות מהצד, בשביל הנשמה", היא אומרת. "אבל גם נפצעתי וגם לא היה לי זמן. אני לא חושבת שאחזור לנקות בתים, אבל אני לא פוסלת דברים אחרים שאעשה רק בשביל החוויה".
כיום עזראי שוב עוסקת בקופירייטינג, במשרד הפרסום "מקאן אריקסון", וחתומה על קמפיינים ופרסומות, בין היתר ללקוחות כמו הלמנס, קוטקס, מיני סופר אלונית, אלטמן ומותגים נוספים.
בסופו של דבר, לא רק שלא התביישת בניקיון, גם כתבת על זה פוסטים בפייסבוק ועכשיו פרסמת ספר שמתאר את החוויות שלך מאותה תקופה.
"כיום אני יכולה להגיד שאני מאוד גאה בעצמי על כל התהליך הזה".
הספר 'יומנה של מנקה'
מתוך הספר "יומנה של מנקה": החיוך
"שמעתי שזרקת לי את כל הבוקסרים עם החורים."
"מממ?"
"הבוקסרים שלי, עם החורים. אשתי אמרה שזרקת אותם."
הנה מגיע הרגע הזה. הרגע שבו את יודעת שמעולם לא ראית, התקרבת או נגעת בתחתוני
הבוקסר של האדם הזה, אבל אין לך עוד ברירה. מה, ככה תפקירי מעסיקה שלך בשדה הקרב?
לא נעים לומר "כן" ולא נעים לומר "לא", אז בדרך כלל אני פשוט מחייכת.
"הבוקסרים שלי, עם החורים. אשתי אמרה שזרקת אותם."
מחייכת.
"זה בסדר... גם ככה רציתי לזרוק אותם, אבל עשיתי לה דווקא. תודה!"
כשאת מנקה, מאשימים אותך בהרבה דברים. זריקת בוקסרים וגרביים מחוררים, היעלמות חמישים שקלים לוועד שהלכו על טופס ווינר, היעלמות טבעת הנישואין שתכלס איבדת בכנרת, שבירת כלים מיוחדים שלא נעים להודות ששברת בעצמך. כוסאמק, אם את נראית טוב ומנקה שם מספיק זמן, יאשימו אותך גם בפירוק הנישואים.
ולנו, המנקות, מה עוד נותר? הרי לא נגיד לכם "אה, הקערה האובלית של סבתא משנות השלושים? כן כן, בעלך שבר אותה!"
אנחנו פשוט מחייכות ומטאטאות עוד סוד קטן מתחת לשטיח.
