"כשסיימתי דוקטורט בטכניון, אבא שלי אמר רק 'יופי'. כשהוא בא לבקר במשרד שלי וראה מקרר מלא במעדנים, הוא התלהב יותר", מספר מאור פריד, ד"ר להנדסת מכונות, שהקים לאחרונה סטארט־אפ בתחום הבינה המלאכותית, שחבויה בו הפתעה: הוא מעסיק את אביו, שפוטר בתקופת הקורונה. "עבור אבא שלי", מסביר מאור, "מקרר מלא זה סמל הסטטוס האמיתי. יש בזה משהו מאוד סמלי, כי מהי המטרה של לימודים וקריירה אם לא לדאוג למשפחה שמחה? מקרר מלא פירושו שאתה דואג למשפחה שלך, כי בסופו של דבר הם לא אוכלים תעודות, אלא את האוכל ששמת במקרר".
פריד (34), נשוי ואב לשניים (5, שנה וחצי), מתגורר בראש העין. הדרך להקמת הסטארט־אפ, לסיום הדוקטורט ואפילו לסיום התיכון איננה מובנת מאליה, כששומעים על תחילתה.
אביו, יוסף (73), גדל במעברה של נס ציונה ואמו מזל גדלה במעברות בבאר יעקב ובשכונת ג'סי כהן בחולון. "אבא שלי חי בילדות בצריף עם גג דולף ועם שירותים בחצר וכל האחים ישנו בחדר אחד. אמא שלי החלה לשטוף מדרגות יחד עם אמא שלה עוד לפני גיל 10. שלושה מאחיה מתו במעברה ואחד נהרג במלחמת יום הכיפורים".
אחרי שהשלימו שמונה שנות לימוד, נשלחו הוריו ללמוד מקצוע: אמו תפירה ואביו מסגרוּת. כשנישאו, התיישבו בנס ציונה. אביו עבד בהמשך כמזכיר וכמנהל חשבונות ("עבד מסביב לשעון"), אמו עבדה כתופרת וכסייעת בגן. במשך עשר שנים ניסו להביא ילדים לעולם, עד שהגיע מאור.
כשהיה קטן, נהג מאור ללכת עם אביו לעבודה ("במשך שעות הייתי מצייר ומכין שרשראות ממהדקים"); כבן בכור להורים שלא סיימו תיכון, התקשה להבין מהי התועלת של בית הספר ("אתה הולך לבניין אפור וצריך לשתוק הרבה שעות"). כיום הוא יודע לומר שהפרעת קשב וריכוז, שאובחנה רק כשהפך לסטודנט בטכניון, היא שהקשתה עליו להתרכז בדברי המורים. "כל דבר הוציא אותי מריכוז והיה לי קשה מאוד לשמור על פוקוס", הוא נזכר. "הייתי מעיר משהו בכיתה ורק בדיעבד מבין שצעקתי את זה. המורה הייתה מעיפה אותי מהכיתה ובאחד הימים היא אף אמרה לי: 'אני מבטיחה לך שלא ייצא ממך שום דבר'.
"בטקס סיום התואר השני החלטתי שאבא שלי יעלה עם הגלימה והכובע במקומי לקבל את התואר. חיכיתי לו למטה וחיבקתי אותו"
"פעם אחת, באמצע היום, קראו לאבא שלי לבוא לבית הספר, כדי לקחת אותי הביתה. הוא בא לכיתה, תפס אותי בצווארון, התקרב לאוזן שלי ואמר: 'תראה איזה בושות אתה עושה לי'. כשאני נזכר בזה, עולות לי דמעות".
ציון 99 הולך למגירה
ערב אחד אירע אירוע מכונן: "חיכיתי לו שיחזור מהעבודה, וסביב חצות הוא נכנס הביתה. הכרתי אותו כאדם חזק, אבל באותו ערב ראיתי אדם תשוש. הוא ראה שאני מסתכל עליו, התקרב אליי, שם את הידיים שלו על הכתפיים שלי ואמר מילים שליוו אותי שנים רבות קדימה: 'תלמד, כדי שלא תהיה כמוני'.
ד"ר מאור פריד
(צילום: טל שחר)
"ילד מבין כאב של הורים. לא ידעתי מה זה לימודים, אבל הבנתי שאם אני אלמד, אבא שלי יחייך יותר, ומאותו רגע התחלתי ללמוד כאילו החיים שלי תלויים בזה. עברתי לשבת בשורה הראשונה בכיתה והייתי חייב למצוא דרכים כדי להתגבר על הקושי. שמתי לב שבכיתה אני לא מצליח להפנים שום דבר, כי זה נכנס מאוזן אחת ויוצא מהשנייה, אז התחלתי לכתוב את כל מה שהמורה אומרת, ואם לא הספקתי, שאלתי שאלה כדי לעכב אותה. זה היה כמו גמילה, כי הגוף אמר - 'תסתכל דרך החלון, תקום, תדבר', אבל אתה מכריח את היד להמשיך לכתוב.
"תוך זמן קצר קיבלתי את הציונים הכי טובים בכיתה, ואחר כך בשכבה. אבא שלי לא החצין שמחה וזה הגביר את המוטיבציה שלי, כי רציתי לעשות אותו שמח יותר. אמרתי לעצמי, 'אחלה. אעשה יותר'.
"כשקיבלתי ציון 100, רצתי להראות להורים. מבחן עם ציון 99? שמתי במגירה. הרגשתי מחויב לשמחה שלהם".
אירוע מכונן שני התרחש כשהיה בן 17. "יום אחד מישהו נתן לי מכה בכתף ביציאה מבית הספר. הדבר הבא שאני זוכר זה שאני רוכן מעל הבחור שהכה אותי וכל הפנים שלו מלאות בדם. הבנתי שאיבדתי את זה, ונבהלתי מהמחשבה מה אבא שלי יגיד. רצתי הביתה, ואחרי זמן מה שמעתי דפיקות חזקות בדלת. הסתכלתי דרך העינית וראיתי שלושה שוטרים חמושים. הם צעקו: 'מאור, אנחנו יודעים שאתה שם, תפתח או שנפתח בכוח'. פתחתי את הדלת ותוך כמה דקות מצאתי את עצמי בתוך ניידת. גרנו אז בבנייני רכבת בצורת האות ח', כולם הכירו את כולם. נכנסתי לניידת וכל השכנים הסתכלו. לא חשבתי על עצמי, אלא על העיניים של אבא שלי. בתחנת המשטרה התיישבה מולי שוטרת שמתה על העבודה שלה, שמחה שהגיעה בשר צעיר והסבירה לי איך היא עומדת לגמור לי את החיים".
אז מה עשית?
"אמרתי לה: 'שוטרת, אני ילד טוב, יש לי ציונים טובים, זה היה חד־פעמי'. היא ענתה: 'כל מי שיושב על הכיסא שלך אומר את אותו הדבר'. אחרי שלוש שעות ככה היא יצאה להפסקת סיגריה, חזרה מבואסת, שמה חתיכת נייר על השולחן ואמרה: 'צא מפה, אני לא רוצה לראות אותך שוב בחיים שלי'. הסתכלתי על הנייר. היו שם הציונים שלי, מתמטיקה: 100, פיזיקה: 100, כמעט הכול היה 100. היא הייתה מאוד מתוסכלת, אבל שחררה אותי.
ד"ר מאור פריד
(צילום: טל שחר)
"אבא שלי חיכה לי בחוץ, חיוור, ולא אמר מילה. באותו רגע החלטתי להמשיך ללמוד הכי הרבה שאפשר, עד שאהיה דוקטור. מעולם לא ביקרתי שוב במשטרה. ועוד דבר הבטחתי לעצמי: שאעשה הכול כדי שילדים אחרים לא יגיעו לסיטואציה הזאת". עוד נחזור לנקודה הזו.
הכי נבוך בעולם
מאור סיים את לימודיו במגמת הנדסת תוכנה בתיכון ע"ש בן גוריון עם תעודת בגרות מצטיינת, והחל מיד ללמוד בטכניון כעתודאי, דרך תוכנית "ברקים" של אגף המודיעין בצה"ל, לתואר ראשון ושני בהנדסת מכונות וליתר דיוק - בדינמיקה לא־לינארית, תורת הכאוס ובינה מלאכותית. "קמתי כל בוקר כמו ילד שהולך לדיסנילנד. אמרתי לחברים, 'אתם קולטים איפה אנחנו?'. הייתי אסיר תודה והרגשתי שאני לא לבד, כי אני עושה את זה עם ההורים והאחים שלי.
"בטקס סיום התואר השני החלטתי שאבא שלי יעלה עם הגלימה והכובע במקומי לקבל את התואר", הוא משחזר. "הוא התנגד, אבל בסוף השתכנע. הוא היה הכי נבוך בעולם, אבל חייך. חיכיתי לו למטה וחיבקתי אותו".
"הסתכלתי על הנייר. היו שם הציונים שלי - מתמטיקה: 100, פיזיקה: 100, כמעט הכול היה 100. השוטרת הייתה מאוד מתוסכלת, אבל שחררה אותי"
משם המשיך ישירות לדוקטורט בטכניון ובמקביל החל את שירותו הצבאי ביחידה מסווגת, שממנה הגיח להרפתקה בקורס טיס ("עשיתי גיבוש עם ילדים בני 17"). לאחריה עבר ליחידת 8200 המהוללת, הפך לחוקר בינה מלאכותית ולמפקד מצטיין. "הייתי חוזר גמור מהצבא ועובד על הדוקטורט. כשאתה עובד על משהו שגדול ממך, עייפות היא לא פקטור". בשנה שבה סיים את הדוקטורט, והוא בן 24 בלבד, היה לדבריו בעל הדוקטורט הצעיר ביותר בטכניון.
באותה שנה גם התחתן עם מיכל, מהנדסת מכונות. בגיל 27 השתחרר מצה"ל, קיבל את מלגת "פולברייט" האמריקאית ונסע עם מיכל לפוסט־דוקטורט ב־MIT בארצות הברית, שממנו המשיך לתוכנית המנהיגות של הרווארד.
בטח הילד מכיתה ג' צבט את עצמו כדי לעכל שהוא שם.
"כן. ומה שהיה בראש שלי לא היה אותה מורה שאמרה שלא ייצא ממני כלום, אלא אבא שלי, שתמיד היה שם בשבילי. ילד לא מבין מילים גדולות כמו הגשמה עצמית, הוא מבין אהבה של אבא ואמא".
הזדמנות אחרי פיטורים
כששב ארצה הרצה בטכניון למשך שנה, ובמאי 2023 הקים, יחד עם חברו הטוב מוטי מורביה, את הסטארט־אפ LEO AI, שאותו הוא מגדיר כבינה המלאכותית הראשונה למוצרים פיזיים: "כמו שאת משתמשת בצ'אט GPT כדי לכתוב מייל, ככה את יכולה להגיד: 'היי ליאו, תכנן לי קוצב לב שיחזיק מעמד 50 שנה'. ליאו יעשה את כל התכנון, עד שתקבלי מוצר שאפשר להוציא לייצור. מרעיון עד מוצר, התהליך מעולם לא היה קצר יותר", הוא מתגאה, "רשמתי על זה שלושה פטנטים".
ד"ר מאור פריד
(צילום: טל שחר)
במקביל הקים עמותה בשם "ללמוד להצליח", שמטרתה לקדם נוער בסיכון מהפריפריה הסוציו־אקונומית, "כדי שלא יגידו להם 'לא ייצא ממך כלום' וכדי שלא יגיעו לתחנת משטרה", הוא מסביר.
מאז פיטוריו של אביו, מאור דאג לו. "הוא היה רגיל לעבוד מבוקר עד לילה ולא היו לו תחביבים. ידוע שמבוגרים שיוצאים לפנסיה מתחילים להידרדר, וכיוון שאבא שלי הכי חשוב לי בעולם, לא רציתי לחכות שיידרדר. כל אדם צריך תחושת משמעות. אז יום אחד הזמנתי אותו לארוחת צהריים איתי במשרד. אבא חזר הביתה נלהב ולא הפסיק לדבר עם האחים שלי על החוויה, על העובדים הצעירים, על החטיפים בארונות וכן, על המקרר. שאלתי את עצמי איך אני גורם לו להרגיש הכי נחוץ בעולם – ובו בזמן מבקש ממנו לעזור לי בדברים שאנחנו באמת צריכים. שאלתי אותו אם יסכים לעשות עבודות משרדיות קלות, והוא שמח. עכשיו הוא מגיע אלינו פעם או פעמיים בשבוע, מצלם ומתייק בצורה הכי מדויקת, ואני שמח שיש לי זמן לאכול איתו צהריים".
אז אתה הבוס של אבא שלך?
"לא, הוא לא עובד שלי, אלא עובד לצידי. אני לא מנהל אותו. הוא כן שואל אותי מה לעשות היום, אבל זה לא שובר את הדינמיקה שזה אבא שלי ושיש לי אליו הרבה יראה וכבוד. זה לא מתהפך.
"כשהייתי ילד עשיתי שרשראות ממהדקים אצלו במשרד והייתי הכי מאושר בעולם כי הייתי איתו. עכשיו הוא בא אליי למשרד ואני הכי מאושר בעולם".
כתבת פוסט בנושא, שקיבל 1,500 לייקים.
"רק אחרי שאנחנו הופכים להורים, אנחנו מבינים כמה ההורים שלנו הקריבו מעצמם בשבילנו. תזכרו כמה אתם חשובים להורים שלכם ואיך אתם יכולים לגרום להם להרגיש תחושת משמעות. תרימו אליהם טלפון, שבו איתם לקפה, תתייעצו איתם, ואם אתם יכולים לעבוד איתם? אז בכלל".
הכתבה פורסמה במגזין "לאשה"
