לפני עשר שנים, במהלך הניקיונות לפסח, מצאה רותם דימנד (33) בתוך ארון בבית ילדותה, מתחת לכל הניירות, תיק ובו אוצר של ממש: סרטי 8 מ״מ שצילמה סבתא שלה, יהודית, לאורך עשורים ותיעדו את חייה ואת חיי משפחתה.
לא היה לך מושג שסבתא שלך הייתה קולנוענית שלא מימשה את עצמה.
"לא, וזה מטורף. סבתא שלי גרה בשנים האחרונות לחייה בבית אבות. כשהיא נפטרה אמא ארזה את כל החפצים שלה. היא דחפה הכול לאיזו מגירה והמשיכה הלאה בחייה. כשמצאתי את התיק עם הסרטים נטרפתי. היו שם גם מכתבים, מסמכים, תמונות. הבנתי שאת אמא שלי לא כל כך עניין לגעת בזה, בגלל היחסים המורכבים שהיו לה עם אמא שלה, אבל שיש פה ארכיון של החיים בתל אביב בשנים הראשונות של המדינה. מיהרתי לשלוח את הסרטים להמרה כדי שאוכל לצפות בהם״.
האוצר הזה נהפך לסרט הגמר שלה ב״סם שפיגל״. 15 דקות תחת השם ״הצל של הצמות״, שבהן אמא שלה צופה בסרטים משפחתיים אילמים ומגיבה להם. הסרט הוצג בפסטיבלי קולנוע מקומיים. כעבור שנים נהפך הסרט הקצר לסרט הארוך "האישה שלא ידעה לאהוב", שהוקרן בפסטיבל "דוקאביב" האחרון וכעת זמין לצפייה ב־yes.
אישה אלגנטית עם שמלות מעוצבות
סבתא יהודית הייתה בת בכורה למשפחה עשירה מקובנה שבליטא. היא נסעה ללונדון בעקבות אהבת נעוריה, יצחק אל־מדון, שלמד באוניברסיטה. כך ניצלה ממלחמת העולם השנייה. בשלב מסוים השניים נפרדו, וב־1946 היא עלתה ארצה לגמרי לבד. כמה שנים אחר כך הוא בא לחיות איתה בישראל ונהיה עורך דין מצליח. מנישואיהם נולדו יורם וורדה, אמה של רותם. גם כאן, בדירתם היפה בתל אביב, לא נפרדה יהודית מהאלגנטיות שלה. עם שמלות מעוצבות וסיגריות שהחזיקה באצבעות ארוכות, היא נראתה כמו כוכבת שנקלעה לישראל בטעות. החיים שתועדו ב־8 מ״מ נראו כלפי חוץ מאושרים - אבל היו גם רצופים קשיים. את החומרים האלה לא הכירה רותם, שהייתה בת שש כשסבתה נפטרה.
איך נתפסה סבתא שלך בעינייך?
"כדמות קולנועית. בלונדינית עם משקפי שמש שחורים. יפה, מתוקתקת, קרה. הייתה בה איזו התרסה. היא נראתה כל כך יוצאת דופן בנוף, שזה ממש נראה לי איזושהי דרך התמודדות עם החורבן של מה שאיבדה (בני משפחתה שנספו בשואה. אמ"ר).
"היא עלתה לישראל לבד וחסרת כול, התחתנה בגיל מבוגר יחסית וילדה מאוחר וזה היה יוצא דופן. הבת שלה, אמא שלי, הייתה מאוד צברית ולא חיה כמוה באליטות של קובנה, ואני חושבת שגם ברמה התרבותית היה ביניהן פער קשה לגישור".
בסרט את אומרת לאמא שלך: "את סיפרת לי שהיא סוג של מכשפה, ועכשיו היא נראית לי כמו בן אדם".
"היה בה משהו מפחיד, הייתה לי יראת כבוד כלפיה. היא גרה בבית אבות יוקרתי שלא ברור איך היה לה כסף לשהות בו והייתה שם בריכה, ואני, מרוב שפחדתי ממנה, חשבתי שיהיו כרישים בבריכה הזאת. היה שם ממד של אימה. כל מה שידעתי עליה זה מה שאמא סיפרה, שהיא הייתה אישה נוקשה וקשה, וכשמצאתי את הסרטונים ניסיתי להסתכל עליה לראשונה מנקודת המבט שלי. גיליתי אינטליגנציה וחריפות. נדהמתי כמה היא העזה לתפוס מקום בעולם בלי להתנצל על זה. התכווצתי כשזיהיתי בה דברים שקצת דומים לי".
כמו מה?
"כמו לדוגמה הצילום, התיעוד. היא הייתה מקרינה את הסרטים לאורחים ומתארת מה רואים. התכווצתי גם כי אמרתי, 'אוקיי, אמא שלי חוותה קושי מול אמא שלה, והנה אני מעיזה לדמות קצת לסבתא שלי'. היה בזה משהו שהרגיש לי לא נכון, לא תקין. סבתא שלי צבעה את השיער כל חייה. היא לא הייתה בלונדינית מלידה. גם אני צובעת את השיער שלי לג׳ינג׳י מגיל 14, והצבע שלי הוא בכלל חום בהיר. חלק מההחמצה של לא להכיר אותה זה שהיא נשארה דמות חד־ממדית ולא משנה מה אני אעשה, אני בחיים לא אוכל להכיר אותה".
איך אמא שלך הגיבה כשמצאת את הסרטים?
״אמא הייתה ילדה בסרטים האלה, והיא לא רצתה לצפות בהם כי היו לה זיכרונות לא טובים מהילדות שלה. אבל היא רצתה לרַצות אותי ולכן צפתה בסרטים וצילמתי אותה, וכך נולד הסרט הקצר שעשיתי בלימודים. יש שם חלק בסרט שאני בעצם מצביעה לאמא שלי על הפריים ואומרת, 'תראי, רואים שאת מצלמת כאן לפי הצל', ואמא שלי ענתה לי: ׳איך את יודעת לזהות את הצל שלי?׳, והבנתי שיש פה מהלך קולנועי יפה. חשבתי שאם אמא תצפה בסרטים הכול ייפתח, כל הפצעים יירפאו".
"גיליתי שסבתא וסבא היו אהובי נעורים מגיל 17. היא ידעה לאהוב, אבל אמא שלי הרגישה אמא קרה"
ומה קרה במציאות?
"מה שקרה שם היה אנטי־קליימקס, כי אמא הייתה בעיקר בשוק, ואני הבנתי שאני צריכה לסתום ולתת לה להיות ברגע הזה. אחר כך עשיתי איתה המון שיחות. כבר למדתי קולנוע, ובכל סוף שבוע הייתי חוזרת הביתה, היינו פותחות עוד נושאים והקלטתי הכול. הרגשתי גם ברמה האתית והמוסרית שאני נוגעת בנושאים מורכבים לאמא, מגרדת לה בפצעים ומנשקת במקביל. יום אחד היא באה עם איזו אמירה שהיא חושבת שאולי אמא שלה היא לא האמא הביולוגית שלה, כי היא לא הראתה לה שום רגש. היא חשבה שאולי היא מחטופי תימן כי לא הייתה בלונדינית כמוה, אבל היה ברור מההתחלה שזו לא תעלומה בלשית אלא תעלומה רגשית".
למה?
"כי אין ספק שזאת אמא שלה. הלכתי איתה למשרד הפנים והוצאתי תעודת לידה, וצילמתי את הרגע הזה שבו אמא שלי מבינה שזו כן אמא שלה. היה לה קשה לקבל את זה.
"אין ספק שהיחסים בין סבתא ליורם, אח של אמא, היו שונים. פעם ללדת בן - היה לזה ערך גבוה יותר. סבתא שלי הייתה מוקפת גברים. אז היה משהו בבן הבכור שלה, הוא היה קרוב אליה יותר. ועדיין מבחינתי זו הייתה תעלומה – איך אישה הולכת בעולם בתחושה שהאישה שגידלה אותה היא לא האמא שלה".
ורדה דימנד (מימין) ובתה רותם דימנד
(צילום: יובל חן)
מאוד לא פשוט.
"זה היה קשה מנשוא. נגעתי בחומרי נפש עדינים שקשורים לאמא שלי ולאמא שלה, ולפעמים שאלתי את עצמי – מי שמך לגעת בדבר הזה? אני לא פסיכולוגית, אני לא מטפלת, אני לוחצת פה על דברים שאני לא יודעת מה הם יציפו".
הסרט הקצר תיעד כאמור את אמה צופה בחומרים ארכיוניים אילמים, כשרותם שואלת אותה שאלות. כשסיימה את העבודה עליו, לא חשבה שתחזור לנושא. "תהליך סיזיפי שנמשך שנתיים נכנס לסרט של רבע שעה, ואמרתי, עשיתי את שלי. לא היה לי שום עניין לחזור לחומרים האלה. לא ידעתי שיהיה עוד סרט".
הזמנתי טייפ מ־eBay
רותם, שמתגוררת בתל אביב, ובשנה וחצי האחרונות בזוגיות עם אייל, איש קריאייטיב, היא בתם האמצעית מבין שלושה של ורדה ושל אייל ז״ל, שהיה איש התעשייה האווירית. כיום היא עובדת כעורכת, צלמת ותחקירנית ארכיונים ובארגון ״יאללה תקווה״.
(צילום: מתוך הסרט "האישה שלא ידעה לאהוב", באדיבות yes)
היא נולדה וגדלה בראשון לציון, למדה קולנוע בתיכון ״רביבים״, שירתה כמפקדת טירונים, ואחרי השחרור למדה קולנוע ב"סם שפיגל". כשסיימה, בשנת 2021, יצאה אל תעשייה מוכת קורונה. אף אחד לא חיכה לה בחוץ. היא עבדה קצת כמפיקת פוסט־פרודקשן, צלמת ותחקירנית בסרטים ״השיבה מהפלנטה האחרת״ (של אסף לפיד) ובסדרה ״1948״ (של נטע שושני).
באחד הסגרים עשתה סדר בדירה שלה ומצאה קופסת נעליים עם קלטות מהאייטיז שעברו איתה דירות. בקלטות האלה היו הקלטות שלה מהילדות. כך נזכרה שבשנות ה־90 הקליטה עם האחים שלה תוכנית רדיו דמיונית. הם קראו לעצמם 'רדיו דימנד', השמיעו שירים של בריטני ספירס, תיעדו אירועים שהתרחשו בחיי היומיום, כמו חופשת פסח או להבדיל, פיגוע, אבל בעיקר הקליטו את עצמם מפטפטים וצוחקים. זו הייתה מין קפסולת זמן שחיכתה לצאת החוצה ולהזכיר את מה שנשכח. ״כיוון שאני אוהבת להתעסק בעבר", היא מסבירה, "החלטתי להזמין טייפ מ־eBay ולהקשיב להקלטות הישנות״.
לא ידעת מה תגלי שם.
״לא היה לי מושג. התחלתי להקשיב לזה. תוך כדי שאני שומעת את תוכנית הרדיו שהמצאנו, ואת כל הצחוקים, אני פתאום שומעת קול חרוך מסיגריות עם מבטא של אישה שמדברת לבן שלה. אני מבינה ולא מאמינה שאני שומעת את סבתא שלי ז״ל. מתברר שהקלטנו את תוכניות הרדיו שלנו על קסטות ישנות שבהן סבתא שלי נהגה להקליט את עצמה מדברת. למזלי לא מחקנו הכול. זה היה אוצר. פתאום אני שומעת אישה שהיא ההפך ממה שאמא שלי מספרת – אישה שמרגישה חשופה, שמדברת על הרגשות שלה. אינטליגנטית ופואטית. מישהי שאני אומרת – רגע רגע, מי זאת? ואני מרגישה שמי שאני שומעת זו מישהי שאמא שלי לא פגשה (מבחינה רגשית)".
אולי אמא לא רצתה לפגוש אותה באמת.
"ידעתי שלא היו ביניהן שיחות אינטימיות וקרובות. הקשר אף פעם לא הפך להיות קשר עגול של שתי נשים בוגרות, גם כשאמא שלי הפכה בעצמה לאמא. אמא שלי דיברה על אמא שלה ממקום של ילדה כועסת. כששמעתי את סבתא שלי בקלטות, אמרתי לעצמי – אוקיי, יש לי סיכוי, יש לי הזדמנות להפגיש את אמא שלי עם האישה הזאת שאני שומעת ולגרום לה לפגוש אישה שהיא לא פגשה. ואז הבנתי שהלך עליי ושאני חייבת לעשות עוד סרט, על מערכת היחסים של אמא עם סבתא. זה מה ששלח אותי לתחקיר אובססיבי ברמות. חזרתי לכל החומרים שמצאתי ב־2016 (הסרטים מהמזוודה. אמ"ר), הלכתי לכל המסמכים, המכתבים, הגלויות והתמונות והתחלתי לתמלל הכול, לסדר בטבלאות, להסיק מסקנות. בניתי ציר זמן: מי זאת יהודית? מה קרה לה? למה הפכה להיות? למדתי על סבא שלי, שנפטר בגיל 48, ועל דוד שלי, שהיה הגולדן צ׳יילד של סבתא".
מתוך הסרט "האישה שלא ידעה לאהוב"
(צילום: מתוך הסרט "האישה שלא ידעה לאהוב", באדיבות yes)
ופתאום גילית בתחקיר שסבא שלך עזב בשביל סבתא שלך אישה וילד באנגליה.
"היו רגעים שבהם אמרתי, אוקיי, אני צריכה את צופית גרנט או משהו? פתחתי כל מיני ארכיונים של לונדון. לא מצאתי את האישה והילד שהיו לסבא לפני סבתא. הרגשתי שזה גם לא משנה בסיפור הגדול שאני נמצאת בו. ובכל התהליך הרגשתי גם קצת מטורללת ושאלתי את עצמי – האם אני עושה פה משהו בעל ערך או סתם מחטטת בפופיק של עצמי? עבדתי על הסרט במסגרת חממת הנשים של הקרן החדשה לקולנוע וטלוויזיה, במלאכת מחשבת מטורפת שעשתה העורכת והתסריטאית מרגריטה לינטון (״בת האמן״)".
"נגעתי בחומרי נפש עדינים ושאלתי את עצמי, מי שמך לגעת בדבר הזה? אני לא פסיכולוגית, אני לא מטפלת, אני לוחצת פה על דברים שאני לא יודעת מה הם יציפו"
הסרט ״האישה שלא ידעה לאהוב״ בהפקת ״קסטינה״, שמציג את יהודית אל־מדון הסבתא דרך הסרטונים והקלטות, הוא גם מסמך היסטורי. ״רואים בו את תל אביב של פעם, האופנה של פעם, הכותל של פעם, הכנסת, מנחם בגין, הכנרת, יפו, הכפרים הפלסטיניים ואישה אירופאית על עקבים בין נשים עם גלביות״.
בלי לעשות ספוילרים, בסרט נחשף שסבתא הייתה אישה תוססת ומלאת חיים, אבל היו לה גם נפילות. ידעת על זה?
"היה ניסיון להחזיק פרסונה מהוגנת לעומת כל השדים שבפנים. היא אישה שאיבדה הכול בשואה, מלבד אח אחד שהיה אסיר בסיביר והיא מצאה במדור לחיפוש קרובים. אנחנו כל הזמן שוכחים שלא דיברו על השואה במשך שנים, היה צריך להסתיר את זה. גם מאמא שלי השואה הוסתרה. בתחקיר זיהיתי שהיו לה ולסבא בעיות כלכליות וקשיים נפשיים שהוסתרו מאמא שלי כשהייתה ילדה, אולי בניסיון להגן עליה או במין ניתוק ודיסטנס שהיו פעם ביחסי הורים וילדים".
יהודית אל־מדון ז"ל, סבתא של רותם דימנד
(צילום: מתוך הסרט "האישה שלא ידעה לאהוב", באדיבות yes)
מה הפתיע אותך במיוחד לגלות?
"שסבתא וסבא היו אהובי נעורים מגיל 17, הם היו מדריכים נערצים בתנועת בית"ר, ומצאתי התכתבויות אהבה ביניהם. על גב התמונות הם כתבו מילות אהבה ותשוקה. התחרפנתי מפרץ החיים והמיניות והבנתי שהיה ביניהם קרע, שסבא התחתן עם אישה אחרת באנגליה, אבל מצא את עצמו עולה לישראל וחוזר לסבתא".
לסרט קראת ״האישה שלא ידעה לאהוב״, אבל סבתא שלך ידעה לאהוב.
"היא ידעה לאהוב, בהחלט, אבל אמא שלי הרגישה אמא קרה. כנראה אין דבר כזה מערכת יחסים לא מורכבת בין אמא לבת. נקודה. אמא לחלוטין עשתה את התיקון שלה ואמרה: כל מה שאני לא קיבלתי, אני אדאג שיהיה לילדים שלי ואהיה אמא לביאה".
היא הצליחה לעשות תיקון?
"כן. היא בת 67 היום, והיא תמיד שמה את עצמה במקום השני ואת הילדים במקום הראשון. אני בהודיה על ההתמסרות שלה. היא עבדה בבית, הייתה תקופה שהיה לנו סוג של צהרון וילדים היו אוכלים איתנו צהריים ורואים קצת טלוויזיה. היום היא מוכרת עבודות יד שלה ושואלת את עצמה איזה חלומות היא רוצה להגשים. היא הבינה שמותר גם לה לתפוס מקום ולהיות דמות ראשית בסרט״.
האם להביא ילדים ללוויה?
במעין שחזור בין־דורי בלתי נתפס, סבה של רותם נפטר כשאמה הייתה ילדה, בת שמונה, וגם אביה של רותם נפטר כשרותם הייתה רק בת 14. וכך מצאה את עצמה אמה מתמודדת שוב עם אובדן, הפעם כשהיא בתפקיד ההורה. ״אבא שלי היה חולה במחלת דם", מספרת רותם. "הוא עבר השתלת מח עצם והיה מאושפז במשך תקופות ארוכות. אמא שלי תיווכה לנו את כל מה שקורה באופן פתוח ואמיתי. לא היו הסתרה או ניסיון לצייר תמונה לא אמיתית כפי שקרה כשהיא איבדה את אביה. זה עזר לנו. אמא שלי לא הייתה בלוויה של אבא שלה, ואצלנו לא הייתה בכלל שאלה ומובן שהגענו. בדיעבד אני גם מנסה בסרט לגרום לאמא שלי לא רק לכעוס על אמא שלה, אלא להבין שבתוך מפגש עם מוות בגיל צעיר, יש כל מיני אסכולות. האם הדבר הנכון הוא להביא ילדים ללוויה? בעבר זה לא היה מקובל".
רותם: אמא שלי אמרה שהיא חושבת שאולי היא מחטופי תימן, כי היא לא הייתה בלונדינית כמו אמא שלה. הלכתי איתה למשרד הפנים וצילמתי את הרגע שבו הבינה שזו כן אמא שלה
באיזה אופן השפיע מותו של אביך על חייך?
"זה לא היה לגמרי הפתעה. בבוקר הלכנו לבית הספר, זה היה יום שישי, וכשחזרנו אחותי אמרה שהיא מרגישה שמשהו לא בסדר. אחרי חצי שעה אמא דפקה בדלת, וברגע שראינו את אמא - ואמא תמיד הייתה עם אבא - אז הבנו שקרה משהו. היא אפילו לא הייתה צריכה להגיד שום דבר. בגיל 14 לא היו לי כלים לעכל את המוות הזה. במגמת קולנוע, דרך תרגילים בבית הספר, ניסיתי לעבד את מה שקרה. אני מרגישה שרק היום אני מצליחה סוף־סוף לעשות את זה, כי בזמן אמת זה היה ניסיון לקום ולהמשיך את החיים, משהו שאמא ניסתה להנחיל, כי זה מה שגם היא הכירה. המסר בבית היה 'אנחנו לא נותנים לזה לקבור אותנו, קמים מן העפר וחיים את החיים'. אמא דחפה אותי ואת האחים שלי ללמוד ולעשות מה שאנחנו רוצים״.
מה חשבו אחותך ואחיך על הסרט?
"הם הבינו שמדובר במהלך סבוך ומתמשך של שנים. הם סמכו עליי, נתנו לי את המנדט לנהל את הסיפור המשפחתי עוד כשהוא היה סרט קצר ונתנו לי ולאמא את המרחב. גם הם הבינו שהסרט הזה הוא ניסיון לתיקון של הרבה דברים והוא גם ההבנה שלא כל דבר צריך לתקן, שיש דברים שצריך פשוט לתת להם להיות. הרבה אנשים שצפו בסרט דיברו איתי על האימפקט הרגשי שיש לסיפור אישי שנותן לצופה לחשוב על מערכות היחסים שלו. אנשים קיבלו פרספקטיבה לחמול על ההורים שלהם.
"כל הארכיון של סבתא הוא מין צוואה שהועברה אליי, והייתי חייבת לעשות עם זה משהו. זה כמו איזה חוב קרמתי. הייתי צריכה להשתמש בחומרים שסבתא השאירה כדי לנסות לייצר לאמא שלי נרטיב חיובי יותר כדי שהיא תוכל להתמודד עם העבר שלה. בהתחלה ניסיתי לגרום לאמא לסלוח לאמא שלה, והבנתי שאני מבצעת איזה אקט מניפולטיבי. בסופו של דבר, כחלק מהעבודה על הסרט, גם אני התבגרתי. הבנתי שיש דברים שאי אפשר לשנות ואולי יש דברים שלא צריך לסלוח עליהם ושלתקן איזשהו שבר זה לא התפקיד שלי״.
(צילום: יובל חן)
ורדה דימנד, אמא של רותם: "אמא שלי לא נתנה לי להתקרב אליה"
"הסכמתי לעשות את הסרט מתוך רצון לשתף פעולה עם רותם", אומרת ורדה דימנד (67), אמא של רותם. "זה התחיל מלעזור לה בלימודים, והאמת היא שלא היה לי מושג לאן אכניס את עצמי בהמשך הדרך. תוך כדי התפתח לי רצון לדעת דברים שלא ידעתי".
איך את מסבירה את הפער בין מה שאת מרגישה לגבי אמא שלך ובין הדמות שעולה מהחומרים המצולמים ומהמכתבים?
"אני מרגישה שממש לא הכרתי אותה כי היא לא נתנה לי להתקרב אליה בשום שלב. הרגשתי שהיא מייצרת הפרדה בינינו, מין דיסטנס כזה, גם בגיל מבוגר, כשכבר היו לי ילדים. הסברתי לעצמי שמערכות היחסים בחייה פשוט היו שונות עם כל אחד שהיה מולה".
ספרי על זיכרון אחד ממנה שמלווה אותך.
"תמיד רציתי לבשל, אבל נשארתי הסו־שף שלה. רציתי שהיא תלמד אותי מתכונים, אבל כל מה שהיא נתנה לי לעשות זה לשטוף כלים ולקלף תפוחי אדמה ובצל. עד היום אני מנסה לשחזר מתכונים שלה".
איזו אמא היית?
"זו שאלה שצריך לשאול את הילדים שלי. בסוף, טוב זה דבר יחסי. לא למדתי מאמא שלי איך להיות אמא וסבתא, הכול המצאתי מעצמי, מהחוש שלי. היום כשאני מסתכלת על הילדים שלי, אני יודעת שהייתי אמא טובה".
הכתבה פורסמה במגזין "לאשה"
